אייג' אוף קייג': 2000-2005

הוא כבר זכה באוסקר, פוצץ עשרות מכוניות ומבנים, שבר לבבות, מה רוצה אדם לעשות? להתמסד. ברוכים הבאים לחלק הראשון של שנות האלפיים של ניקולס קייג', הידועות גם כתקופה "כשחשבנו שהרע ביותר מאחורינו ולא הבנו כמה אנחנו טועים". שנות השמונים של קייג' כאן, ושנות התשעים כאן.

עקיצה ב-60 שניות (2000)

שנה (ושבועיים) לפני שוין דיזל מלמל לראשונה משהו על "משפחה", היה זה ניקולס קייג' שהראה לכולם איך עושים סרט פעולה רווי קאמפ ומרדפים בכביש תוך זלזול במשטרה וזלזול גדול אף יותר בחוקי הפיזיקה.

קייג' הוא רנדל ריינס (אם זה לא שם של גיבור-על אז אני לא יודע מה כן), גנב מכוניות מהולל שפרש לגמלאות – אולם אחיו האידיוט של רנדל הבטיח לגנוב עבור מאפיונר בריטי (כריסטופר אקלסטון, מתברר) חמישים מכוניות יוקרה. ספוילר: הוא לא. כעת על רנדל להשלים את ההבטחה בעצמו תוך 3 ימים, אחרת אחיו "יריח את הפרחים מלמטה" אם אתם מבינים לְמה אני מתכוון (ימות, אוקי? התכוונתי שהוא ימות). על כן, מארגן קייג' צוות שיעזור לו לבצע את השוד המושלם, ובכללם אנג'לינה ג'ולי שנוהגת לפה היישר מ-"נערה בהפרעה".

מודה, הופתעתי לגלות ש-"עקיצה ב-60 שניות" הוא מתחילת שנות ה-2000. כתוב לו בגדול על המצח "שנות התשעים" – ובתוך כך אני מחשיב את הפוסטר שכולל את הפרצופים הענקיים של ניקולס קייג' ואנג'לינה ג'ולי מרוחים בצבעי כתום ושחור (באופן שמזכיר את הפוסטר של "ארמגדון"). הסרט עצמו מרגיש בהחלט כמו אב טיפוס של סדרת "מהיר ועצבני", אם כי יותר של הסרטים המאוחרים בסדרה ולא המוקדמים שנשארים עם הרגליים על הקרקע הגלגלים על האספלט.

כסרט פופקורן, '60 שניות' הוא סולידי ולפרקים אף מהנה, אך לא מדובר בניקולס קייג' (גרסת כוכב האקשן) במיטבו – כן, יש אמנם התפרעות עם המכוניות בכביש, אבל זה כלום לעומת הטירוף שהפגין קייג' ב-"קון אייר" ו-"עימות חזיתי". יותר מזה, הסוף של הסרט מטומטם להחריד. אם אתם מעוניינים בסרט אקשן מוצלח יותר של אותו במאי, דומיניק סנה, "שם קוד: דג חרב" (שעלה שנה אחריו) הוא אמנם דבילי באותה מידה אך מהנה בהרבה. (רם קיץ)

אדפטיישן (2002)

אני מאמין שהיה זה דורון פישלר שהתייחס לאדפטיישן בתור שתי ההופעות הכי טובות של ניקולאס קייג'. אני לא יודע אם אני מסכים אתו, אבל זו בהחלט תצוגת משחק טכנית מרשימה מבנאדם שידוע, לרוב חובבי הקולנוע, בתור 'ההוא שממש טוב בלהתפרע'. קייג' משחק את התאומים קאופמן – צ'ארלי (אדם אמיתי שכתב כמה סרטים מאוד אהובים) ודונלד. צ'רלי רוצה להיות אמן מיוסר מהסוג שעובד נגד האולפנים הגדולים ומוציא מתוכו יצירות מופת בקושי רב, דונלד רוצה לכתוב מותחנים נוסחתיים ושכולם יאהבו אותו. לכל אחד מהם יש טון שונה, שפת גוף שונה, מניירות שונות. זה סרט שקצת שובר את כל הקלישאות לגבי קייג' כשחקן, כי גם אלו שאוהבים אותו (או את מה שהוא נהיה) נוטים לדבר בשפה מוגזמת על היכולת שלו לדחוק כל תפקיד מחוץ לגבולות הנורמליות – וזה מרתק לראות אותו משחק בצורה שקטה ועצורה יחסית, ועוד פעמיים. כאילו הוא בנאדם ולא מכונת הייפ.

