במקור: Ame Agaru
במאי: טקאשי קואיזומי
אב רוחני: אקירה קורוסאווה
שחקנים: אקירה טראו, יושיקו
מיאזאקי, שירו מיפונה
בארץ רחוקה רחוקה, לפני שנים רבות רבות, כשסמוראי היה סמוראי…
אקירה קורוסאווה, רב-סמאח יפאני שנחמן שניצקליין מצטלב כשהוא נושא את שמו, נפטר ב-1998, והשאיר אחריו תסריט לא גמור. בנו, היסאו קורוסאווה, החליט להפיק סרט על פיו, ברוחו של אביו (תרתי משמע?).
הימים ימי יפאן הפאודלית. איהיי מיסאווה הוא סמוראי שנודד עם אשתו ומנסה להשכין שלום בעולם, או לפחות לפזר מעט שמחה מסביבו. בתחילת הסרט הוא מתנצל לפניה, כי ניהל קרב על כסף: מסתבר שזה מנוגד לקוד האתי (כפי שקוראים לזה אצלנו היום) של הסמוראים. למי שאינו דוקטורנט בלימודי יפאן המסורתית זה מתברר רק בהמשך הסרט, אבל הנה קיבלתם טיפ בחינם.
מיסאווה ואשתו שוהים בפונדק צפוף, מאוכלס בעניים, זקנים, וזונה אחת גם. הם רוצים לחצות את הנהר, אבל הוא גועש, הגשם לא מפסיק לרדת, וייקח עוד כמה ימים עד שיוכלו לחצות. בינתיים מספיק מיסאווה לצוד את עינו של האציל המקומי, שיגאקי. זה מזמין אותו לארמונו, הם מתידדים, ושיגאקי רוצה שמיסאווה יהיה מורה הסיף בארמון – תפקיד יוקרתי ונחשק, כך מתברר. אבל כדי להגיע אליו, עליו להתמודד עם כמה משברים, אויבים מבחוץ ו-(אלא מה) האויב מבפנים.
מעט מאוד עלילה יש בסרט, והיא לא מאוד מעניינת כשלעצמה. מוסר השכל יש גם, ולא צריך להתאמץ: אחת הדמויות מסבירה אותו במפורש בסוף. בעצם זו קצת אגדת ילדים, בדרך שבה כל הסיפור מוביל למוסר ההשכל. אבל זו אגדה קצת למבוגרים, כי צריך לעבור דרך כמה תובנות פסיכולוגיות. שיהיה. כבר עברנו דברים יותר גרועים.
משהו מוזר בסגנון המשחק והבימוי בסרט. אני יכול לנחש שהרבה אנשים במקומותינו מאוד מאוד יתפעלו ממנו: אילו ניואנסים מופלאים! כמה מרגש! סילחו לי (אתם שם, שמתרגשים): אני חושב שצריך הרבה שכנוע עצמי כדי להתרגש ממשחק כזה. הוא תיאטרלי לחלוטין, מה שמתבטא, אצל רוב הדמויות, בג'סטות מוגזמות. כשהעניים שמחים, כל שפת הגוף שלהם, הקול והפנים צועקים שמחה רבה. כשאנשי הארמון כועסים, כולם כעס ללא מצרים.
אצל מיסאווה ואשתו מתבטאת התאטרליות דווקא באיפוק יתר. שהרי זו יפאן, ועוד יפאן של פעם, ולא יאה לאנשים מכובדים להראות רגש. אם אתה סמוראי, עליך לבלות את חייך בפנים חתומות, לנוע לאט, ולשתוק שתיקות הרות משמעות. אם את אשת סמוראי, היי רכה, חייכנית וכנועה, ושיתקי שתיקות רבות משמעות. ואל תשכחי להיות, בסוד, החכמה האמיתית בכל הסיפור.
אבל אם אתה האציל המקומי, כיף לך! מותר לך לעשות מה שאתה רוצה, ומה שאתה רוצה זה לעבור כהרף עין משתיקה הרת משמעות להתפרצות תאטרלית מוגזמת.
כל סגנון המשחק הזה מזכיר סרטים הוליוודיים משנות הארבעים: שתיקות הרות משמעות, למשל, זה הדבר ההוא שהגיבורים ההוליוודיים היו עושים כשהמוזיקה היתה נהיית מאוד דרמטית. דמיינתם? עכשיו תורידו את המוזיקה הדרמטית, ותקבלו את הקו המאפיין בסרט שלנו.
