בפחות מ-24 שעות, שלוש דמויות הקשורות לעולם הקולנוע והטלוויזיה מתו. זה לא לחלוטין יאה לקבץ הספדים ככה יחדיו, אבל אני מקווה שלאור הנסיבות החריגות הדבר ייסלח.
נתחיל עם מה שהוא כנראה המוות הטרגי מהשלושה: פשוט כי למות בגיל 39 זה מוות צעיר מדי, וכל חייה של מישל טרכטנברג היו לפניה. טרכטנברג כנראה מוכרת בציבור הרחב על ידי אחד משלושה תפקידים: הקהל הגיקי כנראה יזכור אותה לנצח כדון מ-"באפי קוטלת הערפדים", אחותה הקטנה של באפי, כאשר אחד מהציטוטים הנאמרים לה: "הדבר הכי קשה בעולם הזה הוא לחיות בו", מקבל משמעות עצובה למדי עכשיו. הקהל חובב סדרות נעורים כנראה זוכר את תפקידה כאנטגוניסטית חוזרת ב"אחת שיודעת", וקהל חובב הקומדיות המטומטמות יזכור אותה מ"יורוטריפ", שם גילמה את הצלע הנשית לשטויות של חבורת הטמבלים שנסעה לאירופה.
היו לה עוד כמה הופעות – תפקיד הפריצה שלה היה בכלל בעיבוד הקולנועי של "הרייט המרגלת", וטרכטנברג הייתה "נסיכת הקרח" הרבה לפני אלזה ואנה – אבל אולי התפקיד שהכי שווה לגלות הוא ב"עור מסתורי", דרמת ההתבגרות הקשה לצפייה (בקטע טוב) של גרג אראקי.
רנן שור נפטר אמש, בגיל 72. החיבור של שור התחיל בתור מבקר הקולנוע של גל"צ בשנות השביעים, אז התמקד בעיקר באורי זוהר. משם המשיך ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב וחלק מסרטיו כסטודנט עוד זמינים בארכיון הקולנוע הישראלי. סרטו המלא הראשון כבמאי, וגם המפורסם ביותר, הוא "בלוז לחופש הגדול", שהפך לקלאסיקה מיידית (ולפחות כשאני הייתי בתיכון, הקרינו אותו בבתי ספר), והדוקו האחרון שביים – "המעורר", על מכתבים בינו לבין סבו – הוקרן לפני כשנה בדוקאביב. שור אבל היה יותר מרק במאי והוא גם שיחק (בעיבוד הקולנועי ל"קופסה שחורה"), כתב (או לפחות עזר לכתוב את "מסע אלונקות") והפיק ("מגש הכסף", "לא לשידור" עם הפוסטר המאוד מאוד ישראלי הבא).
אבל הוא כנראה הכי ייזכר בתור איש חינוך ומורה לקולנוע. בין שנותיו כסטודנט לפיצ'ר הראשון, הוא ניהל במשך שלוש שנים את מגמת הקולנוע של "בית צבי", וב-1989 הקים את בית הספר לקולנוע סם שפיגל (אז הוא נקרא "בית הספר לקולנוע – ירושלים"), שנחשב לאחד מבתי הספר לקולנוע הטובים בישראל ובעולם, והמשיך לנהל אותו במשך 30 שנה עד 2019. במהלך שנותיו, הבית ספר הגיע לשיתופי פעולה בינלאומיים והוא הזניק קריירות של במאים רבים בארץ. ב-1992 הוא גם הקים את הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה. שור לא היה דמות לחלוטין סימפטית, ובשנים לפני שפרש מהנהלת "סם שפיגל" שמו התגלגל בפרשייה בה צעק על תלמידה – אבל בסופו של דבר, כמעט כל מי שיצר בקולנוע הישראלי מאז שנות התשעים כנראה עבר דרכו ברמה כזו או אחרת, והוא כבר לא איתנו. יהי זכרו ברוך.
לעומת שור, הקמן הוא דמות קצת יותר בינלאומית: ג'ין הקמן, שמת בנסיבות חריגות: הקמן עצמו היה בן 95, אז כל מוות היה מתקבל על הדעת – אבל ביחד איתו נמצאו מתים אשתו (שהייתה צעירה ממנו בהרבה ופחות בקו ה"אוקיי ברור שהיא מתה אם היא בת 90") והכלב שלהם (שאני לא בטוח למען האמת בן כמה הוא היה). המשטרה שוללת, בשלב זה, שמישהו אחר גרם למותם (כנראה שמדובר בדליפת גז?) ועדיין מדובר במוות חריג. נקווה שהפתרון ההגיוני הוא הנכון ושהמשפחה לא ידעה צער מרובה ברגעיה האחרונים.
הקמן היה אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים של שנות השבעים והתשעים. מאלה שרק שנות השבעים יכלו להוליד: לא נאה במיוחד, אבל מוכשר כשד וזה הספיק לכולם. זה נתן לו שתי זכיות באוסקר (אחת על "הקשר הצרפתי", השנייה על "בלתי נסלח") ועוד 3 מועמדויות (על "בוני וקלייד", "מיסיסיפי בוערת" ו"מעולם לא שרתי לאבי"). אם כי בן אדם הוא לרוב קצת יותר מסך הפעמים שלאקדמיה הסתדר לתת לו פרס – כי אחרת אפשר לפספס את אחת מההופעות הכי טובות (לא שלו, בכלל) ב"השיחה". ובכלל, הקמן לא היה רק שחקן אוסקרים מעונב. הוא השתתף גם בתפקיד ב"פרנקשטיין הצעיר" כנזיר העיוור, היה לקס לות'ר ב-3 מתוך 4 סרטי סופרמן – כולל האחד של מנחם גולן, היה במותחנים משפטיים כמו "הפירמה" ו"משחק המושבעים", כיכב כאבא השמרן ברימייק של "כלוב הציפורים", וכן ב"תפוס את שורטי", "אדומים", "הרפתקה בפוסידון", "אויב המדינה" ועוד רבים כולל מה שנהיה לצערנו הסרט האחרון שלו – "המרוץ לראשות העיר", ניסיון לא מוצלח להתניע קריירה קולנועית לריי רומנו שכשל בקופות ואצל המבקרים. מאז, הקמן פרש ממשחק ובניגוד לכל מיני שחקנים אחרים שטוענים שהם פורשים ואז מתחרטים רגע לאחר מכן – הקמן אכן לא חזר לשחק ומאז 2004 יש רק 3 הופעות שלו, כולן בטלוויזיה, אף אחת לא "משחק": אחת בתוכנית ריאליטי על מסעדות, ושני ערוצי קריינות עבור סרטים תעודיים על צבא ארה"ב.
אה, כן, אני לא בטוח שהוא היחיד אבל יש משהו מרענן להיכנס לדף הויקיפדיה של "פרסים שהשחקן קיבל" ולראות מתחת לכל האוסקר והגלובוס הזהב את המדליות שהוא קיבל מצבא ארצות הברית על שירותו בצבא אחרי מלחמת העולם השנייה.
הקטע עם "המרוץ לראשות העיר" מבאס במיוחד כי היה להקמן תפקיד פרידה מושלם: "משפחת טננבאום". סרט יפהפה שבו הקמן מגלם דמות לא קלה בשום אופן אבל כזאת ששובה מחדש את לב הקהל – ואת לב המשפחה שעדיין כועסת על כל הדרכים בהן הוא פגע בהם. יהי זכרו ברוך.
