מסופר שעיתונאי שאל פעם את ג'וזף הלר, מחבר "מלכוד 22", אם הוא מתוסכל מכך שלא הצליח לכתוב עוד ספר כמו "מלכוד 22".
"למה, מי כן הצליח"? שאל הלר.
הבדיחה הזו נכונה במידה רבה לאדונים שטיבן ספילברג וטום הנקס, שמאז שיצרו את סדרת הטלוויזיה המופתית "אחים לנשק" הם ממשיכים ליצור סדרות וסרטים על מלחמת העולם השנייה, ותמיד עולה השאלה: האם זה מתעלה על "אחים לנשק" או מגיע למדרגתה?
התוצר האחרון שלהם הוא המיני-סדרה "אדוני האוויר" שנכתבה בידי ג'ון שיבן וג'ון אורלוף והופקה בידי ספילברג, הנקס וגרי גוצמן, שמספרת על צוותים של מפציצים אמריקאיים באירופה. כמו "אחים לנשק", גם היא מבוססת על ספר היסטוריה – במקרה הזה של ההיסטוריון דיוויד מילר – שסוקר את קורותיה של יחידה צבאית אמריקאית באירופה. שלא כמו "אחים לנשק", מילר מנסה לספר סיפור גדול משמעותית מסיפורה של היחידה; אבל גם הוא עושה את זה דרך סיפורם של אנשים ביחידה, וספילברג והנקס עוקבים אחריו במידה רבה של דיוק, כשהגיבורים כולם אמיתיים ועלילותיהם אמיתיות ברובן הגדול.
הגיבורים המרכזיים של "אדוני האוויר" הם שני חברי נפש, גייל 'באק' קליבן (אוסטין באטלר) וג'ון 'באקי' איגן (קאלום טרנר), שמלבד היותם כמעט-שותפים לכינוי, הם טייסי מפציצים כבדים אמריקאיים מדגם בי-17 במערכה נגד גרמניה. מפציצים נכנסו לפעולה הרבה לפני שהפלישה לאירופה החלה, ולמשך זמן רב היו השיטה היחידה שבה בריטניה וארה"ב היו מסוגלות לפגוע בגרמניה עצמה. וזו הייתה שיטה מסוכנת מאוד. הבריטים תקפו בעיקר בלילה כדי להימנע מאבדות, ובהתאם כמעט ולא היו מסוגלים לפגוע במטרות מתחת לגודל של עיר; האמריקאים, שהמפציצים שלהם היו קשוחים יותר, ועם הרבה יותר מקלעים וכוונת סודית במיוחד, האמינו ביכולתם לתקוף ביום ולהגן על עצמם ממטוסי הקרב הגרמניים.
זה לא הלך כל כך טוב; צוות מפציץ אמריקאי היה מחוייב לעשרים וחמש גיחות בטרם יחזור לארה"ב, ובשלבים מסוימים הסיכויים של איש צוות מפציץ לשרוד את הסבב היו כעשרים וחמישה אחוזים בלבד. המשמעות לענייננו היא ש"אדוני האוויר" מתארת את החיים של קבוצה קטנה ולוחמת, שיוצאת מדי כמה ימים לגיחה ממנה רבים לא חוזרים, ועוברת בתוך שעות ספורות מחיי מחנה לקרב עז וחזרה לפאב סמוך לבסיס, כשהם יודעים שבקרוב מאוד יחזרו על התהליך – ושוב, רבים לא יחזרו ממנו. וכך גם הסדרה: חיי מחנה. המראות. הפצצות. קרבות אוויר. מטוסים נופלים או שורדים, ושוב חזרה.
החלק המוצלח בכל זה הוא הטיסות עצמן. הרוב כמובן פעלולי מחשב – נראה מיותר בימינו בכלל לציין את זה – אבל הם מרשימים וריאליסטיים, גם אם לפעמים קצת יותר צבעוניים מאשר התרגלנו לראות בסדרות מלחמה לאחרונה. התחושה של לחימת האוויר – רעידות, רעש, זעזוע, אימה – עוברת היטב ככל שאפשר להעביר אותה על מסך, ולפעמים כמעט אפשר להרגיש את הקור המקפיא מהטיסה בגובה רב.
אם קנה המידה שלכם הוא במקרה "מאווריק" או סרטי טיסה אחרים מהשנים האחרונות, צפו למשהו אחר לגמרי. מלחמת האוויר ב"אדוני האוויר" היא מלאכה אפורה הרבה יותר. היא לא עסק של טייס מבריק, מתלהב וחסר משמעת; היא עבודת צוות איטית, מעייפת וקטלנית. הטייסים לא יודעים את מי הם הורגים ולפעמים בקושי רואים את מה שהם מפציצים; הם מתמקדים במשך טיסות ארוכות בשרידה מול המטוסים הגרמניים והתותחים נגד מטוסים, ובניסיון להצליח ולחזור בשלום, לפעמים עם מטוס פגוע ומלא חורים שמהווה מטרה רצינית לכל מטוס גרמני אחר, כשחלק מאנשי הצוות פצועים או הרוגים, ורצוי בלי לטוס מעל שטח אויב או בתעלת למאנש, ובלי להתרסק בנחיתה. הגיחות הן שעות ארוכות, שרובן 'שעות מתות' שבהן לא קורה דבר. גם אם כמובן אי אפשר להציג את זה בסדרה, לפחות בלי לשעמם למוות את הצופים, עדיין הסדרה מצליחה להציג בצורה טובה את הציפייה והזמן הנמתח עד שמגיעים רגעי הלחימה, האדרנלין ופחד המוות.