ואם מדברים על סרטים משנות הארבעים: גם התמונה כזו: לא חדה, קופצת ורועדת לעתים קרובות, ועם מין "לכלוכים" כאלו על הפילם. אתם יודעים, מין כתם שזוהר במשך כמה שניות על התמונה, בצורת טיפת מים שנזלה על קיר – נו די, מה הטעם? או שראיתם סרטי 16 מ"מ בחדר האוכל של הקיבוץ, או שלא ראיתם. האם האשמה בציוד של בית הקולנוע ("סינמה קפה מוריה" החיפאי. כמה הולם: בית קולנוע שכולו זועק רטרו), או שמא מדובר בסרט שצולם בציוד עתיק? אפשר לצפות לדבר כזה מסרט טאג'יקיסטני או אלבני, אבל הרי אנחנו מדברים על יפאן: ציוד כמו זה שצילמו בו את 'פרל הארבור' בוודאי לא חסר להם. למען השם, הם אלה שמייצרים אותו! יש לי חשד – ספקולציה פראית – שמדובר בהחלטה מכוונת להוסיף לאווירה המסורתית והישנה שבסרט, ואולי אפילו במחווה לקורוסאווה האב זס"ל (זכר סמאח לברכה).
ולמרות כל זה, 'אחרי הגשם' הוא סרט שכיף לראות. בעצם, למה "למרות"? בגלל כל זה. כמובן, רק אם אין לכם אלרגיות לסרט שהוא "סרט זר" מכל בחינה: שפה, מוזיקה, קצב, סגנון. אם, מצד שני, החריגות הסגנונית עושה לכם את זה, אתם תאהבו את הסרט.
ויש בו גם יתרונות יותר ספציפיים. אם אתן אוהבות את ג'קי צ'אן ו'נמר, דרקון' בחלקיו הקרביים, ונגררתן לסרט הזה כעונש מטעם בן הזוג חובב הרומנטיקה והרגש, אז כן, מצפה לכן שעה וחצי לא קלה, אבל לא הכל שחור: יש שתיים וחצי סצינות של קרב חרבות, המרכזית שבהן (בארמון) יפה להפליא ומבדרת.
והנה אני מגיע לצד הבאמת אטרקטיבי בסרט. דיברתי קודם על הצילום, מהצד הטכני. אבל הו, מה שיש בו! כאילו הסרט הוגש מטעם משרד התיירות היפאני. הנופים… היערות, הנהר, ההרים… הארמון והגן… גג הפונדק בגשם, בתמונת הפתיחה… גם אם גיליתם שסרט יפאני מסורתי זה לא בשבילכם, תוכלו לפחות להתרפק על התמונות. הירוק היום ירוק מאוד.
כדאי לראות, אבל אם לא ראיתם עדיין את 'רקוויאם לחלום', אני ממליץ לשמור את 'אחרי הגשם' לערב אחר-כך, כחוויה מתקנת. 'רקוויאם' גורם לדלקת חמורה במערכת העצבים המרכזית; 'אחרי הגשם' הוא משחה מרגיעה.
- אתר רשמי פולני (זה מה יש)
- תכניה
- אקירה קורסאווה
- סמוראים – היסטוריה
- החתולים הסמוראים
- הריח שאחרי הגשם
- אחרי הגשם – סבונים תוצרת בית
זה רק דמיון שלי,
או שהעולם נמצא כרגע בכל מני "גלים" של תרבויות שונות?
כלומר, גל של מוזיקה לטינית,
גל של סרטים יפניים וכו'…
(אל תבינו לא נכון: אני דווקא די נהנת מזה. מתי יגיע תורה של ישראל? ובאיזה תחום? בעצם, אולי גל ההתייהדות (או החזרה בתשובה) של כוכבי הוליווד משמש במקום גל-ישראלי?)
בכל אופן, כל הסרטים היפנים, משום מה מזכירים לי סרט אחד (לא הכי טוב, אבל גם קצת יפאני… או סיני? ומבוסס על אגדת ילדים יפנית, כמובן). אני ממש לא זוכרת איך קוריאם לסרט, אבל זה על איזה ספר שסופר יפאני נורא חשוב כתב… ואז גרג (נו, זה מ"דארמה וגרג") נכנס לשם איכשהו, ולומד את התורה ובלה בלה בלה… דווקא די אהבתי (בעיקר את הרע, שלמרות שהוא חי באגדה יפאנית עתיקה הוא מצוטט בלי סוף משפטים מסרטים הוליוודיים ידועים).