ראינו, לפני ומאז, שחקן אחד נכנס לכמה תפקידים. זה תמיד מרגיש לי כמו גימיק מכוון, המקבילה השחקנית לוואן-שוטים האלו שנוצרים כדי שכולם ידברו על כמה גדול יש לבמאי ולצלם, משהו שקיים כדי שידברו עליו יותר מאשר בשביל להיטיב עם הסרט (אני מסתכל עליך "אגדת האחים קריי"). במקרה של אדפטיישן… טוב, אולי זה עדיין גימיק, כמו שכל הסרטים שקאופמן כתב על החיפוש שלו אחר מקוריות בכל מחיר מרגישים תמיד על סף תהום של גימיקיות, אבל זה גימיק שמבוצע בכזה כישרון שקשה לי להתלונן.

לגבי שאר הסרט: אני מאוד אוהב את אדפטיישן, אני מוצא אותו מרתק, מבדר ומבויים בכישרון. אני לחלוטין מבין את כל אלו שיגידו שהסרט הזה לוקח בערך ארבעים צעדים יותר מדי וחוצה את הקו מ'חכם' ל'מתחכם' עם כל משחקי המודעות העצמית, סיפורים-בתוך-סיפורים וההפוך על הפוך שלו. זה סרט שמנסה לחלק את הקהל, כמו שהוא מחלק את הדמות הראשית שלו, ומצליח. (תום שפירא)

אנשי המזימות (2003)

אם, בהכללה, שנות השמונים של קייג' היו סרטים רומנטיים ושנות התשעים היו סרטי אקשן, הרי ששנות האלפיים המוקדמות תפסו את קייג' רגע לפני "הנפילה", מתמקד בסרטי דרמה שבמרכזם יש משפחה. כן, יש כמה חריגים, אבל קשרים משפחתיים מהווים חלק חשוב גם בסרטים שהם לא העיקר (כמו "שר המלחמה" ו"אדפטיישן"). זה אומר גם שסגנון ה"קאבוקי המערבי" של קייג' קצת פחות מתאים להם. אף אחד לא רוצה מישהו שמתחיל לצרוח באקראיות באמצע סצנה מרגשת על בעל ואישה שמנסים לחדש את הקשר.

אנשי המזימות הוא כנראה החמוד מכל סרטי המשפחה האלה: הוא מתאר אב שמוצא מחדש את הבת בת ה-14 שלו ומחדש את הקשר איתה לאחר שהוא קצת מתחיל לאבד את זה, ואה, כן – הוא גם נוכל (מצטער, "אמן בטחון"). הסרט הזה לוקח את האלמנט החביב על צופים שהוא "נערות עושות דברי פשע שהן לא אמורות לעשות" (ראו ערך: ליאון, קיק אס) ומשלב אותו עם עלילת אב-בת חמודה להפליא.

