במקור: Almost Famous
תסריט ובימוי: קמרון קרואו
שחקנים: פטריק פוגיט, בילי
קראדפ, פרנסס מק'דרמונד, קייט
הדסון, ג'ייסון לי, מייקל
אנגרנו, נח טיילור, אנה פאקווין
וויליאם מילר הוא נער בן 15, אינטליגנט מאוד לגילו. ומה עושים ילדים סופר מחוננים בזמנם הפנוי? מתווכחים בעין הדג על שטויות שברומו של עולם. אלא שהימים הם ימי שנות השבעים, וישנה בעיה קטנה עם האינטרנט: אנשי מיקרוסופט רק מסיימים תיכון; הוגי ICQ עדיין רבים על קוביות לגו בגן רבקה; אפילו תא הזרע שלימים ייקרא שון פאנינג עוד לא למד לשחות. חוץ מזה שבלי אקסמנית לעתיד אי אפשר להתחיל. אז וויליאם שלנו מכלה את זמנו בסגידה למוסיקה במקום. רגע, הייתה מוסיקה לפני שהיה אינטרנט? מסתבר שכן. פעם, טוענים ההיסטוריונים, האסוציאציות הראשונית מהמילה 'מוסיקה' לא הייתה 'נאפסטר', לא 'זכויות יוצרים', וגם לא 'בריטני ספירס'. מוזר, לא? צרות אופקים ממש. פעם, מסתבר, מוסיקה לא סימלה טכנולוגיה ושיווק – היא סימלה אומנות, חופש, עוצמה ותשוקה, או בקיצור את השילוש הקדוש: סקס, סמים ורוקנרול (להלן ססו"ר). אה, וגם גרופיז.
בכל אופן, למרות גילו הצעיר, וויליאם מצליח לפרסם מספר מאמרים וביקורות רוק בעיתונים מקומיים, מה שמושך את תשומת ליבם של אנשי מגזין Rolling Stone המיתולוגי. מבלי לדעת את גילו האמיתי הם מצמידים אותו לסיבוב ההופעות של להקת "סטילווטר", שמאגדת בתוכה כל מיתוס אפשרי על להקת רוק. זה מתחיל במראה שלהם: המתופף הזכיר לי את ג'ון אנטוויסל מ"המי", הבסיסט נראה קצת כמו גרסת הדיאט-אגו של ג'ים מוריסון והגיטריסט היה דומה באופן חשוד לג'ורג' האריסון של תקופת האלבום הלבן. אבל אלו רק האסוציאציות שלי. אני מניח שלכל צופה הם יזכירו את המוסיקאים האהובים עליו באופן אישי, פרט, אולי, למעריצי אמינם: אף אחד מחברי הלהקה לא דומה לבחור לבן מחומצן שאפרו-אמריקאי גדול לוחש לו באוזן מה להגיד. אבל אני בטוח שאפשר למצוא בהם קצת מפינק פלויד, לד זפלין, האחים אולמן, צעירי מגדל משה, הנשרים ועוד, מה גם שוויליאם מילר עצמו דומה קצת לבריאן ווילסון מ"הביץ' בויז". עד כאן ניימדרופינג.
גם כמה נקודות בעלילה מרגישות מוכרות: התנגשויות האגו בין הגיטריסט המוכשר מדי ובין הסולן הכריזמטי, השתיקה הקנאית של המתופף, אשתו הנבגדת של הגיטריסט, השמדת חדרים בבתי מלון וכן הלאה. גם הסיפור של וויליאם מילר עצמו הוא בתכל'ס סיפור התבגרות סטנדרטי שהותאם למציאות של עולם הססו"ר – אימו שמרנית, אחותו מרדנית, עיתונאי רוק הוא המודל לחיקוי שלו, הגיטריסט של "סטילווטר" הוא האליל שמכזיב, הוא מגלה את מיניותו בחברת גרופיות של הלהקה ומתאהב במי שלא יכולה להחזיר לו אהבה. וזה כולל, כמתבקש, כמה סצינות שמאלציות להפליא.
על מנת שלא תבינו אותי לא נכון, אבהיר מיד: "כמעט מפורסמים" הוא סרט נהדר. אז מה אם הוא שמאלצי. לשמאלץ יצא שם רע, כי יותר מידי אנשים מבלבלים אותו עם בנאליות. אבל שמאלץ יכול להיות נפלא, מרגש ואמיתי, אם עושים אותו נכון. ולבמאי ותסריטאי קמרון קרואו יש יכולות מספיק גבוהות כדי שסצינה של וויליאם שרץ אחרי המטוס של אהובתו המנפנפת (אותו) לשלום דרך החלון לא תהיה מגוחכת, אלא מקסימה. זה כשרון די נדיר, ואולי עליו הוא זכה באיש עם מטאטא על תסריט מקורי. ואולי הוא פשוט נהנה מן ההפקר.
ב'ג'רי מגוויר', הסרט הקודם שלו, הייתה הרגשה שקרואו למד טריק קטן ממערכת היחסים בין הציבור הישראלי לפוליטיקאים שלו: מצד אחד היה ברור שקרואו מצביע למפלגת "השחקנים הראשיים שמקבלים הכי הרבה כסף בסרט", אבל מצד שני לא היה ממש ברור אם הוא בעד מנהיג המפלגה טום קרוז או שהוא בכלל מקווה שקובה גודינג ג'וניור יעקוף אותו בפריימריס ויחזיר למפלגה את כבודה. כמו הציבור הישראלי, הוא לא לגמרי הזדהה אידיאולוגית עם אף אחד מהמועמדים, ומאחר והוא לרגע לא התחייב לספק לצופים דמויות נטולות פגמים מוסריים וחולשות אופי, הייתה הרגשה שהסרט באמת עוסק בבני אדם, באמת מציג את הדילמות שעולות אצלן מכמה כיוונים, באמת מנסה גם להעביר ביקורת על הדמויות וגם לקבל אותן עם הבעיות שלהן. טוב, החלק של "לקבל אותן עם הבעיות שלהן" זה כבר אלתור של קרואו, מעולם לא ראיתי דבר כזה ביחס לפוליטיקאים בארץ. אבל כן ראיתי שכשאין לך דמות להזדהות איתה, אתה מאבד עניין. וזה בדיוק מה שקרה בנקודה מסויימת ב"ג'רי מגוויר" (ובבחירות האחרונות).
