המלצות לקראת פסטיבל אנימיקס

פסטיבל אנימיקס יערך השנה בין 6 באוגוסט (זה יום שלישי הזה!) עד 10 באוגוסט (זה שבת!), ואפשר לקרוא על הרבה דברים מגניבים ולקנות לכולם כרטיסים באתר הפסטיבל. חלק מהם כוללים הקרנות של הסדרה האגדית "מ.ק 22", הקרנת בכורה ל"סטודיו אמציה" – סדרה מסקרנת על סטודיו אנימציה ישראלי, ושלל הקרנות של סרטים קצרים מרחבי העולם. להלן סקירה של כמה מהם, ואחרי הפוסט הזה, הפתעה! ביקורת שלמה על "אנזו, חתול הרפאים" שגם הוא יוקרן בפסטיבל. בנוסף לסרטים שיסוקרו פה (וכאמור, "אנזו") יוקרנו גם סרטו החדש של ביל פלימפטון ("סלייד"), וכן "האקדמיה לאמנות 1994" שהוקרן גם הוא בפסטיבל ירושלים לפני שנה (אם כי כאן קוראים לו "ארט קולג' 1994" אז אולי זה סרט אחר לחלוטין).

כחול שקנאי

לפתע ברית המועצות נופלת, והונגריה מוצאת את עצמה חופשייה ומאושרת, וצעיריה מוצאים את עם רצון עמוק ללכת לחקור את העולם שזה עתה נפתח בפניהם אבל עצמם בלי גרוש על התחת. זאת נקודת הפתיחה של "כחול שקנאי", שם מוזר לסרט על פרשייה של זיוף כרטיסי רכבת בין 1990 ועד תחילת שנות האלפיים. הסרט מנפיש ראיונות עם אנשים שקשורים לפרשה ומשתמש בהנפשה גם כדי לשחזר את המסע שלהם בעבר (יש גם כמה שחזורים מציאותיים שמצולמים באופן אותנטי לתקופה ולא מוסיפים יותר מדי).

אם סיפור על זיוף כרטיסי רכבת נשמע לכם לא מעניין אז אתם טועים (או, בסדר, אולי זה פשוט לא הסרט בשבילכם). "כחול שקנאי" לוקח אותנו צעד אחר צעד בסיפור שהוא לא מאוד גדול אבל תמיד מעניין, וגורם גם לשאלות הטכניות להיראות מרתקות. ההתעקשות שלו לא לגלוש לרגשנות הוליוודית ולהיצמד לעובדות, גם במחיר של אובדן דרמה, עבד עליי – אבל יכול להיות שצופים אחרים רק יחכו לרגע שבו "קורה משהו". והרגע הזה מגיע, אבל אני לא יודע אם הוא יספק את כל מי שהמתינו וציפו לו. אבל לכל מי שזייפני כרטיסים הונגרים באנימציה זה הקטע שלהם, טוב, לא תאמינו מה יש לאנימיקס להציע לכם. (יהונתן צוריה)

הקרנות: שלישי 6/8, 21:30, אולם 1; שבת 10/8, 17:30, אולם 1.

מטאליסטים מתוקים

"מטאליסטים מתוקים" הוא סרט שמנסה לעשות הרבה דברים ונכשל ברובם. הסרט עוסק בידידות בין שני ילדים בברצלונה בסוף המאה הקודמת, כשאנשים עדיין הקשיבו לתקליטים ולא מטעמי רטרו. חואנגו הוא ילד ממשפחה קצת יותר מדי חמה ואוהבת, שסובל מאסטמה וחרדות חברתיות. הזמן היחיד בו הוא מרגיש חופשי זה כשהוא מקשיב למוזיקת המטאל שהוא כל כך אוהב. בבית הספר הוא פוגש ילד חדש בשם מיגל, גמגמן מבית רע, ומדליק גם אותו על מוזיקת מטאל. מכאן השניים נהיים חברים וטיפה יותר מדי דברים מתרחשים: הם רוצים ללכת להופעה ואז להקים להקה ולמכור אלכוהול באופן לא חוקי כדי להרוויח כסף ולנצח את הבריונים מבית הספר וחואנגו פוגש בחורה וזה שהוא אולי מתחיל איתה משהו (לא ממש ברור לי בני כמה אמורים להיות בשלב הזה) מעצבן את מיגל, ועוד לא הגענו לעלילת המשנה עם הבית המתפרק של מיגל.

