נראה שהסקירה הזאת היא הסקירה הקצרה ביותר שהייתה עד כה – רק חמש שנים עוברות מהסרט הראשון ועד הסרט האחרון, אבל מבחינת היוקרה יש הבדל תהומי בין הסרטים: מסרט שנמצא כרגע מקום שלישי בסקר "הסרט הטוב ביותר של דיסני" ועד הסרט שלא קיבל אפילו קול אחד בסקר המקדים.
מולאן (1998)
תראו, אני אהיה כן אתכם: אפשרי שעשיתי את כל הפרויקט הזה של דיסני רק כדי להגיע למקום שבו אני יכול להלל את "מולאן", אז אני לא הולך עכשיו להיות מעודן. אז תבחרו: אתם מוזמנים לעלות על רכבת השבחים למולאן שנוסעת בשלושת אלפים קמ"ש בפסקאות הבאות, או לרדת ולהמשיך לסרט הבא בסקירה.
עדיין פה? נפלא. כי זה אומר שאתם יודעים את האמת: "מולאן" הוא הסרט הטוב ביותר של דיסני, אחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר, ואחד מהסרטים הטובים ביותר, נקודה. כן, על טעם ועל ריח אין להתווכח, אבל לא הרבה יודעים שהחלק השני של המשפט הוא "וגם על זה ש'מולאן' הוא הסרט הטוב ביותר של דיסני אין להתווכח". כי פשוט אין. לא משנה הסקרים שנעשו באתר והוכיחו שדעת הקהל היא אחרת. לא משנה כל שאר הסקרים שנעשו והוכיחו אחרת. לא משנה כלום. כל מי שחושב אחרת הוא בגדר תינוק שנשבה, ויום יבוא וכולם יבינו את גדולת הסרט. ואם לא, אעבור דלת דלת ואשאל "שלום, האם שמעת על הבשורה של 'מולאן'?".
כי באמת שיש ב"מולאן" הכל: פסקול שכל שיר בו מדהים; עלילה מרתקת ומלאת התפתחויות; דמויות מאופיינות היטב, עגולות, שאתה רוצה בטובתן או ברעתן בדיוק במידה שהסרט רוצה; אקשן מרהיב; אנימציה יפהפיה שמצליחה להבדיל את עצמה מהסגנון הרגיל של דיסני; בדיחות נפלאות שמגובות במשחק הנפלא של כל השחקנים (אדי מרפי ב"מולאן">אדי מרפי ב"שרק" וכל נגזרותיו); וכמובן – מולאן.
מולאן היא לא רק הדמות הראשית הכי טובה של דיסני או אחת מהדמויות הנשיות הכי טובות שהיו בקולנוע: היא אחת מהדמויות הראשיות הכי טובות אי פעם. למרות כל היתרונות שיש לה (תזכורת: מצילה את כל סין בכוחות עצמה, פחות או יותר), אף אחד לא יכול לטעון עליה שהיא "מרי סו" – היא מבולבלת, מרגישה לא שייכת בשום מקום, לומדת, מתנסה ומדי פעם נחלצת רק בקושי מהמצבים אליהם היא מכניסה את עצמה. כמו הרבה אנשים שעושים מהפכות, היא אפילו לא יודעת שהיא כזאת – היא פשוט מרגישה שהיא צריכה לעשות את מה שהיא עושה. וזה בדיוק מה שהופך אותה למהפכנית. היא אנושית אבל על-אנושית, פגיעה אבל חזקה, היא, כמו שאומר הקיסר בסרט, לא בחורה שאתה פוגש בכל שושלת.
וכל זה הופך את "מולאן" לסרט הכי טוב שדיסני יכולים לעשות. הם אף פעם לא יעשו סרט כבד מדי, או אפל מדי, או חתרני באמת. אבל הם יצליחו לנצל את כל החוזקות שלהם כדי לספר סיפור קצת שונה, שיכול להיות סרט הילדים המושלם.
בקיצור, אפשר להגיד שאני מחבב את הסרט בסך הכל. (יהונתן צוריה)
טרזן (1999)
למשך משהו כמו שנתיים הייתי אובססיבית ל"טרזן". את כל הכפייתיות שלי ל"מולאן", שכבר יצאה לכל מי שסבב אותי מכל החורים, העברתי לאיש הקופים. מה גם שהוא יצא לאקרנים זמן קצר לפני שעברנו דירה והסרט הפך אצלי לסוג של חפץ מעבר. עוד לא הכרתי חברים בעיר החדשה? לא נורא, נלך למרכז המסחרי לקנות מדבקות לאיסוף! (ואכן הייתי מרחק 10 קלפים מלהשלים את האלבום, הישג שלא שחזרתי מאז).
