נראה שאתם בקטע החודשי של לדבר על סרטים ישנים, אז אנחנו ממשיכים.
מוזמנים לשתף קלאסיקות שראיתם בחודש פברואר, בין אם יש להם דפי סרט או לא. האם גיליתן פנינה חדשה, סגרתם את רשימת 150 הסרטים הכי מצליחים בכל הזמנים או חזרתם שוב לאיזה היצ׳קוק אהוב. זה גם מקום טוב לשלל אוף טופיקים כמו סרטים קצרים או דברים קשורים לסרטים אבל לא ממש סרטים.
זאת עדיין פינה בהרצה אז בהחלט יש מקום להצעות לשיפור ועוד ועוד. בינתיים: מוזמנים לשתף סרטים וסדרות שאהבתם, שנאתם, חיבבתם, לא הבנתם, ממש הבנתם ועוד – כל עוד הם לא מהשנה האחרונה.
השלמתי (סוג של) 2 קלאסיקות החודש
1. מרי ומקס – סרט מעולה ודיכאוני
2. כל סרטי הארי פוטר – סרטים טובים, ראיתי כמרתון והיה טוב ממש.
חודש של השלמות (קצרים) לאוסקר
אז הרבה קלאסיקות לא היו אבל כן אציין שני סרטים:
This Boy Can Fight Aliens – החלטתי להשלים את סדרת סרטי this boy אבל הראשון היה כל כך מוזר שהייתי צריכה הפסקה למוח ואחזור אליהם בהמשך. האם זה רע? האם זה טוב? אני באמת לא יודעת, אבל בהחלט חוויה.
Merata: How Mum Decolonised the Screen – סרט דוקומנטרי על בימאית ועיתונאית ניו זילנדית שפרצה את הדרך לנשים ולמאורים ובנוסף הייתה אישה ממש מרשימה ומעניינת. לא ידעתי עליה כלום בערך שנכנסתי אל הסרט ואני שמחה שהבחירות המוזרות שלי הביאיו אותי אליו. זה סרט שעשה הבן הכי צעיר שלה, רואים שהוא נעשה באהבה וכבוד ועדיין לא מתבייש להאיר צדדים פחות יפים בהיסטוריה של הגיבורה במרכז הסרט.
היבול החודש היה די איכותי:
קיד וקסידי- עברו כמה שנים מאז שראיתי מערבון, (בכללי ראיתי איזה 3) ולא אכזב. עלילה די פשוטה, אבל הסרט עבד והיה מהנה לצפיה. פעם ראשונה שצפיתי בפול נוימן והוא פשוט שחקן מעולה.
ורטיגו- סרט שהרגשתי שאני צריך להשלים, ולאחר צפייה מובן למה הוא תמיד מופיע ברשימת הסרטים הכי טובים. סרט בנוי היטב, עם פסקול אפקטיבי ובניית מתח מעולה. משחק מעולה של קים נובאק וג'יימס סטיוארט.
לילות בוגי- סרט כיפי מאוד, תצוגת תכלית של פת"א, שירים טובים, קאסט מעולה ומפתיע (גומז אדאמס מווונסדי? פליסיטי שאגוול מאוסטין פאוורס? אלפרד מולינה? ועוד ועוד). הרבה דמויות פגומות, פרועות ופגועות מנסות להצליח בעולם קשוח ומצליחות לעורר אמפתיה אצל הצופה, למרות ה"תעשייה" שבה הם עוסקים. כן דילגתי על כמה סצנות (מסיבות מובנות).
כרגיל אני לא מנהל רשימה מסודרת, אז סביר ששכחתי כמה דברים
נער החידות ממומביי – באמת שקשה להאמין שהסרט הזה זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר, גם בשנה החלשה יחסית שבה הוא התמודד. כמעט כל דבר בעלילה הוא אוסף קלישאות צפויות, וככל שהסרט מתקדם הוא פשוט נעשה לא מעניין לחלוטין, אפילו כפיל גוד קליל, בטח כסרט איכותי. עוד בעיה היא השימוש המוגזם ב-Slow Shutter, כנראה האפקט השנוא עלי בקולנוע, שגם גרם לי להפסיק צפיה חוזרת החודש ב-City of god באמצע.