אפשר לסלוח לסרט על התקציב הצנוע שלו, שמוביל לבחירות סגנוניות חסכוניות במיוחד: ברוב הקטעים אין לדמויות בסרט תווי פנים והן, תרתי משמע, ראשי מדברים; מובן שאין תקציב לשלם על רישיונות למוזיקה שהם מדברים עליה, אז כשהם מאזינים למטאליקה או איירון מיידן פשוט שומעים צלילים של גיטרה; התנועה של הדמויות היא די מוגבלת וכך גם הרקעים. אבל נו, כל זה לא אמור להיות בעיה בסרט אנימציה ידני עצמאי שכזה.

הבעיה היא בתסריט, שלא מפוקס על עצמו כמעט כמו הגיבורים שלו: למרות שהסרט באורך של קצת פחות מתשעים דקות הוא מרגיש כאילו דחסו בו עלילה של עונה שלמה של סדרת טלוויזיה. ומילא העומס, אבל גם המבנה שלו לא ערוך לזה – זה לא מבנה אנתולוגי שמסיים דבר אחד ועובר לאחר, אלא מעין זפזפופ בין תחנות בזמן אמת – כל עלילה עוצרת ומתחילה מחדש באופן די מגושם.

זה סרט שהייתי אמור לאהוב: גם אני הייתי ילד מטאל מעצבן כמו הגיבורים שלו (אני עכשיו, כמובן, מבוגר מטאל מעצבן) עם חרדה חברתית שלוקח דברים טיפה יותר מדי ברצינות. אבל למרות זאת לא באמת הצלחתי להתחבר לדמויות, ודרמות התבגרות קמות ונופלות על החיבור לדמויות. אני חושש שכמו הפרוטגוניסטים שלו, לסרט הזה יש בעיקר פוטנציאל מבוזבז. (תום שפירא)

הקרנות: רביעי 7/8, 17:00, אולם 4; חמישי 8/8, 20:00, אולם 4; שבת 10/8, 15:30, אולם 1.

מאדים אקספרס

עברה שנה מאז שראיתי את "מאדים אקספרס" בפסטיבל ירושלים (הביקורת של נעמה נמצאת כאן) ובכל פעם שנזכרתי בסרט הזה חשבתי בעיקר על דבר אחד: איזה באסה זה שהסרט הזה לא הגיע ליותר קהל. והנה, כאילו כדי לפתור את הבעיה הזאת, הוא מגיע לסיבוב הקרנות נוסף באנימיקס. אני לא יודע אם הוא יצליח להגיע לכל הקהל שיעוף עליו, אבל לכל הפחות תהיה לו עוד הזדמנות. קרי: לכו לראות אותו, נו.

אולי הקהל שאוהב סרטי מד"ב מגניבים וסרטי בלשים מגניבים נמנע ממנו כי הוא סרט אנימציה צרפתי, וכשהם חושבים על אנימציה צרפתית הם חושבים יותר על "אסטריקס" או "שלישיית בלוויל". ותקשיבו, "מאדים אקספרס" רחוק מאוד משניהם – הוא, בהעדר מילה אחרת, ממש מגניב. זאת מעשייה על שוטרת קשוחה, השותף שלה שהיה מת עד לפני רגע ועכשיו הוא רובוט, והקנוניה שהם צריכים לפתור. הוא אמנם משתמש בהרבה דברים שכבר ראינו ואף פעם לא חורג מגבולות הז'אנרים שלו, אבל כל מה שהוא עושה הוא עושה כל כך מגניב שאחרי הצפייה פשוט רוצים להמליץ עליו לעוד אנשים כדי להתלהב יחד איתם. (יהונתן צוריה)

הקרנות: רביעי 7/8, 15:00, אולם 4; חמישי 8/8, 18:00, אולם 2; שבת 10/8, 19:30, אולם 1.