אהבתי בסרט הזה בערך הכל – את הרקעים המרהיבים שעל פי מגזין "עולמו של דיסני" נוצרו בטכנולוגיה חדישה, את טרזן הילד הבודד שרק רוצה להוכיח את עצמו, את טרזן הבוגר והחתיך שנראה לי כמו תמצית הבאד-אסיות, את ג'יין שאף פעם לא יודעת מתי מפסיקים לדבר, את הפיל טנטור, את הגורליות – אפילו את הסצנות המפחידות. תירגלתי בחדר שלי טיפוסים וקפיצות, למדתי בעל פה את כל השירים וכמעט צרחתי כשילדה מהכיתה אמרה לי "חבל שלא עברת קודם, אם היית באה ליום הולדת שלי במקדונלדס היו לך את כל הצעצועים מהסדרה של טרזן".
מאז עברו קרוב לעשרים שנים ו"טרזן" לא שרד אצלי את מבחן הזמן כמו "מולאן". זה עדיין סרט יפה שיכול לזקוף לזכותו הישגים אמנותיים מרשימים: הסצנות שבהן טרזן מחליק וגולש על הענפים ביער נראות מעולה גם היום, הרקעים יוצרים אווירה שהיא אינטימית ופראית והקשר בין טרזן וקאלה הוא מהמרגשים שהיו בסרטי דיסני. אז מה הבעיה? שזה סרט לא גמור שיצא לדרך מוקדם מדי. הוא נראה כמו אוסף של רגעים, חלקם חזקים מאוד וחלקם לא, מאשר כמו סיפור. חלק מהשירים בסדר בעיניי (עדיף בגרסה בעברית), אבל הם מרגישים מנותקים ממה שקורה על המסך. אולי כי פיל קולינס קרא רק את הטריטמנט (בסיס מקוצר לתסריט עם תיאור ההתרחשויות ובלי דיאלוגים) לפני שכתב אותם, אולי בגלל שהשירים הם פופ-רוק סטנדרטי מתקופה שלא בדיוק מתחברת לנופי הג'ונגל.
הסרט הזה הוא מבחינתי רמז מטרים למה שהולך לקרות לחברה בשנים הבאות – רצף של סרטים שהיו יכולים להיות מופלאים אבל בגלל פאשלות כאלה ואחרות לא מימשו את הפוטנציאל שלהם. "טרזן" הוא לא הסרט המדהים שהוא יכול היה להיות, ובכל זאת הוא די בסדר. אה, וג'יין היא עדיין אחת מהדמויות החביבות עליי בתולדות דיסני. (נעמה רק)
פנטזיה 2000 (1999)
זה נשמע כמו אחד מהדברים האלה שקשה לדמיין שיש להם המשך. "כן, בטח, למה שלא יעשו גם על הדרך המשך ל"מלכוד 22". או "צ'יינהטאון". או "דוני דארקו". או ל"ילד ושמו סו"". יש דברים שפשוט לא אמורים לגעת בהם. אבל הוליווד, כמו ילד שובב, לא שמעה על הרעיון הזה. הוליווד שמעה על כסף. ולכן, לאחר שהמכירות של הקלטת של "פנטסיה" התעלו על הציפיות, התחילו לשאול בחברה (טוב, טכנית גם קצת לפני), "למה לא המשך בעצם?".
ובאמת, למה לא? קשה להגיד ש"פנטסיה 2000" סרט רע. אפשר להגיד שהוא קצר מדי, עמוס בהופעות אורח של סלבריטאים שלא משתווים לקריין המקורי, ושחלק מהקטעים פחות טובים, אבל קשה להגיד שהוא איזה חירוב מורשת. מדובר ב-75 דקות של מוזיקה טובה ואנימציה יפה (ומגוונת).
הוא פשוט לא קסום.
וכן, קסם זאת מילה סובייקטיבית קצת, אבל גם 20 שנה אחר כך, לא קם הדור שמכריז ש"פנטסיה 2000" הוא קסום (בניגוד לשאר הסרטים מהעידן שזוכים לקהל נאמן שנשבע שבתקופת האלפיים המוקדמת יש כמה קלאסיקות). והסיבה שהוא לא קסום היא כמעט מובנית – אין בו קסם. יש בו סצנת ג'ז ארוכה על החיים המודרניים, יש בו פלמינגו עם יו-יו, יש בו את סיפור נוח (בקלות הסצנה הגרועה במקבץ) – אבל אין בו קסם. אין בו, נו, פנטזיה.
וזה מובן. כי העולם של 1999 שונה לחלוטין מהעולם של 1940, והקסם, בהדרגה, השתנה. יש שאומרים שנעלם. תפיסות עולם, מהפכות, שלטונות קמו וקרסו ב-59 השנים האלה, ובלתי אפשר לצפות פשוט לעשות העתק הדבק. חייבים להתעדכן עם הזמנים. ואז מגלים שיש דברים שפשוט אי אפשר לעדכן. כמו קסם.
