אחרי שתי סקירות ששובצו עם כמה סרטים פחות מוכרים, הפעם אנחנו עוברים על שבעה סרטים שגם אם לא ראיתם אותם, אתם כנראה מכירים אותם בשם: היפהפיה והיחפן, היפהפייה הנרדמת, רובין הוד, חתולים בצמרת, על כלבים וגנבים, ספר הג'ונגל – כולם סרטים אהובים ומוכרים, ונדמה לי שגם "החרב באבן" לא אלמוני לחלוטין. הסקירה הזאת היא גם הסקירה שמתפרשת על תקופת הזמן הכי גדולה – מהסרט הראשון ועד האחרון עוברות 18 שנים. אז בלי עוד מילים, בואו ניגש למלאכה:
היפהפיה והיחפן (1955)
הדבר הכי מוכר בנוגע ל"היפהפיה והיחפן" הוא רגע קצר של חמש שניות – שני כלבים אוכלים ספגטי, ו"מתנשקים". זה חמוד, זה מתוק, ידעתם שזה חלק משיר? כי זה בעצם חלק משיר. שיר חמוד ממש, אגב, שאיכשהו לא מקבל את המקום שלו בין השירים הטובים של דיסני למרות האיקוניות של הסצנה שאותה הוא מלווה. מה שנכון לגבי כל הסרט, שהוא הרבה יותר מסתם שני כלבים מתנשקים.
הסרט מספר את סיפורה של "ליידי" כלבה חמודה עם שני בעלים נחמדים (שאנחנו לא רואים את פניהם אף פעם) ששני שינויים מתחוללים בחייה: לבעלים שלה נולד תינוק, והיא פוגשת כלב כריזמטי העונה לשם "יחפן". מפה מתפתח לו סיפור אהבה בין מעמדי בין צמד הכלבים כשבמקביל הכלבה מתמודדת עם הבייביסיטר החדשה לתינוק ששומרת עליה בזמן שהבעלים שלה יוצאים לחופשה.
זה היה הסרט הראשון של דיסני בסינמסקופ, מה שהצריך מהאנימטורים לעבוד שעות נוספות כדי להסתגל ליחס המסך החדש שבו הדמויות שלהן צריכות לעמוד. הוא כמובן נקטל בזמן אמת, כי ככה זה קלאסיקות, אבל היה ההצלחה הקופתית הכי גדולה של דיסני מאז "שלגיה ושבעת הגמדים". כמו כן, מסתבר שלשני רגעים הייתה לאקדמיה הבריטית קטגוריית אנימציה ולכן כמובן ש"היפהפיה והיחפן" הפסיד בה לסרט אנימציה קצר בעל השם "בלינקטי בלאנק" (הקטגוריה הופסקה לאחר מכן וחזרה רק בשנות האלפיים).
הסרט עצמו שונה מאוד מכל סרטי הדיסני האחרים – חסר בו אלמנט הפנטזיה או הקסם שיש לרוב בסרטי דיסני (כל מה שמתרחש בו הוא סביר לחלוטין, פרט לסצנת הפסטה שבה איש שמן מנגן שיר רומנטי לשני כלבים, אבל זה לא בדיוק "פיל מעופף" או "תפוחים מורעלים"), ובעוד שסרטים רבים של דיסני הם רומנטיים, "היפהפיה והיחפן" הוא הסרט הדרמה הרומנטית היחידי שיש בחברה, שמדבר על מערכת היחסים הרומנטית, הקשיים שבה, הההתקרבות וההתרחקות, פער המעמדות ואפילו הריון מחוץ לחתונה. כאילו שלא מדובר בסרט חמוד על שני כלבים חמודים. אה, כן, והוא גם בכלל סרט על כניסתו של אח קטן למשפחה והמתחים והבעיות שזה יוצר אצל האחים הגדולים.
אז במקרה וקצת שכחתם מהסרט – חבל, כי הוא מומלץ. מדובר בסרט שונה וחריג בנוף סרטי דיסני שעדיין מצליח להיות חמוד ומתוק והוא הרבה יותר מזוג כלבים אוכלים ספגטי. (יהונתן צוריה)
היפהפייה הנרדמת (1959)
היפהפיה הנרדמת הוא אחד הסרטים עם הייצוגים הנשיים הכי מעליבים והכי מעצימים בו זמנית. מעליב, כי היפהפיה הנרדמת היא הזוכה בתחרות "הנסיכה הכי פאסיבית בתולדות סרטי דיסני", למרות תחרות קשה. היא כל כך פאסיבית שהיא פחות דמות ראשית ויותר מקגאפין. כמו "הנץ ממלטה", היא נמצאת בכותרת לא כי היא עושה משהו, אלא כי כולם מנסים להשיג אותה (או הזמנה למסיבה שלה. וואטאבר).
