 |
||
| BMW היו הראשונים, ומרצדס הלכו עם זה עד הסוף: אתר הסרט 'Lucky Star', בכיכובו של בניסיו דל טורו, והטריילרים שהוקרנו בטלוויזיה ובקולנוע, הם למעשה פרסומת למרצדס. לא הייתם מנחשים. |
08.07.2002
|
|
יומית
BMW היו הראשונים, ומרצדס הלכו עם
זה עד הסוף: אתר הסרט 'Lucky Star',
בכיכובו של בניסיו דל טורו, והטריילרים
שהוקרנו בטלוויזיה ובקולנוע, הם למעשה
פרסומת למרצדס. לא הייתם מנחשים.
BMW היו הראשונים, ומרצדס הלכו עםזה עד הסוף: אתר הסרט 'Lucky Star',
בכיכובו של בניסיו דל טורו, והטריילרים
שהוקרנו בטלוויזיה ובקולנוע, הם למעשה
פרסומת למרצדס. לא הייתם מנחשים.
אגב, זו לא היתה הערה צינית.
באמת שהטריילר לא מתרכז במכונית. וגם ה-Wallpapers שאפשר להוריד הם נורא כלליים – אין שם תמונות ממש (ובטח שלא מכוניות) אלא יותר "אווירה".
ולכל העצלנים, הנה לינקים ישירים:
http://lonwas002.virtuebroadcasting.com/quicktime/projectX60_768Kbit.mov
http://lonwas002.virtuebroadcasting.com/quicktime/projectX60_160Kbit.mov
http://lonwas002.virtuebroadcasting.com/quicktime/projectX60_384Kbit.mov
והפעם קצת אתגר – אני לא אומר איזה לינק מוביל לאיזו גרסא. לא מסובך, אני יודע, אבל הנאה מובטחת.
צופי קולנוע ''מיומנים''
(אני לא אוהבת את הביטוי הזה) יוכלו לשים לב שמשהו פה מוזר:
• קודם כל, אין "מסך ירוק" לפני הטריילר, שיגיד לאיזה גילאים אושר הטריילר לצפייה.
• חוצמזה שחסרונו של "מיסטר טריילרים" מורגש. נכון שהוא לא מקריא את *כל* הטריילרים, אבל כל סרט שמכבד את עצמו (איזו שטות – כל סרט מכבד את עצמו. גם הגרועים שבהם) נעזר בשירותיו.
יש עוד משהו שצרם לי -
שימי לב לקרדיטים שבסוף הטריילר. איפה בניסיו? ולמה אין שמות של האולפנים (גם לא בתחילת הטריילר)?
שובו של דיוויד מאנינג
מבקרים, סרטים, מה עוד יזייפו? צופים?
כבר זייפו צופים -
אתה לא זוכר את האגדות של הזוג גלובוס אודות מספר הכרטיסים שנמכרו לסרט "א"ל – ה"נ"?
או-קיי אני אנסה שוב
מבקרים, סרטים, *צופים*, מה עוד יזייפו? בתי קולנוע?
ארר… לא משנה.
מתבקש פה איזשהו דיון
בגבול שבין פרסומת לסרט, בגבול המיטשטש והולך בין פרסומת סמויה לגלויה, במרחק המצטמצם בין הוליווד למדיסון אבניו, בהשפעת הקולנוע על הרגלי הצריכה והשפעת קרני גאמא על ציפורני החתול.
אז מתבקש.
אני אשמח לכזה דיון.
היומיות הן (לפחות עבורי) בגדר "חומר למחשבה" שממנו יתחילו דיונים כאלה, אבל אתה יודע – מישהו צריך להיות הראשון (ולא תמיד יש לי מספיק מה להגיד כדי להסיט את הדיון לכיוון "הרצוי").
האמת?במקרה הזה, גם לי
אין מילים.
זאת עוד המחשה של הקלישאה על המציאות שעוברת כל דמיון. צעד נוסף מעבר למסעות הפרסום האחרונים של ב.מ.וו., שהוקרנו במסווה של סרטים על אחד, ג'יימס בונד.
גם היחס האירוני לתופעה כבר הפך לטכניקת מיסחור, כמו במקרה ג'וזי והפוסיקאטס (על פי הבנתי מהביקורת של קיפוד), או בסצנה באחד מסרטי "נשק קטלני", שבה הכושי יושב מול הווידאו לראות את הסרט המשפחתי, מריץ קדימה את הפרסומת של נייקי (איך לעזאזל היא הגיעה לווידאו משפחתי?) ואומר
אם נחשוב לרגע על דרכי הבנייה של מותגים, נראה שהוליווד היא כלי מצויין לזה: המותג של ג'יימס בונד, למשל, כבר קיים. לא צריך לבנות לו תכונות אופי נחשקות, אלא רק לקשר אותו למכונית מסויימת, ושעון מסויים, וכו'. הפיתוי גם הוא בלתי-נמנע: שלא כמו צופי טלוויזיה, שיכולים לקום להשתין או להעביר תחנה, צופי קולנוע הם קהל אידיאלי: בחושך, בפול-ווליום, מול מסך ענקי. קוקה-קולה ידעה את זה כבר לפני שנים רבות (לא זוכר מתי בדיוק), כאשר הם הכניסו פריימים בודדים עם הלוגו שלהם לתוך סרטים, ומכירות המשקה במזנון בהפסקות עלו פלאים (טיילר, שתוק רגע. תן לגמור נושא). הטריק הזה היה בוטה מדי, ונאסר על פי חוק, אבל מה מפריע להם לשים בקבוק ברקע למשך כמה פריימים שיירצו? ומה מפריע למפיקים ליהנות מהכסף שמציעים להם על זה?