גם ב'כמעט מפורסמים' קרואו נוקט בגישה דומה עם רוב הדמויות, אלא שהוא השתכלל: הוא נשאר נאמן למפלגת "השחקנים הראשיים שמקבלים הכי הרבה כסף בסרט", אבל הפעם ברור לחלוטין שהוא תומך נלהב במועמדותו של הנער וויליאם מילר, אולי מהסיבה הפשוטה שזהו סיפור חצי אוטוביוגרפי, ושמילר מבוסס על חוויות ההתבגרות של קרואו. זה לא כל כך מפתיע כשחושבים על זה – אני מניח שגם אהוד ברק היה בעד עצמו בבחירות האחרונות. בעצם, אל תתפסו אותי במילה.
חוץ מזה, השחקנים באמת מצוינים באופן חריג: היילי ג'ואל אוסמנט הוא זאב רווח ג'וניור ליד הילד שמשחק את וויליאם בגיל 11 בתחילת הסרט. גם פטריק פוגיט, השחקן הראשי של וויליאם בן ה-15, מדהים בפני עצמו. אבל הגדולה מכולם היא קייט הדסון, שמשחקת את הגרופית המכונה פני ליין, ואחראית לכמה מהרגעים המקסימים והמרגשים ביותר בקולנוע של השנים האחרונות.
חברי הלהקה מצוינים אף הם, בייחוד ג'ייסון לי המוכר לחובבי קווין סמית', שבונה את דמות סולן הלהקה ממש מכלום. אפשר לספור את שורות הטקסט שלו על יד וחצי ולמדוד את העומק שלהן באמצעות זרת ורבע, ועדיין, איכשהו, הוא ענק בזכות האיכויות שהוא מביא איתו אל המסך. חוץ מזה יש לנו את הכהנת פרנסס מקדורמנד המופלאה ('רציחות פשוטות', 'פארגו') בתור אימו השמרנית של וויליאם, שמצליחה, אולי בפעם הראשונה בתולדות הקולנוע בכלל וסרטי הנעורים בפרט, לבנות דמות שמרנית שלא מעוררת סלידה, אלא סימפטיה והערצה. זה גם הישג תסריטאי לא קטן, לגרום לקהל לאהוב דמות שמתנגדת לכל מה שהסרט אמור לייצג.
בזמן שלקח לי לכתוב את הביקורת הזאת האסוציאציה הראשונית מהמילה 'מוסיקה' הפסיקה להיות 'נאפסטר', ובקרוב מאוד היא תהיה 'BearShare'. נצלו את הואקום הרגעי שנוצר, ולכו לראות סרט שעדיין רואה במוסיקה ערך בפני עצמו.
- אתר רשמי מכוער
- האתר הישראלי
- אתר מעריצים של הסרט
- הפסקול – באמאזון
- בילי קראדפ – אתר מעריצים
- קייט האדסון – אתר מעריצים
- נפסטר
- Bearshare
- סקס
- סמים
- רוקנרול
אני לא מאמין! אני הראשון
שמפרסם תגובה.
דווקא את הסרט הזה אני אראה אולי בוידאו ולא בקולנוע.
מצד שני, כבר הרבה זמן אין סרטים נורמלים לראות.
יש מצוקה קשה, וחייבים לעשות משהו.(לפחות עד שיגיע פרל הארבור ב14.6 או משהו כזה)
כיצד נבלה את זמננו
מכאן ועד פרל הארבור.
קודם כל, יש את 'המקסיקני', שהוא סרט חביב מאוד, לא משנה מה יספרו לכם. בסוף השבוע הזה מגיע 'מה נשים רוצות' עם מל גיבסון, שהיא קומדיה מצליחה מאוד (זה לא אומר שהוא סרט טוב, או מצחיק – ע"ע 'פגוש את ההורים' – אבל צריך לבדוק). ב-3.5 יגיע The Cell, שעליו רז כבר פרסם כתבת 'מה היה' שתהפוך באופן פלאי ל'מה יש', וב-17.5 המומיה חוזרת. סביר להניח שעוד כמה סרטי קיץ יתחילו לטפטף בשלב הזה, עוד לפני פרל הארבור. חוץ מזה, יש רק עוד תשעה חודשים ויום עד ל'שר הטבעות' (אבל מי סופר).
זה רק אני או כולכם???
כאילו לא ראיתי את הסרט הזה וחברה שלי אמרה שזה אחלה סרט ושאני חייבת ליראות והיא נורא התלהבה!
אחרי שקראתי מה שכתבתם על הסרט, וחצי מזה בכלל לא על הסרט אז נורא התאכזבתי, כאילו אתם אומרים שזה חרא של סרט רק במילים יותר יפות… זה דבילי!!!
תגידו לי אם אני מפסידה משהו בזה שאני לא רואה אותו!
לא ראיתי את הסרט אבל
ממעבר מהיר על הביקורת עולה שכדאי ללכת לראות.
דרך אגב, תמיד עדיף לשמוע כמה שפחות דעות על משהו כדי לגבש עמדה, ככל ששומעים יותר מתבלבלים יותר.
אני לא יכול להתאפק מלשאול
הסיוט המדובר, הוא העברית שלך?
כמעט מאוכזבים. בעצם מאוד.
קודם כל, כבר התחלתי לאבד תקווה שנראה ב'עין הדג' ביקורת על "כמעט מפורסמים", יותר מחודש אחרי עלייתו לאקרנים (במיוחד אחרי ביקורת "אחי איפה האוטו שלי" שפורסמה ימים ספורים לאחר הפצתו. אני חושב). אישית, לי למשל היה קשה לכתוב עליו יותר משתי פסקאות, כי אין לי הרבה מה להגיד עליו (לא שמישהו שאל אותי), ובכל זאת:
ל"כמעט מפורסמים" ציפיתי בכיליון עיניים מאז טקס גלובוס הזהב האחרון, בו שמעתי לראשונה מזה 4 או 5 שנים את השם "קמרון קרואו" במקביל לשם של סרט שלא ממש שמעתי עליו, בשעתו.
נספח "ג'רי מגווייר": אכן מדובר בסרט שהוכיח לעולם ששמאלץ יכול להיות ראוי למאכל אדם, כשהוא במינון הנכון. ב"ג'רי מגווייר" קרואו עשה שימוש מצויין בשמאלץ והצליח גם לרגש וגם להצחיק. הישג בפני עצמו עבורי – שונא שמאלץ מובהק עד אז. מאז ציפיתי לסרטו הבא של קרואו, והייתי מלא אמונה שהוא יהיה לא פחות טוב מ"ג'רי" (רגע ההודעה הזו מכילה שמאלץ במינון גבוה מדי או שזה רק אני? לא משנה).