אבל מצד שני, הדמויות הראשיות בסרט הן שלישית נשים. מבוגרות. קצת מצחיקות, כן – אבל בסופו של דבר הן אלה שמצילות את הממלכה. בניגוד לכל הפיות שבאו עד כה הן לא כולן צבועות בכחול, והן אחראיות לרוב מהלכי העלילה – מלהרדים את כל הממלכה ועד להציל את כל הממלכה, כמעט כל דבר שקורה בסרט קורה בזכותן. המלכים הם סתם צמד קומי לא ברור שלא עושה הרבה, הנסיך חמוד בצורה גנרית ובעיקר מקשיב לפיות, ומליפסינט בעיקר לוקחת ממש קשה את זה שלא הזמינו אותה. הפיות, בינתיים מתקתקות עבודה: מצליחות להציל את הנסיכה ממוות, מגדלות אותה, לוקחות פיקוד וכל זה בזמן שהן רבות על צבע השמלה של אורורה. היידה פיות!
אבל אנשים, כנראה, לא רוצים לראות פיות. הסרט היה כל כך כישלון שדיסני התנזרו מסיפורי אגדות למשך משהו כמו שלושים שנה. גם בימינו, מדובר בסרט הפחות מוכר ומוזכר מבין סרטי הנסיכות של דיסני – לעומת רוב סרטי הנסיכות שכולם מכירים ויודעים לצטט איזה סצנה מתוכם, נראה שרוב הידע התרבותי על הסרט מצטבר לכך שמליפסנט נראית ממש מגניב. ואחרי צפייה בסרט, קל להבין למה הוא הכבשה השחורה בין הנסיכות. הוא לא נורא, אבל בניכוי הויכוח על הייצוג הנשי (שכמו שרשמתי למעלה, מעניין יותר מסתם "היא ישנה וזה גרוע") קשה למצוא משהו אחד בסרט שממש יוצא דופן או מצדיק צפייה. באותה נשימה קשה למצוא משהו אחד בסרט שממש גרוע בצורה מזעזעת. קשה למצוא בו משהו שממש מצדיק צפייה: העלילה בסדר, הדמויות בסדר, השירים בסדר – הכל פשוט בסדר. ובסדר זה לא קלאסיקה. (יהונתן צוריה)
על כלבים וגנבים (1961)
סיפורם של 101 הכלבים הדלמטיים הוא לא הסרט הכי אהוב או זוכר של דיסני, אבל הוא למעשה אחד מהחשובים ביותר בתולדות החברה. זה היה הסרט הראשון שנוצר בעזרתה של טכנולוגיה חדשה ומרגשת, מכונת הצילום, שאיפשר לאולפן לקצץ משמעותית בעלויות. השילוב בין העלות הנמוכה מהרגיל להצלחה הקופתית המרשימה שלו איפשר לדיסני לכסות את כל ההפסדים מהפלופ "היפהפיה הנרדמת" ובעצם להציל את אולפן האנימציה מסגירה.
הטכנולוגיה החדשה היא לא הדבר היחיד שהופך את הסרט לייחודי – הוא משלים מהלך ש"היפהפיה והיחפן" התחיל ומציג סיפור עכשווי, קליל ואורבני, מתרחק מהסגנון שדיסני הפכו מזוהים איתו – סיפורי אגדות צבעוניים מחד ואנימציה ילדותית ומצחיקה מאידך. זה סרט שימי ששנות השישים ניכרות בו – חוץ מחיות מדברות יש בו גם זוג צעירים עירוניים ופשוטים, ממעמד כלכלי בינוני.
פתיחת הסרט, שבה הכלב פונגו משדך את הבעלים רוג'ר לאישה שהוא בוחר עבורו (בעיקר כי גם לה יש כלבה דלמטית), היא קומדיה רומנטית מושלמת בפני עצמה. ההמשך פחות מהודק, אבל עדיין כיפי למדי. זה לא סרט מוזיקלי אבל השיר הבודד שלו – "קרואלה דה ויל" – מעולה כמעט כמו הנבלית עצמה, שהיא אחת הייחודיות והמהנות לצפייה בתולדות דיסני.
