ביקורת: התבגרות

כבר שנים שנטפליקס הפך למוצר בסיסי שיש בכמעט כל בית, אבל כשאני מדבר עם אנשים על טלוויזיה אני נוהג להפציר בהם לבטל את מנוי הנטפליקס שלהם ולהשקיע את הכסף באפל טי.וי, דיסני או אפילו אמאזון פריים. זה שסדרות בנטפליקס הופכות לפופולריות לא אומר שהן באמת טובות, אני טוען בפניהם, וניתן לספור על יד אחת (או אצבע אחת, תלוי את מי שואלים) את הסדרות הפופולריות בנטפליקס שבאמת שוות צפייה בעיניי. אבל לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ונראה שהמיני סדרה הבריטית שמככבת בראש רשימת הסדרות הנצפות ביותר בימים האחרונים, "התבגרות", היא היוצא מן הכלל. 

"התבגרות" (Adolescence) היא מיני סדרה בת ארבעה פרקים שעוקבת אחר מקרה רצח של נערה שהחשוד המרכזי בו הוא נער בן 13. הסדרה, שמתרחשת בעיירה קטנה באנגליה, מציגה בכל פרק שלב אחר בתהליך החקירה וההעמדה לדין של הנער, ג'יימי, כאשר הפרק הראשון מציג את מעצרו, הפרק השני את החקירה בבית הספר שבו הוא לומד וכן הלאה. לאלו שעוד לא צפו אמליץ לא לעשות את הטעות שאני עשיתי ולראות את ארבעת הפרקים המעולים הללו ברצף, גם כדי לאפשר לעצמכם זמן לעבד כל פרק ואת התמות שלו בנפרד וגם כי המצב הנפשי שלי בסוף הפרק הרביעי היה לא משהו, בלשון המעטה. 

המאפיין המדובר ביותר בשיח על הסדרה הוא העובדה שכל אחד מארבעת הפרקים מצולם בוואן שוט ארוך, כלומר צילום רציף ללא קאטים. כששמעתי על זה לראשונה זה נשמע לי כמו גימיק מהסוג שאני בדרך כלל שונא ולכן ניגשתי בסקפטיות לפרק הראשון, אבל אני שמח להודות שטעיתי. האופן שבו מבוימת הסדרה לא מסיח את הדעת מהעלילה או הופעות המשחק, כמו שעלול לקרות כשמבצעים בחירה סגנונית כל כך בולטת, אלא עוזר להעצים את התמות השונות ש"התבגרות" עוסקת בהן. יוצרי הסדרה, ג'ק תורן (המחזאי שמאחורי "הארי פוטר והילד המקולל") וסטיבן גרהאם (שגם מככב בסדרה בתור אביו של ג'יימי), יחד עם הבמאי פיליפ ברנטיני, הצליחו ליצור ארבעה פרקים שונים מספיק כך שבכל פרק ה-וואן שוט מנוצל כדי להעביר תחושות ורגשות אחרים לגמרי.  

בפרק הראשון הצילום ההמשכי של המעצר והחקירה מעבירים את תחושת ההלם והאבסורד שכרוכה במעצר של ילד בן 13, אבל לא רק של משפחתו, אלא גם של כל בעלי התפקידים בתחנת המשטרה. הפרק השני, שכאמור מתרחש בבית הספר של ג'יימי, מנצל את סגנון הצילום כדי להמחיש את הכאוס שהוא בית הספר בעידן הרשתות החברתיות ובעזרתו צולל לאחת התמות המרכזיות בסדרה, תפיסת הגבריות של בני נוער בימינו. בפרק השלישי, שבעיניי מהווה את שיא הסדרה, עובר ג'יימי אבחון פסיכולוגי והמצלמה, שבפרקים הקודמים לא הפסיקה לזוז לרגע, נשארת כמעט לאורך הפרק כולו בחדר אחד. היעדר הקאטים מעביר תחושת קלסטרופוביה קשה וגורם לצופים להזדהות עם הפסיכולוגית, שכלואה בחדר עם ג'יימי, ויחד איתה לנסות להבין מה מסתתר באמת מתחת לפני השטח של מי שנראה כמו נער תמים שאוהב שוקו חם עם מרשמלו. בפרק הרביעי אנו עוקבים אחרי משפחתו של ג'יימי ובפרק זה הוואן שוט מסייע להמחיש את ההשפעות החברתיות והנפשיות על בני משפחתו, שנאלצים להתמודד עם התגובה הציבורית כמו גם עם תחושת האחריות למעשים בהם מואשם בנם. 

אבל האופן שבו מצולמת הסדרה מביא עמו גם חיסרון אחד, שאמנם לא גורע מאיכות הסדרה אבל כן ראוי לציון, והוא חלק מהופעות המשחק. העובדה שכל פרק מצולם בשוט אחד רציף, לפחות כך זה נראה, גורמת לכך שחלק מהופעות המשחק קצת חורקות לפעמים בשל העובדה שלא ניתן לערוך פנימה את הטייק המוצלח ביותר של השחקנים. לי זה בלט במיוחד בפרק השני, שעמוס בהופעות של בני נוער בעלי פחות ניסיון, אבל זה נסלח בזכות זה שבשאר הפרקים שחקנים אחרים פיצו על כך עם הופעות שמגנטו אותי למסך. 

קודם כל ראוי לציין את אוון קופר, שמגלם את ג'יימי, שמצליח לנוע בין נקודות קיצון שונות באופן מעורר השתאות עבור נער בהופעת המשחק הראשונה שלו. חוץ מקופר, מגיעים שבחים גם לשחקנים שגילמו את הוריו של ג'יימי, סטיבן גראהם וכריסטין טרמארקו, שבפרק הרביעי, שהוא גם הפרק האנושי והרגיש ביותר, שוברים את הלב בהופעות פגיעות וחשופות, במיוחד בסצנות הסיום של הסדרה. אבל השחקנית המצטיינת של הסדרה עבורי היא ללא ספק ארין דוהרטי ("הכתר"), שמגלמת את הפסיכולוגית בפרק השלישי. דמותה של דוהרטי עוברת את אותה רכבת ההרים שהצופים עוברים ביחס לדרך בה אנו תופסים את ג'יימי ודוהרטי עושה עבודה יוצאת מן הכלל בשיקוף התחושות שג'יימי מעלה בנו, לא רק בזכות הדיאלוג החד, אלא בעיקר דרך הבעות פניה. 

לסדרה יש חלקים שיכלו לעבוד קצת יותר טוב, כמו הופעות המשחק שציינתי קודם והעיסוק המעט דידקטי לעתם בתמת הגבריות בעידן הרשתות החברתיות (בייחוד האזכור הרפטטיבי של המונח "אינסל" ואנדרו טייט), אבל כאן אני כבר ממש נטפל לקטנות. "התבגרות" מצליחה להיות מרגשת, שוברת לב ומעוררת מחשבה מבלי להתיימר להביא פתרונות לבעיות המורכבות שבני נוער מתמודדים אתן היום. בלי להטיף מוסר, ארבעת הפרקים מעוררים אמפתיה גם כלפי בני הנוער אבל גם לקשיים העומדים בפני ההורים והמערכות שאמורות לסייע לבני הנוער, מבלי לשכוח את היותה סדרת טלוויזיה ולרגש ולהפתיע את הצופים שוב ושוב לאורך העונה.