יום לא-הולדת שמח,
גל.
נ.ב יש לי תיאוריה להסביר את ההתרגשות מ"אני הראשון/ה שמגיב/ה בדף הזה": זה פשוט ממש כיף לראות את הכתבה "ראשון", כשהיא עוד בתולית וחסרת תגובות.
אם יש לך מזל, חלק גדול מהדיונים על הכתבה יושפעו מהתגובה שלך….
או שלא.
למען האמת, בד''כ לא מגיבים
להודעה הראשונה.
למען האמת, בד''כ לא מגיבים
נו, בטח, כי בד"כ ההודעה הראשונה מכילה משהו כמו "אני הראשון!!! רגע, כדי שהעורך המקושקש לא ימחוק לי את ההודעה, אני אכניס משהוא אונטופיקי".
שלי הייתה שונה…
רק מתוך הרגל לא ענו עליה עד עכשיו!
(חרפה!)
אה, ולשנייה עונים לפעמים כי היא מחילה מש ו כמו "אני הראשון!" "שיט, אני כבר לא", ואז כולם מתווכחים/מנחמים/ווטאבר.
יום לא-הולדת שמח,
גל
זה רק דמיון שלי,
את מדברת על "הדרך מערבה" או "המסע מערבה", אשר הופיעה כמיני סדרה בהולמרק תחת השם "מלך הקופים".
דה פירסט!
אינטרסטינג.
אבל מה הקטע עם כל הסרטים היפניים האלה בזמן האחרון?
ומספיק עם הסגידה הזאת ל'רקוויאם'!(רגע רגע, לא להתעצבן…) הבנתי שזה סרט מצוין אבל מה לעשות שהוא מציג רק בקצה הסיוויליזציה (מגדל האופרה)?
שוד ושבר!
כשהתחלתי לכתוב היה ריק!
רקוויאם
רקוויאם כבר לא מציג רק במגדלי האופרה. עקב ההתלהבות האדירה שהוא זכה לה בעתונות הישראלית ('הסרט הגרוע של העשור' – נחמן)
הוא מוקרן ב"חן"ים נבחרים בכל רחבי הארץ.
משום מה נדמה לי
שלכל סרטי האיכות הזרים קוראים "אחרי הגשם", למרות שברור לי שלמעשה לא היו יותר מ30-40 סרטים כאלה.
חוץ מזה, אחרי 'הדרך הביתה' אני נזהר מכל מה שהוא איכותי, מצולם נהדר ומגיע מהמזרח.
מסכים איתך לחלוטין
אחרי הסרט המשעמם, המעייף והבלתי נגמר "הדרך הביתה" אני נזהר מכל סרט שהמבקר אומר שכדאי ללכת לראות בשביל הנוף.
קיבנימאט! זה סרט! אני רוצה קונפליקטים, בעיות בלתי נגמרות, צחוקים עם אפשר ובעיקר להנות. ולא לשבת ולראות נשיונל ג'יאוגרפיק ב29 שקל.
מסכים איתך לחלוטין
נשיונל ג'יאוגרפיק ב 29 ש"ח זה מאד בזול בהתחשב בכמה שעולה כל מוצר אחר שלהם (קלטות וידאו, אלבומי תמונות וכד').
זה, כמובן, נאמר
בלי שום כוונה לזלזל בביקורת של ירדן – רק טראומה אישית שלי.
אקירה היה סמאח?
כבר לא זכורה לי ההגדרה המדויקת של סמאח, אבל שם שרק שניצקליינים מזילים עליו ריר לא בדיוק מתאים לה…
זו כבר השמצה פרועה
זו טעות קשה (שאני מניח שהיא נובעת מבורות) לחשוב שקורסוואה ביים רק סרטים "אומנותיים" שאהובים אך ורק על הנחמן שניצקליינים. בפילמוגרפיה שלו רשומים סרטים כמו "המבצר הנסתר" שהוא סרט בידורי לחלוטין, והיה יכול להיות סרט הוליוודי לכל דבר (אלמלא העובדה שהוא דובר יפאנית עם שחקנים יפאניים), והסרט הזה שימש השראה, לידיעתך ל-"מלחמת הכוכבים". עוד דוגמא לסרט כזה היא "יוג'ימבו" שהא מעין מערבון שמתרחש ביפאן הפיאודלית (וגם הוא שימש השראה לשני סרטים מערביים – "בעבור חופן דולרים" ו-"Last Man Standing"). אז נכון שלקראת ימיו האחרונים המחמאות של השניצקליינים עלו לו לראש, וקורסוואה התחיל לביים סרטים פלצניים ו-"אומנותיים", אבל חוץ מזה, הוא בהחלט ראוי לתואר רב-סמאח.