אבל… לא. ממש לא. מצטער.
כשראיתי את "כמעט מפורסמים" היה מדובר בסוף שבוע גדוש ב… שנייה תנו לי לספור… זהו… שני סרטים, מהם היו לי ציפיות מאוד מאוד גבוהות. היה זה ערב שבת סגרירי, כאשר בליל שישי שקדם לו, צפיתי ב"טראפיק" – ממנו לא התאכזבתי. מ"כמעט מפורסמים" – כן.
לשם ההבהרה, אני בכלל לא חושב שמדובר בסרט גרוע. אני פשוט חושב שקרואו היה מסוגל להרבה יותר. ההתחלה של הסרט הייתה נפלאה, עם גילוי לב מפתיע של אימו ואחותו של גיבור הסרט הילדון. משעשע ביותר. אבל חיפשתי, באמת חיפשתי עוד סיבות לראות אותו בקולנוע. החיפוש עלה בתוהו.
בילי קרודופ, הילד, הוא ליהוק לא טוב. רחוק מאוד מלהיות נהדר. נראה שקמרון "קיבלתי אוסקר על תסריט וזה מספיק לי" קרואו לא עשה לו מי-יודע-מה חיים קשים כדי להיכנס לדמות, וחבל. אני מצאתי את המשחק שלו מדוקלם ולא אמין, והוא הרג דמות שהייתה יכולה להיות הרבה יותר מעניינת. במיוחד מאחר ואחרי הכל, זו הדמות הראשית.
קייט "אוהבים אותי יותר מאת אימא שלי? מה פתאום" האדסון כובשת ומקסימה, אבל למרות שלא ראיתי את "פולוק" הקרב ובא (האמנם…?), אני מסכים עם חברי האקדמיה (לא לזרוק עליי אבנים, תודה) שלא נתנו לה את האוסקר (למי שלא הבין את הקשר: האדסון הפסידה את האוסקר בקטגוריית המשנה למארשה גיי הארדן על "פולוק").
הימור הימור, אבל לא הכי הגיע לה.
פרנסיס מקדרמונד נכנסה לדמות האימא השמרנית והדאגנית שאנחנו אמורים לאהוב לשנוא, אבל מצד שני עליה לא ממש הימרו.
אבל למרות כל הנ"ל במשך כל הסרט ליוותה אותי תחושה שהוא, איך לאמר, אישי מדי. קמרון קרואו לקח את סיפור ההתבגרות שלו כמסמך אנושי קורע לב, ומאוד רצה שנזדהה איתו.
אבל התאכזבתי מהסרט בעיקר בגלל שמצאתי את עצמי מתחיל לאבד עניין מהאמצע, מה שהביא לכך שהשמאלץ בסרט הפעם כן צרם לי. כל זה למרות שאת "ג'רי מגווייר" אהבתי למרות שלא רק שאני שונא שמאלץ – גם ספורט בכלל לא מעניין אותי. ומ"כמעט מפורסמים" התאכזבתי מאוד *למרות* שאני אוהב מוסיקה, ומתקצירי הסרט הוא היה נשמע לי בעל פוטנציאל לא קטן.
"כמעט מפורסמים" מתאים לדעתי ליומית נידחת כשאין אופציות יותר רציונליות אבל ממש חייבים לראות סרט קליל וחביב. ההשקפה שלי היא ש"כמעט מפורסמים" הוא סרט שאפשר ליהנות ממנו הרבה יותר במסך הקטן מאשר בגדול.
והאמת – לא הייתי מתפלא אם הוא היה מגיע בארץ ישר לספריות הוידאו.
אבל זה אני…
רק תיקון קטן
בילי קרודופ הוא לא הילד גיבור הסרט, הוא אחד מחברי הלהקה. מכיוון שהוא איש מבוגר למדי ומשופם, יש להניח שבתור הילד הוא באמת היה ליהוק איום ונורא.
על הסרט עצמו אני מנוע מלחוות דעה עקב אי-צפייה בו.
אופסי
טעות שנבעה מתום לב ועצלנות.
בעודי כותב את התגובה רציתי להגיד משהו על הילד, ולא זכרתי את שם השחקן. אז הלכתי לאתר כלשהו וראיתי את השם "בילי קורדופ" מוזכר ראשון בצוות השחקנים, והנחתי שהוא-הוא הילד.
אז דעותיי על הילד – יהיה שמו אשר יהיה – נשארו כמות שהן.
גם אותי הסרט אכזב.
אחרי כל ההיפ שעשו ממנו, פשוט ציפיתי להרבה יותר.
סרט חביב, בהחלט, אבל לא הרבה יותר מזה. פסקול משובח, בהחלט (נאפסטר, מישהו?).
ולא הבנתי מה הסיפור הגדול מקייט האדסון.
נכון, היא יודעת לחייך.
נכון, החיוך שלה מקסים.
אבל זה בערך זהו.
כמעט כל אחד אחר שיחק שם יותר טוב ממנה.
יזכרו במיוחד (דמויות, לא שמות. אין לי כוח לפתוח ימד"ב) –
אמו של וויליאם. עליה כבר דובר כאן.
המורה הרוחני של וויליאם, עורך המגזין "קצפת", בדוגמה מדהימה של איך אנשים בלתי-קוליים בעליל יכולים לשחק אותה קול. הוא היה נהדר.
הגרופית השנייה, איך קראו לה? גם שחקה ממש טוב.
ולסיום, הסרט גם ארוך מדי. יכלו לחתוך חלקים ניכרים מסוף מסע ההופעות, מבלי שלמישהו יהי ממש אכפת.
הסצינה של האדסון
עובר גם עובר!
_________________________________________
הבילי קורדופ הזה הוא לא במקרה זה שדובב בגרסה האמריקאית של הנסיכה מונונוקי, אני חושב את הנסיך אשיטאקה?
אכן כן.
חלק מביקורת שנדחתה- הדחוי
אהבתי את הסרט, אבל. הסרט לא בוחן שום דבר. הוא מראה. כלומר, קרואו לא אומר שום דבר מלבד להראות את כולם יוצאים מרוצים בסוף. האדם ניצח. כמו ב"ג'רי מגוויר" יש סוף טוב, תמונה משפחתית ומתקתקה וכו'.
