A.I. אינטליגנציה מלאכותית

מאת
דורון פישלר
– פורסם ב 7 באוקטובר 2001Posted in: ביקורות
שם רשמי
אינטליגנציה מלאכותית
שם לועזי
A.I. Artificial Intelligence
בימוי
סטיבן ספילברג
תסריט
איאן ווטסון
בריאן אלדיס
סטיבן ספילברג
שחקנים
ג'וד לאו
היילי ג'ואל אוסמנט
סם רוברדס
פרנסס אוקונור
לדף הסרט

במקור: A.I.
במאי: סטיבן שפילברג
תסריט: איאן ווטסון,
סטיבן שפילברג
מבוסס על סיפור קצר מאת בריאן אלדיס
שחקנים: היילי ג'ואל אוסמנט, ג'וד לאו,
פרנסס או'קונור, וויליאם הרט

כשאתה ילד, אתה רוצה לכבוש את העולם, להיות הכי גדול, הכי מפורסם, הכי ענק, וכולם, כולל כולם, יכירו אותך, יעריצו אותך ויאהבו אותך. כשאתה מתבגר, אתה בדרך כלל מגלה שחשוב לשמור על פרופורציות, ולא לנסות לקפוץ מעל הפופיק או לבנות מגדלים לירח. אם אתה עושה סרט, למשל, עדיף לא לנסות ליצור את 'האזרח קיין' או '2001' הבא, כי לא סביר שזה יצליח. יכול להיות שכן – אבל לא מאוד סביר.

סטיבן שפילברג לא שמע על הכלל הזה אף פעם. שפילברג, ואני לא הראשון שאומר את זה, הוא ילד. תמיד אמרו לו שצריך לדעת להפסיק בזמן ולפרוש בשיא, אמרו לו שהחיים זה לא משחק וקונצים פה אין, אבל הוא אף פעם לא הקשיב. אבל זה איכשהו הצליח לו, והוא באמת כבש את העולם בגיל צעיר. אבל זה לא הספיק לו, וכשהוא קיבל את ההזדמנות לעשות את הסרט שקובריק רצה לעשות, 'A.I.', הוא ניסה להפוך אותו ללא פחות מאשר החוויה הקולנועית הדפיניטיבית של תחילת המאה ה-21 (או משהו), יצירת המופת שלידה '2001' יתגמד. הוא ניסה לעשות לפחות חמישה סרטים בבת אחת – אחד קובריקי-פסימי, אחד שפילברגי-אופטימי, אחד אגדה תמימה וקסומה, אחד סרט מציאותי ואכזרי, אחד לילדים, אחד ממש לא, אחד דרמת שחקנים תאטרלית, אחד מיצג פעלולים מהמם. כמובן, הוא לא ממש הצליח, אבל אני מעריץ אותו על זה שהוא בכלל ניסה. והניסיון הוא מרהיב.

החלק הראשון של הסרט מתחיל עם בני הזוג סווינטון. לסווינטונים יש ילד, שהפך לצמח בעקבות מחלה. האב, שעובד בחברה לייצור רובוטים, מקבל בפרוטקציה משהו שאפשר לכנות רק תחליף-ילד: דייויד, הרובוט דמוי האדם הראשון שתוכנת לא רק להגיד "אני אוהב אותך" ולהרחיב את אישוניו ברגע המתאים, אלא לאהוב את "אימו" באמת ובתמים. מכיוון שדייויד נראה בדיוק כמו ילד אמיתי (פרט לעובדה שהוא לעולם לא ממצמץ), כל החלק הזה של הסרט היה יכול להיות הצגת תאטרון: מדע בדיוני רציני, ריאליסטי לגמרי, שעוסק באנשים ולא בחלליות, וכמעט ולא תמצאו בו פעלולים מיוחדים.

