אם בחצי הראשון של שנות ה-2000 קייג' עדיין כיכב בסרט איכותי פה ושם, "איש הקש" היה ההתחלה של מדרון חלקלק ביותר אל כל הבחירות הלא נכונות: סרט קומיקס גרוע, סרט מד"ב מטופש, סרט המשך שאף אחד לא ביקש ועוד. הוא אפילו תרם את קולו לסרט אנימציה לילדים שנקטל (שאליו לא הגענו). כמה מילים על התקופה הכי גרועה של קייג' עד כה, שלא סתם נחתמה עם הסרטון המפורסם הזה. שנות השמונים של קייג' כאן, ושנות התשעים כאן.
גוסט ריידר (2007)
הצעירים בקהל אולי יתקשו לזכור את התקופה הזאת, אבל רובנו נאלצנו לחיות בעולם שבו יצאו סרטים של "מארוול" שלא קשורים ל-MCU. הפיתוח של "גוסט ריידר" התחיל עוד בשנות התשעים ומאז החליף ידיים וכוכבים מספר פעמים. לבסוף מלאכת הבימוי הופקדה בידי מארק סטיבן ג'ונסון, החלטה קצת תמוהה בהתחשב בכך ששנים בודדות קודם לכן הוא הביא לעולם עיבוד של דמות מארוול אחרת – "דרדוויל" בכיכוב בן אפלק, שאפשר לכתוב פוסט שלם על כמה שהוא מטומטם. למזלו של "גוסט ריידר", היה לו אס בשרוול: לתפקיד הראשי לוהק ניקולס קייג'.
ג'וני בלייז, בנו המתבגר של פעלולן אופנועים, מגלה שאביו חולה בסרטן. הוא עושה את הדבר ההגיוני הראשון ומוכר את נשמתו לשטן בתמורה לכך שירפא את אביו, מה שאכן קורה, רק כדי שאביו ימצא את מותו למחרת (אתם אומרים לי שהשטן הוא לא בחור אמין?). שנים לאחר מכן, בלייז גדל להיות ניק קייג' וגם פעלולן אופנועים בעצמו. יום אחד השטן בא ואומר לו "היי, זוכר שאתה טכנית עדיין העבד שלי? אז קצת איבדתי שליטה על הבן שלי ואני צריך שתלך למצוא איזה מקגאפין לפני שהוא ימצא אותו". אני חייב להודות, בשביל השטן, הוא קצת חלש-אופי. בכלל, הליהוק של פיטר פונדה לדמות מרגיש לי לא מתאים, קצת רציני מדי. הסרט הזה היה משתפר פלאים עם מישהו כמו כריסטופר ווקן בתפקיד.
משם מתחיל רצף של קלישאות, סצינות אקשן גרועות וכמובן שיש גם מושא אהבה. קייג' די סוחב את הסרט הזה על גבו, ורוב הזמן מצליח להית מבדר. הדמות של ג'וני כל-כך ביזארית, בין אם זה האובססיה המוזרה שלו להצבעה על אנשים (אזהרה! הסרטון מתחיל עם שיר רועש, מצטער) או סצינות כמו זאת שבה הוא אוכל סוכריות ג'לי מתוך כוס מרטיני בזמן שהוא צופה בקוף עושה קראטה בטלוויזיה. לפעמים קשה לדעת אם קייג' מגלם כאן דמות או פשוט מתנהג כהרגלו.
מה שקצת מוריד מהכיף זה שבסצינות שבהן הוא גוסט ריידר, הפרצוף שלו מוחלף באפקטים של אמצע שנות ה-2000. הוא פשוט הופך לדמות מ"מורטל קומבט", עם מהלכי סיום והכל. לא סתם זה מהסרטים האלו שנראים כאילו היה עדיף לו היו משחקי וידאו. הוא מטופש לגמרי ומאוד גרוע, אבל בכל זאת קשה לי לכעוס עליו. פשוט תראו כמה קייג' מתרגש. (מתן)
אוצר לאומי: ספר הסודות (2007)
באתי אל "אוצר לאומי 2" מבלי לראות את "אוצר לאומי" הראשון והסרט בהחלט עשה לי חשק להשלים פערים… הוא משפט שהייתי אומר לוּ היה נכון.
שמעו, אני אוהב את סרטי אינדיאנה ג'ונס ואת ז'אנר ההרפתקאות באופן כללי, ואלה אפילו לא סרטים שצריכים לעבוד קשה כדי למצוא חן בעיני; תנו לי איזה מקגאפין וקבוצת הרפתקנים שקופצת בין נקודות בגלובוס, ואני מרוצה. אך 'אוצר 2' נכשל במהות הבסיסית ביותר שלו, התשוקה. מה שאמור היה להיות סרט אודות הרפתקן בעל תושייה (כך הובטח לי) התגלה בכלל כסיפור על פרופסור שיוצא לטהר את המוניטין של סבא שלו, סבא שמסתבר כי רצח – לכאורה – את אברהם לינקולן (אציין לחיוב את סצנת הפתיחה ששחזרה את ליל הרצח האגדי).
