תמיד כשיש סרט מוזיקלי כזה או אחר, מתגנבת המחשבה ליצור גם ביקורת מוזיקלית שתלווה אותו. הבעיה עם "אנט", המחזמר על הסטנדאפיסט וזמרת האופרה שמתאהבים ויולדים תינוקת, היא שביקורת מוזיקלית לסרט תראה בערך כך / בערך כך / בערך כך / בערך כך
וזה לא כזה מוצלח / זה מוצלח / לא מוצלח / זה מוצלח / לא מוצלח
עם הרבה מילים חוזרות ומשפטים דומים / עם אותם משפטים ואותן מילים / ואותן מילים, הברות ומשפטים /
אם זה קצת חוזר על עצמו, אז עכשיו אתם מרגישים / בערך כך / בערך כך / בערך כך / וזה מוצלח / לא מוצלח / זה מוצלח / זה לא מוצלח.
נפסיק, ברשותכם, אבל נראה לי שהבנתם את הנקודה: "אנט" מותח את ההגדרה למחזמר לכזאת שבה אפילו חובבי מחזות הזמר יתהו מתי הדמויות במסך יפסיקו לשיר לרגע ויתחילו לדבר כמו בני אדם רגילים. השירים מתנהלים בחזרתיות שכזאת שאם אני שופט אותה לכף זכות היא מזמינה פרשנות חדשה לאותו המשפט בכמה אופנים, ואם אני שופט לרעה אז פשוט לא היה להם רעיון למילים אז הם אמרו "נגיד את אותו הדבר איזה שמונה פעמים, אף אחד לא ישים לב". הסרט זורק את המונח "סאבטקסט" מהחלון ומתנהל יותר כמו אופרה, לא רק במובן שכמעט ואין דיבורים, אלא גם במובן שהוא קיצוני וחלילה שמישהו יפספס משמעות כלשהי של איזשהו ניואנס שמתרחש בסרט. ומעל הכל מתנהלת התחושה ש"די, בסדר, הבנו, אפשר להמשיך": בקיצור, "אנט" נשמע כמו שיר ארוך מאוד של ספארקס.
כי אומנם על בימוי הסרט חתום ליאו קארקס ("מנועים קדושים"), אבל על התסריט והמוזיקה חתומים הצמד ספארקס שבדיוק קיבלו סרט תיעודי מלטף מבית אדגר רייט, וההשפעה שלהם ניכרת – אומנם ללהקה כל כך מגוונת קשה להגיד שיש "מאפיינים בולטים", ובכל זאת כל מה שנאמר למעלה תקף להרבה מאוד שירי ספארקס מהתקופה האחרונה שלהם. זה לאו דווקא רע – השירים של ספארקס לא פעם מצחיקים וכיפיים ומדי פעם גם עשויים לרגש, אבל החדשות הרעות הן שפרט לשיר הפתיחה ("האם אפשר להתחיל?"), קשה למצוא שם שיר שממש כיף לחזור אליו שוב ושוב (למרות שאני מניח שאולי לאחרים המצב יהיה שונה).
אם זה נשמע שאני נגד הסרט, יש מצב – אבל גם יש מצב שלא. אני לא באמת בטוח בעצמי, וזה למרות שבזמן שעבר מאז הצפייה הייתי כבר אמור לגבש דעה. כי כנגד הרפטטיביות הסתמית שלו יש, למשל, את ההופעות והכריזמה של המופיעים הראשיים: לא מפתיע אף אחד שאדם דרייבר הוא אש בכל מה שהוא עושה, אבל אולי ההופעה של סיימון הלברג היא תזכורת מוצדקת לכך שהאדם הוא שחקן ממש טוב ולא רק "ההוא מהמפץ הגדול שהוא לא שלדון או הדמות הראשית" (מריון קוטיאר, לצערי, מקבלת שוב את התפקיד כפוי הטובה שלא נותן לה לעשות הרבה יותר מדי, וקצת עושה פה שטאנצים מנולאן. הבחורה צריכה סוכן יותר טוב באנגלית).