וזאת הבעיה הגדולה שלו. הסרט באמת חמוד, כיפי ביותר, מלא במוזיקה משובחת של שנות השישים ומגובה בצוות שחקנים מרשים, חינני ומצוין, אבל כמו בג'רי מגוויר, שוב, גם אם האדם מוצג כאנוכי, מרושע לעתים, תככני, אולי אפילו בוגדני, הסוף הוא טוב, ורשעים מצדם יעלוזו. כמעט מפורסמים מראה אהבה, מראה נעורים, מראה מוזיקה ומציג אותה כחלק חשוב ביותר בחיים, אבל לקח לי זמן רב בתוך הסרט לקלוט על מה הוא. עד סופו, בו הבנתי שהוא אני מדבר על שום דבר, אלא רק מראה.
וסרט טוב, וזאת דעתי האישית בלבד, אינו יכול רק להראות דברים אלא חובתו לדבר עליהם ברמה עמוקה יותר, אולי גם לשפוט בדרכו או לומר אמירה כלשהי מעבר ל- יש אהבה והיא תנצח(וזה כולל כמובן אהבת משפחה, אהבת מוזיקה, אהבת גבר-אישה). וחוץ מזה, הוא נוטה לפעמים להיות מעט מלודרמטי ממה שהוא יכול להרשות לעצמו בתור סרט קל וזה טיפה מקלקל.
כן, אני אוהב שמאלץ!
וכן, אני מעריץ עד מוות את "לב אמיץ", נסיך השמאלץ ואת הסצנה בה מל גיבסון מבקע שארית קולו לכדי צעקת "חופש!" לפחות כאילו היה ארתה פרנקלין בהופעה חיה. אבל זוכה אוסקר, כלומר הטוב ביותר, חייב יותר לעצמו ומעצמו.
נ.ב- הסרטים האמריקנים בשנים האחרונות נוטים להיות מצולמים במה שאני קורא לו- פילטר וניל. ההרגשה שאתה מקבל מהצילום ואיכותו היא של חמימות ויופי מאוד מסוים, מי שאוהב אוהב ומי שלא-לא.
אבל גם הפילטר הזה (מקרה יוצא דופן הוא ארין ברוקוביץ', שם ישנו פילטר צהוב שגורם לך להרגיש כל הסרט כמו ביצה מטוגנת) וגם זוויות הצילום שנוטות להתקרב לקלוז אפים ובכלל להתרחק מאופן צילום מעניין או בלתי רגיל תורמים ל"כמעט מפורסמים" את ההרגשה הסתמית שמלווה את רוב הסרטים האמריקנים של השנים האחרונות- הרגשה כאילו ראינו כבר ושמענו כבר ודי חבל על כך.
"אבל הגדולה מכולם היא קייט הדסון שמשחקת את הגרופית …ואחראית לכמה מהרגעים המקסימים והמרגשים ביותר בקולנוע של השנים האחרונות"
?!
?! ?!
?! ?! ?!
אני זורקת אותך, אם לא איכפת לך ברזל יקר, לצפות בבאפלו שישים ושש של וינסנט גאלו. אחר כך אתה יכול לעבור לקידס אפשר גם לנמר דרקון למרות שזה הופך לאובר טרנדי להזכיר את השם הזה עכשיו. אתה יכול גם להתבוסס עם טום קרוז בסצנת הרחמים העצמיים מול אביו הגוסס בסרט מגנוליה.
לפני שאתה נרדם אני מרשה לך להתעלם מפרמטר השנים האחרונות ולחשוב על אנגריד ברגמן, רגע לפני שהיא עולה על המטוס – מבתוננת בהמפרי בוגרט.
ולא נותר אלא לצטט:
"
!?
!? !?
!? !? !?
"
אני חושב
שכשמר ברזל אמר "הגדולה מכולן" הוא התכוון הגדולה מכולן בסרט הספציפי הזה, לא בהסטוריה של הקולנוע בכלל (אם באמת על זה את מתלוננת. היה קצת קשה להבין)
זה ממש ברור שהיא התלוננה
על הקטע "הרגעים המרגשים ביותר בשנים האחרונות."
הנקודה שלה היא שהיו רגעים הרבה יותר מרגשים בקולנוע בשנים האחרונות.
מה לא מובן?
רדפיש (עורך(?) אנליטיקן ולעת מצוא שולה סאבטקסטים)יקר,
המשפט ההוא "הגדולה מכולן" באמת לא הטריד אותי ולא חשבתי לרגע שאפילו דן ברזל יעיז לבלבל בין קייט הדסון למרלין דיטריך.
הוטרדתי יותר מהקביעה המגוכחת ביותר בעיניי, שקייט הדסון אחראית לכמה מהרגעים המרגשים של הקולנוע בשנים האחרונות.
צ'יפס.
כתבנו בדיוק באותה דקה.
אבל מרלן דיטכיך
לא ממש היתה נוכחת בקולנוע בשנים האחרונות. גם אינגריד ברגמן לא.
אם אתה מתעקש להתחכם...
אז אני אשים את משקפי המורה לספרות שלי ואסביר לתלמידים כי
(א) הקטע של "השנים האחרונות" והקטע של "הגדולה מכולן" היו קטעים נפרדים במשפט, וחתיכונת אכן התייחסה אליהם בנפרד, אז מרלן דיטריך לא קשור ל"השנים האחרונות".
(ב) חתיכונת הקדימה את האזכור של קזבלנקה במלים "ואם נתעלם לרגע מהקריטריון של השנים האחרונות" או משהו כזה.
(מורידה את המשקפיים)
דונט מס ויד מי, אני מסוגלת להתווכח על עניינים טריוויאלים במשך שעות.
ילדים
לא לריב.
קייט הדסון עושה יופי של דברים ב'כמעט מפורסמים' וזה לא אומר שאפשר לזלזל ב'באפלו 66' (סרט מדהים, בגלל וינסנט גאלו ולא פחות מזה בגלל קריסטינה ריצ'י. סורי על הסוגריים, אבל תמיד תהיתי אם מישהו חוץ ממני ראה אותו בכלל) ובאחרים. השאלה העיקרית היא כמה רגעים אתם מוכנים להכניס ל'רגעים היותר מרגשים בקולנוע בשנים האחרונות' ומהן לעזאזלח השנים האחרונות. ובקיצור: קייט 'כמעט מפורסמים' הדסון לא מגיעה בשום פנים לטופ טן של רגעים מרגשים, אבל בקלות משתחלת למקום נחמד אי-שם בעשירייה השניה או השלישית.
להתראות.
נונין
מצטרף למחמאות
ל"בפאלו 66" (שודר בטלוויזיה לפני כמה חודשים), המיוחד כל כך.
היה כיף של סרט, אהבתי ונהניתי.