אינדיאנה ג'ונס, טינטין, ניית'ן דרייק ודומיהם מתלהבים מתחום הארכיאולוגיה ואוצרות העבר, אך ניקולס קייג' אמנם אומר עם השפתיים את המשפט "וואו, עיר של זהב? מדהים" אבל העיניים שלו משדרות "מתי הולכים לישון? כבר תכף 22:00". לא אטרח אפילו להיכנס לעלילה הדבילית להחריד (וכוללת חטיפה לא סבירה בעליל של נשיא ארה"ב) כי, כאמור, זה לא ז'אנר שאמור להצטיין בגזרה הזו. להגנתו של "ספר הסודות" אציין כי סיקוונס הסיום בהר ראשמור מדגים ניצוצות של סרט מהנה.
"ספר הסודות" לא מאמין לשטויות של עצמו והוא מעדיף לסמן וי על מה שהתסריטאים יודעים שצריך להיות בסרט מהסוג הזה – בין אם ביקור בערים אקזוטיות או פתירת פאזלים. בינינו, עדיף כבר לצפות ב-"צופן דה וינצ'י" (לא באופן כללי, חלילה. רק ביחס לסרט הזה). (רם קיץ)
בנגקוק מסוכנת (2008)
אולי לא הסרט הכי טוב של קייג' במילניום הנוכחי, אך בהחלט הסרט בו הוא משחק הכי טוב. ב-"בנגקוק מסוכנת" (שם שיכול היה להתאים גם ל-"הנגאובר 2") ניקולס קייג' הוא ג'ו, רוצח שכיר עם חוקים נוקשים משלו. כאשר ג'ו נשלח לסדרה של משימות התנקשות במזכרת בתיה… סתם נו, בנגקוק – הוא חובר לבחור צעיר עבורו ג'ו נהיה מנטור, ובמקביל מפתח רומן עם פוֹן, צעירה חירשת-אילמת ( אגב, השחקנית צ'ארלי יונג, היא בכלל סינית. אני מנחש שהיא לא יודעת תאילנדית).
קל לגחך על העובדה שקייג' מגלם מישהו עם פרצוף סטואי נוקשה, הרי זו המצב הטבעי שלו. אבל קייג' לא בוחר כאן בדרך הקלה: הוא מגלם מתנקש שעד כה פעל בלי מצפון אך מפתח כעת רגשות כלפי אחרים – ובעולם התחתון רגשות = חולשה. ג'ו הוא אנטי-גיבור שנקרע בין היצר האלים שטמון בו לבין רצונו בנורמליות בחייו, לכן קייג' נדרש גם להפגין רגשות – ולא בהקצנה המגוחכת האופיינית לו.
"בנגקוק מסוכנת" אינו סרט אקשן, לפחות לא סרט אקשן סטנדרטי של "פיו פיו, באנג באנג" ובו מערבי מגיע למדינה במזרח וזורע הרס וחורבן בקרב שלו מול העולם התחתון (אני מסתכל עליך, "טיילר רייק: חילוץ"). "בנגקוק מסוכנת" הוא בעצם מותחן עשוי היטב ובו סצנות אקשן שמוצגות רק כשהעלילה דורשת זאת. לכן, כאשר יש קטעי אלימות, הם מותירים אימפקט משמעותי יותר על הצופים.
קצת חבל שהסרט נכשל בקופות כי אולי הצלחה כלכלית הייתה מאתגרת את קייג' לנסות וליצור סרטים נוספים בסגנון (חברת ההפקות של קייג' היא שרכשה את הזכות להפיק את "בנגקוק מסוכנת", במקור סרט תאילנדי מ-1999 אודות מתנקש חרש-אילם. האמת שזה נשמע מעניין יותר מהגרסה של קייג'). (רם)
הנבואה (2009)
הדבר הראשון שעשיתי ברגע שהסרט הזה נגמר היה ללכת לימד"ב ולבדוק איך פספסתי את הסרט הזה של מ. נייט שאמלאן. מסתבר שהתשובה היא כי זה לא סרט של שאמלאן, אלא של אלכס פרויאס ("אני, רובוט"). ובכן, הוא בהחלט היה מגיע למקום גבוה בתחרות "סרטים שנראים כמו סרט של שאמלאן": יש לנו את הדמות הראשית של גבר לבן מיוסר שחווה אובדן, האלמנטים העל-טבעיים, הסוף הביזארי והמחשבה שאתה אומר משהו עמוק למרות שאתה ממש לא.