גם האווירה החלומית שלו משחקת (לרוב) לצידו: הקו בין כמה ניתן לקחת את הסרט "ברצינות" וכמה נראה שיש כאן אלמנט דאחקה מורחב הוא חמקמק והוא בדיוק הנקודה: למשל, העובדה שהתינוקת אנט שעל שמה הסרט נראית כמו בובה. לא בקטע של "וואו, מישהו באפקטים לא השקיע כמו שצריך". לא – בקטע של, "מישהו באפקטים השקיע במיוחד ובכוונה כדי שהתינוקת הזה תיראה כמה שיותר כמו בובה". זה איכשהו במקביל גם מתיש וגם מצחיק וגם גורם לך לרצות לראות מה יהיה הלאה. העיסוק שלו בנושאים כמו ההבדל בין אופרה ובין סטנד-אפ, הורות, זוגיות, אהבה, ורוע הוא לא תמיד אינטיליגנטי במיוחד (ככה זה שיש לך שני משפטים שחוזרים על עצמם לעסוק בכל נושא), אבל הוא לכל הפחות מסקרן. זה בהחלט סרט שעושה משהו שונה לחלוטין ממה שקורה מסביבו. אני לא בטוח שזה משהו טוב – שותפתי לצפייה עזבה אחרי עשר דקות באמירה שזה אחד הדברים הכי גרועים שהיא ראתה בחיים שלה – אבל לכל מי שמחפש לגלות חוויות קולנוע שונות, ובכן, "אנט" לא ממש דומה לדברים אחרים שמוקרנים בקולנוע כרגע.
דבר אחד אני בטוח בו, וזו אומנם קלישאה שאני מרגיש שחוזרת כאן בביקורות יותר מדי, אבל אם עורכי העולם לא יעלו על סרטים עם המספריים (הדיגיטליות) שלהם, אנחנו לא נפסיק להתלונן מהצד שלנו: זה סרט ארוך מדי. אפילו אם לוקחים בחשבון את החזרתיות כמוטיב ולא כעצלות, אפילו אם לוקחים בחשבון את הכול – זה סרט של שעתיים ועשרים שהיה אמור להיות סרט של שעה וארבעים (שעה וחמישים גג), ושהרבה מהשנאה והכעס כלפיו, ומההבדל באיכות בין שני החלקים שלו, היו מצליחים להתאזן עם עורך שיותר תוקע מרפקים בצד הבמאי שלו.
בסופו של דבר, סרט כמו "אנט" לא מגיע בכל שבוע לבתי הקולנוע, ואפילו לא בכל שנה. לחלקים גדולים מהקהל מדובר בברכה כי סרט שכזה הוא עבורם מייגע, נוראי, ואיום וטוב שסיוט שכזה לא מפציע באולמות הקולנוע באופן תדיר, ולחלקים אחרים זאת ברכה שסרט כזה בכלל מגיע לבתי הקולנוע במלוא המוזרות שלו שמאפשרת לפתוח את הראש ולחוות משהו שונה ואיזה נהדר שזה קרה. אני איפשהו באמצע, אבל לפחות שמח להיות באמצע דיון שכזה. כי אם כבר סרט בינוני, אז שיהיה קדרה גועשת שמלאה בכל טוב וכל רע, ולא סתם משהו שלא מצליח להתרומם מעבר ל"בסדר, אני מניח".
אני יצאתי מנקודת הנחה
שזה סרט שאו ממש שונאים, או ממש אוהבים, אז מעניין לשמוע שאתה דווקא נשארת איפשהו באמצע.
אני באופן אישי ממש אהבתי.
עכשיו, יכול מאוד להיות שזה מושפע מכמה דברים – קודם כל באתי אליו בעיקר בגלל המעורבות של אדם דרייבר, שהוא שחקן מרתק בעיני, והוא נותן בסרט הזה הופעה עוצמתית ומהפנטת. אולי ההופעה הכי טובה שלו, בעיני. אז הסרט בהחלט הצדיק את עצמו עבורי מהבחינה הזו.