עשה לך סמאח
יש לי כנראה אי-הסכמה מסויימת עם כלל הציבור כאן על מהו סמאח. אני איכשהו (כנראה בהשפעת הצליל של המילה, ואל תבקשו פרטים) נוטה לראות
כסמאח במאי שלוקח את עצמו ברצינות, ויש לו הצדקה לכך. "יש לו הצדקה"
לא אומר בהכרח שסרטיו טובים בעיני, או בעיני העין-דגיסט הטיפוסי. למשל, אם שניצקליין מזיל עליו ריר, זו הצדקה טובה. מהעבר השני, אפשר לחשוב
ש"עולמו של ויין" הוא סרט נפלא, ועדיין קשה לי לראות אותו הופך את הבמאי שלו לסמאח (וגם אם הוא יעשה עוד חמישה סרטים נפלאים כאלה). אבל זה
אני…
אני יודע שבעניינים כאלו כלל הציבור הוא הקובע, ולא נותר לי אלא להרכין ראש ולנסות לתקן את דרכי. אבל לפחות אומר להגנתי, שהמשפט שטבע את המונח, "סטנלי קיובריק הוא מגדולי הסמאחים" וגו', מתאים גם לאינטרפרטציה שלי.
ברור- מהמילה ''סמכות''
אגב, מר ניר, הקיבוצים כבר עברו מזמן לדוידים בחדר האוכל (חוץ מאלה שהתפרקו, ואז חדר האוכל הופך לאולם שמחות ויש לבנות אותו מחדש בשיטת פל-קל)
עשה לך סמאח
לי המילה מזכירה דווקא סמאחטה.
נכון שאף אחת
לא תיקרא את ההודעה הזו?
תארתי לי.
משום כך יש לי יותר בטחון.
אז ככה
1. כן,אחרי כולם בערך ראיתי את הסרט הזה.
2. לקצרות בזמן שבינכן(שלמרות הכל קוראות את ההודעה הזו)-חרא סרט,לברוח!
3. כל מה שרציתי הוא לברוח מביתי מקולקל-המזגן ולצ'פר את עצמי ביומית.
כנראה שהחיים קשים משחשבתן,בנות.
4. האולם אמנם היה קריר בטירוף,אבל הסרט ממש לא.
מלא גשם,מלא ירוק,מלא רעש של קרירות שבעצם הגשים את המטרה שלשמה הגעתי לפה,אבל כאן גם הסתיים הסיפור.
האולם היה זוועתי מבחינת איכות הכסאות(הסנטר,למעלה,אולם 4).
הזקנות שלא מצאו סרט אחר להעביר בו את הזמן עד לארוחת הצהריים היו ממש בלתי-נסבלות,המסך היה רעוע יותר מהמסך בו ראיתי את בן-חור,אי שם בתחילת שנות השמונים על גג מבנה של תנועת הנוער בה הייתי חברה.
והדמויות,הוי הדמויות.
אמנם זה לא היפני הראשון שלי,ובטח לא האחרון,אבל הדמויות היו קרטוניות כ"כ שהן בעצמן כבר התקשו לקבל את זה בשקט.
המטודיקה,הבזבוז המשווע בנייר צילום והנוף המדהים שנוצל לתערובת של שעמום ושמרנות מוקפדת עד-כדי הקאה.
לא היה כאן שום שימוש בדרך צילום וכתיבה תסריטאית לשם העברת מסר,אלא נסיון להאדיר את שמו של הבמאי בעזרתו של אביו.
אני אישית חושבת שהכי מגעיל ומבזה היה קטע הפתיחה,בו הופיעו תמונות של הקורסוואה האב ,מין מתן אישור מן המוות לזוועתון שעתיד להיות .
האב מתהפך בקברו,ללא ספק,השאלה היא מה עושה בנו?
לדעתי עליו לכרות לעצמו קבר משלו כבר עכשיו,או שיעבור לארץ להיות נציב המים.
כך-או-כך,לפי השגיו בסרט הזה,הוא בטח לא יוכל להכזיב כאן!