נערה עם קעקוע דרקון (פינצ'ר) – יש הרבה ביקורות על הסרט הזה, בעיקר בהקשר של המבנה העלילתי (שהוא אכן מוזר, גם באקפוזיציה הארוכה מדי, וגם ברבע השעה האחרונה והדי מיותרת של הסרט שממסמסת אותו). ועדיין הזמן עשה לסרט הזה די טוב, בעיקר בגלל המחסור בימינו של סרטי מתח איכותיים למבוגרים. ופינצ'ר בהחלט יודע להעמיד סצינה באופן מושלם גם באחד הסרטים הפחות משמעותיים שלו.
מי שהתיישן הרבה פחות טוב הוא Shutter Island, שבצפיה בזמן אמת בקולנוע הצליח לתפוס אותי ובצפיה חוזרת הרגיש כמו סרט כבד, צפוי ולא מצדיק בכלל את האורך שלו, עם תסריט שממש לא מתאים לסקורסזה.
שני סרטים שצפיתי בהם בעקבות הספר של טרנטינו:
הראשון, חבורת הפראים של פקינפה, מה1969, הרגיש איטי ודי משעמם למרבית אורכו. המון סצינות שהרגישו כמו פילרים, שכנראה נועדו לתת לנו עוד זמן עם הדמויות הראשיות וזמן להתחבר אליהן, אבל הן פשוט דמויות די דוחות שלא ממש מיצרות אמפטיה אמיתית. יתכן שמערבונים קלאסיים, אפילו רוויזיוניסטיים כמו זה, הם לא ממש בשבילי. מה שכן, מדהים לראות עד כמה הקולנוע השתנה באותם שנים. כשיצא, הסרט הזה, שאמנם מלא בהרג, אבל ברובו מרוחק וסטרילי, נחשב לאלים וקשה לצפיה, אבל לא יגרום לאף צופה מודרני למצמץ. בעוד ששנתיים-שלוש מאוחר יותר כבר הקהל הזדעזע מסרטים כמו "התפוז המכני" או "כלבי הקש" (גם של פקינפה) שנשארו קשים לצפיה עד היום.
הסרט השני הוא "הארי המזוהם" שהתיישן, לפחות עבורי, טוב יותר. קטעי האקשן כן התיישנו, וקשה היה לי להבין את ההתלהבות של טרנטינו בספר מדמות הנבל, אבל יש פה כמה סצינות שאפקטיביות עד היום. ובעיקר זה סרט שבהחלט זורם היטב, אם מוכנים לסבול את המסרים שלו, שכבר בזמן אמת נחשבו למיושנים ודי גזעניים.
נער החידות ממומביי
אחד הסרטים היותר כיפיים, קלילים, ונחמדים שזכו באוסקר. לא סרט טוב או חשוב – אבל לראות אותו במסך גדול זה פשוט ניצוצות ואורות ו"קסם קולנועי" חמקמק. הסרט קיבל הרבה חרא על זה שהוא לא "האביר האפל", ובסדר, אבל הוא באמת אחלה של זוכה.
"שאטר איילנד" לעומתו, תמיד היה סרט של נולאן שמשום מה סקורסזה התעקש לביים ואין לי מושג למה. זה כן כדי להגיד שגם פה יש מידה של רצינות שלא צריך לקחת את הסרט בה: זה סרט "זול", טיפש, טוויסט-י, עם פאתוס שנועד לרמוז על כך שאסור לקחת אותו ברצינות – אבל באמת שיושב יותר טוב תחת במאי אחר מסקורסזה.
