"חמוץ אמריקאי" הוא מהסרטים האלה שבהם הפרמיס הוא הכל, והפרמיס הוא כזה: בשנת 1919 מהגר יהודי בשם הרשל גרינבאום נופל לתוך חבית מלפפונים חמוצים במפעל שבו הוא עובד. הוא יוצא ממנה אחרי מאה שנה משומר בשלמותו ומתאחד עם קרוב המשפחה היחיד שנותר לו: הנין שלו, מתכנת מילניאל בשם בן גרינבאום. נראה שמבחינת אולפני סוני הרעיון הזה והעובדה שאת שתי הדמויות מגלם סת' רוגן מספיקים כדי למכור את הסרט. במקרה שלי הם צדקו, הרי הסתקרנתי מספיק כדי לצפות בו מיד כשיצא.
הסרט מתחיל בתקציר חייהם של הרשל ואשתו שרה, מהיכרותם בעיירה פולנית מוכת קוזאקים ועד ההגעה לברוקלין מוכת העוני – סיפור אהבה קלאסי. זהו מעין סרט קצר דובר יידיש, מתוק ומצחיק, שמייצג את חוויית ההגירה בצורה נאמנה ונוגעת ללב למרות ההקצנות לצרכי הומור. גם בהגעה למאה ה-21, "חמוץ אמריקאי" שומר על המומנטום שלו. במפגש בין הרשל לבן, שני אנשים מאוד בודדים ומאוד שונים, מתבהרים הקונפליקטים ביניהם באופן משכנע. הרשל נדהם מהעושר היחסי של בן אבל גם מאוכזב מהאופי החלש שלו ומהפניית הגב למשפחה ולמסורת. בן מזהה בהרשל את ההזדמנות לחיבור האנושי שחסר לו, אבל לא מצליח להתמודד עם הטראומות שהנוכחות שלו מציפה ועם ההשפעה שלו על הסטארט אפ שעליו הוא עובד.
סת' רוגן עושה עבודה מעולה בשני התפקידים ומצליח לגרום להרשל ובן להיראות כמו דמויות שונות. הרשל מגלם בתוכו גם את הצער העמוק וגם את הדווקאיות האגרסיבית של היהודי הגלותי והדמות, מן הסתם, קומית מאוד – יותר בגלל שהוא סבא טרחן מאשר בגלל הסיטואציה הביזארית שהוא נקלע אליה. עם זאת, הרשל הוא גם דמות טרגית של אדם מחוץ לזמן. בן, מצידו, הוא דמות הרבה פחות בלתי נסבלת מהסטנדרט הרוגני והוא יחליק בגרון גם למי שלא מסתדר עם טיפוס הסטלן היללן המוכר שלו. למעשה, בן כל כך מרוכך שהוא כמעט משעמם. מובן שיש כאן ניסיון ליצור דמות נטולת שורשים שצפה לבדה בעולם, אבל בשביל זה צריך קודם כל ליצור דמות. טוב שלא שילבו בסרט עלילה רומנטית בלתי נחוצה עבורו, אבל כן הייתי רוצה לראות משהו שקורה בחייו חוץ מהעבודה בתחום התוכנה (שמוצגת בצורה כל כך לא ריאליסטית), למשל חבר או תחביב. משהו שיגרום לו להרגיש כמו בן אדם שלם יותר.
מערכת היחסים המשונה בין הסב לנין הופכת בשלב מסוים ליריבות והסרט מתמודד עם המצב הזה ברגישות וממשיך ללהטט עם הדרמה וההומור בצורה נפלאה. הוא מצחיק לא מעט, מקסים לרגעים ויהודי ללא הפסקה. אך אז מגיע הרגע – ממש קצת אחרי המחצית – שבו הסרט לוקח פניה אחת לא נכונה והולך לאיבוד לחלוטין. משם והלאה הוא הופך למתסכל, מטופש ופשוט גרוע. התבדחויות חביבות וסמי-סאטיריות על חשבונם של היפסטרים (קצת 2013 אבל בסדר) בחלקו הראשון של הסרט הופכות לקו עלילה מיותר לחלוטין, שלא ברור מה הוא מנסה להגיד על Cancel Culture, אבל זאת לא תוספת מועילה לדיון העמוס גם ככה בנושא. מסיפור אישי ומשפחתי "חמוץ אמריקאי" הופך פתאום לסרט פוליטי לא החלטי שאף אחד לא היה צריך. בשלב זה של הסרט התפתחויות עלילתיות פרועות לא מפסיקות להגיע, כולל כמה שמשרתות את הסיפור אבל מעליבות את ההיגיון. השיא הרגשי דווקא מעניין וכתוב היטב, אבל אחרי השיגועים הקלישאתיים האלה, מרגיש כאילו הסרט לא הרוויח אותו. בהסתכלות על התוכן בלבד דווקא מדובר בסיום מספק לחלוטין ואף מרגש, אבל הוא לא הוציא ממני שום תגובה רגשית בגלל הדרך שהובילה אליו.
ההידרדרות הקטסטרופלית של הסרט בחצי השני שלו ציערה אותי כל כך, כי ממש נהניתי ממנו עד אז. העיצוב והצילום לא מיוחדים במיוחד (לפחות מרגע שהסרט מגיע ל-2019) אבל נעימים לעין, בעוד הפסקול עם השפעות הכלייזמר עשה לי טוב על הלב. נהניתי מהבדיחות, היה לי אכפת מהדמויות וכבר הייתי מוכנה להכריז עליו כאחד הסרטים הכי טובים של 2020, אבל פשוט חטפו ממני את האפשרות הזו. קשה לדעת את מי להאשים בכך ש"חמוץ אמריקאי" מגיש לנו חצי שעה באמת איומה של קולנוע ככה פתאום. זו יכולה כמעט באותה מידה להיות בעיה שורשית בתסריט של סיימון ריץ' או החלטה של הבמאי ברנדון טרוסט להתמקד בדברים הלא נכונים בשלב העריכה.