"פנטסיה 2000" היה אחד הסרטים הראשונים שהוקרנו בפורמט IMAX ואולי חוסר האפשרות לצפות בו שוב באותו הפורמט מסביר את העובדה שהוא לא נחקק בתרבות הפופולרית. אולי זה כי אפשר להתחרות ב"פנטסיה", אבל בין כך או כך – עדיין מדובר בסרט ששווה לצפות בו. ואם לא בבת אחת, אז גם צפייה ביוטיוב של חלק הקטעים בנפרד עושה את העבודה. (יהונתן צוריה)
דינוזאור (2000)
זה די מוזר שלדיסני עדיין אין סרט דינוזאורים טוב ומצליח. זה כנראה קשור ל"מסע לעמק החלומות" של המתחרה דון בלות' שלא רק עשה להם נאחס עם פתיחה באותו סופ"ש כמו "אוליבר וחבורתו" ואז השתלט על הנישה עם איזה מאה סרטי המשך. סגמנט הדינוזאורים ב"פנטסיה" היה מהפחות איקוניים בסרט, ב"לפגוש את הרובינסונים" יש טי רקס מצוין אבל הסרט עצמו קצת נשכח ו"הדינוזאור הטוב" הוא כנראה הכישלון הגדול בתולדות פיקסאר. אה, ויש גם את הסרט הזה עם האנימציה הפוטוריאליסטית שכולם שכחו.
למשהו כמו חמש דקות, "דינוזאור" היה סרט מסקרן שכולם מדברים עליו, ואפילו מעלים אפשרות שהוא ישנה את העולם. היוזמה המקורית לסרט הייתה של הבמאי פול ורהובן והאנימטור פיל טיפט, שעבד גם על "פארק היורה". הם חלמו על סרט סטופ מושן ריאליסטי ונטול דיאלוגים, א-לה "פנטסיה", אבל זו הייתה תקופת ההחלטות הגרועות של דיסני ולכן האסתטיקה הרצינית נשמרה אבל כל השאר, כולל צמד היוצרים המקורי, נעלם. דיסני השקיעו למעלה מ-127 מיליון דולר בסרט (מה שהפך אותו לסרט היקר ביותר של אותה השנה), כדי להתחיל את המילניום החדש עם הבטחה לחדשנות יצירתית. כלומר – רקעים מצולמים, הרבה אנימציית מחשב ולוק כללי של סרט טבע.
וזה פחות או יותר מה שזה – סרט טבע כבד ומגושם, עם דינזואורים שלא עושים דברים מעניינים ולמורים "מצחיקים" שהם בעצם ממש לא מצחיקים. הסרט לא היה כישלון של ממש כשיצא, אבל בדיעבד הוא יותר ניסוי כלים מכל דבר אחר. הצופים לא זוכרים אותו, ילדים שנולדו אחרי צאתו כנראה בכלל לא יודעים שהוא קיים ודיסני חזרו די מהר לסרטי אנימציה קלאסית ודו מימדית, כשהניסיון הבא לסרטו שכולו תלת מגיע רק שש שנים אחר כך. הדבר היחיד ש"דינוזאור" יכול לזקוף לזכותו הוא אנימציה יפה (גם אם לא חלקה וחיננית במיוחד), הישג מרשים למדי לסרט שיצא בתקופה של אפקטים ואנימציות מחליאים בכיעורם. הסרט בן כמעט 19 שנה ועדיין נראה יותר טוב מסרטי ילדים חדשים יותר ("בלאגן בכוורת", מישהו?). (נעמה רק)
הקיסר נפל על הראש (2000)
פרק נוסף בקומדיית הטעויות שהיא דיסני בשנות האלפיים מתחיל עם רוג'ר אלרס, חצי מצמד הבמאים של "מלך האריות", שיחד עם מת'יו ג'ייקובס הגה וקידם פרויקט בשם "ממלכת השמש". הסרט היה אמור להיות אפי ורחב היקף, עם עלילה שמשלבת את "בן המלך והעני" עם קנונייה אפלה ומיסטית, כל זה על רקע נופי פרו. אחרי כמה שנים של עבודה, דיסני עשו אחורה פנה כי "פוקהונטס" ו"הגיבן מנוטרדאם", שנחשבו גם הם הפקות שאפתניות ואמנותיות, לא זכו להצלחה מספקת. ההפקה ירדה לגמרי מהפסים ומה שנשאר בסוף זה קומדיית מופרעת לגמרי עם שירים של סטינג (שאשתו ביימה סרט דוקומנטרי על ההפקה הכושלת שניתן למצוא רק באינטרנט).