השחקנים שיחקו טוב (כולם), הנער בתפקיד הראשי היה ממש חמוד (וגרם לי להצטער על כך שאני כבר לא טינאייג'רית) וקייט האדסון מקסימה לדעתי.
העלילה מצאה חן בעיני, הפסקול גם, הבדיחות, הנושא… אחלה.
כיף אחד גדול.
באסה לי שלא התבגרתי בסבנטיז במקומות הנכונים (האמת, הייתי מעדיפה סיקסיטז, אבל אני אתפשר).
אין לי מילה רעה אחת להגיד עליו.
הוא לא סרט המופת של השנה (לא נראה לי שהוא נסיה להיות) ואולי לא חייבים לראות אותו בקולנוע, אבל אני יודעת שיצאתי מהסרט עם חיוך גדול על הפנים וזה משהו שאי אפשר לזלזל בו בימים אלה.
מסכימה עם כל מילה.
ראיתי את הסרט היום בווידיאו ומאוד נהניתי.
הדמויות מעוררות הזדהות, הנער בתפקיד הראשי באמת היה חמוד, קייט הדסון גם היא לא היתה כל כך רעה, את ג'ייסון לי כל הזמן ניסיתי לזהות ולא הבנתי מי זה עד הכתוביות של סוף הסרט (ואז אמרתי "אה! ג'ייסון לי מהסרטים של קווין סמית'! איך לא זיהיתי!") – ובסך הכל מאוד נהניתי.
סרט שעושה חשק להיות שם ולחוות את התקופה (ססו"ר – מה עוד צריך?..) עושה לי חשק לקנות איזה פטיפון ולהקשיב למוזיקה כמו שהיא היתה פעם, בתקליטים, ואם לא זה אז לפחות לקנות את הפסקול של הסרט (שלא מכיל את כל המון השירים שהיו בו, וחבל).
אמנם הכרתי את רוב הלהקות שדיברו עליהן בסרט, אבל לא הכרתי את רוב השירים שהושמעו בו, ואני מתכוונת לעשות משהו בקשר לזה בקרוב. ובכל מקרה, גם מי שאין לי הרבה קשר למוזיקה הזאת או למוזיקה בכלל יהנה מהסרט הזה לדעתי. בילוי מצויין לשבת גשומה בצהריים.
מה פתאום Bearshare
יש אודיוגלקסי.
ופרנסיס מקדורמנד דווקא כן הייתה מעצבנת עד מאוד
אני אוד אהבתי. אני חושב שזה סרט יותר טוב ויותר שלם מג'רי מגוויר, ואני באופן כללי מחזיק מקמרון קרואו.
ברגע שראיתי את הפוסטר של הסרט (קייט הדסון שרועה על מיטה, לבושה בלבוש תחתון בלבד, וגיטרה גיבסון לס-פול ניצבת בסמוך למיטה), ידעתי שאני חייב לראות אותו.
הפסקול מופלא, כרגיל בסרטים של קרואו (לסינגלס ולג'רי מגוויר גם יש פסקולים מצויינים), והקטע שקנה אותי היה כשאחותו של וויליאם עוזבת את הבית וצלילי הפתיחה של השיר America של סיימון וגרפונקל נשמעים על רקע המכונית המתרחקת.
Let us be lovers we´ll marry our fortunes together.
פשוט במקום. זה גרם לי לפרץ סנטימנטלי לא אופייני. (אולי זה היה קשור גם לעובדה שהייתי מאוד רחוק מהבית…)
אכן, סימון וגרפונקל מרגשים אותי כל פעם מחדש, וגם בסרט הזה.
אגב, האם יש לך קשר כלשהו (משפחתי וכד') לאמריקה או לתרבות האמריקנית? יש לי תזה שהסרט הזה מדבר יותר למי שיש לו חיבור חזק לתרבות האמריקנית (אנשים שנולדו או חיו שם זמן רב) ופחות לאחרים. אני, למשל, גרתי בארה"ב שלוש שנים, והיה לי חיבור רגשי מאוד חזק לסרט.
America, ואמריקנים.
לחלוטין לא. אף פעם לא הייתי שם.
למעשה (ולמרות שלא נעים להגיד את זה בימים טרופים אלו), בשנים האחרונות פיתחתי סלידה מסויימת מהתרבות האמריקאית, או יותר נכון לומר – מהאמריקנים עצמם. אני יודע שזו הכללה גסה – ואני לא אוהב לעשות הכללות גסות – אבל האמריקנים שפגשתי בזמן שטיילתי בחו"ל היו ברובם כל כך מגעילים, צדקנים, בטוחים בעליונותם ושחצנים שזה פשוט החליא אותי.
כמובן לא כולם היו כאלו. אבל רובם המכריע כן, ולא מדובר בכמה תפוחים רקובים.
מה שכן, יש לי חיבור חזק למוסיקה, ולמוסיקה מהסוג שהסרט עוסק בה יש לי חיבור חזק במיוחד.
Led Zeppelin שולתת!1
טוב, אז ראיתי רק אתמול
בווידאו, כמובן. אבל אני חייב לכתוב שלדעתי זה סרט נפלא, ואני ממש לא חובב קיטש.
הדמויות היו רב-גוניות להפליא. בדרך כלל בסרטים הוליוודיים ברור תוך שנייה מי הטוב ומי הרע, אבל כאן מצאתי את עצמי אוהב-שונא-אוהב את הדמויות, כשהיחס משתנה בתוך אותה סצנה, ולאורך הסרט. יש לי גם פינה חמה בלב לתקופה ולמוסיקה שלה, אם כי גם יכולתי להתחבר ליחס הציני והמפוכח כלפיה.
והיום היכתה בי המחשבה, שראיתי את הסרט עם חברה שלי ומן הסתם ראינו שני סרטים שונים לגמרי. (==מיני-ספויילר==):
היא, מן הסתם, התרשמה הרבה פחות ממני מהיופי המהפנט של קייט האדסון והזדהתה הרבה יותר עם החברה של הגיטריסט…
לסיכום, בנימה לא ממש שניצקליינית אלא יותר "פנאי פלוס": צחקתי, בכיתי, התרגשתי; אפילו עורר אותי למחשבה או שתיים. מומלץ בחום.
יופי מהפנט.
מה העניין עם הבחורה הזו?