מה שמעצבן אותי באמת,פרט לקפה שלפני שביזבזתי,חוסר הטעמי שהיה בקולנוע,והזמן שיכולתי להשקיע בהמשך יחסי הקירבה ביני למזרן החמוד שלי,הוא שיכול להיות,אולי סיכוי של אחד למיליארד, אבל אולי יכול להיות מצב שיש מישהי.
מישהי שלא ראתה אפ'פעם סרט זר,או סרט יפני,והחליטה להחשף בפניו בעזרת הסרט המבאס הזה.
אז חברה,אל-נא תיפול רוחך!
זה לא סרט מייצג כלל-וכלל!
הסרט הזה הובא לארץ-מן הסתם בשל יוצרו,ובנו המעוות!
יש מלאנה סרטים יפנים מעולים,אחותי!
רוצה אחד קטנטן לקירור הראש?
קחי-"קיקוג'ירו.
סרט מקסים על יחסי חברות הנרקמים בין ילד קטן לפושע קטן.
סרט מקסים,מרתק,מלא במוסיקה נפלאה,צחוקים ונופים מרהיבים.
היפנים בשיאם.
אבל אחרי שמישהי תראה בטעות את "אחרי הגשם" אני אתקשה לשכנעה לנסות שוב סרט אחר.
אני כבר שמחה שאני אחרי הסרט הזה,למרות שלפניו הרגשתי הרבה יותר טוף.
והכי חשוב-תיקנו לי את המזגן,כך שסרט כזה בלי פסק אני לא אראה עוד הרבה זמן
זהירות בנות,
פרסומת סמויה לעלית
את בטח לא מדברת עלי
ז"א, למרות כמה ויכוחים עם בוג'י, אני עדיין לא "מישהי"…
אבל למה שאני ארצה לראות סרט יפני מלכתחילה?
ודרך אגב, בזכות פלאי המתמשכים, לעולם לא ניתן לכתוב הודעה בלי שאף אחת יקרא אותה.
לא חשבתי או התכוונתי
אלייך
למה בעצם שכן?
אבל אם בכל זאת חשבת
וותרי
זה-לא-זה
אובר אובר אובר PC.
אם את רוצה לפנות לדמות כללית בגוף נקבה- זכותך (גם אם סותר את האקדמיה). אבל לפנות לזכר בתור נקבה (במיוחד אחרי שהוא בפירוש אמר לך שהוא זכר) זה סתם טפשי ומעצבן!
אובר אובר אובר PC.
ווווווווואאאאאאאאווווווואו
סליחה אח'שלי(הכל טוב ולא רק חלק?)
מצטערת
כ"כ התלהבתי שסופסוף משהו הגיב למשהו שכתבתי שישר כתבתי כך.
חוצמזה שהתכוונתי לבת בכתיבתי(כאילו שבד"כ זה אחרת..)ולא לבן,
לא התכוונתי שתתעצבן לי (למרות שלא ברורה העצבנות,כולה חשבתי אותך אישה,יכולת לזרום בצורה חיובית יותר עם הנושא).
או בקיצור ולסיום(למה-כי-אני-מתה לישון,יום ארוך מידי)סורי סורי סורי
טוב'ך עכשיו?
יופי
ד-א,אחלה שם יש לך
לא שאני יודעת מה הוא אומר
אני? עצבני?
לאאא…
פרטים מזהים בקשר אלי מיתן למצוא ביומית של הבוחצלגיחצן.קון.
וקבלי ח"ח עצבני על הפרידמניות, אחות שלי. הכל בננה אגוזים סקס סמים ודג אדום.
———
פרידמניות?
הרבה מלים לא הבנתי בדיאלוג הזה, והראשית מביניהם היא זו שבכותרת.
בכל מקרה אני מצטרף לבננה, לאגוזים, לסקס ולסמים קלים.
אחרי הגשם-סרט מקסים
בסרט הזה יש תסריט טוב, משחק מצוין, מוסיקה מיוחדת וצילומים מרהיבים.
בסרט הזה מובא הקוד החשוב שאומר כי הבדיקה של מעשים שנעשים צריכה להיות מול הסיבה שגרמה לעשות אותם.
כאשר אנחנו באים להעריך דברים שנעשו ע"י אחרים, חשוב להביא בחשבון מה עומד מאחורי זה. נכון שלא תמיד אנחנו יכולים לדעת, אבל אז אולי לא כדאי להעריך או לשפוט אחרים לפני שנדע יותר על הסיבות שגורמות להם להתנהג או לעשות מה שהם עושים.