כמו ב"טרזן" ובהפקות רבות מהעשור הזה, עדיף להתמקד במה שכן קיבלנו ולא בדבר המופלא שיכולנו לקבל במקום. "הקיסר" הוא לא סרט אפי, להיפך – הוא סרט קטן ומשוגע. זאת אחת הקומדיות המובהקות ביותר של דיסני, כמעט בלי סצנת דרמטיות נטו, עם המון שבירות של הקיר הרביעי ורפרנסים מודרניים בסרט שאמור להיות תקופתי. זה ממש כיף. הסרט רץ על ספידים מהשנייה הראשונה ויש לו מלא אנרגיה וקצב סוחף, ולמרות שהדמויות מעוצבות וזזות קצת כמו סרט מצויר בטלוויזיה, הרקעים מושקעים והלוק הכללי הוא לא של הפקה זולה.
הדבר הכי טוב בסרט הזה, לפחות מבחינתי, הוא איזמה וקרונק, צמד נבלים מושלמים שכל רגע שלהם על המסך עדיף פי מאה מעוד מפגש עם הדמות הראשית, שהוא כנראה הגיבור הכי בלתי נסבל בתולדות דיסני (למרות שכן מצחיק איתו לפעמים). גם ג'ון גודמן שם בתור איכר טוב לב, שזה נחמד, אבל איפה הוא ואיפה הנבלית שמציעה להפוך מישהו לפשפש ואז לשים אותו בשתי חבילות ולשלוח לעצמה בדואר. (נעמה רק)
אטלנטיס: האימפריה האבודה (2001)
חוסר המזל העיקרי של "אטלנטיס" זה שהוא יצא עשור אחד מוקדם מדי. היום, כשדיסני מוציאים סדרת טלוויזיה, המשכים או סרטוני סנפצ'אט לכל דבר שיוצא מהאולפן, "אטלנטיס" היה יכול למצוא בית חם לפורמט המתאים לו בסדרה כמו "הרפתקאות שיגועי צוות היוליסס" או כל דבר אחר. אבל בתקופה שיצא, הוא פשוט היה שונה מדי ומוזר מדי, ולכן לא ממש מצא את קהל היעד שלו.
בין אם אלה העיצובים שמושפעים ממייק מינגולה, יוצר "הלבוי", ההחלטה ליצור סרט שבמודע לא מיועד לזעטוטים אלא רק לילדים יחסית גדולים, ובין אם זאת הז'ול-וורניות של כל הסיפור, "אטלנטיס" הוא פשוט קצת חריג. "כוכב המטמון" יבוא אחר כך ויעמוד לצידו, אבל מדובר בצמד חמד מוזר שלא תואם את רוח החברה. סרט שלם שבו אין שום דבר שעונה על ההגדרה של "חמוד".
כשהייתי נער, החסרונות האלה בלטו, וזכרתי שאמנם דמויות המשנה מאוד מגניבות ומהוות בסיס מעולה לסיטקום מטורף אבל העלילה… אה. הרושם שלי למשך שנים היה שלצוות היוליסס הנהדר מגיע סרט טוב יותר ממה שקיבלו. צפייה מחודשת סדקה את ההנחה הזאת, ומצאתי את עצמי נשאב גם לעלילה הראשית, ולא רק לדמויות המשנה המגניבות. מילו אף פעם לא יהיה מגניב כמו שאר חברי הצוות שלו, אבל הוא לא סתם "חנון שלומד להיות גבר". הוא דמות עגולה, עם עבר, שאלות ותסכולים שעדיין לא יודע בדיוק איך להתנהג עם בני אדם, ובטח שלא יודע איך להתנהג עם בני אדם בצוות שיוצא למשימה מטורפת מתחת לפני הים, אבל הוא לומד. והסיפור האישי שלו, שמשולב עם הסיפור הז'ול וורני של כל המשלחת פשוט עובד. הסיפור האישי גורם לך להיקשר לגורל הדמויות, וההרפתקה מעלה כל הזמן את הסכנה שהגיבורים עומדים בפני. ביחד עם הדמויות הנפלאות, זה שילוב מנצח. (יהונתן צוריה)
לילו וסטיץ' (2002)
11 שנה לפני "לשבור את הקרח", "לילו וסטיץ'" הראה סרט על מערכת יחסים של שתי אחיות שצריכות להסתדר אחת עם השנייה ולא צריכות אף גבר. כן, הסטיץ' מהכותרת הוא חייזר ולא אחותה הגדולה של לילו, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם: "לילו וסטיץ'" הוא סרט על ילדה קטנה ואחותה הגדולה ומערכת היחסים שלהן. סטיץ' הוא בסך הכל כלי עלילתי שנועד לחבר אותן שוב. אבל במקום שהוא יהיה "סתם" כלי עלילתי, נתנו לו אופי ומסע, והפכו אותו לחייזר כחול וחמוד ששר אלביס, ולכן קל להתבלבל.