דבר שני שעזר לי להתמקם במחנה האוהד – אני מתה על מיוזיקלס באופן כללי, אז אני תמיד נכנסת למיוזיקל עם סופט-ספוט מובנה. גם הספקתי לשמוע מבחר משירי הספארקס לפני הסרט ואהבתי חלק משמעותי מהם, אז זה לא שהסגנון שלהם היה זר לי.
עכשיו – לגביי הביקורת על השירים והחזרתיות – קודם כל אני לא בטוחה שאני מסכימה איתך שזה מאפיין בולט וטורדני עד כדי כך. יש שיר אחד מאוד מאוד חזרתי (We love each other so much), וזה אלמנט שמופיע כמה פעמים נוספות בסרט, אבל שירים שכוללים refrain זה לא משהו חדש, ובעיני לפחות זה לא נעשה במידה מוגזמת (חוץ מהשיר האמור – ושם זה משרת מטרה מסוימת).
באופן כללי יכולה לומר שכשיצאתי מהסרט הרגשתי שהשירים בו לא קליטים במיוחד, אולי חוץ מהשיר הפותח, אבל בדיעבד מצאתי את עצמי מזמזמת כמה וכמה מהם בזמן שעבר מאז הצפייה, אז כנראה שבכל זאת הם נשארו לי בראש.
בלי להיכנס לספוילרים, זה בהחלט סרט שמאתגר את הקהל שלו, ממש לא הייתי ממליצה עליו לכל אחד, והגיבור הראשי שלו הוא דמות נתעבת לחלוטין… אבל הוא בהחלט נשאר איתי יותר מהרבה סרטים אחרים, ואני מחכה להזדמנות לצפות בו שוב (לקולנוע בגרמניה הוא לא הגיע).
החזרתיות היא לאו דווקא בעיה
אחד השירים שאני מאוד אוהב ("זוהי אמריקה") הוא חזרתי בכוונה, ויש בחזרתיות הזאת כוח מדי פעם. אני כן מתבאס שזאת נראית כמגמה כללית בכל הז'אנרים. אבל כן, כמעט בכל שיר, יש חזרתיות (לא רק ברפריזות) שאפילו לאוזניי הרגישה קצת מוגזמת (אבל זה מן הסתם מאוד אישי). משהו שעריכה טובה יותר הייתה יכולה לשפר, אבל, כאמור, וזה.
די מסכים
צפיתי בסרט בפסטיבל קאן, בלי היכרות מוקדמת עם ספארקס ואחרי שלא התלהבתי מ"מנועים קדושים". דרייבר אכן מוצלח, השיר הפותח אכן חמוד אבל הרבה מהזמן חשבתי "אילו שירים מוזרים ורפטטיביים".
באותו יום הודיעו פתאום מהפסטיבל שלמחרת תהיה הקרנה של "האחים ספארקס". פספסתי אותו בדוקאביב בארץ, אז הלכתי אליה. הייתה הקדמה קצרה מרון וראסל, שנכחו בפסטיבל (בלי אדגר רייט, לצערי הרב מאוד) ואז הסרט. כשיצאתי ממנו, חשבתי "ובכן, ספארקס כתבו את 'אנט', כמובן שהמוזיקה שלו מוזרה ורפטטיבית!"
רוצה לומר, זה היה אחלה companion לסרט של קראקס וגרם לי להבין ולחבב אותו קצת יותר. אני לא בטוח שעוד אזכור אותו בסיכומי השנה, אבל בהחלט לא מצטער שצפיתי בו. הוא מוזר, הוא יצירתי והוא משעשע (היו צחקוקים באולם בכל פעם שה"תינוקת" הופיעה על המסך). וכן, הוא בהחלט ארוך מדי, זה אולי החיסרון העיקרי. סה"כ, סרט שונה ונחמד.
שירים רפטטיביים?
נשמע ממש כמו הגדה של פסח. איזה כיף!
וואלה, הייתי רואה הגדה של פסח מולחנת על ידי ספארקס.
(ל"ת)
סתם מחשבה
יכול להיות שאנט מגן על מנייקים כמו הנרי מקהנרי או שליאו קראקס פשוט צוחק על עצמו?
מגן על מנייאקים
(ל"ת)