שאר הסיפור מוצלח פחות. כיוון שבסופו של דבר יש יחסית מעט מאוד דמויות לעקוב אחריהן, יש תחושה של חזרתיות. אם בלחימה יבשתית הנוף משתנה, בחלק מהפרקים של "אדוני האוויר" אפשר לקחת סצנת קרב מפרק אחד, לשתול אותה בפרק אחר ואיש לא יהיה מסוגל להבדיל. המרכיבים הבסיסיים הרי זהים: המראה מאותו בסיס, טיסה לעיר גרמנית או יעד אויב גבוה, היתקלות באויב, אובדן כמה מטוסים ואנשי צוות, הפצצת היעד מגובה רב וכמעט תמיד חזרה לאותו בסיס. הסצנות מצוינות בפני עצמן, אבל הרושם פוחת כשרואים כמה פרקים ברצף.
בנוסף, לא כל סיפורי המסגרת של הדמויות מעניינים באופן שווה. השחקנים טובים, אבל הם לא דמויות בלתי נשכחות כמו חלק מגיבורי "אחים לנשק". אין כמעט מי שצפה ב"אחים לנשק" ולא יוכל להיזכר היטב בדמותו של ווינטרס, ואולי גם בדמויות קצת פחות מרכזיות כמו טוי, גרניר או ניקסון. לעומת זאת, קשה לזכור את הדמויות של "אדוני האוויר" בסוף הצפייה. זה לא בגלל השחקנים; זה בגלל הדמויות, שמה לעשות, ברובן לא מעניינות מספיק. איגן (טרנר) הוא הדמות הכי מעניינת ב"אדוני האוויר", אבל גם הוא רוב הזמן לא חורג מסטריאוטיפ הטייס המופרע, עד שמשהו נוגע לו בנפש. לכן כנראה היוצרים היו צריכים לנסות להוסיף צבע. כך למשל אחת הדמויות, הארי קרוסבי (ג'ון בוייל) – נווט מעולה ששרד את המלחמה – ניהל כנראה רומן כלשהו בבריטניה בעודו נשוי, עם מישהי שאולי הייתה סוכנת חשאית מסוג מסוים. בסדרה מרחיבים את זה, כולל כמה סצנות המתייחסות לגברת הנכבדה בלי קשר למה שמתרחש לגיבורי הסדרה מהצד המעופף; אבל זה לא מספיק מעניין. חלק מזה באמת התרחש, חלק אולי, חלק הגזמה – והתוצאה היא עוד סיפור מלחמה גנרי מהסוג שראינו כבר כמה פעמים. בעיה טבעית נוספת בסדרה מהסוג הזה היא שחלק מגיבוריה ייפלו לפני סוף הסדרה, ובקצב השרידה של אנשי צוות אוויר אמריקאים דאז זה קורה מהר והרבה. צריך לספר מחדש סיפור של גיבורים חדשים, ולא תמיד הם מעניינים כמו הגיבורים המקוריים.
לבסוף, בשני הפרקים האחרונים יוצרי הסדרה נזכרו שהיא התרחשה במלחמת העולם השנייה, והחליטו כנראה לתת סקירה של כל המאורעות בערך. וככה יש בקצב מהיר טייסים שחורים ('טייסי טאסקגי', סיפור אמיתי ומרתק בפני עצמו, רק שמעשית לא קשור לכוח המפציצים המדובר), מחנות שבויים, מצעדי מוות, לוחמים רוסיים, אכזריות נאצית, והשואה. זה עובד באופן מפתיע; למרות הדחיסה, היוצרים מסוגלים עדיין לצמרר בסצנה קצרה שקשורה לשואה, או להציג סצנת מלחמה יבשתית מרשימה מאוד, או את הדינמיקה הגזעית בצבא ארה"ב באותו זמן. אבל מבחינה עלילתית, זה מרגיש קצת לא קשור.
למרות כל הפגמים האלה, הסדרה מאוד ראויה לצפייה. כאמור סצנות הקרב מצוינות, והתיאור של לחימת האוויר מכפר על כל נפילה בסיפורים מסביבו. נכון, "אדוני האוויר" לא מגיעה לרמה של "אחים לנשק", אבל כמו ששאל ג'וזף הלר: למה, מי כן?