הסרט מצטיין כל עוד האיזון בין הכלבים והאנשים נשמר, אבל ככל שהוא מתקדם הפוקוס עובר אל הכלבים והרמה יורדת. יש כמה המצאות מוצלחות בהקשר הזה, כמו רשת התקשורת שמעבירה הודעות בעזרת נביחות ברחבי העיר, אבל גורי הכלבים הם לא דמויות מאוד מעניינות והעלילה שלהם פחות מתוחכמת ויותר ילדותית. למרות זאת, אם פספסתם אותו עד היום מומלץ מאוד להשלים, ולו רק בשביל החמידות, הרקעים היפים והקטע המוזיקלי. (נעמה רק)
החרב באבן (1963)
"החרב באבן" הוא סרט דיסני של אמצע הדרך: חמוד, נחמד, יש לו את המעריצים שלו, יש לו לפחות סצנה אחת נפלאה (קרב הקוסמים, שגנוב, כלומר, שמהווה הומאז' לאחד מסרטי האנימציה הראשונים שנעשו: הרפתקאות הנסיך אחמד), כמה שירים מגניבים (גם אם לא קלאסיקות) והוא כמובן עושה כמיטב יכולתו להרוס את חומר המקור עליו הוא מבוסס כמה שאפשר.
הסרט מספר את סיפורו של ארתור, שאולי יהיה המלך ארתור יום אחד, אבל היום הוא סתם צוציק. אנחנו פוגשים אותו כשהוא משרת של אדון אנגלי שמתעלל בו (במה שמזכיר מאוד את בסיס העלילה של "סינדרלה"). ואז הוא פוגש את מרלין, קוסם מטייל בזמן שמחליט לאמץ אותו וללמד אותו שהמוח תמיד גובר על הכוח.
הדבר הכי משעשע בסרט (הדי משעשע הזה) הוא עבודת הדיבוב שלו. לא כי כל השחקנים כאלה מצחיקים, אלא כי את דמותו של ארתור מגלמים שלושה שחקנים שונים: השחקן המקורי שינה את קולו באמצע ההפקה, מה שגרם לבמאי לקחת את שני ילדיו להשלים את החסר (למה לא אחד? לא יודע. כי אם כבר נפוטיזם אז יאללה עד הסוף).
הבעיה העיקרית של הסרט היא העלילה, או העדרה. הדמויות בסרט כתובות היטב, השירים באמת טובים אבל הסרט מתנהל בעצלתיים, וגם כשכבר נכנסת העלילה קשה להגיד שהיא מרתקת למסך. שוב, לא חייבים עלילה מסעירה בשביל סרט טוב, אבל הטון הקליל של הסרט גורם לכך שאין איזה סצנת שבאמת נחקקה בזכרון הקולקטיבי. הכל נחמד וקליל ומגניב ובהחלט נחמד לחזור אליו, אבל קשה לקרוא לו קלאסיקה שחייבים לראות. (יהונתן צוריה)
ספר הג'ונגל (1967)
מוקדם יותר בפרויקט הזה כתבתי ש"פינוקיו" הוא סיפור שמוסר ההשכל שלו כל כך שקוף שלא ברור לי מה מושך אליו את הצופה הזעטוט. "ספר הג'ונגל" היה יכול ליפול למקומות כאלה בקלות. גם כאן הדמות הראשית היא ילד קלולס שמתומרן ומועבר ממקום למקום ע"י טיפוסים מפוקפקים יותר ופחות, והסיפור קורץ להורים ולא רק לילדים שלהם.
מזל ש"ספר הג'ונגל" עושה את כל זה בצורה נכונה ומאוזנת. הילד נהנה מהרפתקאות המצחיקות של מוגלי, בעוד המבוגרים רואים בבירור את הקונפליקט בין האפוטרופוס האחראי והנוקשה באגירה לעומת ההורות הקלילה והמאפשרת של באלו. אפשר אפילו להתווכח שהסיפור הוא יותר שלהם מאשר שלו – המסר שהוא לומד פשוט למדי, הם אלה שעוברים מסע רגשי שלם (ומצחיק). מוגלי עצמו קצת מעצבן לפעמים, כמו כל ילד עקשן, אבל כשמסתכלים על דמויות האב שלו במקום הסרט מרגיש יותר שלם.
העלילה היא ברוח ליל הסדר – "מישהו ניסה להרוג את מוגלי, הוא לא הצליח, בואו נאכל" – אבל עיקר הקסם כאן הוא כל המסביב. כמעט כל דמות בסרט היא בלתי נשכחת, כולל הנבלים, הפסקול הוא אחד מהמהנים ביותר בתולדות האולפן והג'ונגל עצמו הוא דוגמה מצוינת לבניית עולם טובה גם בסרט שהוא לא פנטזיה פר סה. הוא איפשהו באמצע בין מסלול מכשולים ובין לונה פארק, מקום מסעיר, מלא הפתעות ומפחיד. כל תחנה שמוגלי עובר היא שונה לגמרי מזו שהופיע לפנייה, והרקע משלים תמיד את מצב הרוח של מוגלי או את המאפיינים של החיה שהוא פוגש שם, מהמבוך העצי של קא הנחש עבור בשממה של הנשרים בשיא הייאוש ועד מסיבת הענק במקדש הקופים.
