יש דרכים רבות להתייחס ל"אנורה": שאלות סביב הצגה של עובדי מין בסרט ובקולנוע בכלל, התייחסות להייפ הלא הוגן שאיתו הוא מגיע, או שמא שאלות על חזרתם בכל הכוח של עירום ומין אל הקולנוע. כל אלה נקודות חשובות, אבל אני רוצה להדגיש את הדבר הכי חשוב שאני מצאתי ב"אנורה". למשך שעה שלמה (בסרט של שעתיים וקצת, אני עוד רגע נוגע בזה), "אנורה" הוא אחד הסרטים הכי מצחיקים שהיו השנה.
לוקח זמן עד שאנחנו מגיעים אל סרט הקומדיה הנהדר הזה. אנחנו מתחילים עם אנני (מייקי מדיסון), שלא אוהבת שקוראים לה אנורה בכלל, והיא עובדת במועדון חשפנות כחשפנית ומדי פעם, אם משלמים נכון, גם כעוד דברים. יום אחד מגיע אליה בקשה לארח בחור שמבקש מישהי שמבינה רוסית. אנני פוגשת אז את וניה (מארק אידלשטיין), צעיר חסר דאגות עם חשבון בנק ללא סוף, ונוצרה כימיה בין השניים שמתחילה בכך שהוא קונה עוד ועוד זמן איתה, עד שהוא קונה לה טבעת. ואז הדברים מסתבכים.
החלק הנ"ל מכסה, בערך, את השעה הראשונה שהיא שעה חביבה לחלוטין אבל לא מבריקה. באותה שעה, בייקר די משייט באוויר באותה שון בייקר-יות שמוכרת מהסרטים הקודמים שלו: הצגה סימפטית מאוד ונקייה משיפוטיות או האשמה של עובדי מין חסרת נקודה ספציפית כמו לתת להם לעשות כל טעות אפשרית בלי ציפייה שמישהו ילמד משהו בסוף הסאגה הזאת. בכל הסרטים הדבר מרגיש קצת חסר נקודה וחסר פוקוס, משהו שהוא יותר אווירה מעלילה, אבל אין ספק שנקודת המבט של בייקר הופכת אותו לקול ייחודי, בטח בקולנוע האמריקאי שלדורותיו נרתע לא רק מעבודת מין אלא בכלליות מאנשים שעובדים בעבודות קשות יום ולא מובילים אחר כך מהפכות כלשהן, אלא סתם עובדים בעבודה שלהם וחיים את החיים שלהם.
יש שיפור מסוים בין הסרטים הקודמים של בייקר גם בשעה הראשונה הזאת, אבל אין ספק שמדובר בשעה שהיה אפשר, ראוי, וכדאי להפוך לחצי שעה.
אלא שאז בייקר עוצר את הסרט שחשבנו שאנחנו מבינים איך הוא הולך, ושולף אותנו לקומדית "מסע לילי", וברגעים האלה, "אנורה" הופך לאחד הדברים הכי מצחיקים שראיתי השנה: קומדיה נהדרת של ארבע דמויות שאנחנו רוצים בטובתן, וכל אחת לא יוצלחת או יוצלחת באופן הייחודי לה. ומה לעשות, קומדיות מסע לילי של דמויות דפוקות זה ז'אנר קומדיה נהדר פשוט, ובייקר מצליח לבצע אותו באופן נפלא, שדי מצדיק כל סופרלטיב שתרצו לתת לו.
אולי זה בגלל שבעוד שמדיסון ואדלשטיין טובים וכיף לצפות בהם, הם אף פעם לא מבריקים. אולי זה בגלל שהכימיה בין הדמויות שלהם מעניינת, אבל אף פעם לא מרתקת. אולי זה איכות השחקנים, או החומר שהם עובדים איתו. בכל מקרה, ומאיזה סיבה שלא תהיה, כאשר את אדלשטיין מחליפים יורי בורסוב, קארן קאראגוליאן וואצ'ה טובמאסיאן, קסם קולנועי קורה. למרות שהשלישיה הזאת מקבלת פחות זמן להרחיב על מי הם ומה הם, כל אחד מהם שחקן מספיק טוב בשביל להבהיר מיהו ומהו תוך רגע עם מבט אחד או במקרה הגרוע במשפט אחד. הדינמיקה ביניהם – הבוס מול החדש החמוד השתקן, צמד האחים מול עצמם, כולם מול אנורה, אנורה מול כולם – היא זאת שהופכת את השעה השנייה למשהו באמת מבריק. כן, הסצנה האחרונה של מדיסון היא כנראה מה שהרבה יזכרו מתצוגת המשחק שלה, אבל השיאים הקומיים שלה מרשימים בהרבה מאלה הדרמטיים, ומה שקורה כאשר דופקים בדלת הבית הרבה יותר מרשים מאשר הסיום.
וכן, בסרט שהוא גם ככה ארוך יותר משהוא צריך להיות, אפשר בהחלט להתבאס על סיום שפשוט חלש יותר ממה שבא לפניו. אולי זה ההעדפה שלי לקומדיות על פני דרמות, אולי זה בגלל שבשלב הזה כבר הבנתם את הפואנטה ואתם רק מחכים שגם הדמויות יבינו. כמו איזה סרט מתח שהבנת את הטוויסט שלו ורק מחכה שגם הדמויות יתפסו את מה שברור. זה לא משנה, וזה גם לא שרבע השעה הזאת גרועה באופן מכעיס – היא פשוט פחות טובה. ופחות טוב, זה נו, פחות טוב.
ראיתי שלל תגובות ל"אנורה" משלל כיוונים, ואפשרי שרבים מהם מושפעים מכל התארים שנקשרים ועוד יקשרו לו. בשבילי, זה מגיע לפיצול בין קומדיה ודרמה. ברגעיו הדרמטיים, "אנורה" הוא סרט של שון בייקר – במאי שמשתפר, אבל עוד לא באמת מצליח להגיד משהו שחשוב לי לשמוע. ברגעיו הקומדיים, "אנורה" הוא הברקה. אז כן, אפשר וראוי לדבר על השאלה האם הוא סרט השנה, ייצוג חומל מדי לתעשייה נצלנית, או סרט שמחזיר את המין לקדמת הקולנוע. אבל אני רק רוצה להגיד שזה באמת פשוט סרט ממש ממש מצחיק, וזה לא פחות חשוב מכל הדיונים הללו.