כך או כך, התוצאה היא סרט שאי אפשר להמליץ עליו בלב שלם, אבל גם אי אפשר להכחיש שיש בו לא מעט טוב. זה לא סרט חובה, אבל אם יש לכם משיכה מיוחדת לייצוגים של יהדות במדיה ואין לכם סלידה מיוחדת מסת' רוגן, ייתכן שהוא שווה צפייה. רק תזכרו שהזהרתי – החצי הראשון של "חמוץ אמריקאי" הוא מלפפונים במלח, אבל החצי השני הוא מלפפונים בחומץ.
עוד לא ראיתי
אבל רוצה לציין ש"מתחיל מצוין ואז מדרדר מאוד" תואם גם את הסיפור הקצר שעליו הסרט מבוסס (וגם שכנראה שהרבה מבדיחות ההיפסטרים פשוט נשארו מרוח המקור שבאמת יצא ב-2013).
דער פֿילם איז שלעכט
הסרט מתחיל טוב, טוב מאוד אפילו. כל סגמנט הפתיחה מקסים והיידיש של רוגן לא רעה (אני לא דובר אבל מזהה מבית סבא). המפגש הראשון בין רוגן לרוגן והכניסה לדירה היא אחד הרגעים החמודים של השנה. לא יכולתי להפסיק לחייך.
ואז הסרט נהיה דבילי. הוא לא הופך אמנם לסרט סת' רוגן טיפוסי, אבל ביחס לְמה שהבטיחו לנו מדובר באכזבה; סרט על שני אדיוטים שעושים בחירות מטומטמות עבור נקמות של בני 6, מה הקטע? למה אי אפשר היה להישאר בקו של הדרמה הקומית החמודה? מעין קומדיה רומנטית רק בין צעיר לסבא רבא שלו, ועל הדרך נבירה בנושאים אודות אשמה יהודית וחיפוש אחר זהות (הסרט אמנם טוען שהוא עוסק בחיפוש והגדרת זהות, אבל הוא לא מתנהג ככה. רוגן הסב מתנהג בהווה שונה מכפי שהתנהג בעבר, ובלי שום סיבה). פספוס מוחלט, וחבל.
מסכים לגמרי. אחרי מיצוי האקספוזיציה ועוד כמה סצנות טובות, הסרט שינה כיוון לאווירה אחרת לגמרי. כל המחצית השנייה של הסרט הרגישה מזורזת ועם המון רעיונות לעלילה דחוסים יחד…
סרט שהוא פספוס
הטריילר היה ממש טוב ומסקרן, אבל הסרט עצמו כל כך לא עומד בציפיות שבאמת שהייתי מסתפקת רק בלראות את הטריילר. מסוג הסרטים הבודדים שאני מרגישה ששעה וחצי לא היתה מספיקה כי הכל רץ נורא מהר בלי לקחת נשימה להתעכב רגע על כמה עניינים, מה שמעקר את הסרט מכל השיאים-כביכול הרגשיים שלו.
אחלה סרט שבעולם
קודם כל – הוא קצר מאד שזה כבר נפלא.
אבל האמת היא שהפרשנות המאד פשוטה של הסרט היא בדיוק טייק על ה blm וה pc של החודשים האחרונים – משהו בסגנון של – נכון שאתם חושבים שהאבות המייסדים היו גזענים מתועבים, אבל בלעדיהם כל מה שיש לנו היום לא היה קורה. וזה קורה בשני מישורים בסרט. הן בהיותו של הרשל גזען מתועב אבל הוא גם סוג של בן שהוא ממש לא. והן, בדתיות של הרשל שהתפתחה (evolved) אל תוך המחויבות המשפחתית של בן, כפי שהיא מצטיירת בסוף הסרט.
זה אפילו לא סאבטקסט (שאני לא תמיד סובל), זה סוג של טקסט די ברור מתוך הסרט. וזה כבר יותר מורכב מרוב הסרטים האחרים שאני רואה.
אז כן, יש כאן לא מעט בעיות בניטפוק שהוזכרו על ידי פייפר למעלה. אבל בגלל זה – הסרט רחוק מלהיות יצירת מופת או משהו משמעותי מדי. אבל בשביל סרט קצר עם המון צחוקים ואמירה שהיא אולי לא מבריקה במיוחד אבל היא כן באה בדיוק במקום וגם בנויה באופן מצוין – זה אחלה סרט.
נראה לי שהתבלבלת בסוף בין מלח לחומץ
(ל"ת)
ממש לא טעות
מלפפונים במלח ממכרים; מלפפונים בחומץ טובים לניקוי כתמים בכיור, וגם זה רק לתתרנים.
ואז הוא הפך את עצמו לחמוץ אמריקאי.
החרא הכי מצחיק שאי פעם ראיתי.
פרמיס מצוין שמתבזבז על עלילה בנאלית ואידיוטית, ולא בקטע טוב. ממש מאכזב כי היו יכולים לעשות כל כך הרבה עם אדם שמתעורר אחרי מאה שנה, ופשוט יצא משהו מבולבל ולא אפוי.