אוקיי, היא חמודה. אפילו מאוד. אפילו מאוד מאוד. אבל אין לה "יופי מהפנט". יופי מהפנט הוא סוג היופי של אנג'לינה ג'ולי, של ליב טיילר- כאלה שלא סביר שתראה ברחוב. כזה ששובר לך את הלב בידיעה שהן קומץ בודד של נשים שלא משנה כמה כפיפות בטן והקאות יומיות בחורה תצווה על עצמה- היא בחיים לא תגיע לרמתן. לקייט האדסון יש את סוג היופי של "וואי, חמודה זאתי, היתה המש"קית חוו"יה שלי בצבא".
יופי מהפנט.
מסתבר שהקלישאה "היופי הוא בעיני המתבונן" די נכונה. אני לא הייתי מציין דווקא את שתי הגרציות הללו כבעלות יופי מהפנט (את הגברת הדסון לא ראיתי אז אני לא אגיב לגביה). לא שאני חושב שהן נראות רע, חס וחלילה אבל לשתיהן יש יותר נוכחות חזקה מאשר "יופי מהפנט", לטעמי כמובן.
אני למשל, אם היו דוחקים אותי לקיר בנושא, הייתי בוחר בג'ניפר קונלי להגדרה הנ"ל.
יופי מהפנט.
אנג'לינה וליב, כבודן במקומן מונח, והיתה תקופה שהיה לי קראש קטן על ליב (הקליפ Crazy, בעיקר). אבל הן יותר שופעות סקסיות מהפנטת, ולא יופי מהסוג המלאכי של קייט האדסון.
ואפרופו – באמת היתה משק"ית ח"ן דומה לה ביחידה שלי בצבא, והיא היתה פרח נדיר (ועוד בלב המידבר… אוי, הנוסטלגיה הורסת).
אבל יותר מזה – יש לי פינה חמה בלב לסיקסטיז, כמו שיכולה כנראה להיות רק למי שלא היה שם (נוצרתי בחודש האחרון של העשור, אולי בגלל זה). וקייט האדסון במשקפי שמש סגולים ושאר הגרדרובה הפריקית יותר מדי דומה לחלומות הנעורים (והבגרות היחסית…) שלי מכדי שאוכל להישאר אדיש.
מספיק וידויים חושפניים לערב אחד.
קייט הדסון, בעיניי לפחות,
היא מסוג הבחורות שהייתי רוצה שיהיו חברות שלי (לא במובן הרומנטי). היא נראית כזאת מותק פשוט… אני זוכרת אותה ממש ממש לטובה מסטרדיי נייט לייב ומאיזה תוכנית אירוח. היא פשוט מקסימה. והיא גם יפה באופן לא-מאיים שכזה.
קייט הדסון
אם כבר מדברים:
אני מעדיף את ה'יופי-עם-אישיות-של-שכנה-מהקומה-ממול' של קייט הדסון מה'יופי-סקסי-בלתי-מושג-וקטלני' של אנג'לינה או ליב.
(סנטיפי, אגב, לגמרי לא מסכימה אתי בנקודה הזו, וחושבת שמאז שאנג'לינה ג'ולי קיימת, כבר לא נכון להגיד Nobody's Perfect
)
איפה הבלונדיניות?
עושה רושם שיש פיחות במעמדן של הבלונדיניות בעולם הסרטים (וטוב שכך, לטעמי), וזאת למרות קייט הדסון.
ג'וליה רוברטס, אנג'לינה ג'ולי, קרי אן מוס, ליב טיילר, קתרין זטה ג'ונס.
והרשימה עוד ארוכה…
טוב, זה ברור...
בלונדיניות הן זן נכחד. (כל ההודעה הזאת נכונה כמובן גם בהיפוך מגדרים)
צבע בלונד לשיער הוא רצסיבי. הדרך היחידה במעט שהילדה תהיה בלונדינית, זה אם שני ההורים בלונדינים (אם כי כמובן ישנן אופציות גנטיות אחרות). עם הערבוב הגנטי, כשכיום בלונדיניות יכולות לפגוש גברים שחורי שיער גם מארצות אחרות, הבלונד הטבעי הולך ונעלם.
קלאודיה שיפר היא זן נכחד
תשמע, הרי זו תיאוריה מעניינת ביותר! כי הרי גם צבע עיניים כחול הינו תכונה רציסיבית ואז בכלל לא יהיו יותר בעולם בלונדינים עם עיניים כחולות…
זה כמו שכשמציירים בצבעי גואש ולא מפסיקים בזמן, אז הכל הפוך למין חום מגעיל כזה, ואז מקמטים את הציור בזעם וזורקים אותו הצידה, והולכים לגננת ומבקשים בדמעות עוד דף? מישהו מזדהה עד כאן? ובכן, זה די אותו הדבר, העולם הופך לחום. הצילו.
אין לי מה להתלונן.
אני שייך לפנוטיפ הדומיננטי ובכלל אני מחבב ג'ינג'יות.
אז תמצא לך איזו ג'ינג'ית
ותכחיד את הגנים שלה? ככה יפה לעשות לבחירת לבך?
לא בהכרח.
בלונד אמיתי זה רצסיבי לחלוטין. כל הצבעים האחרים (מג'ינג'י עד שחור) זה כבר ערבוב של כמה גנים ובהחלט יכולים לשרוד.
פנוטיפ זה מה שרואים.
גנוטיפ זה מה שבתוכו וערבוב שלו יוצר בתכל'ס את התכונות (כלומר, לא הגנוטיפ עצמו, ה… <עד פה אני זוכרת> הגנים? יכול להיות?). כך שפנוטיפ הוא לא החלק הדומיננטי/רצ'סיבי.
או לפחות ניסיתי…
אני נמנע מלהכנס לדיון הזה
אבל אם בבלונד עסקינן, הרי אזהרה לבלונדיניות בין הקוראות:
הזהרו לבל יוריק שערכן.
http://www.ncbi.nlm.nih.gov:80/entrez/query.fcgi?cmd=Retrieve&db=PubMed&list_uids=7555100&dopt=Abstract
בלונדיניות לנצח
העולם לא הופך לחום.
לא שאני מבין בזה, אבל זוגתי שתחיה (ביוסטטיסטיקאית בהכשרתה) הסבירה לי שכנראה הבלונדיניות ישרדו כל זמן שהמין האנושי ישרוד.
אני מקווה שהבנתי אותה נכון. אם כן אז הבסיס לזה היא תאוריה/משוואה שנקראת "שיווי המשקל של הרדי-וינברג" שמראה שהשכיחות של תכונה גנטית לא תשתנה מדור אחד למשנהו.
איך ולמה תצטרכו לשאול מישהו שמבין יותר (גל?)
נכון, ולאו דווקא.