אבל החלק הזה של הסרט מסתיים בפתאומיות כאשר נסיבות שלא כאן המקום לפרטן מאלצות את הוריו של דייויד לנטוש אותו ולשלוח אותו לבד אל העולם, ומכאן הדרך היחידה לתאר את המשך העלילה בלי לספיילר היא "והוא יוצא למסע מופלא, דרך נופים קסומים, בכדי להפוך לילד אמיתי ולזכות באהבת אימו". אחד הדברים האחרונים שאמו המאמצת של דייויד אומרת לו לפני פרידתם הוא "אני מצטערת שלא סיפרתי לך על העולם". היא צודקת – עד לנקודה זו לא ראינו כמעט שום דבר מהעולם שמחוץ לדירתם של הסווינטונים, ואיזה עולם זה! רצף של מראות מדהימים, הזויים, מפחידים, ענקיים ומופלאים. מהרגע שדייויד יוצא לדרך, ביער שנראה שתי טיפות מים כמו המקום שבו ננטשו עמי ותמי, המשך הסיפור מתנהל כמו אגדת ילדים, בניגוד מוחלט לריאליזם של תחילת הסרט – אגדה שרובוטים מבוגרים בעתיד הרחוק יספרו לרובוטים-ילדים לפני השינה. הסיפור כולו מסופר מנקודת המבט של הרובוטים, ובני האדם הם היצורים המוזרים והבלתי מובנים. אבל זאת לא אחת מאותן אגדות-דיסני מתוקות עם ערובה לסוף טוב: עולם האגדות, להזכירכם, הוא מקום בכלל לא סימפטי, שבו הורים נוטשים את ילדיהם ביער, זאבים טורפים ילדות קטנות, ולא תמיד המכשפה מתה בסוף. דייויד מגיע, בין השאר, ל"יריד בשר" שבו רובוטים אנושיים למראה מעונים למוות בדרכים אכזריות, ולעיר-בושת שנראית כמו גירסת היי-טק גרנדיוזית של המולן רוז'. העולם של 'A.I.' הוא ברובו מדכא, מפחיד ואכזרי, והוא מכיל כמה מהמראות הממוחשבים המרהיבים ביותר שראיתם אי פעם בקולנוע (וזה כולל גם את 'פרל הארבור' ו'המטריקס', במקרה שתהיתם).

אבל כל הפעלולים שבעולם לא היו עוזרים לסרט אם דייויד, שמשתתף כמעט בכל סצינה בסרט, לא היה מצליח לשכנע. למזלו של הסרט, של שפילברג ושלנו, את דייויד משחק היילי ג'ואל אוסמנט. כבר אחרי 'החוש השישי' אני הייתי מוכן לחתום שהיילי הוא השחקן-הילד הטוב ביותר שראיתי. אחרי הסרט הזה, אני נאלץ לנשל אותו מתואר נכבד זה, ובמקום זאת להכריז עליו כעל אחד השחקנים הטובים ביותר שראיתי מעולם, בלי הגבלת גיל. הילד כל כך מצוין, שלקח לי דקה וחצי להפסיק להתייחס אליו כאל הילד-שרואה-אנשים-מתים שקיבל תפקיד בעוד סרט – ולהתחיל להתייחס אליו בתור דייויד, ועוד רבע שעה להפסיק לגמרי להתפעל מכמה שהוא מוכשר, או מקיומו של היילי השחקן בכלל. הוא פשוט דייויד, הרובוט שרוצה להיות ילד אמיתי. במסעו מתלווים אליו רובוט התענוגות גי'גולו ג'ו (ג'וד לאו) ורובוט הצעצוע טדי (שילוב מופלא של בובה ואנימציה ממוחשבת), שניהם מפגינים משחק רובוטי לתפארת, אבל דייויד הוא זה שסוחב כאן את ההצגה.

'A.I.' הוא לא סרט מושלם. לא תמיד אני יכול להגיד מה בדיוק לא עובד כמו שצריך, אבל אם שפילברג הדגול בעצמו לא הצליח לשים על זה אצבע, מי אני שאצליח? יש בו גם לא מעט בעיות שאני כן יכול להצביע עליהן – סצינות מיותרות, וסצינות חסרות. אבל הנקודה הבעייתית ביותר היא שהסרט ממשיך עשרים דקות אחרי מה שעל פי כל הגיון סביר היה צריך להיות סוף הסרט. בעניין נקודה זו אני אשמיע הצהרה פרובוקטיבית: זה סוף נפלא, אבל צריך מנגנוני השעיית-ציניות אימתניים, מונעים באנרגיה גרעינית אם אפשר, כדי לקנות אותו. תזכרו: זאת אגדה. באגדות הכל יכול לקרות. באווירת "עוד סיפור עם שלמה אבס", ורק בה, זה עובד. אני אהבתי את הסוף. האהבה הזאת לא נמשכה יותר מחצי שעה אחרי הצפיה, כאשר מנגנוני הציניות וההגנה העצמית שלי חזרו לפעולה תקינה. קטע הסיום הביזארי הזה, אמרתי לעצמי, הוא מה שהיה אמור מבחינת שפילברג/קובריק להעלות את הסרט מדרגת פרוייקט מד"ב מעניין לאפוס ענק, פנומנלי, יצירת מופת שלא במהרה תשכח, ובכך הוא נכשל לחלוטין. הסוף הוא כל כך מופרך ולא קשור ליתר הסרט שלוקח לשפילברג 20 דקות רק להסביר איך זה יכול להיות, ועדיין זה לא נראה אמין. היה עדיף כבר לוותר עליו לגמרי. כל במאי סביר היה מוותר עליו לגמרי, רק ששפילברג, הילד הזה, לא ידע מתי להפסיק. אבל אני נותן לו ים קרדיט על זה שהוא העז בכלל לנסות.

יכול מאוד להיות שתתעבו את 'A.I.', בגלל אלף סיבות, ובעיקר בגלל הסוף. אבל זה לא תרוץ לא לראות אותו. שווה צפיה בהיסטריה.

תגיות: