ביקורת: אייר + כולם מחכים רק לי

אייר

מדי פעם צריך לעצור ולשאול – מה, בעצם, הסרט הזה רוצה ממני?

"אייר", כידוע, הוא סרט על נעל. ספציפית, הוא הסיפור מאחורי המותג "אייר ג'ורדן". עכשיו, העשור האחרון לימד אותי לא לזלזל בסרטים שנשמעים מטומטמים כי היי, "הסרט על פייסבוק" הוא אחד מהסרטים הכי חכמים שיש על קשרים בעת החדשה שלנו. אז הנחתי שגם ב"אייר" יש, נו, משהו נוסף שיסביר שזה לא סרט על נעל אלא סרט על משהו מעבר לזה. 

אבל זה לא. "אייר" הוא סרט – עשוי היטב, משעשע, עם הופעות טובות – על נעל. ולאורך כל השעתיים שלו הוא לא מצליח לברוח מזה. לקראת הסוף הוא מעלה דיון קצרצר על זכויות של שחקנים שמסתיים ב"כן, למה לא", ובמהלכו הוא מנסה במקביל היותו סרט על נעל להיות גם סרט על מייקל ג'ורדן, אבל זה ממש קשה להיות סרט על מייקל ג'ורדן כשאי אפשר להראות את הבן אדם או לשמוע מה יש לו להגיד. התוצאה מרגישה פחות כמו סרט על כוכב כדורסל, ויותר על נביא האיסלאם, שאסור חס וחלילה להראות תמונה או דימוי שלו פשוט כי הוא עד כדי כך קדוש. 

יכול להיות שחסרה לי התלהבות מבנית בנוגע לכדורסל כדי "להבין" את "אייר", אבל לא יודע – סרטי ספורט לקחו אותי בעולמם המרגש של שלל תחומים שלא ממש אכפת לי מהם (וכדורסל הוא עוד ספורט שאני מחבב), כי הם הראו לי איך הגיבור מתגבר על כל המכשולים ומצליח לנצח על ידי עבודה קשה. 

"אייר" הוא בבירור סרט ספורט – יש לנו את הקבוצה הקטנה (נייקי) שצריכה להתחרות עם הגדולים (אדידס וקונברס) והמאמן/שחקן ששובר את כל החוקים ומצליח בשנייה האחרונה להכניס את הנקודה שתביא להם את הניצחון. אלא ש: א. "נייקי" זאת לא קבוצה קטנה, עופו עם החרא הזה לאלף אלפי עזאזל. ב. קשה להגיד שמה שדמותו של מאט דיימון עושה זאת "עבודה קשה". זה יותר כמו "עבודה במאמץ סביר, עם הרבה מזל, ומידה סבירה של עקשנות". נראה שהסרט מתעקש שהגדולה של סוני (הדמות של דיימון) זה שהוא מבין שיש איזה גדולה בג'ורדן, אבל זה גדולה קטנה מאוד, לא? בייחוד שהוא לא המאמן שלו או מישהו שדוחף אותו אלא מישהו שמנסה לגזור עליו קופון בדמות מותג נעליים על שמו. 

אז שעתיים עוברות, והכול טוב, ונחמד, ומצחיק, ועשוי היטב, ובאמת שיש פה פסקול פגז – אבל מעל כל זה עדיין מרחפת השאלה הבלתי נמנעת: למה כל זה היה טוב? כדי למסמר לראש שוב פעם שמייקל ג'ורדן הוא תותח על? כדי שנהיה סימפטיים לנייקי? בשביל שנעריך את הנעליים הארורות שמרוויחות מיליארדי שקלים בשנה? מה אתם רוצים ממני, למען השם? 

כולם מחכים רק לי

השאלה האחרונה תקפה גם ל"כולם מחכים רק לי", סרט שהיה לו בשלב כלשהו קונספט די חביב, על אדם שמאזין למסיבה של עצמו ועל מה שכולם אומרים עליו. בידיים הנכונות, זה היה יכול להיות מעין מחקר דמות מרתק שמתבצע בתוך חלל אחד בעוד אותה דמות שומעת אך לא יכולה להשיב לטענות שלה. 

רק שיוצרי הסרט לא סמכו על הרעיון הבסיסי הזה, ולכן הם הוסיפו עוד ועוד פרטים לעלילה עד שכל הקונספט של עניין המסיבה תופס את המושב האחורי לטובת עלילת מתח סביב חובות אליהם נקלעת הדמות הראשית. 

 עכשיו, בניגוד ל"אייר", שמאחוריו יש במאי זוכה אוסקר (בן אפלק) שגם יודע לשחק כשהוא נדרש לכך ועוד שלל שחקנים שמבינים את המשימה, כאן יש את.. אה.. אקי אבני. אדם שמלפני המצלמה התוצאות שלו די גבוליות, ומאחורי המצלמה אין לו ניסיון כלל, וזה ניכר. 

התוצאה היא פשוט בלגן – סרט שמורכב מקטעים שאין איך להגיב עליהם ב"רגע, על מה אתה מדבר, זה אובייקטיבית שטויות מה שאמרת", ובעיקר משני סיפורים – המסיבה ועניין החובות – שבסופו של דבר השני מבטל את האחד. את אותה תוצאה בדיוק של הסיפור השני היה אפשר להשיג בלי הריגול במסיבה, והסרט אף פעם לא מצליח להוציא משהו מעניין מהמסיבה הזאת. וזה כי הסרט בוחר שנאמין רק ליהונתן (אקי אבני) ולכן כל מה שאומרים עליו במסיבה לא אמור לשקף צד חדש שלו, אלא רק להבהיר לנו מי חבר שלו ומי לא. וזה היה אולי מאוד משמעותי אם זה היה איזה פרק סיום של סדרה, אבל אנחנו מילולית לא מוצגים לדמויות האלה ופשוט אמורים להבין מי הם. שזה בסדר, אנחנו מבינים – פשוט אף פעם לא מבהירים למה גם צריך להיות לי אכפת מהם או ממשהו שהם עושים. 

אז בשביל מה אני צריך לראות את כל הסרט הזה? בשביל שנראה איזה גבר היהונתן הזה שהוא מרגל אחרי כולם וגם עושה תוכניות מאחורי הגב לתוכניות מאחורי הגב שעושים לו? אם זה המצב, למה צריך את כל השטות של המצלמות במסיבה? ולמה היה צריך את הזכייה בקאן, שהרי סתם מסיבת יום הולדת הייתה עושה את אותו האפקט? בקיצור, ואני חוזר על עצמי – מה לעזאזל הסרט הזה רוצה? לחשוב שהוא חכם יותר ומגניב יותר ממה שהוא? אז שיהנה. לא בטוח שבשביל זה היה צריך לגייס כל כך הרבה שחקנים וגם את, אה, בני ציפר, משום מה.