יש סרט מאוד דומה ל"נער החידות" שזכה באוסקר - פורסט גאמפ
וגם הוא על מישהו שבא מכלום, כולם מזלזלים בו ואוסף של צירופי מקרים וטוב הלב שלו מביאים אותו להצלחה כנגד כל הסיכויים. ובפורסט גאמפ הכל עובד כל כך הרבה יותר טוב, שפשוט כיף לזרום עם המופרכות שלו (שכנראה מופרכת פי כמה מזו של נער החידות). הכל בפורסט גאמפ עובד טוב יותר – המשחק, ההומור, הדיאלוגים, המעברים בין שמחה לעצב. ל"נער החידות" אין כלום חוץ מפסקול לא רע ועריכה טובה.
אני לא חושב שיש באמת מה להשוות בין השניים
"פורסט גאמפ" הוא סיפור קליל אבל רציני, שמנסה להגיד משהו על אמריקה דרך צירופי המקרים, ועל זה שיש בתוך כל האמריקה הזאת הרבה רצון טוב ושאפשר לצלוח את הארץ הזאת (שאכן מלאה בקשיים) ולהשפיע עליה גם אם אתה מטומטם מאוד, כל עוד יש לך חוסן נפשי ואמונה באדם.
"נער החידות ממומביי" הוא… לא כל הדברים האלה. הוא סרט שמציג את הזוועות של הודו כמשחק מכשולים שצריך לקפוץ מאליו עם הקלף הנכון. במובן מסוים הוא Let's Play הודו. אבל איזה לטס פליי מרהיב.
כמה הפתעות וכמה אכזבות
הדרך חזרה (2010) – ראיתי את הסרט די בזמן אמת והוא היה לי תקוע בראש מאז. חזרתי אליו החודש ונהנתי ממש. לא הכל בו עובד, המבטא של ג'ים סטרג'ס איום ונורא, (הוא גם שחקן בלתי נסבל בעיני) אבל הנושא, הנוף והתקופה (והפסקול!) אהובים עלי ממש
אגדת הפסנתרן (1998) – כל כך רציתי לאהוב את הסרט הזה… וכל כך שנאתי אותו. כל פריים, כל שחקן וכל רגע הרגיש לי מזויף ברמה שרציתי להקיא. עכשיו אחרי הזוועה הזאת אני מפחד לראות שוב את סינמה פרדיסו…
אני מפחד שיש משהו משותף בין ג'וזפה טורנאטורה וז'אן-פייר ז'נה. את אמילי אהבתי ממש ממש (ממש) ואז ראיתי עוד סרטים של הבמאי ושנאתי בהם כל היבט אפשרי. שנים של אירוסין, טי. אס. ספיבט הצעיר המופלא (איכס!!), מיקמק.. כל סרט היה יותר זוועה מהקודם, מה אם גם אמילי זוועה ואני טעיתי?..
אז אמילי וסנימה פרדיסו אני אולי לא אראה שוב. אני מפחד לגלות שהקסם המופלא שאני זוכר פשוט לא קיים.