אה, והנשרים היו אמורים להיות הביטלס. אמנם הם לא הסכימו להשתתף בסרט בסופו של דבר, אבל זה יותר ביטלס שיש מאשר רוב הסרטים לילדים, אז אקסטרה 5 נקודות על הניסיון. (נעמה רק)
חתולים בצמרת (1970)
היי, שלום, קוראים לי יהונתן ולקח לי עשרים ומשהו שנה להבין ש"כל אחד רוצה להיות חתול" הוא משחק מילים. לא בעברית, כמובן – באנגלית. כי "Cat" מתייחס לא רק לחיה אלא לג'אזיסטים מגניבים קולים – "חברמן" כזה. ולמרות ששמעתי את המושג "cool cat" בחיים שלי, לא קישרתי אותו לשיר עד לאחרונה.
"חתולים" הוא מהסרטים היותר קלילים של דיסני (המניע העיקרי לעלילה היא שהנבל ממש גרוע בלהבין את מהלך החיים של חתולים) אבל הקלילות העלילתית נותנת מקום לדמויות בסרט וליחסים ביניהם, שם הסרט זורח. בין אם זה היחסים בין שלושת האחים, בין האחים לאמא, בין האמא לתומאס אומלי או בין, בעצם, כל אחד וכל אחד בסרט הזה, לסרט יש תפיסה נכונה מאוד לגבי איך מערכות היחסים בין הדמויות יכולות לעצב אותן ולהרים סרט. תומאס אומלי מעוניין רומנטית בדוכסית, מסתחבק עם החברים שלו, משמש דמות אב בניגוד לציפיות שלו לחתולים הקטנים ומרגיש קטן ביחס של האווזות אליו. כל מערכת יחסים כזאת מלמדת אותנו על תומאס אומאלי ומעמיקה את הדמות שלו, ויוצרת פסיפס דמויות בלתי נשכחות. וזה בלי לדבר, כמובן, על השירים הנפלאים של האחים שרמן או האנימציה שעדיין לא התיישנה או בעצם על כמעט הכל.
כי "חתולים בצמרת" הוא סרט מקסים. כמובן שהוא סרט מקסים. היום אנחנו יודעים שהוא סרט מקסים, אז אנשים ידעו שהוא סרט מקסים, הוא היה הצלחה קופתית וביקורתית כי הוא סרט נפלא עם חתולים חמודים ומה עוד צריך בחיים בכלל. (יהונתן צוריה)
רובין הוד (1973)
היום אני יודעת ששנות השישים והשבעים נחשבים לתקופת שפל קופתית, ביקורתית ויצירתית עבור דיסני. אם היו מספרים לי את זה בגיל 7 לא הייתי מאמינה – "רובין הוד" ו"חתולים בצמרת" תמיד היו אהובים עליי מאוד, ולא כל כך אכפת לי שהם ממחזרים שוטים אחד מהשני או מסרטים אחרים. להפתעתי, "רובין הוד" נשאר כיף גם בעיניים בוגרות, גם אם הוא נראה פתאום הרבה פחות אפי ודרמטי.
היום קל יותר לראות בו את מה שהוא – קומדיה משוגעת שאולי מבוססת על אגדה מוכרת, אבל לוקחת אותה למקומות חדשים לגמרי ולא מובנים מאליהם. עיקר הכיף כאן, כמקובל באותה תקופה, הוא לא בהכרח העלילה אלא הדמויות והמצבים. רובין הוד היה יכול להיות סיטקום ממש מגניב בערוץ דיסני אם היה נוצר בתקופה הנכונה, עם דמויות כיפיות כמו הילדים-ארנבים וחברם הצב, הנסיך ג'ון היללן (לקח לי שנים להבין שאין לו רעמה כי הוא טינאייג'ר) ועוזרו החלקלק, השריף הרשע אבל חברותי או קלוקי, המשרתת הנמרצת בעולם.
מצד שני, בין בדיחה למצב קומי-אבסורדי הסרט מצליח לעורר מגוון של רגשות בצורה טובה – המוות המזויף של רובין מעורר חרדה גם כשיודעים שעוד שתי שניות הוא חוזר, האיחוד הרומנטי שלו ושל מרי אן קסום ומתוק עם אפטר טייסט מלנכולי מסוים, רגעי האושר והניצחון פשוטים ונעימים בעוד רגעי הייאוש ממש מעוררים תחושת כבדות. זה סרט שהוא שמיכת טלאים של סיטואציות רגשיות ואין לו מבנה סיפורי יציב וסטנדרטי, אולי בגלל זה דאגו בדיסני למספר כל יודע שיגשר על הפערים האלה. זה לא בהכרח דבר רע, אבל זאת אחת הסיבות שהסרט הזה לא ממש "זכיר".