וכך הסרטים הופכים לפרסומות שאחרי הפרסומות. כך שברמת המיינסטרים, איפה שהכסף הגדול מסתובב, המאבק די אבוד. כמו בחזית המוסיקה הפופולרית (עם מותגים ומותגות שנראים כמו שיבוטים של בארבי וקן, וגם שרים כמוהם), כמו בחזית העיתונות, או הטלוויזיה, או המועדונים, או כל דבר שתרבות הצריכה מניחה עליו את טלפיה המזוהמים. וזאת, כמובן, רק התייחסות למותגים, לא כולל את התעמולה הכללית שגורסת "אני קונה, משמע אני קיים" (הייתם מאמינים שזאת היתה, בזמנו, סיסמת פרסומת שהתנוססה על שלטי-חוצות ענקיים של ערוץ הקניות החדש בכבלים? כאילו חירות היא עבדות כזה? מגניב).
אוף. זה לא אני, זה טיילר. לי, כזכור, לא היה מה להגיד בנושא.
תיקון שמן הסתם יחזור לנצח:
הסיפור עם הפריימים הבודדים של קוקה-קולה שהושתלו בתוך סרט והעלו את מכירות הקולה במזנון הוא אגדה אורבנית שלא היתה ולא נבראה. במציאות, מסרים תת הכרתיים פשוט לא עובדים (ירוק הוא החום החדש!).
להגיד שמסרים תת הכרתיים
לא עובדים… נו נו, על זה המרצה שלי לפסיכולוגיה קוגנטיבית היה מוצא הרבה מה להגיד. זה לא נכון שהם לא עובדים, אולי הם לא שיטת השיווק המוצלחת ביותר, אבל מידע שמוצג לאדם באופן תת סיפי (כלומר מידע שהוא לא מודע לכך שהוא "ראה" אותו) בהחלט משפיע על החלטות, בחירות וכו'. וזה בדוק!
כנ''ל.
עובדים גם עובדים (אני אשמח להביא לך מחקרים, אם נורא דחוף לך), אבל כנאמר, לא יעילים במיוחד כאמצעי פרסומי. וגם לא חוקיים, אם כבר מדברים.
תיקון שמן הסתם יחזור לנצח:
מי צריך פריימים בודדים כשבבחזרה לעתיד 2 (שהוא סרט מצויין, אגב) יש פרסומת גלויה לפפסי.
בהקשר זה תמיד תהיה זכורה לי
הסצנה לקראת סוף טוויסטר (
?) כשהם בונים כנפיים ל'דורותי' מפחיות שבדרך פלא נותרו בעיר אחרי סערת הטורנדו ו"במקרה" מוצאים רק מאות פחיות פפסי.
עכשיו *זה* כבר צורם.
ואיך אפשר לשכוח את Evolution?
ועל זה נאמר -
ההצלחה הגדולה ביותר של המסרים התת-הכרתיים היתה לשכנע את בני האדם שהם אינם יעילים.
לי זה הזכיר את ''מה נשים רוצות''
דווקא (המשך ההודעה עשוי להיחשב לספוילרון, אם כי נראה לי שהוא לא).
זה סרט שבו במשך 80% מהסרט (הערכה סובייקטיבית) הלן האנט וגיבסון מדברים על נייקי, ונשים, ונעלי נשים של נייקי, ואיך אפשר לשכנע נשים לקנות נעלי נשים של נייקי, ונייקי. ובסוף אנחנו גם רואים את הפרסומת (ואמורים כנראה למחוא כפיים ליצירתיות של הלן האנט, או מל גיבסון, או מי שזה לא היה). אארררג.
מממ... מתחשק לי פתאום קולה.
סליחה טיילר,
מאחד שחושב שללכת מכות זאת פסגת החיים לא הייתי מצפה לחשוב יותר מדי לפני שהוא משמיע נאומים נגד חברת הצריכה המרושעת והאיכסית, אבל אני עדיין לא מבין מה רע בזה שג'יימס בונד נוסע בב.מ.וו. ושותה קוקה קולה.
לב.מ.וו יש תקציב פרסום. גדול אמנם, אבל מוגבל. הם יכולים לבחור להשקיע אותו בכמה דרכים. דרך אחת היא בפרסומות שנתקעות לך בערוץ 2 בדיוק כשהרע הראשי עומד לגלות את תכניתו הזדונית, מוציאות אותך מהריכוז ומעצבנות אותך. דרך אחרת היא לתת לג'יימס מכונית. איזו משתי הדרכים באמת מפריעה לך יותר?
כל עוד Product Placement (אני לא יודע איך אומרים את זה בעברית, כי "פרסומת סמויה" זה לא) לא נעשית בצורה בוטה מדי ('שירת הסירנה'), היא לחלוטין לא מפריעה. מה לעזאזל אכפת לי איזו קולה שותים האנשים בסרט? אני מעדיף לראות את האריסון פורד שותה קוקה-קולה, קונה באיקאה ומחתל את הבן שלו בטפנוקים-פרימיום מאשר עוד רבע שעה של פרסומות לפני הסרט. שכל הפרסומות יהיו כאלה, אמן.
הדוגמה הטובה ביותר
ל-product placement (לא, גם אני לא יודעת איך אומרים את זה בעברית) היא ב-Wayne's world 1.