הסרט מתחיל ב-1959, כשכיתה בבית-ספר יסודי מכינה קפסולת זמן למען הדורות הבאים. בזמן שכל הילדים מכינים תמונות מהסוג שהורים תולים על המקרר ליום אחד ואז זורקים, ילדה בשם לוסינדה, שיצאה היישר ממי"ק (המוסד לילדים קריפים) רושמת עוד ועוד מספרים אקראיים למראה. אה, והיא גם שומעת קולות מוזרים, כי כמובן. אבל מה כל זה אומר?!
חמישים שנה לאחר מכן, כיתה אחרת באותו בית-ספר פותחת את קפסולת הזמן ואת המספרים של לוסינדה מקבל קיילב. ג'ון (קייג') הוא אביו החד-הורי של קיילב וגם אסטרופיזיקאי ומרצה ב-MIT. בהתחלה הוא לא מייחס חשיבות למספרים, אבל אז מגלה שהם בעצם רשימה של תאריכים שחזו מראש את כל האסונות הגלובליים ביובל האחרון (נחשו מה האסון הראשון שהוא בודק, זה שגורם לו להתחיל לחשוד בהכל. כן, זה הדבר הראשון שעולה לכם לראש). הוא שם לב שיש עוד כמה אסונות שלא קרו עדיין, ומחליט לנסות למנוע אותם.
לקונספט היה פוטנציאל, אבל "הנבואה" הוא פשוט סרט משעמם, ולמרבה הצער, הפעם ניק קייג' לא עוזר לשפר אותו. אני חושב שהסרט יכל להשתפר אילו היה בוחר להיות מוגזם יותר או חכם יותר, אבל הוא נתקע באיזה מקום מקושקש באמצע. יש לו סצינת וואן-שוט די מגניבה, אבל לחלוטין אפשר לדלג עליו. (מתן)
פקד מושחת (2009)
"פקד מושחת" הוא סרט של ורנר הרצוג בכיכוב ניקולס קייג' שמתחיל בשיחה ארוכה על שוטרים שצועקים על אסיר שהולך לטבוע בהריסות קתרינה דברים כמו "אתה רוצה שאני אשחה במים האלה? עם התחתונים בשווי 50 דולר שלי??". הסרט הוא סוג-של-לא-באמת המשך/רימייק לסרט "פקד מושחת" משנות התשעים בו הארוויי קייטל נתן את אחת מההופעות הכי טובות בקולנוע אי פעם כפקח שבאמת עושה כל פשע ועבירה אפשרית בדרכו לגיהנום הנפשי שלו. כל דבר בסרט מכין אותך לפסטיבל של טירוף, פאנצ'ים תמוהים וסצנות "מה ראיתי עכשיו".
ואז, זה לא קורה.
כלומר, אוקיי, יחסית לסרטים אחרים אין ספק שיש סצנות מוזרות בסרט הזה (האיגואנות, למשל), אבל קייג' באופן מפתיע, מתון להפליא וכך גם הסרט. במקום להיות פסטיבל של "ניקולס קייג' מניאק לכולם ומתנהג כמו מטורף כי הוא, נו, פקד מושחת" הסרט הוא יותר סרט על דמות שהולכת לאיבוד ומנסה למצוא דרך חזרה אבל לא בדיוק מצליחה. ואז כן. ואז לא וכו'. זה לא ממש סרט דרמטי על אדם שמתמודד עם התמכרויות שהולך לפי הספר, אבל יחסית לבמאי שנודע כבועט במוסכמות ושחקן שצועק למחייתו, הכל בסרט מאוד סטנדרטי – אולי אלה היו הציפיות שלי מקייג' והרצוג, אולי הרושם שקיבלתי מהסרט הקודם וחשבתי שיהיה גם בסרט הזה, אולי התסריטאי שקבע את הטון, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט כמעט סטנדרטי. קשה, במובן מסוים, שלא להתאכזב: הוא לא מטורף מדי בשביל סרט ניק קייג', לא טוב מדי בשביל סרט שוטרים רגיל ופשוט קצת פחות מדי מכל כיוון שהוא. הדבר היחיד שניתן להגיד לטובתו הוא שיש בו כמות מוגזמת לחלוטין של ניקולס קייג' מסניף קוקאין. אבל גם זה נהיה בנאלי בשלב מסוים. (יהונתן)
רק אגיד
ש-"הנבואה" אכן סרט מטומטם בכל קנה מידה אפשרי, אך סצנת הסיום מגמדת כל מה שרולנד אמריך אי פעם עשה; לראות את זה בקולנוע עם סאונד היקפי הייתה מבחינתי חוויה שלא אשכח.
אלכס פרויאס הוא הבמאי של 'עיר אפלה' הפנטסטי,
ועדיף להתעלם מכל מה שעשה אח"כ.
נכון, אבל
נהניתי הרבה יותר מדי מ'אלי מצרים'.