"רובין הוד" הוא סיפור שלא מפסיק להיות רלוונטי ומעבדים אותו לקולנוע שוב ושוב ושוב, כולל סרט חדש שיוצא ממש החודש. יש בו מסר חברתי שאפשר לעשות איתו המון ועלילת הרפתקאות שאפשר למכור גם למי שהפערים בחברה לא בדיוק מעניינים אותם. מצד שני, העיבודים האהובים והזכורים ביותר הם אלה ששילבו את שני אלה עם הומור ומודעות עצמית כמו בסרט הזה, לדוגמא "רובין הוד: גברים בגטקעס" או "שרק". למרות החיות החמודות, אני חושבת שהגרסה של דיסני מאזנת את כל הצדדים האלה בצורה ראויה. זה אולי לא המדריך למהפכן הצעיר, אבל הסרט לא רק שלא מתעלם מהסבל של תושבי נוטינגהאם, אלא משתמש בקומדיה כדי להעצים אותו אפילו יותר. ולהבדיל מסרטים אחרים שנורא חשוב להם שתקשיבו למה שיש להם לומר, את האחד הזה הילדים שלכם יסכימו לראות עוד פעם ועוד פעם ועוד. (נעמה רק)
בפעם הבאה: שנות השמונים באות ועושות את שלהם באולפן.
Keep them coming!
תענוג לקרוא :)
אני הייתי בטוחה שאין לנסיך ג'ון רעמה כי רצו להציג אותו כמו לביאה (כלומר, משהו פחות ממלך אמיתי)
כלבים דלמטים היה קודם כל ספר
כלבים דלמטים הוא מקרה קלאסי של "הספר היה טוב יותר". קלאסיקה מדהימה של הסופרת דודי סמית עם הרבה הומור, חן, מתח ודרמה. הערך המוסף שלו על הסרט הוא בעיקר העומק של דמויות הדלמטים, ההורים וילדיהם והדינמקיה המשפחתית ביניהם, שקצת מתפספס בסרט, ותיאורים בלתי נשכחים כמו הארוחה בביתה של קרואלה דה-ויל:
(ציטוט מהזיכרון) "הדגים היו ירוקים בהירים, וטעמם מה? טעם פלפל! הבשר היה כחול חיווריין, וטעמו מה – טעם פלפל. לכל היה טעם פלפל, אפילו לגלידה – שהיתה שחורה"
וזה רק מעט מהקסם של הספר הזה. ממש כדאי! הוא יצא לפני כמה שנים מחדש בתרגומה של גילי בר הלל, אבל אם תצליחו להשיג את היד על התרגום המקורי (בשם מאה כלבים ואחד), זו פנינה אמיתית. הוא מתורגם ברוח של פעם שבה תרגמו גם את השמות, מנהג שהיום פחות מקובל אבל בעיני הוא נפלא אם הוא נעשה נכון, וכאן הוא נעשה בכישרון רב, למשל תרגום שמן של סוכנות הבית (בסרט יש רק אחת, במקור היו שתיים, אחת לכל אחד מבני הזוג והן התאחדו להן בבית המשותף, עוד העמקה שנשמטה מהסרט) – שרה משקים ושרה טעם. גם קרואלה דה ויל תורגמה לעריצה מדיאש (היפוך אותיות של אשמדאי)
אגב הסופרת דודי סמית, שפחות מוכרת בארץ, הוציאה גם ספר למבוגרים בשם "רשימות קסנדרה" שגם הוא חינני ומענג ומציג דמויות בלתי נשכחות ואהבת אדם גדולה. יתא בעברית בתרגום מצויין של עידית שורר.
זהו, סוף החפירה, פשוט חשוב לי להפיץ את בשורה הספר והסופרת שקצת נשכחו בצילו של הסרט
קראתי את התרגום החדש והוא אכן מוצלח.
ויש גם ספר המשך. עם חייזרים.
סליחה?
נא ספיילר.
האנימציה ביפייפיה הנרדמת ממש גרועה
יש חלקים שלמים במהלך הסרט שנראים שטוחים, שאין בהם שום דבר שנראה תלת או דו מימדי. הכי בולט כשאורורה נדקרת ונרדמת היא על הרצפה וזה נראה כאילו שהיא הדפס על שטיח של מישהו.