"לילו וסטיץ'", כמו "דמבו", נוצר כדי לחסוך כסף. האולפנים רצו סרט חסכוני וקטן (יחסית לסרטים האחרים של אותה תקופה) והם נחתו על כריס סנדרס (שהעיצובים שלו הם אלה שנותנים את הטון לסרט, חוץ מהעובדה שבסרט כולם לבושים והנשים לא נראות כאילו יצאו מכרזות פין-אפ), הצמידו לו את דין דבלואה ויצאו לדרך. ובדרך, הכוונה היא לשלל החלטות קטנות אבל משמעותיות, שנתנו לסרט אופי מיוחד: הם מיקמו אותו בהוואי במקום בקנזס, צבעו את הרקע בצבעי מים במקום בצבעי גואש, וגם תקעו מלא שירים של אלביס כפסקול, כי למה לא.
כל זה יצר סרט ממזרי, צבעוני ובהיר שהצליח להחביא את העובדה שמדובר בסיפור די מדכא בבסיסו. והיכולת ליצור סרט מצחיק ומרים מסיפור כל כך מדכדך לחלוטין מצביע על האיכויות של "לילו וסטיץ'" שהן רבות כמו שהן מגוונות.
תקופת תחילת האלפיים הייתה תקופה מוזרה באולפני דיסני, שלאו דווקא הובילה לסרטים לא טובים אבל כן הובילה לסרטים שלא ממש מרגישים "כמו דיסני", במובן שאפשר לראות וליהנות אותם עם כל המשפחה. "לילו וסטיץ'" הוא יוצא הדופן של אותה התקופה, ולכן אין פלא שדמותו של סטיץ' שרדה ומתגלגלת מסרטי המשך לסדרת אנימציה יפנית ומשם לסדרה אנימציה סינית ועוד ועוד. רק חבל שבדרך שוכחים שהסרט הוא לא על החייזר אלא בכלל על שתי אחיות, ועל משפחה, ומשפחה זה אומר שאף אחד לא נשכח מאחור. אלא אם אפשר לעשות מלא כסף, מסתבר. (יהונתן צוריה)
בפעם הבאה: מחכים ל"פלונטר" עם רצף סרטים שדיסני היו מעדיפים לשכוח.
"טרזן" בשבילי זה בעיקר המשחק מחשב ההוא
שבו טרזן ניטרל (יותר נכון לומר "אידה") את אויביו (רובם קופים, באופן אירוני) על ידי זריקת פירות עליהם.
האמת שגם להרקולס היה משחק די דומה שגם איתו, כמו עם טרזן, העברתי יותר זמן מאשר עם הסרט עצמו, אבל לא עברתי אף פעם את ההידרה שם.
אלה המשחקים שאתה זוכר?
בשבילי היה מדובר באלאדין ובמלך האריות – שני משחקים שהייתי ממש גרוע בהם, ושהרגשתי שכולם מסביבי משחקים וטובים ממני.
אם כבר מדברים על אלדין המשחק
שווה להיזכר בפסקול המדהים שלו, עם גרסאות אינטרומנטליות ב 16bit שאיכשהו מצליחות אפילו להתעלות על הסרט:
https://www.youtube.com/playlist?list=PLyioO10omtotLWc22hpbXPNNFjBns5JJf
וואי נכוןןןןן
אחד המשחקים שאני הכי זוכרת מהילדות (: ובין האהובים עליי
"איזמה היא הדבר הכי טוב"
רק השבוע גיליתי שדיסני הספיקו להקליט את שיר הנבל של איזמה מהסרט "ממלכת השמש", שכמובן ירד בעריכה והאנימציה שלו היא רק איורים מתחלפים – ופרסמו אותו בהמשך.
מי שאוהב את שירי הנבלים של דיסני (כולנו!) מוזמן לראות שאיזמה כנראה הייתה הדבר הכי טוב גם בגרסה המקורית לסרט:
https://youtu.be/374xW4zZbZA
עבורי, הסרטים האלו מסמלים בדיוק את התקופה שבה נפרדתי מדיסני
אני מניחה שזה עניין של גיל אבל לא רק, כי אני מתה על סרטי אנימציה וסרטים מצויירים. הגיבן מנוטרדם לא העיף אותי או את אחיותי הצעירות, ובעצם היה סרט הדיסני האחרון שההורים שלי קנו הביתה. את הרקולס עוד יצא לי לראות פעם, אולי בצפיה פיראטית אבל נדמה לי שבהקרנה ביתית כלשהי.