אגב, לפני יומיים ראיתי שוב את הסרט הזה, והתמלאתי חשד מסוים תוך כדי צפייה. בדקתי, וחשדי הנורא התאמת: ביצ'ר (מ"אוז") משחק ב-Wayne's world. בשני הסרטים. והוא אפילו נראה קול, עם שיער ארוך.
ברררר…
דוגמא טובה עוד יותר
היא ב"המופע של טרומן".
אז שם זה מוצרים פיקטיבים, אז מה?
קוקה קולה: הבית החמישי בהוגוורטס
(לא, לא בסרט. זה מה שאמרה התפאורה – המרשימה והחביבה דווקא, יש לציין – בכניסה לקולנוע ובשלטים מעל למזנון).
אני דווקא מסכימה עם רד: כל עוד זה לא נעשה בבוטות, אני דווקא מעדיפה לראות את המותגים בתוך הסרט, מאשר שיפריעו לי באמצע (וזה למרות חיבתי לפרסומות, בד"כ). חוצמזה, בטח שג'יימס בונד נוסע ב-BMW. מה רצית – שהמרגל המלוקק ייסע בסובארו פושטית עם פרווה ורודה על הדשבורד?
אבל זה עובד גם בכיוון ההפוך: במאי קולנוע מוזמנים לביים פרסומות טלוויזיה (טרי גיליאם לנייקי? או אדידס? הפרסומת היתה מגניבה – גם ההמשך שלה, אבל דווקא בגלל זה אין לי מושג מי המותג. אולי נייקי. וגם היתה יומית לא מזמן על פרסומות שבהן ביימו האחים כהן ו… ועוד במאי, נו, את כריסטינה ריצ'י ו… ועוד שחקן, נו, לאיזשהו מותג אופנה, נדמה לי).
ובכלל, אפשר להגיד שגם תרבות הצריכה מקדמת את הקולנוע: אם כרטיסי הקולנוע מקנים הנחה בבורגר ראנץ', אז עכשיו יש מבצע בקלאב מרקט, ובו בקנייה מעל סכום מסוים מקבלים שובר שמקנה כרטיס שני חינם לכל סרט ברשת גלובוס (וזה תקף גם בסופ"שים!).
וזה עוד בלי להזכיר את כל מוצרי הצריכה שמקדמים מכירות של סרטים.
הבעייה שלי
היא דווקא שפרסומות הללו נעשות לרוב בבוטות יתרה. תצלומי תקריב, או חוסר קשר בין המוצר המדובר לסצנה.
במספר רב של סרטים בהם יש שימוש באותן פרסומות אנו חווים את הצד השלילי שלהן – הדוגמא ההומורסיטית שרד הציג (ודווקא בדוגמא זו מדובר בתכונה טובה) היא כל סצנה בה הריסון פורד ג'נרי מחתל את התינוק שלו בתפנוקים פרמיום ג'נריים, כלומר מוצר שאינו קשור מקבל זמן מסך יתר על המידה. יש תקריב על המשקה של הגיבור? מפריע לי. אני מעדיף לדחוס את כל הפרסומות בתחילת והסרט, וכאשר הסרט יתחיל, יהיו מינימום מעכבי עלילה (ולא רק פרסומות).
המכונית בעלת מליון הגאדג'טס של ג'יימס בונד היא אמנם חלק אינטגרלי מהסרט, כך שאם מדובר ב- BMW, פורשה או אאודי זה נאמר בדרך אגב, אבל אותי מטריד (עד לרמה של תזוזה לא נוחה בכיסא) שג'ימס בונד מעדיף דווקא קולה על פפסי. זה ממש לא קשור. למה להתעכב דוקא על המשקה?
היופי באותן פרסומות-לא-סמויות שכאלו, בינתיים, היא הכמות המאוד זעירה בה משתמשים בהן. בכמה מותגים יכול שוורצנגר להשתמש? ובמידה ומדובר במספר סביר של מותגים, ציון שמם של מותג ומותג עלול להשניא עלינו גם את הפרסומות הללו. קשה לפספס את הפרופלור של BMW, אבל אם לג'יימס בונד היו גם משקפי 'בולה', בגדי 'דונה קארן' ושעון 'רולקס' – כולם בתור פרסומות – היה הבמאי נאלץ לתת זמן מסך להבלטת המותג. זמן מסך מיותר.
ההעדפה של רד פיש מוזרה בעיני – האמנם "שכל הפרסומות יהיו כאלה"? לפני סרט ממוצע אנו חווים פרסומות להמבורגרים, מכוניות, בגדים, בנקים, כרטיסי אשראי, וכו' וכו'. כיצד בדיוק כל אותן פרסומות יכנסו לסרט בלי שהדבר יפריע לצופה הממוצע? עד כמה יכול הבמאי לעדן את 'תקיעת' המותג במארג העלילתי, בלי שהדבר יעורר שאט נפש?
קשה לי להאמין שכאשר מדובר במספר כה רב של מוצרים, ישנה אפשרות כזו.
ב Two Liner: נחמד שיש פרסומת שכזו בסרט, אבל חוסר השנאה אליהן נובע רק בגלל שיש מעט מאוד פרסומות כאלה. אם היה יותר היה רע.
נכון,
אבל זה בדיוק מה שאמרנו: זה נחמד כשהשילוב נעשה בצורה "חלקה" עד שהוא ממילא חלק מהסרט. צילום תקריב – לעניות דעתי – אינו שילוב "חלק" של המוצר, אלא "דוחף" אותו בכוח.