כמו 101 דלמטים, גם החרב באבן מבוסס על ספר: the once and future king
ומסתבר שלמעשה החלק הראשון של הספר, שנקרא בדיוק כמו הסרט ועליו מבוסס הסרט, יצא 20 שנה קודם בגרסה מעט שונה. גם הקרב בין מרלין למכשפה נמצא בספר המקורי ולא מועתק מסרט אנימציה אחר (שנחתך מהספר המלא).
נאלצתי לגלות את כל זה מויקיפדיה, כי השתעממתי למוות מהספר, הפסקתי בחלק שבו ארתור תקוע בקן הנמלים. באותן שנים עוד היה לי מאוד קשה לקרוא באנגלית, ובהחלט יתכן שזה הוביל לשעמום. בפרק של העופות הדורסים (גם לא בספר) היה לי ברור שאני לא מבינה הכל, אבל הבנתי מספיק כדי שיהיה מעניין ונוגה. בפרק הנמלים לא היה צריך להבין כלום, כי לא קרה כלום.
אישית מאוד אהבתי כילדה את כל הסרטים שנמנים כאן. היפייפיה הנרדמת קצת הטריד אותי בגלל הסצנות שבהן נאבדת תחושת התלת מימדיות של היקום, כי זה קצת לגלות את הזיוף. לספר הג'ונגל היתה לי טיפה פחות סבלנות, ככל הנראה משום שההורים שלי העדיפו אותו ו"אפקט אלזה" מתקיים כניראה לשני הכיוונים- די סלדתי מסרטים שלא אני שלטתי במינון שלהם. יחד עם זאת, להבדיל מאחרים, ובעיקר מפו הדב השנוא, את ספר הג'ונגל כן ראיתי מבחירה לא מעט. את חתולים בצמרת לא אהבתי כשהייתי מאוד קטנה, לא כל כך הבנתי מה קורה שם, אבל כשהתבגרתי הוא לגמרי נכנס לרפרטואר האהובים מאוד.
ורובין הוד כרגע זמין לצפיה בנטפליקס. בעיני אחד הטובים של דיסני.
בהתחשב בכך שהספר המקורי יצא אחרי הסרט
אני לא לחלוטין הייתי יורד מהרעיון שהוא מושפע. אצטרך לקרוא את הספר כדי לראות מה בדיוק ואיך, אבל מצפייה בסרט הישן קשה להתנער מהתחושה שמדובר בהומאז' מכוון – מקור ספרותי או לא מקור ספרותי.
לא יודעת אם אפשר למצוא את המקור שמכיל את הקרב
מהספר המלא הורידו אותו כאמור.
ההודעה שלי דורשת מלא עריכה ותיקונים, בעיקר לציין שכמובן פרק העופות הדורסים לא בסרט וכן בספר. יש מעט עיסוק בנץ שמנסה לתפוס אותם כציפורים, אבל בספר הוא מבלה לילה שלם עם העופות הדורסים שמספרים לו על החיים כאצילים שכלואים בכלוב וזוכים לעוף ולהפחיד רק כשהבעלים משחרר אותם.
ב"היפהפייה הנרדמת" לסגנון הציור הייתה סיבה טובה.
בגלל שזה סיפור ימי ביניימי*, רצו שסגנון הציור יזכיר את הציורים השטוחים מימי הביניים (היו עוד סיבות לסגנון הזה אבל זאת אחת מהן). לגבי האם זה יפה זה כבר טעם אישי, אני דווקא די אהבתי את זה. אבל כן, הציור של אורורה על הרצפה באמת נראה לא משהו..
*מה שמזכיר לי את המשפט המשעשע מהסרט- "אבא אתה חי בעבר, אנחנו כבר במאה ה-14"
היפהפיה הנרדמת היא היצירה הכי מגניבה וכיפית שקסם במרכזה.
כל דבר שם נפתר באמצעות קסם, מתקבלת ההרגשה שהפיות הן כל-יכולות, שהן חזקות הרבה יותר ממליפיסנט, וזה פשוט מגניב וכיפי ומלא פעולה ומגרה את הדמיון. כל שנייה אחת מהן שולפת את השרביט ועושה קסם, או כדי לעזור לנסיך או כדי להתקדם במטלות הבית ואפיית העוגה או בריב הבלתי נגמר על צבע השמלה. כמה יצירות כאלה כבר יש היום, שקסם במרכזן וזה כל-כך כל-כך מגניב? אפילו בהארי פוטר הדמויות יותר עסוקות בהתאהבויות ובפוליטיקה במקום פשוט לשלוף שרביטים ולירות ניצוצות. ואיך אפשר להגיד שהמוזיקה רק בסדר? זה צ'ייקובסקי! ולאנה דל ריי!
אצלנו בבית היא בהחלט זכתה להצלחה,
והתחפושת השנייה שקניתי לבתי ברשת היא של מליפיסנט, שנה אחרי אלזה (ובמחיר גבוה משמעותית).