הגנים לבלונדיניות ישארו באותה שכיחות. אבל החלוקה שלהם תשתנה, ככה שיהיו הרבה יותר הטרוזיגוטים של בלונדיניות (או גברים בלונדינים, שזה סתם חסר טעם), שלא יהיו בלונדיניות בעצמן (תכונה רצסיבית).
מלבד זאת, לא אמרתי שלא יהיו יותר בלונדיניות. אבל יהיו הרבה פחות.
העניין הוא הרבה יותר מסובך
מאשר רצסיבידומיננטי פשוט.
אבל תסלחו לי שאני לא מפרט יותר אני עצלן מדי.
ברור שהוא הרבה יותר מסובך.
רצסיבדומיננטי זו הדרך הפשטנית להראות את זה, כמובן שבמציאות אין רק 2 אללים שאחראיים על כל דבר. אבל העקרון קיים.
הנשים היפות בעולם הן ברונטיות
(ואת זה אני אומרת דווקא בתור שאטנית/בלונדינית).
גם בדור ה"ותיק" של השחקניות – נשים כמו רקל וולש, אליזבת טיילור, ג'ואן קולינס ועוד נחשבו ליפיפיות (חלקן נשארו כאלה גם כיום).
אפשר להזכיר גם את ג'ולי אנדרוז – מסתבר שהיא חששה לצבוע לבלונד כשביקשו ממנה ב"צלילי המוסיקה" (אם כי מאז היא כנראה אמצה אותו לחיקה). צפיה ב"מרי פופינס" מוכיחה שבפיגמנטים המקוריים היא נראית יפה בהרבה, והשיער הכהה רק מדגיש ומחזק את העיניים הכחולות המדהימות שלה.
מלבד אלה שהזכרת, הנה עוד כמה ברונטיות ידועות ויפיפיות: ברוק שילדס, שירלי בוגנים (היא פשוט מושלמת!), שירז טל, דניז ריצ'ארדס (האמת שאני שונאת אותה, אבל שיהיה), קייט בקינסייל (ההיא מ"פרל הרבור") וזה באמת רק קצה הקרחון…
בעיני ליב טיילר היא השחקנית הכי יפה שיש כרגע. פשוט מושלמת (והיא נולדה בדיוק 10 ימים לפני. אולי זו הסיבה שאני לא נראית כמוהה?).
לגבי קייט הדסון – בסרט הזה היא נראתה חמודה להפליא. ראיתי אותה גם ב"נשים של ד"ר T" ושם היא נראתה דיי סתמית. היא גם היתה מלאה יותר, וזה ממש לא החמיא לה. אמנם ליב נראית בו מלאה בהרבה (היא ממש עגלגלה בסרט הזה) אבל הבחורה פשוט מדהימה, לא משנה כמה עוגיות היא אכלה לפני הצילומים. באופן אישי אני מעדיפה אותה באמצע – לא מלאה כמו "בנשים של ד"ר T", לא רזה כמו בארמגדון, אלא "מלא במקומות הנכונים" (כמו שאומרים) סטייל "לילה אחד במקולס".
עינת
הנשים היפות בעולם הן ברונטיות
אני בהחלט נוטה להסכים.
בבלונד יש משהו מזוייף, מעבר לדימוי השחוק של הבלונדינית המטומטמת. זה כנראה בגלל שכל כך הרבה בלונדיניות בכלל, ובלונדיניות מפורסמות בפרט הן צבועות (מדונה, מרלין מונרו, למשל).
ואת קייט הדסון ראיתי לא מזמן בסרט (בינוני למדי) בשם "200 סיגריות", והיא נראית שם זוועה בתחילת הסרט. בסוף הסרט, דווקא אחרי שהיא נרטבה ועברו עליה כמה רגעים קשים, היא נראית טוב (אבל אז יש לה כתם של חרא של כלבים על גב המעיל…)
מה לגבי נשים עם שער בצבע קינמון?
(לא, אני לא אובססיבית. אבל אני עדיין בשלב של לקבל חיזוקים חיוביים).
את נראית הרבה יותר טוב כך.
את גם מריחה כמו קינמון?
או לפחות כמו תה תפוח?
ציטוטים בימד''ב
אני יושב וקורא את הציטוטים של הסרט בימד"ב ונהנה מכל רגע…
מי שרוצה:
http://us.imdb.com/Quotes?0181875
בכלל מומלץ לעשות את זה לסרטים שאוהבים. כמעט כמו לראות שוב את הסרט (אבל רק כמעט).
הרבה יותר מהנה לקרוא תסריט
פעם הורדתי את התסריט של "ארוך ומשגע" (הקומדיה האהובה עלי) מאתר תסריטים כלשהו, ובמשך שעה קראתי את כולו.
היה מצחיק לא פחות מאשר לראות את הסרט… תענוג.
מיד רציתי לצפות בו שוב
עינת
עוד לא קראתי שום תגובה,
אז סילחו אם אני יחזור על דברים שנאמרו.
ראיתי את כמעט מפורסמים לפני מספר ימים בוידיאו, וזה סרט כיפי, מהנה ומרתק ששווה לראות אפילו בקולנוע! הקאסט מגוון, וכמעט כול השחקנים עושים עבודה מצוינת, ראויים במיוחד לציון קייט הדסון (אוי, איך לא שמתי לב כמה היא יפה), הילד שמשחק את מילר וג'ייסון לי האהוב עליי במיוחד, שמשחק תפקידים שממש תפורים עליו (גם בונילה סקיי).
ולסיום מספר שאלות:
האם מדובר בסיפור אמיתי? האם הייתה קיימת באמת להקה בשם "סטילווטר" (כי הוזכרו שם זמרים אמיתיים כמו דיוויד בואי ולהלקת לד זפלין). ושאלה אחרונה האם זהו סיפור חייו של הבמאי קמרון קרואו?
פיטר פן שנהנה מאוד וממליץ בחום לראות למי שעוד לא ראה.
בערך
הסרט מבוסס על סיפור חייו של קמרון קרואו. אין להקה בשם 'סטילווטר', אבל הדמויות בה והארועים שבסרט הם שילוב של כמה אנשים וארועים אמיתיים. ב"הוצאה המיוחדת" של הדויד יש *המון* מידע על מה בדיוק לקוח מאיפה והסיפורים האמיתיים, כולל כמה מהכתבות שכתב קרואו ל'רולינג סטון'.
ולחסרי דויד, לינקים באינטרנט
בבקשה?
ולחסרי דויד, לינקים באינטרנט
אני אתן לינק לתנ"ך…
http://us.imdb.com/Trivia?0181875
הלהקה המקורית
שלום לכולם.