הרבה זמן אחרי שיצא מולאן, ראיתי אותו בדיוידי בזמן בייביסיטר, צפיתי בו והיה נחמד, וזהו. מאז ובעצם עד פרוזן וראלף ההורס לא צפיתי יותר בדיסני בזמן אמת. בסקר סרטי דיסני מישהו כתב על כך שאין לו איזה צורך נוסטלגי לצפות באף סרט מהעשירייה. בעוד שאני לא לגמרי מסכימה עם הקביעה הזו, הרשימה הנוכחית מאוד מקרבת אותי לאותה תחושה. אין פה אף סרט שגורם לי לחוש פיספוס כלשהו. חבל.
מצטער דדפול
אבל בדיחות המטא של "הקיסר נפל על הראש", הן הבדיחות הכי טובות מסוג זה!
מה זה בדיחת מטא?
(ל"ת)
בדיחות שצוחקות על הסרט עצמו או על הז'אנר שלו
למשל
"אל תלך להילחם בדרקון, אף אחד שניסה לא נשאר בחיים!"
"זה בסדר, אני דמות ראשית וזה סרט של דיסני, מה כבר יכול לקרות"
דוגמה יותר עדינה למטא יש ב"לוגאן"
מישהי מראה לוולברין הזקן חוברות קומיקס של אקס מן והוא אומר "אלה רק סיפורים, רוב מה שכתוב שם לא קרה באמת"
הנה דוגמה מצויינת מתוך "הקיסר..."
https://www.youtube.com/watch?v=t23YSJzMEpg
תהיה ביקורת נפרדת על מולאן?
כי יש מה לומר על תיאוריה קווירית/גודית' באטלר ומולאן, ומה הדרישות ללהיות גבר (אף אחת מהן לא אנטומית), או על הכשלון בביצוע נשיות של מולאן, אבל אני לא אמלא את ההערות כאן אם תהיה ביקורת נפרדת.
תיקונים קטנים
תגובות ולא הערות; ג'ודית באטלר.
תודה וסליחה.
נכון לעכשיו, כנראה שלא
אבל לא מוכן להתחייב על זה.
הסרט התיעודי, Sandbox, הוא צפיית חובה לכל מעריץ דיסני באשר הוא.
סטינג הסכים ליצור את השירים עבור Kingdom of the Sun רק בתנאי שאשתו (הבמאית טרודי סטיילר) תוכל לביים סרט דוקומנטרי על עשיית הסרט, עם גישה לכל שלבי ההפקה ולכל הנוגעים בדבר. התוצאה: The Sweatbox, סרט נהדר שהוא הכי רחוק מכל סרט מאחורי הקלעים של ׳היה כל כך מדהים לעבוד עם כולם וכל כך נהננו׳ שאי פעם ראיתם. סטיילר תפסה בזמן אמת בעדשת המצלמה שלה פרויקט שיורד מהפסים לחלוטין, דמויות שמתווספות ונחתכות באלימות, עם מנהל מחלקת אנימציה דיקטטורי שמקומם עליו את עובדיו, ועם הרבה תסכול שמרחף ברקע של אולפן שחווה רנסנס והצלחה עד ממש לא מזמן, ומתחיל להסתבך עם הרגליים של עצמו עד שהוא על סך הגלגול לתהום. ב׳קיסר נפל על הראש׳, אגב, נשאר רק שיר בודד מהשירים שסטינג עצר עבור הסרט המקורי שתוכנן.
לדיסני, כמובן, לא היה שם אינטרנס לשחרר את The Sweatbox ואת הסיפור הלא פשוט שהוא מספר לאוויר העולם, והוא נגנז. הוא צף פתאום באינטרנט, בגרסתו המוגמרת, בשנת 2012, וזמין כיום אך ורק בטורנטים הקרובים לביתכם. אם צפיתם בסרט התיעודי Waking sleeping Beauty, שנעשה על חטיבת האנימציה של דיסני מתחילת שנות השמונים ושמסתיים בשיאו של הרנסנס ב-1995,
The Seatbox הוא כמו סרט ההמשך שלו מהגיהנום. הדברים שעולים ממנו על ניהול האולפן הם כנראה הסיבה ה שהסרט ״המקצועי״ בחר לעצור דווקא באמצע הניינטיז ולא להמשיך הלאה, למקום שבו דברים הופכים להיות לא כל כך מעימים. מרתק ומומלץ כבר אמרתי?
מחזק.
הייתי מאוד רוצה גרסה עלילתית לסאגה הזאת.
"גם אני דמות עגולה"
Put that on a tshirt
ראוי לציין
שלמלכוד 22 (הספר) וצ'יינהטאון היו המשכים.