ראוי לציין שהחיפוש ברשת, בניגוד לאלזה, כלל תחפושות באתרים שממש לא מתאימים לילדים.
ואם כבר בענייני דיסני
כריס ויליאמס, אחד השמות המובילים באולפן היום (במאי "שישה גיבורים", ובמאי משנה של "מואנה" בין היתר) נחטף על ידי נטפליקס כדי לביים עבורם סרט אנימציה.
https://www.hollywoodreporter.com/news/big-hero-six-director-tackling-jacob-sea-beast-netflix-1158088
רובין הוד לא עומד במבחן הזמן
לא מזמן ניסינו לראות אותו עם הקטן, וחי זקני שלסרט הזה פשוט אין עלילה. הוא אוסף של מערכונים, וחלקם פשוט לא מצחיקים או חוזרים על עצמם עד זרא. זה שיעמם את כולנו מהר מאוד, ובנוסף לכל גם היה די דביק לקראת הסוף.
וחלקם חוזרים על עצמם מסרטים אחרים בכלל.
(ל"ת)
לא מסכים, אבל אני אתן לביקורת המתקרבת לעשות את הדיבורים עבורי
(למרות שלא אני רשמתי אותה)
רשמתי?
מילא לומר על דוסטוייבסקי שהוא רשם את החטא ועונשו, אבל אני *כותב* ביקורות.
אמרתי שאתה רשמת אותה?
אמרתי שאני לא רשמתי אותה. לצורך הדיון, אני גם לא מצאתי אותה מסתתרת מאחורי הארון.
הוא התכוון לומר שצריך היה להיות רשום ״כתבתי״ את הביקורת ולא ״רשמתי״.
אני לא יודע אם הוא צודק או לא, אבל זאת כוונת המשורר
הבנתי למה הוא התכוון
(ל"ת)
תשמע
טכנית הפועל "רשם" יכול לתאר גם יצירת רשימה, ויש כאן רשימה של סרטים.
למרות שייתכן שרשם במובן של יצירת רשימה מחייבת יצירה של פרטים קצרים וברגע שזה ארוך מדי זה גם לא נחשב רשימה. מצד שני, מה זה אומר "קצר"?…
זה אינטואיטיבי ודינאמי, אני בספק אם רוב האנשים עצרו לחשוב אי-פעם על ההבדל, כך שלא נראה לי שקיימת בכלל תשובה ברורה שניתן להסכים עליה לשאלה "מה ההבדל בין כתב לרשם?".
אפרופו, במשך שנים האמנתי בכל ישותי שאנשים נפטרים וכל שאר הדברים מתים, אבל מסתבר שבכלל לא הכול מסכימים.
יש סמכות
שפה היא אינטואיטיבית, אז לא יודעת עד כמה יש חשיבות למה הסמכות הרשמית אומרת, אבל טכנית יש תשובה מוחלטת, על ידי הגורם שנחשב האחראי הרשמי.
לגבי נפטרים – טכנית נפטר זה נפטר מעול מצוות, כך שרק יהודים נפטרים, ואנשים אחרים מתים, אבל לטעמי זה נשמע רע ואני מעדיפה להשתמש בנפטר על כל בני האדם באשר הם. אבל יש לציין שהאקדמיה ללשון לא פרסמה הכרעה רשמית בנושא זה (למיטב ידיעתי).
מצד שני האקדמיה העברית טוענת שצריך לכתוב צוהריים, ואת זה אני בהחלט לא מסכימה לקבל…
אני כופר לחלוטין בסמכות האקדמיה, אבל זו בעיה שלי.
מספרות ישנה אני מכיר את הביטוי "נפטר מן העולם", ואילו על "נפטר מעול מצוות" שמעתי למיטב זכרוני רק בבגרותי מפי דתל"שית.
גם אני כופרת בסמכות שלה
מבחינת "במידה ו…" זה תנאי קביל לחלוטין. אני מעדיפה להגיד את המילה דוח DOCH ולא DU-ACH, ואני לא מוכנה שיכתבו את השם שלי עם י, למרות כללי הניקוד החסר.
אבל צריך להכיר בעובדה שכן יש מקום שתפקידו להגדיר את הדברים האלה.
אחרת, איך נכתוב דברים במרשתת?
מפ?
(ל"ת)
לא הייתי אדם לפני שזכיתי לנעול אפיפיות ולאכול אנפילאות.
או להפך?