בדקתי במספר אתרים אודות הסרט, והאם יש להקה מסויימת שעליה מבוססת הלהקה בסרט. רוב האתרים משארים כי מדובר בלהקה פיקטיבית. כמו כן צויינו שמות של להקות שמזכירות קצת את הלקה בסרט ואולי תרמו ליצירתה, אך אינם בסיס ממשי ללהקה אחת שממנה נוצרה הלהקה בסרט.
אף על פי ההשארות כי אין מדובר בלהקה מיוחדת בעקבות צפיה בסרט היה ניתן לראות באופן מוחלט כי הלקה בסרט מבוססת על הרכב רוקנרול משנות ה-70 בשם – ccr או בשמו המלא –
שירי הלקה בסרט דומים ביותר לשיריה של ccr ומזכירים את סגנונה, כמו כן חברי הלהקה בסרט דומים לחברי ccr.
בנוסף אי אפשר להתעלם מהעובדה ששמה של הלהקה בסרט הוא "סטילווטר" דומה מאוד ל clearwater.
בהזדמנות זאת אמליץ על שירם הטוב ביותר של הלקה –
מרווין גיי, בחור
הסיסיאר כולה עשו לו קאבר.
וקאבר רע.
יש להם שירים אחרים מצויינים, אבל לטעמי זה לא נכלל ביניהם.
שכחתי להגיד איזה סרט מקסים זה.
אז… סרט מקסים, כן. קייט האדסון מדהימה שם, ולמרות דקות המסך המועטות שלה, זואי דשאנל גרמה לי לחוש סימפטיה גדולה מאוד כלפי הדמות שלה. חבל שפטריק פוג'יט בזבז את עצמו על סרטי אינדי נידחים (כן, כולל "חותכי ורידים סיפור אהבה"): הוא יכל להיות המייקל סרה הבא. (מצד שני, הוא יכל להיות
אה, והשחקן של הילד בהתחלה מעולה. Eleven?!
ההשוואה בין הסרטים דווקא חשובה.
לא בהכרח הסרטים, אלא יותר האקספוזיציות שלהם – שתיהן נחשבות, לפחות מבחינתי, כמופת בתחום.
האקספוזציה, מבחינתי, גרמה לי להזדהות ולאהוב את וויל הרבה יותר מכל שיחה עם לסטר בנגס (המגניב) או עם פני ליין (המקסימה). השחקן ששיחק אותו בצעירותו, כמו שכתב דן ברזל, גורם להיילי ג'ואל אוסמונט להראות כמו זאב רווח.
בסופו של דבר, הכל מתנקז לטעם – כשאני ראיתי את 10 הדקות הראשונות של "כמעט מפורסמים" הרגשתי כאילו הסרט הצמיח יד שמלטפת את הלב שלי ומוחצת את בלוטת הדמעות שלי. אתה התרגשת מטייני דנסר. איש איש וטעמו.
אני לא חושב
שאי פעם ראיתי סרט שעשה לי דבר כזה ישר על ההתחלה. אם אני חושב על הסרטים שאני אוהב, האקספוזיציה בד'כ נותנת תחושה של "תישאר, יהיה פה מאוד מעניין אח'כ". בלוטת הדמעות מתחילה לדלוף רק בשלב הקרתזיס, אחרי שאני כבר מכיר את הדמויות ואכפת לי מהם.
ואם בכיתי בהתחלה של "למעלה" (כלומר, לא ממש בכיתי, כי אני גבר. וגברים לא בוכים) זה רק כי עשו עלי טריק – ראיתי את כל חייה של אלי, נקשרתי אליה ונפרדתי ממנה. אפשר להגיד ש-10 הדקות הראשונות האלו יכולות לעמוד כסיפור בפני עצמן ומכאן אולי ההשפעה החזקה שיש להם. מה שלא קורה עם "כמעט מפורסמים", שבו ההתחלה רק נותנת דחיפה קטנה לסיפור.
לגמריי לגמריי לגמריי.
סליחה שנדחפתי לדיון, אבל היום צפיתי שוב בגירסת ה"Untitled" ורציתי לרוץ לכתוב פה כמה האקפספוזיציה מבריקה בעייני. עשית את זה יותר טוב ממני, תודה.
וגם הסצנה האהובה עליי מהסרט היא סצנת הAmerica – השילוב של השיר (אחד השירים הכי יפים בעולם, לדעתי) וה"One day you'll be cool" גורם לי להזיל דמעה כמעט בכל פעם. אה, והילד הקטן פשוט חמוד.
למי שרוצה להיזכר:
http://www.youtube.com/watch?v=vmVaCbxkd34
סתם מסקרנות
יש לך עותק פיזי של Untitled? אם כן, איפה קנית אותו?
בדיוידי המורחב,
מצאתי אותו במקרה לא מזמן במוזיקה נטו. עלה משהו כמו 50 ש"ח אם אני זוכרת נכוןֿ :)
כמה מילים על גרסת הבמאי
תודות לנעמה29 נזכרתי שכבר הרבה זמן אני מתכנן לקנות את גרסת ה-Untitled של הסרט במקום העותק הפיראטי שהיה לי עד עכשיו. מכירה פומבית אחת ב-eBay ושבועיים המתנה לחבילה מאוחר יותר, סוף סוף צפיתי ב"סרט שהפך להיות Almost Famous", כמו שקמרון קרואו קורא לו בתחילת הערות הבמאי.
האמת העצובה היא שלא היה למה לצפות. חצי השעה הנוספת לא ממש מוסיפה משהו משמעותי לסרט, ולמעשה הוא הרגיש יותר ארוך ולא ממוקד עם הסצנות שנחתכו. אמנם יש כמה סצנות שכן אהבתי, כמו הראיונות שוויליאם מנסה לעשות עם הבסיסט והמתופף (בשאר הסרט די מתעלמים מהם, והקטעים האלו פחות או יותר מסבירים למה), עוד כמה דקות של פולקסיה או מסיבת יום ההולדת של פני. אבל בגדול הגרסה הקולנועית הרגישה לי הרבה יותר מהודקת ועובדת מצויין כמו שהיא. אני מוריד את הכובע בפני העורכים (ג'ו האצ'ינג וסער קליין, אומר ימד'ב).
מצד שני, הקומנטרי של קרואו – יחד עם אמא שלו! – לגרסת הבמאי מעניין וגם יש דיסק עם השירים של Stillwater. אז לפחות מבחינת התוספות האחרות אני לא מאוכזב.