לוויתן (2014) – הסרט חיכה לי על המדף כבר כמה שנים. חששתי בגלל השפה הרוסית ובגלל שלא היה לי כוח לעוד דרמה פסטיבלית חסרת עלילה עם שוטים סטטים של רבע שעה,
אבל איך טעיתי… ואוו. סרט מרתק ומשובח עם בימוי, משחק וצילום יוצאים מן הכלל. הבמאי מזכיר לי שקולנוע איכותי לא צריך להגיע יחד עם שיעמום. בזכות הסרט הזה צפיתי גם בסרטו הקודם של הבמאי –
השיבה (2003) – יצירת מופת מנימלסטית מהפכת קרביים שנשארת לי בראש ובלב בשבועות האחרונים. סיפור מרתק למרות התרחשויות המעטות. סרט מותח ומרתק שמגיע מבימוי כל כך מדויק ומשובח.. סיפור טראגי לפני ומאחרי המצלמה. זוויאגינצב קפץ לרישמת הבמאים האהובים עלי (גם הצילום יפיפה כל כך <3)
ראן (1985) גם הסרט הזה חיכה לי על המדף, וממש סליחה מכולם, אבל הסרט שיעמם לי את הצורה. אני לא מצליח להבדיל (ושוב ממש סליחה!) בין השמות היפנים השונים וכולם נראים לי אותו דבר… השפה ממש קשה לי וככה צפיתי בסרט בבלבול ושעמום הולך וגובר. מי נגד מי ולמה? אני מבין שיש לסרט חשיבות ושהקרבות הם מלאכת מחשבת של בלה בלה בלה, אבל שום דבר לא עניין אותי על המסך
צלילי מאטל (2019) – סרט קטן, נהדר ואפקטיבי. הסרט עשוי נהדר ומעביר את החוויה של אובדן שמיעה באופן משכנע. עבודת בימוי ומשחק מאוד אפקטיבית, אבל אין בסרט משהו שנשאר איתי לאורך זמן.. סבבה ותו לא:)
ימים ברקיע (1978) – שוב, סרט שהגעתי אליו עם ציפיות גבוהות וממש התאכזבתי. המשחק (לטעמי כמובן) התיישן בצורה לא טובה. השחקנים ממש לוחשים את השורות שלהם (ללחוש זה דרמטי באותם שנים) גם אם מדברים למישהו שנמצא במרחק וברקע יש מכונות סואנות.. למה באותם שנים חשבו שלחישות = משחק איכותי, להיסטוריונים הפתרונים. העלילה עצמה לא מרתקת ולא מצאתי בה עניין. ראוי לשבח עבודת הארט הנהדרת.
האשליה הגדולה (1937) – לא ברור לי למה ראיתי את הסרט מלכחתחילה. יש לו חשיבות היסטורית, בכל זאת סרט על שבויי מלחמה שנעשה רגע לפני מלחמת העולם השנייה, אבל הסרט התיישן ושום דבר בו לא עניין אותי. אני מרגיש קצת רע לפסול את הסרט רק בגלל שהוא הזדקן, אבל הקולנוע חסר רחמים..
ואחרון חביב – אניו (2021) דוקמנטרי מהנה על המלחין המפורסם. סיפור חייו של אניו מוריקונה לא מעניין אותי במיוחד, אבל מוזכרים בסרט אין ספור סרטים נהדרים, מנתחים שם בצורה מרתקת פסיקול שונים ומראים איך האיש הפך לאחד מהמלחינים הטובים והמשפיעים בהיסטוריה הקולנועית. כמו כן כל העולם ואישתו מהתעשיה מתראיינים שם, ואפילו ישראל מבליחה ברגע קצר ומפתיע.
יש טעות של אנשים שממליצים על ראן
ממליצים עליו בתור סרט דרמה אפי…………….. והוא לא כזה. זאת קומדית ספוף עם נגיעה של שייקספיר (אני מניח צריך לקרוא/לראות קצת מחזות ). כמעט כל רגע בסרט הזה התגלגלתי מצחוק מהסצינה הראשונה שבה המשרטים של הקיסר ניסו להעיר אותו, עד שבה הבן בחליפה הכחולה הוא סוג של מבוגר האחראי על האבא שלו הקיסר, דרך החדות וישירות של אישתו של הבן בחליפה האדומה והוא לא עושה עם המידע הזה כלום עד לנקודה שאפילו היועץ שלו נואש מהאפטיות שלו וכל תנועות הגוף והמשחק המוגזם של השחקנים משרה על הסרט אווירה הומוריסטית שהייתה מבדרת עבורי.זה פחות סרט של אינטריגות פוליטיות ויותר גירסה פילוסופית של הלוניטוס או טום וג'רי.