נפטר
זה נפטר מן העולם. גם בחז"ל. נפטר מן המצוות זאת פרשנות מאוחרת. כך: "אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו" (יומא לח ע"ב), "ומהו חניטה? מלמד שאם נפטר מלך היו חותכין את כריסו ומוציאין את בני מעיו, כדי שלא יסריח" (מדרש אגדה, מהדורת ש' בובר, לבראשית נ, ב).
אתה באיחור של כמעט עשור
(לפני כמה חודשים תפסתי את עצמי מדברת על המאמר שרשמתי, זה היה רגע די מבהיל)
חתולים ביפיפיה והיחפן
היפיפיה והיחפן היה אחד הסרטים הראשונים שאני זוכרת שראיתי, והזכרון העיקרי שיש לי משם את זה החתולים הסיאמים שמתעללים ביפיפיה, ובמשך שנים הייתי בטוחה שחתולים זו חיה רעה ואכזרית. רק אחרי שפגשתי את בעלי למדתי להכיר את אופיים האמיתי של החתולים, והיום אני לא מצליחה אפילו לתאר לעצמי את הבית שלנו בלי חתול.
כך שמבחינתי הסרט הזה, למרות שהוא חמוד נורא, הוא הוצאת דיבה על אופיים של חתולים…
שלא לדבר על זה שסיאמי הוא אחד הגזעים הידידותיים ביותר.
מרי פופינס!!!!!!!!
איפה מרי פופינס???? איך לא נכלל בסקירה?
אחד הסרטים האהובים והחשובים (לפחות בעיני) של דיסני ובכלל… חיכיתי כל כך. אני ממש מאוכזבת :(
סרטי הלייב אקשן של החברה לא נכללים בסקירה
ואולי יזכו לסקירה משל עצמם מתישהו שהוא לא בקרוב.
אם כך אחכה בסבלנות
אפילו שאני חושבת שספציפית מרי פופינס, גם אם לייב אקשן, ראוי להיכלל כאן יחד עם שאר הקלאסיקות… (:
היפהפיה הנרדמת לא היה כזה כשלון כמו שאומרים
הסרט עלה 6 מיליון דולר ב1959 (צילום בטכנירמה והדפסה ב70 מ"מ, סאונד 6 ערוצים עם פסקול שהוקלט בגרמניה, לא זול בכלל) והכניס 5 מיליון. אז זה לא שלא בא קהל, הסרט פשוט ליטרלי היה יקר מכדי להחזיר את ההכנסות שלו.
תענוג לקריאה, אבל
כל הסדרה עמוסה בטעויות הגהה. מילים מופיעות בזכר במקום נקבה, יחיד במקום רבים, וכו'. אלה כתבות מאוד גדולות שנכתבו ע"י מספר כותבים, אבל בכל זאת, אולי כדאי לעבור עליהן עוד פעם פעמיים, כי זה ממש קוטע את הרצף ואותי אישית גם מבלבל.
זאטוט, ולא זעטוט!
אפילו התיקון האוטומטי של הטלפון יודע את זה. חבל שמי שכתב את הביקורת על ספר הג'ונגל לא שם לב!
זעטוט זה קביל בעברית
מקור, אם צריך: https://hakoret-harishona.com/2011/05/07/%D7%96%D7%A2%D7%98%D7%95%D7%98-%D7%91%D7%A2%D7%99%D7%9F/
ויש גם זוועטוט
מילה שהכרתי בתור ילד, וגם בתור הורה היא נשמעת לי מוצלחת.
רק לגבי ילדים של אחרים, כמובן.
יכול להיות שהיא נלקחה מרצועת קומיקס באותו שם ("הזוועטוטים") שאורי פינק פרסם בשלהי שנות ה-80?
(ל"ת)
לדעתי היא יותר עתיקה, וכך גם אני
(ל"ת)
הערה לגבי רשת הנביחות במאה ואחד דלמטים
זו לא המצאה של דיסני, אלא של מחברת הספר שעליו מבוסס הסרט, דודי סמית'. למעשה, בספר (הנפלא ביותר) יש הסבר מפורט יותר של מטרת רשת הנביחות ותולדות קיומה עוד לפני גניבת הגורים הדלמטים.
משהו משעשע שקראתי פעם בקשר לנשרים
הוא שזה לא הביטלס שלא הסכימו לדבב אותם, אלא דיסני שחשבו שהביטלס הם טרנד חולף ולא רצו שהבחירה בהם כמדבבים תראה מיושנת בעתיד.
אני ממש לא מתחייב לאמיתות הסיפור הזה, והוא בהחלט נשמע מסוג הסיפורים שהם מוצלחים מכדי להיות נכונים (מה גם שעל הביטלס ספציפית יש כמה אנקדוטות זהות, למשל על חברת התקליטים שדחתה אותם), אבל עדיין פרט מעניין לשלוף במסיבות.