אני חושב שלכל הדוגמאות שניתנו יש המשכים למרות שלא צריך
זה חלק מהבדיחה
מולאן! מולאן! מולאאאאאאן!
הסרט השני (והאחרון) של דיסני שהביא אותי פעם נוספת לקולנוע (אחרי אלדין). לא נוסטלגיית ילדות אלא אהבה בוגרת (כבר הייתי בת 20+). אני לא יודעת אם הוא הטוב ביותר, אבל הוא כנראה האהוב ביותר עליי ולכן נתתי לו את קולי בסקר (אחרי התלבטות בינו ל"בת הים הקטנה" ו"ספר הג'ונגל" שהיו לו פחות סיכויים). הקונפליקט הקבוע של "למה אני לא מתאימה למסגרת והמשפחה שלי מאוכזבת ממני" כנראה עושה לי את זה, ומולאן עושה זאת טוב מכולן. היא לא נסיכה, היא לא יפהפיה הורסת, היא לא נוסעת בעקבות האהבה, ותודה לאל, אפילו רומן אין בסרט (קצת פוטנציאל מעודן, די והותר). ולא אכפת לי מה דיסני תקעו בהמשכון (לא צפיתי, לא תודה) או שהם החליטו בכל זאת לכלול אותה במותג "נסיכות דיסני" (היא לא נסיכה!![!איכס!](<a rel="nofollow" href="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif"/><img src="https://www.fisheye.co.il/wp-includes/images/smilies/1_yuck.gif" alt="" width="" height="" />)
). היא נאמנה למשפחתה אבל גם לעצמה, אין לה הרבה כוח אבל יש לה הרבה מוח (וגם ידע זה כוח!). הסיידקיקס שלה לא מפריעים; אחד לא מדבר, ואדי מרפי הרבה פחות מעצבן מבשרק (שם הוא נשמע לי ממוחזר). השירים לא רבים אבל משובחים, ולפחות אחד מהם כולל את הסצינה שמרגשת אותי את דמעות (מילולית) בכל פעם מחדש.
ב"טרזן" וב"פנטזיה 2000" לא צפיתי עד היום (למעשה אני לא בטוחה שצפיתי בכל פנטזיה המקורי… לא ברצף לפחות) ועל "דינוזאורים" אני אפילו לא זוכרת ששמעתי. "הקיסר נפל על הראש" הוא קומדיה חמודה ופרועה יחסית (דיסני נפלו על הראש… זה צריך להיות שם הסרט הדוקומנטרי).
"לילו וסטיץ'" מהמם, לפחות בחלקו הראשון. שיר הפתיחה נהדר (הולה!) ולילו דמות נהדרת (כן, שוב הילדה החריגה והמוזרה שלא משתלבת אבל יודעת מה היא אוהבת… הסצנה של הוודו לחברות שברה ושבתה אותי סופית). כן, ללא ספק סרט על אחיות, וסטיץ' סתם נתקע שם. החלקים בעלילה שעוסקים רק בו פשוט לא סוחבים בעיניי (או לפחות לא מעניינים אותי) וחוזרים להיות ילדותיים ומטופשים, חבל. הסיפור של האחיות בוגר, כן, מדויק, שנון, אמיץ, מקסים, שובה לב… אני ממשיכה לצפות בסרט מדי פעם ופשוט מדלגת על החלקים הפחות מעניינים.
מולאן? *הוני צורח* לא!
(ל"ת)
בחלק הבא של סקירות דיסני יהיה את כוכב המטמון?
(ל"ת)
אכן. כוכב המטמון עד הנסיכה והצפרדע.
(ל"ת)
מה שהכי הפריע לי באטלנטיס
הסרט היה חיקוי של הסרט סטארגייט. סרט כיפי אך לא מרשים מדי שהדבר הכי טוב בו זה שהוא הוביל לשתיים וחצי סדרות נפלאות.
חוץ מהחיקוי הבולט, אטלנטיס היה סרט חביב עם מוסיקה טובה שפשוט לא ידע מה הוא רוצה להיות.
מסכים עם כל דבריך לגבי מולאן חוץ מסיומו
סיפור האהבה המיותר לחלוטין עם שאנג והוויתור על התפקיד שמוצע לה.
לא היה שום דבר בהתפתחות מערכת היחסים הזאת שהעיד על כך שהיא הולכת למקום רומנטי חוץ מההערה (שגם היא נראית לי קצת מודבקת) "אין כמוך קפטן" בתקופת מחנה האימונים. אבל גם כאן אפשר לפתור את זה כקראש והתפעלות ולא יותר. בסופו של דבר מה שהתפתח ביניהם היה הערכה רבה וידידות ובהחלט היה אפשר לסיים את זה ככה, וממש נראה שהם מדביקים בכוח את הסוף שבו הוא בא איתה הביתה, כדי לסיים את הסיפור בכל זאת בחתונה.