קח את הטריילר-פרסומת של מרצדס כדוגמה: אין שם תקריב על סוג הרכב. אף אחד לא אומר שהגיבור נוסע ברכב מסוג XYZ. הוא סתם נמצא שם ברקע (נכון, יש יחסית הרבה סצינות שבהן בניסיו דל טורו נוסע באוטו, אבל אף אחד לא יודע איזה רכב זה, פרט לכך שזה נראה רכב יוקרתי).
או למשל, 'גברים בשחור' (ובעצם גם 'משימה בלתי אפשרית' ואולי 'בלייד'): בסרט עצמו אף אחד לא מתייחס למשקפי השמש שלהם. הם פשוט חלק מהסרט. אבל במציאות החוץ-סרטית, רק אז טורחים לספר לנו של איזה חברה הם ואיזה דגם הם. וזה בסדר בעיני.
דווקא יש לי בעיה עם זה
כי כשעושים יותר מפעם אחת בסרט תקריב על מוצר, זה מתחיל לעצבן.
מה גם, שאכן לפעמים יש הרגשה שהסרטים מתפקדים כקולבים למכירת מוצר. גם אם אני נהנה מהסרט, הנקודה הזו בדרך-כלל מפריעה לי (ולהיפך: גם אם הנקודה מפריעה לי, אני מסוגל ליהנות מהסרט). אבל המצב של פרסומות בכל חור ופינה לא מוצא חן בעיני (ובייחוד הפרסומות לאחר ההפסקה, באמצע הסרט, רעיון שמפני הנימוס לא אזכיר מי המציא אותו).
ויותר גרוע מזה בסרטים – או סדרות טלוויזיה – שמתרחשים במקום מסויים; אז לפעמים באמת עובר הגבול.
(דוגמה בולטת: "סקס והעיר הגדולה". כל פרק יש פרסומת לא-סמויה בעליל לכמה חנויות ומקומות, שלא לדבר על תרבות הקניה, קניה, ושוב קניה שהסדרה הזו מטפחת, או הנקודה שלפי המשכורת של מישהי שבג'וב של הגיבורה הראשית מול מוצרי הצריכה שלה היא נכנסת תוך שנה לחוב של מאה וחמישים אלף דולר).
יש לזכור שבג'ימס בונד
המכונית רלוונטית מאד.
בספרים המקוריים של איאן פלמינג (מומלצים מאד, אגב), בונד נסע באסטון מרטין ובבנטלי (אם אני זוכרת נכון), שהן מכוניות שמייצגות חתך מסוים מאד באוכלוסיה, ומאפיינת את בונד עצמו – החיבה שלו למהירות, למכוניות יקרות, ולדגם מסוים מאד של מכוניות יקרות (בדיוק כמו סוג הסיגריות שהוא אוהב או המשקה שהוא אוהב לשתות).
בכמה מותגים אתה משתמש ביום?
תשובה: עשרות, אם לא מאות. הנעליים שלך, הג'ינס שלך, התחתונים שלך, משקפי השמש שלך, משחת השיניים שלך, הגבינה הלבנה שלך, השוקו שלך, המקרר שבו הם מאוחסנים, הכתובת על השקית שבה סחבת אותם מהמכולת, המכונית שלך, הרדיו במכונית שלך, המוזיקה שאתה שומע בו, הפיצה שהזמנת, כרטיס האשראי שבו שילמת עליה, המחשב שלך, האתר שבו אתה גולש, ועוד המון, המון, המון. החיים שלנו מלאים בשמות של חברות ומוצרים, ואנחנו מזכירים את השמות שלהם כל הזמן בלי לחשוב פעמיים. אם מישהו היה מצלם את החיים שלך ומקרין אותם בלי צנזורה, היית מתלונן על עודף מחריד של פרסומות "סמויות" – לפעמים אפילו לחמישה מוצרים שונים בפריים אחד(!). אין גבול לחוצפה?
למעשה, בסרטים זה בדרך כלל אחרת – לעתים קרובות רואים דוקא קרטוני חלב נטולי-שם ומכוניות נטולות-סמל, או מותגים פיקטיביים (שתו דאף!).
אם תחליף את כל המוצרים הפיקטיביים האלה במוצרים אמיתיים, אין שום סיבה שזה יפגע בסרט. להיפך – זה רק יועיל לריאליסטיות שלו. (אוקיי, אז ב'שר הטבעות' זה לא יילך).
אני לא מסכים איתך על כך שפרסומות "סמויות" הן בוטות בדרך כלל. נכון, לפעמים קורה שהפרסומות האלה בוטות וצורמות, אבל ברוב המקרים זה פשוט לא ככה – אין שום קלוז-אפ על המוצר, לא ניתן למוצר שום זמן מסך נוסף; המוצר פשוט נמצא שם. אף אחד לא מחזיק את פחית הבירה לפני המצלמה ואומר
"Now that is a beer". הדמות בסרט פשוט מחזיקה פחית בירה, ומבחינת המפרסם, זה מספיק. לא היה צריך קלוז-אפ על פחית הקולה ב'היום השלישי' כדי לדעת שזאת פחית קוקה-קולה. בכל מה שקשור לאפנה, אין צורך אפילו להזכיר את שם החברה או להראות את הלוגו שלה – מספיק שניקול קידמן תלבש משהו, לא חשוב מה, כדי שבחורות לא מעטות יעשו אחרי הסרט סיבובים בקניון בחיפוש אחרי בגד *בדיוק* כזה. כנ"ל לגבי משקפי שמש.