ובכל זאת, קייג' כקייג', מצא איפה הוא יכול להתחרפן גם פה. הדמות שלו היא שילוב מוזר של כל מיני נוירוזות, מה שמוביל לכך שהוא יצעק על הבת שלו (אהההה. זה לא בסדר מה שעשית, ו..את רני חטטני, ו..ו, ו, ו, וזאת לא דרך עבור נערה להתנהג ו..אה… תת.ביי.שי. לך!) או על לקוחות בחנות (היי, חבר, האם אי פעם גררו אותך והרביצו לך עד שהשתנת! דם!) אבל זה בסופו של דבר חלקים קטנים בסרט בעל לב גדול על איש שמנסה להשתפר עבור הבת שלו. ממש לא הסרט הכי טוב בקריירה של קייג' (או של מישהו מהמעורבים) ולא ההופעה הכי טובה שלו, אבל הוא אחד הסרטים היותר מחממי לב שהיו פה. בונוס: יש פה את סם רוקוול. (יהונתן)

אוצר לאומי (2004)

הפעם קייג' מגלם את בן גייטס, היסטוריון שמנסה לאתר אוצר אגדי שהוסתר על-ידי האבות המייסדים של ארה"ב. למזלו, הם השאירו רמזים כדי לאתר אותו. לחוסר מזלו, אחד מהרמזים נמצא על הצד האחורי של הכרזת העצמאות, מהמסמכים המוגנים ביותר במדינה. בן מחליט להשאיר את המסמך מוגן ולותר על החיפוש, אבל מכיוון שהסרט צריך להמשך יותר מעשרים דקות, קולגה לשעבר שלו בשם איאן (שון בין) אומר שהוא עומד לגנוב את ההכרזה. וכך בן מחליט לגנוב את ההכרזה כדי שאיאן לא יגנוב את ההכרזה, כשהוא משתמש באיזה ציטוט מתוכה כדי לשכנע את עצמו שהוא המוסרי יותר בסיטואציה. מה שעוזר לך לישון בלילה.

"אוצר לאומי" מצליח לפנות לדמוגרפיה מאוד רחבה: הוא שליש סרט שודים, שליש סרט אקשן ושליש סרט שבו דמויות חולקות כל מיני עובדות אקראיות על ההיסטוריה של ארה"ב (גם אם הן לא תמיד מדויקות מבחינה היסטורית). קשה לי להגיד שיש בסרט רגעים זכירים במיוחד – חוץ מהרגע האייקוני שבו קייג' מכריז "אני הולך לגנוב את הכרזת העצמאות" – או תצוגות משחק טובות במיוחד או בימוי יצירתי במיוחד. אבל למרות זאת, יש בו משהו שפשוט עובד ומצליח להשאיר את הצופה מבודר, כמו להיות על מתקן בלונה-פארק.

היום כשנראה שכל מה שיוצא זה רק רימייקים, המשכים או סרטים שמבוססים על מותג מוכר כלשהו, די מדהים לחשוב שסרט כזה קיבל אור ירוק, ועוד שניים כאלה! לאחרונה ג'רי ברוקהיימר חשף שלא רק שסרט שלישי נמצא בתהליך פיתוח, יש גם תכנון לסדרה בשביל שירות הסטרימינג של דיסני שתתמקד בדמויות אחרות, צעירות יותר. (מתן בכר)

שר המלחמה (2005)

כיום, כשרוצים לתת דוגמה לסרט איכותי של ניקולס קייג' במאה ה-21, "שר המלחמה" הוא אחד השמות הראשונים שאנשים נוטים להעלות. ובכן, אין לי פה טוויסט לתת לכם. אני מסכים.

הפעם קייג' הוא מהגר סובייטי עם שאיפות מגלומניות, והוא מגלה שהוא לא רע בקטע הזה של תיווך עסקאות נשק. למעשה זה סרט "עלייתו ונפילתו" קלאסי עם מספר טוויסטים, כשאת הספינה מנווט קייג' שדופק פה הופעה בלתי נשכחת (שתכלס, פשוט נתפרה למידותיו ופרצופו המעונה-תמידית).