הנסיכה והוויקינג

אנחנו בדרום אמריקה שלפני הגעת הספרדים. אומה היא הנסיכה של עיר-מדינה מאוד מתקדמת טכנולוגית, מעין ווקאנדה בסגנון אצטקי, שסובלת מרעידות אדמה חוזרות ונשנות. יש דיבורים על טקס קסום שיכול להציל את המצב, אבל לא תתפלאו לגלות שהכהן שמקדם את הרעיון שלו, שנראה כאילו שאל את העיצוב הראשוני שלו מג'פאר, יותר מעוניין בקטע של "להקריב את הנסיכה ולמלא את הוואקום השלטוני" ופחות בקטע של "להציל את החברה מהאפוקליפסה המתקרבת". למזלה של הנסיכה היא פוגשת בהאגן, ילד מתרבות וויקינגית שיש לו חרב שגדולה יותר מהגוף שלו (או שלא, זה באמת תלוי בסצנה) שנשטף לחופי דרום אמריקה. עכשיו השניים צריכים לשתף פעולה כדי להציל אחד את השני ואת העיר בזמן שהחיילים של הכהן הרשע רודפים אחריהם.

"הנסיכה והוויקינג" מרגיש כמו חיקוי של סרט דיסני: יש לנו גיבורה נסיכה, כמה בעלי חיים בתור הסיידקיקים, ותוספות של פנטזיה בת ימינו (סטימפאנק, יצורים פנטסטיים). הבעיה היא שפשוט אין לו את המשאבים להיות היצירה האפית שהוא רוצה להיות. יש לנו עיר-מדינה ענקית ומתקדמת טכנולוגית, אבל רוב הזמן זה מרגיש כאילו הסיפור מתרחש במושב של עשרה אנשים (לכהן המרושע יש, כך נראה, רק שלושה חיילים זמינים). האקשן היה אמור להיות אפי ומסיבי אבל הוא מונפש באופן איטי וחסר עוצמה. הקליימקס, במיוחד, מרגיש כמו סוג הדברים שהיו אמורים להופיע באתרי חדשות קולנוע ("עשרות אנימטורים שברו את המפרקים כדי להנפיש את הסצנה הזו"), אבל הביצוע נראה כמו קטע מסדרה ששודרה בטלוויזיה החינוכית בשנות השמונים.

וזה לא עוזר שהילד הוויקינג, שמקבל חצי מזמן המסך, הוא פשוט מעצבן: מין סקראפי דו לבנבן שבטוח שהוא יכול לנצח את כל החבר'ה הרעים וסובל מעיוורון מוחלט לגבי היכולות האמיתיות שלו בתור לוחם. אולי אם הסרט היה יותר קומי באופיו (ומצליח לספר בדיחות) הדמות הייתה יותר נסבלת. אבל כמו שהוא, הוא רק גורע מסרט שאין לו הרבה מעלות מלכתחילה. (תום שפירא)

הקרנות: רביעי 7/8, 10:00, אולם 4; חמישי 8/8, 16:30, אולם 2.

דיסני על הגריל

ואחרון חביב, לא סרט אלא אירוע שארגנו יחד עם דיסני-פורמציה ובו חברי האתר וחברים של האתר – כולל לי להב, לימור נעמן, זיו הרמלין-שד"ר, יונתן עמירן וערן מרגלית – יצחקו, יצלבו ויתנו דיס לדיסני, בהנחייתה של נעמה רק. תבואו, יהיו צחוקים.

רביעי 7/8, 22:00, אולם 6.