אוקיי – אז לא הייתי רוצה ש*כל* הפרסומות יהיו כאלה, אבל זה הרי ממילא לא יקרה. אבל אין שום דבר רע ב"השמת מוצרים" (לא יותר מאשר בכל פרסומת אחרת, בכל אופן), ויש עוד הרבה מקום לשימוש בשיטה הזאת, ואם זה יבוא במקום פרסומות "רגילות" – אני בעד.
(אפרופו קולה, שאלה מעניינת: מי משתי חברות הקולה, אם בכלל, שילמה עבור האיזכור שלה בסרט Election?)
הזכרת לי את טרומן
המופע של, שם יש פארודיות נפלאות על פרודקס אימפלייסמנט (ציטוט מהזכרון: "טרומן, בדיוק קניתי את סכין המטבח החדשה הזו, עם הלהב המשוננת!" "מריל, אל מי את מדברת?").
ונזכרתי גם בפירמת הריהוט השוודית Furny שמככבת ב"מועדון קרב" בתור רמיזה ברורה מאוד, פארודית אפילו, ל-Ikea, ובסחבקיות בה (כוכב הלכת) סטארבאקס הרשו שיצחקו עליהם.
איקאה לא מופיעה
בשמה המפורש בפייט-קלאב?
אה, כן, בטח שכן. הסצינה נפלאה עם הקטלוג בהתחלה.
איקאה מופיעה
אך לא בסצינת הקטלוג. בקטלוג Ikea לא הסכימו שישתמשו בשמם (הם לא היו ספורטיביים כמו סטארבאקס), ועל כן מחלקת העיצוב המציאה את חברת Furni.
Ikea מוזכרת בדיאלוגים – טיילר מכנה את אדוארד נורטון Ikea Boy, שזה מצלצל דומה באופן נפלא לכינוי אחר שהוא מדביק לו בחלק מוקדם יותר בסרט, Psycho Boy. וזכרוני בוגד בי כרגע עם זכרון של מישהו אחר, אבל נדמה לי שנורטון גם מזכיר את Ikea באיזשהו שלב.
אה, הנה, מצאתי:
השורה שמקדימה את סצינת הקטלוג. אז שנינו צודקים.
לא סתם.
ציטטתי מפורשות את טרומן ("Now that is a beer", זה משם).
בכמה מותגים אתה משתמש ביום?
אם היו מצלמים את החיים שלי בלי צנזורה, לא הייתי מתפלא שלא היו מוציאים אותם כסרט. הם לא עד כדי כך מרתקים.
אבל כאשר מוציאים חיים של מישהו כסרט (לרוב חיים פיקטיביים, כמובן), החיים הללו יקוצצו – שהרי הסרט מוגבל בזמן. אני מצפה שיסננו החוצה את הקטעים בהם הגיבור פותח את המקרר ומתלבט איזה קוטג' לאכול, כי הם פשוט לא חשובים. אבל כאשר מחוייבים להשתמש במותג של קוטג' 5% תנובה, יראו גם יראו את החלק בו הגיבור מחפש מה לבלוס. הנה עוד סצנה לא נחוצה, שפוגעת בסרט.
מה שמטריד אותי הוא המעבר בין מעט מאוד פרסומות מושמות (פרסומושמות זה תרגום קביל?) למספר שהוא עשירית מכמות הפרסומות הרגילות – ופתאום, בנוסף למותגי מכוניות (טוב, בלתי נמנע, הם צריכים להגיע ממקום למקום, וקשה שלא לזהות באיזו מכונית מדובר), פתאום צריף גם להתחשב במותגי משקפי שמש. או חלב. והנה, עוד סצנה 'תקועה'. אכן אין שום דבר רע בהשמת מוצרים, אבל מדובר עדיין בקצה הקרחון מבחינת כמות המותגים המפורסמים באופן רגיל.
עוד משהו – גם אני לא מאמין שכאשר הגיבור פותח את המקרר "ג'נרל אלקטריק" שלו, מישהו בג'נרל מסמן V בתקציב פרסום כלשהו. אין ערך מוסף, תואר, סופרלטיב שיגרום לי להגיד, אף בתת-מודע, 'אני רוצה כזה'. זה לא ממש פרסומת.
הערה
נניח שאני תסריטאי, ואני כותב תסריט, שבו הגיבור הראשי הולך לבאר ומזמין בירה. הסצינה הזו חשובה, היא חלק מהתסריט וכו'…
יש עכשיו שלוש אפשרויות: או שחשוב לי איזה סוג בירה זאת, כי זה מאפיין את הדמות. או שחשוב לי שזו לא תהיה אף בירה ספציפית, כי זה יסיט את תשומת לב הצופים [דרך אגב, פירוש הדבר הוא שהסרט קצת פחות ריאליסטי, כי בד"כ כשאתה מגיע לפאב ומבקש בירה שואלים אותך 'איזו?']. אפשרות שלישית היא שלא איכפת לי איזו בירה זו.
במקרה השלישי (ובו בלבד) אני לא רואה שום סיבה שחברת ההפקה לא תפנה לחברת בירה ספציפית ותציע לה שהבירה באותה סצנה תהיה שלהם. זה יכול אפילו לעזור לאמינות של הדמות, שהיא מזמינה בירה X ולא סתם ניגשת לברמן ומבקשת 'תביא לי בירה'.