מה שמוביל אותי לעוד נקודה – ויתור על קריירה. הוצע לה מושב במועצת הקיסר, תפקיד שבהחלט בנוי ליכולותיה ובו תוכל להגשים את עצמה (ועל הדרך להעיף את הנאד הנפוח והשוביניסט שישב שם קודם). קצת צרם שמעמידים את זה מול המשפחה. מה הבעיה לקחת את המשרה ולהביא את כל משפחתה לעיר הבירה יחד איתה? אני בטוח שהקיסר לא היה מתנגד.
בקיצור באמת סרט שראוי לכל שבח אבל העשר דקות האחרונות שלו מפילות את כל המסר היפה שהוא העביר עד כה. הוא כאילו אומר: עשית את שלך, כל הכבוד, עכשיו יאללה, חיזרי למקומך כבת ורעיה ונשמור את הסדר על כנו.
ראיתי את הביקורת הזאת בעוד מקומות
ואני חושב שהיא מפספסת שהמסע של מולאן זה לא מאף אחת לתפקיד הגבוה בממלכה. היא לא רוצה (ולא מוכשרת) להיות במועצת הקיסר, והסרט הוא לא מסע קידום הקריירה שלה, אלא המסע שלה למצוא זהות שהיא מרגישה בנוח איתה.
לגבי הרומנטיקה – מכיוון שגם בסוף היא מרומזת, זה לא מפריע לי. זה כיוון שהסרט מוכן לחקור, אבל בסופו של דבר לא הבטחה ולא הפרס שהיא זוכה לו. ולא יודע, אני ממש חושב שיש ביניהם כימיה לאורך הסרט.
וואי, אדי מרפי של שרק טוב בהרבה מזה של מולאן. כלומר, לא אדי מרפי עצמו – הוא די אותו דבר, אבל חמור הוא דמות אמיתית, בניגוד למושו, שאמנם מסתובב בסרט אבל בעצם לא עושה שום דבר. מולאן בכלל לא מתייחסת אליו כיצור מדבר. הוא היה יכול להיות אילם כמו הצרצר והסוס ושום דבר בסרט לא היה משתנה (חוץ מהדיאלוג שלו עם הקדמונים בהתחלה). איפה זה ואיפה החברות המצחיקה והמרגשת של שרק וחמור.
סוגייה שמטרידה אותי בסרטי דיסני ובלטה במיוחד במולאן
מדוע הם צריכים לתקוע את הדמויות השוליות שמתפקדות על תקן ההפסקה-הקומית?
מושו, במקרה של מולאן, הרס מבחינתי את כל החוויה (צפיתי במולאן לראשונה בתיכון, ואולי זו הבעיה, ועדיין). מסרט מעניין, בוגר, אפל במידה – הוא הפך להיות נוף למופע היחיד של הדרקון המיניאטורי ההו כה משעשע.
מה שהכי גרוע זו הדרך בה הוא מניע את העלילה: במקום לדאוג לקידום הגיוני, דבר-מוביל-לדבר והשתלשלות אירועים בסיסית ואנושית, דברים קורים כי מושו אידיוט, או מנסה לעשות דברים, או.
פספוס מבאס בעיני, שחוזר על עצמו בסרטים רבים מדי של דיסני בתצורות טובות יותר ופחות (אולף, מישהו?) ואני מבינה שעבור חלק מהמעריצים הם-הם קדושת הדיסני, אבל בעיני זו ירידת לבינוניות.
מישהו שותף לתחושות?
התשובה היא שילדים אוהבים אותם.
דיסני מכניסים לסרטים שלהם הרבה דברים למבוגרים שלא ממש נובעים מהסרט עצמו אלא הודבקו אליו כדי לפנות לאוכלוסייה נוספת. הסיידקיקים המצחיקים הם אותו דבר, אבל הפוך. תופס את תשומת הלב של ילדים צעירים מאד.
אחיין שלי בדיוק ראה את מואנה בפעם הראשונה והתגובה היחידה שלו הייתה "התרנגול מצחיק אותי". ילדים בגילאי הגן אוהבים את אולף באותה מידה שהם אוהבים את אלזה (והמידה הזו היא המון המון). דיסני מודעים לזה, ומוודאים לכלול את הכמות הראויה של סיידקיק מטופש בכל סרט.
לפעמים זה עובד לפעמים לא
אני חושב שמאז ומתמיד הגרגולים של נוטראדם היו בלתי נסבלים. אולי כשהייתי מאוד קטן הגרגול עם הציפורים הצחיק אותי אבל שם זה נגמר