הסרט הגיע בתקופה בה הדיון אודות מוסר וסחר בנשק היה בשיאו; ב-2005 הצלקת ממגדלי התאומים הייתה עודנה טרייה, והשיט שואו בעיראק תפס את מרבית כותרות העיתונים. על כן "שר המלחמה" בא בדיוק בזמן הנכון לעשות נו נו נו, אך לצערו הוא סוג-של "הזאב מוול סטריט" של תחומו – אמנם הוא מציג את ההשלכות החמורות של העסק, אך המסר נקבר עמוק כשכל מה שזוכרים ממנו זה הגדוּלה אליה הגיעה הדמות הראשית וכמה כיף היה. דווקא ב-"כלבי מלחמה", סרט אשר עוסק בנושא דומה (אך באופן כללי מוצלח פחות מ-"שר המלחמה"), המסר של 'אל תעופו קרוב לשמש' נצרב בתודעה הרבה יותר טוב.

מעבר להיותו סרט נהדר בלי רגעים דלים, "שר המלחמה" הוא גם הזדמנות מצוינת לראות שחקנים נוספים שנותנים עבודה משובחת, בהם איאן הולם ז"ל, איתן הוק ואפילו ג'ארד לטו בהופעה שמדגימה כי הוא יכול היה להיות אחלה ג'וקר (אבל משום מה בחר שלא). (רם קיץ)

החזאי (2005)

כמה קייג' לא מתנהג כמו קייג' בסרט הזה? הבן אדם עם המבטא הכי מזעזע בסרט הזה הוא לא קייג'. תקראו את זה שוב – קייג', מלך המבטאים המוזרים והקריאות! האקראיות! של משפטים, לחלוטין נמחק מהמפה על ידי המבטא האמריקאי שגובל בפשע מלחמה של מייקל קיין. האם ככה נשמעים מבטאים בריטיים גרועים לתושבי הממלכה? כי אאוץ'.

הסרט מספר על חזאי (שוק!) שאשתו נפרדה ממנו, הילדים שלו (אחד מהם מגולם על ידי ניקולס הולט) מעדיפים להכחיש את קיומו ואביו (מייקל קיין, כאמור) שופט אותו בערך בכל צעד שלו. בעודו מנסה לחדש את הקשר המשפחתי שלו, הוא מקבל הזמנה להופיע כחזאי בתוכנית ברמה הלאומית (להבדיל מתוכנית מקומית). אה, ואנשים כל הזמן זורקים עליו ג'אנק פוד.

"החזאי" הוא ככל הנראה סרטו המוזר ביותר של גור ורבינסקי (לא חשבתם שאני הולך להגיד קייג', אני מקווה). הבמאי, שמוכר בעיקר בזכות טרילוגית "שודדי הקאריביים", אך גם בסרטים אחרים נוטה לעבודה יותר אולפנית-ז'אנריסטית, מגיש כאן סרט שהוא מעין קומדיה כמעט-פילוסופית, מהורהרת עם משפטים כמו "הלוואי שהיו לי שני אברי מין" ודיונים על יתרונות פרסת הגמל ומצד שני מאוד "קונבנציונלית" מבחינת מהלכי דמויות מסוימים – מה שרק מגדיל את הביזאריות.

קייג' בא לפה במצב רוח כבוי, אבל בכוונה – דמותו כאן היא דמות של מישהו שלא בטוח מה הוא רוצה באמת ובעיקר מגיב לטירוף סביבו. הוא מתפוצץ מדי פעם (בעיקר על החבר החדש של אשתו לשעבר) אבל בעיקר הוא נראה מיוסר בעודו נכשל בהשגת אותו אושר נחשק. עם עוד קצת אקסצנטריות, "החזאי" היה יכול להיות קומדיית קאלט שהיא חובה עבור כל חובבי הקולנוע של שנות האלפיים. עם עוד קצת קונבנציונליות, הוא היה יכול להיות קומדיה משפחתית מחממת לב. לצערו, הוא לא ממש זה ולא ממש זה. הוא עדיין חביב מאוד ויש מה לאהוב בו, אבל במקום זה, הוא פשוט סרט שבו מייקל קיין כאילו מרביץ לאוזניים שלך בכל פעם שהוא פותח את הפה. (יהונתן)