למרות היותי קנאי לחופש הצריכה שלו ולחופש האמנות (מישהו אמר טיילר?) מקרה כזה עדיף לדעתי על שימוש בשם מומצא או על ניסיון התחמקות מאפיון הבירה שהגיבור שותה.
[הודעה זו אינה מכילה פרסומות סמויה לבירה כלשהי ואינה מנסה לעודד את הקוראים שלה לצרוך בירה כלשהי או לצרוך בירה בכלל]
שאלה
אז השאלה כאן היא מי פונה למי.
האם חברת הבירה מבקשת להציב בירה בסרט, ואז הבמאי או התסריטאי מגמשים את האירועים כדי שהבירה תופיע, או האם באמת נכתב בתסריט שימוש בשם של בירה, והשאלה כאן היא באיזה מותג של בירה משתמשים.
בסוג הראשון סיכמנו שיש בעייתיות, שהרי מדובר ב'תקיעת' סצנות שלא תמיד יש להן מקום.
אבל מה לגבי הסוג השני? פתאום יכול להיות לחץ (גלוי או סמוי) על הבמאי לשבץ גם איזו סצנה עם מוצר. אז בזמן שמל גיבסון מדבר אהבים, הוא במקרה פותח את המקרר, ומשם רואים מותג של בירה. למה? לא כי זו סצנה מאוד חשובה לקידום העלילתי. אלא כי יש הסכמה שבשתיקה שכדאי לשבץ איזה מותג, בשביל הכיס…
במקרה שלך – יכול להיות שהסצנה החשובה היא בה הדמות הראשית מתיישבת בפאב, אבל הזמנת הבירה היא לא ממש חשובה. אך מדוע היא מתרחשת? בשביל הפרסומת.
אז מה עדיף?
שלא יהיה סרט בכלל, או סרט עם סצנות תקועות?
_________________________________________
שונאת ADSL! שונאת! שונאת! שונאת!
אתה יכול לראות איך עשו את זה
בסרט "החדר" (כן כן, של ההוא מטיילר)….
יש שם סצינה שבה האמא והבת יושבות במטבח ומדברות, ואחת מהן מוזגת לעצמה ולשניה קוקה קולה, ואחר כך מניחה את הפחית המזוהה היטב באמצע הפריים כדי שלא תהיה לך טעות לגבי סוג המשקה… מצד אחד, כמעט כל אחד בעל מודעות לשיטת הפרסום הזו מיד שם לב לפרסומת הסמויה ולכך שהאקט הזה צורם בעין, כי לא היו עוד מותגים בתמונה, וגם יכול להיות הגיוני שבמקרה הזה הבמאי לא פנה לחברות הקולה ושאל מי רוצה שהן ישתו את הקולה שלו. גם אם קוקה קולה פנו אליו וביקשו פרסומת בסרט, הרי שהפרסומת הזו לא הפריעה בכלל למהלך הסרט, הסצינה לא היתה "תקועה" משום מקום, אלא הגיוני שהיתה כתובה בתסריט גם במקור. ההבדל היחידי הוא שהוסיפו את אלמנט שתיית הקולה תוך כדי השיחה, מה שנראה כאקט טיבעי למדי בחיי היומיום…
חוץ מזה, אני חייבת לציין שאני מעדיפה את הפרסומות הסמויות האלה על מה שעושים באמריקה- אם שמת לב הפרנואידים האלה הרבה פעמים "מטשטשים" לוגואים של מותגים בקליפים או אפילו בתכניות דוקומנטריות, פשוט כי החברה לא שילמה להם על זה שרואים בסרט את הלוגו שלה. זה אידיוטי וצורם בעין, שלא לדבר על קטנוני.
לא רק בארה''ב
גם כאן בסדרה "טירונות" עשו את זה.
צר לי, לא הבנתי.
את אומרת בפירוש שבסוג השני 'באמת נכתב בתסריט שימוש בשם של בירה'. אז איך במאי יכול לשבץ סצינה עם מוצר שלא מופיעה בתסריט?
שוב, למען ההבהרה: אם בתסריט חשוב ש- X יושב בבאר ושותה בירה (ולא יין, או פונץ' או יושב ואוכל מקלות מלוחים) אז אין בעיה שהסרט יקבל כסף כדי שזו תהיה בירה *ספציפית*.
אם כתוב ש- X יושב בבאר, והסרט מקבל כסף כדי שבבאר הוא ישתה בירה ספציפית, יש בעיה, כי המוצר מתערב בשיקולים האמנותיים של עושי הסרט.
זהו.
ואם בתסריט רשום בירה ספציפית
עדיין אפשר לפנות לחברה שעושה את הבירה הזו כדי לקבל ממנה כסף, לא?
אתה.
זה אתה, לא את. JBar זה קיצור של Jonathan Bar, יא?
…
מה שהתכוונתי הוא החלוקה לשני מקרים:
1. לא מופיע בתסריט שום מותג, והבמאי משנה את התסריט בכדי לזכות בכספי פרסום. עכשיו מופיע בתסריט מותג. לפני כן לא.
2. מופיע בתסריט משקה כלשהו, והבמאי פשוט פונה אל חברות בכדי שהם יהיו המותג של המשקה (ויתנו תמלוגים בתמורה, כמובן)
מה שטענתי הוא:
במקרה 1 ברורה הבעייה – פתאום יצוצו לנו סצנות 'לא קשורות', שכל מטרתן היא להדגיש מותגים.
במקרה 2, נדמה כאילו "איזה יופי, הכל נשזר לפי כוונת התסריטאי". אך לא. כוונתי היא שיהיה לחץ כלפי התסריטאי, לנסח תסריט בו יופיע פוטנציאל למותג.
בדוגמא שלך (אדם יושב בפאב),
לפי מקרה 1:
האדם לא היה אמור לשבת בפאב, אבל הזירה שנבחרה היא פאב, כי חברת טובורג נורא רצתה לפרסם בירה, וזו הדרך היחידה בה יוכלו לפרסם אותה בסרט- אם תהיה סצינת פאב.
לפי מקרה 2:
האדם יושב בפאב, ומבקש בירה. לכאורה כאן אפשר להשתמש ב"הזדמנות" הזו ולהכניס מותג. אך מה שאני טוען היא שהגורם הראשוני לשתיית הבירה *יכול להיות* לחץ נסתר לשבץ סצנות, בתסריט, בהן יש פוטנציאל לשימוש במותגים. סצנה בפאב היא פוטנציאל לבירה, מקרר לקוטג' וכולי.
כך שגם פרסומות של מוצר מושם שנכנסות לסרט בתוקף 'הזדמנות' עלילתית (המקרה בו אמרת שאתה מסכים לפרסומת, בהודעתך הקודמת) – יכול להיות ש"הזדמנות" זו נבעה מרצון למקם פרסומת כלשהי.
ראשית, התנצלות
משום מה התבלבלתי בינך לבין ג'יי האמיתית, שהיא אישה. אולי זה הג'יי.
לעניינו: אני יצאתי מההנחה האוטופית שהתסריט נכתב לפני שמתחילה ההפקה, דהיינו לפני הלחצים הכלכליים. זה נכוטן במקרים מסוימים, אבל אני מסכים שבעולם ההוליוודי קיימים גם המקרים שהתסריטאי נשכר כשההפקה כבר רצה, ואז בהחלט יכולים להיות לחצים. במקרה כזה אני מקבל את התיקון שלך.
אני לא אהיה מופתע עם המקרה שאתה
מזכיר יקרה. גם לא חדש שבנאדם כותב תסריט ומגיש ואז נותנים לו לעשות על זה כתיבה מחדש ואז נותנים לעוד שלושה אנשים לכתוב מחדש וקרה גם שסרט צולם כמעט בלי תסריט אז אני לא חושב שזה בלתי אפשרי לשנות תסריט תוך כדי צילומים.
המון תסריטים
עוברים שינויים משמעותיים גם בזמן הצילומים. אני לא יודע איך זה עובד בדיוק לגבי פרסומות "סמויות", אבל בהחלט יתכן שהשכתובים נעשים רק בשביל להרוויח כסף ממותג.
אני לא מדבר על "לה ביג מק", אבל אני בהחלט מאמין שאם דמות נכנסת ל"פורד" בחניון מלא ב"פורד" ויש קלוז-אפ על הסמל של "פורד", הדג מסריח מהראש.
הדג לא מסריח.
הוא אדום.
הראשון לא פוסל את השני
הדג יכול להיות גם מסריח וגם אדום.
וגם מגומי
וגם להשפריץ מים מהפה.
יש לי הרגשה
שמסתתר סיפור ארוך ועצוב מאחורי ההערה הזו.
שום סיפור עצוב,
רק בובת דג גדולה (ואדומה) מגומי שהביא איתו קיפוד, ועלתה ההשערה שהיא יכולה להשפריץ מים מהפה. טרם ניסינו.
וכאן כמובן מתבקשת בדיחה נדושה,
בנוסח "מאיפה משפריץ הדג", אבל אני אמנע מזה.
אף פעם לא התיימרתי להבין פרסום.
וזה שאני רואה מישהו בסרט שותה קולה מסוג מסוים, זה יגרום לי לרצות לשתות את אותה קולה? אני לא חושב, אבל עובדה שחברות הקולה כן משקיעות כסף בזה, אז כנראה שזה כן משפיע באופן כלשהו. ומה שעובד עם קולה, אין סיבה שלא יעבוד עם פריג'ידרים. אולי כשאני אלך לקנות פריג'ידר אני אעדיף כזה מתוצרת שאת השם שלה אני מכיר, אם אם אני לא זוכר מאיפה בדיוק אני מכיר את השם הזה, ובעצם ראיתי אותו מתנוסס על המקפיא בדירתו המעוצבת של יו גרנט.
אני רוצה מקרר
כמו של שרה גולדפארב.
מעניין למה לא היה מסע פרסום שמבוסס עליו.
אני דווקא *לא* רוצה מקרר
כמו של שרה גולדפרב. אני, את המקררים שלי מעדיף שקטים, ממושמעים ומקררים את האוכל שאני אוהב. אם אפשר, הייתי מבקש פיצ'ר שגורם למקרר לנחש לבד איזה מוצרים חסרים שם, ולהשיג אותם בעצמו.
קראתי פעם סיפור כזה
על מקרר שיודע לבד איזה מוצרים חסרים בו ומספק אותם לבעליו (מישהו יודע במה מדובר? שכחתי) – ולפי הסיפור ההוא, גם מקרר כזה אתה לא רוצה.
anilegna, שקנתה היום את הפסקול של רקוויאם לחלום. (ואם כבר
– אני נעלמת לשבוע לחו"ל, אל תתגעגעו יותר מדי)
בלי פאניקה!
http://space.ort.org.il/sci/scripts/article.asp?item=886755150&pc=311387413
כמובן. וסביר להניח שגם כשקראתי
את הסיפור בפעם הראשונה, זה היה מלינק שמישהו הביא פה (לא ממש יוצא לי להכנס לאתר הזה בעצמי).
תודה ולהתראות!
ואללה, נכון
כתבה מספר 951
תודה על הלינק.
סיפור משובח. אהבתי.
תקרא גם את שאר סיפורי בלי פאניקה
משובחים אחד אחד.
אותי הכי הרג ''חופשיות
על הבר".
או יותר נכון, התרגום שלו.
אחת הדמויות בהתחלה שותה משקה מסוים, לא בטוחה איזה (מצטערת, אני כישלון לכל איש שיווק, פרסומות סמויות פשוט לא עובדות עליי. פשוט לא), ואז יש תקריב עליו ו… מסיבה בלתי ברורה השם שלו מופיעה בתרגום.
ודווקא לא הייתי שמה לזה סתם ככה, אבל העובדה שתרגמו את השם של המשקה כל כך צרמה, שעד היום אני זוכרת את זה.
תקציב פרסום
אולי חלק מנתח תקציב הפרסום הולך במיוחד למייבאי ומתרגמי הסרטים בארץ?
מעניין מאוד.
תרחיש בלתי דמיוני בעליל
בואו נניח. נניח שאיש עשיר יקח תחת חסותו אומן צעיר.
אותו אומן חופשי לצייר את מה שירצה, או לכתוב שירים על מה שירצה, אבל אחת לכמה זמן עליו לגמול לפטרון הנדיב, ולכתוב עליו שיר הלל, או לצייר תמונה של האחיינית שלו על הםוני החדש שלה.
פגיעה בחופש האומנותי. הפרת החוזה שבין האומן לקהל שלו?
ואם תרחיש שכזה כן מקובל, מה רע בכך שבעלי הממון מממנים לנו צורות אומנות אחרות?
הזדהות וחיקויי מציאות
ה"בעיה" נעוצה בכך שקולנוע, יותר מכל מדיום אומנותי אחר, שואף (לפעמים) לחקות את המציאות. האנשים בו לכאורה מתנהגים כמו שאנשים מתנהגים באמת (ולא נכנס לדיון הפילוסופי של השפעת הקולנוע על איך שאנשים מתנהגים ועל הזניית כל סוג של רגש אמיתי בחיים האמיתיים. אוף), ועל כן כשג'ודי פוסטר שותה פפסי, ואף מוזגת אותו לביתה באקט שמבטא אהבה, אתה מפנים שפפסי זה טוב (ועכשיו בטח יקום מישהו ויאיר את עיני לכך שב"החדר" בכלל הופיעה פחית קוקה קולה…), מה שלא היה קורה בכל מדיום אומנותי אחר שהיה מאזכר את הפטרון שלו בצורה מפורשת. בקולנוע יש הזדהות.
תרחיש שכבר התרחש.
האם אמנים לא ציירו במשך שנים את הפטרונים שלהם ואת בני משפחתם המכוערים? לורנצו המפואר השתמש בלאונרדו דה וינצ'י כל פעם שהיה צריך לחדש דרכון ורמברנדט עבד שנים על תמונת המחזור של משמר הלילה של אמסטרדם (ואלה רק 2 דוגמאות. אני לא מומחית גדולה בתולדות האמנות).
מה רע אם איזה פטרון עכשווי ישלם לאמנים? אולי הם יחזרו לעשות אמנות שלא צריך קטלוג בעובי כרך של האנציקלופדיה העברית בשביל להבין אותה.
ואגב פרסום סמוי – סיימתי לקרוא את "החידה השישית" של יאיר לפיד, שבו הוא מרבה לפזר שמות של מותגים (כאילו פטרון נתן לו חסות), אבל אחד הקטעים שהצחיק אותי היה כשהוא תיאר איך הגיבור אוכל את המעדן של בייגלה טבול בחומוס וזיתים. הוא ציין שהבייגלה היה של BB, ולא הרחיב בנושא החומוס ("אחלה"?) או הזיתים ("בית השיטה"?). כל הסיפור צרם לי, כי מה לעזאזל איכפת לי איזה סוג בייגלה הגיבור אוכל? זה לא כמו לראות את זה בסרט ולהפנים את המסר באופן תת מודע. כאן הוא ממש היה צריך להתאמץ בשביל להחדיר למוחי את סוג הבייגל…
אלו היו הרבה יותר מדי מילים על משפט אחד מתוך ספר לא רע בכלל.
ואני כבר חשבתי שאני ברור
זאת בדיוק ההקבלה שעשיתי. לשיטתי אין הבדל בין הפטרונים של אז והמפרסמים של היום.
נכון, האמנים של היום מרוויחים טיפה יותר כסף, אבל זה באמת שולי. אני לא בא להכנס לכיס של אף אחד.
אמנות תמיד היתה ותמיד תהיה חלק מהעולם האמיתי, ומשום כך, תמיד היתה מושפעת משיקולים "חיצוניים" לכאורה – כסף.
להגיד שאני עצמי לא מושפע? (בתשובה לפלצן המתנשא)
בודאי שאני מושפע. כשיצאתי מהמטריקס הלכתי לחפש משקפי מורפאוס. לא מצאתי.
כשהגעתי לשיקאגו חיפשתי את אל בנדי ב-Hooters. לא מצאתי.
אבל את הדברים הללו אני עושה מתוך מודעות. לא כי אני מעריץ את טום קרוז או ניקול קידמן.