כשאתה מסתכל על קלאסיקות – אלה הגדולות, האימתניות, האומנותיות, שמלמדים בבתי הקולנוע, לא אלה של ימד"ב ושל חנונים, אלה שאתה צריך להישבע בשמן בטקס האילומינטי הסודי של פוצי קולנוע – תמיד יש שתי שאלות שמקננות בראשך: האם ידעו, כבר אז, שזאת תהיה קלאסיקה? והאם ידעו, גם אז, שיש בסרט הזה כמה וכמה בעיות?
אפילו בזמן המוגבל שאני עורך את האתר, השאלות ממשיכות להציק. תדמית משתנה עם הזמן, והקלאסיקות של המאה ה-21 עד כה נוטות להיות יותר פופ ופחות אומנות גבוהה. אולי כי מטבע הדברים, לקאנון שיותר נאבק על שמירת הזהות שלו למול ההמון הנבער יש נטייה לקחת רגע או שניים לפני שהם מקבלים כל אחד למועדון שלהם. כי כן, כולם נהדרים, ובכל זאת קשה לשים את ברגמן, פליני והדניאלס בנשימה אחת. הרבה פעמים היוצרים המודרניים יותר מדברים בשפה אחרת, עדכנית ושונה, שגורמת להם להיבדל ממה שמרגיש על זמני. ובכל זאת, כשמסיימים את "הברוטליסט" קשה שלא לצאת במחשבה שראית עכשיו קלאסיקה של הקולנוע שתיזכר לעד. ושלצד זאת, מדובר בסרט לא 100%.
"הברוטליסט" הוא סאגה של שלוש וחצי שעות על ניצול שואה שבדיוק יורד מהספינה שהוציאה אותו מאירופה וירקה אותו על חופי ארצות הברית. הניצול הוא לאסלו תות', אותו מגלם אדריאן ברודי – שכבר יש לו ניסיון בגילום ניצול שואה ב"פסנתרן", אם כי שם היו שני הבדלים: 1. היה מדובר אז בבחור אמיתי ו-2. שם הוא העביר את מרבית הסרט בזמן השואה, ואילו "הברוטליסט" מדבר על התקופה שאחר כך.
כי, תהיו מופתעים, אבל לשרוד את השואה מערער בני אדם, והוא דוחף אנשים שהיו כבר מעורערים אל הקצה. ולאסלו בהחלט מעורער. אנחנו פוגשים אותו בעודו כבר משתמש בסמים קשים ונראה שלמרות שהוא פועל במטרה המוצהרת להביא את אשתו לצידו, הוא לא ממש מצליח להיות מספיק יציב בשביל להצליח במטרה הזאת. להגנתו, הארץ החדשה הזאת שהוא הגיע אליה ממש לא משתפת פעולה: קרובי המשפחה שלו לא מרגישים בנוח לחלוטין עם הנוכחות שלו, הזדמנויות העבודה מועטות, וכשהוא כן מצליח למצוא עבודה, לא בטוח שאנשים מבינים את החזון האמנותי המודרני-ברוטליסטי שלו.
את כל אלה מציג הסרט בחלק אחד, ארוך, מרהיב, חכם, יפהפה, מבריק וכזה שאפשר ואם יש לכם בכיסים עוד כמה תארים מחמיאים אז תזרקו לכיוונו, כי באמת שאין דברים כאלה. בין אם מדובר בשחזור התקופתי שנעשה בתקציב נייר הטואלט של הפקות הוליוודיות גדולות, בהופעה הרודפת והרדופה של ברודי, בסיפור שצועד צעד אחר צעד באיטיות אבל בביטחון, בדיאלוגים החדים או בעריכה המדויקת: למשך שעה וארבעים, "הברוטליסט" הוא יצירת מופת שמצדיקה כל מה שנאמר עליה.
ואז מגיעה ההפסקה, רבע שעה עם שעון שהולך לאחור (וכל הכבוד לסרט שמחזיר את ההפסקות היזומות לקולנוע ובכך מונע מבתי הקולנוע את הדילמה באיזו סצנה לא מתאימה בדיוק לקטוע את הסרט) שנותנת לך לעכל את מה שקרה ואנחנו חוזרים – לסרט הרבה פחות טוב.
כי אחרי שעה וארבעים שבהן ברודי סוחב את הסרט על הכתפיים ובונה ממנו מגדל לתלפיות, החצי השני נהיה מעין טריאלוג שבו פליסטי ג'ונס וגאי פירס תופסים גם הם חלק מרכזי בבמה – ויש להם שתי בעיות: הם לא שחקנים מספיק טובים, והדמויות שלהם כתובות באופן גס הרבה יותר מדמותו של ברודי. ומפאת כבודם של שני שחקנים די טובים, נגיד שהשני משפיע על הראשון. כי בעוד שברודי הוא תמיד מעל הכול דמות, הכתיבה בחלק השני הופכת את דמויותיהם של פירס וג'ונס – שכאילו מושכים בדמותו של ברודי לכיוונים שונים – לרעיונות ודימויים. ורעיונות ודימויים יותר קשה לשחק באופן שאינו מלאכותי, ואכן: לא ג'ונס ולא פירס מצליחים. פירס עוד כן מצליח לספק הופעה לא רעה, אבל ג'ונס אבודה לחלוטין במבטא ובדמות שלא תואמים לה. קשה שלא לחשוב ששחקנית אחרת הייתה מצליחה להעלות את הדמות לגבהים אחרים, אבל אפשרי שגם אז סצנת ארוחת הערב האחרונה הייתה יוצאת מאוד "תנו לי אוסקר".
אבל זה כאמור לא רק זה – אחרי סרט שלם שלוחש ורומז את מה שקורה בו, נראה שלקראת הסוף קוברט הבין שבשביל לפתח את התסריט באותה רמה עד הסוף הוא זקוק לא לשלוש שעות, אלא לארבע או חמש, ופשוט החליט לזרז תהליכים ברמת כמה סצנות גסות שבהן הסאבטקסט כופה את עצמו על הטקסט, וגורם למה שהיה עד לפני רגע סרט מהפנט בליגה אחרת להרגיש כמו סרט מליגה מוכרת יותר: נו, סרט אוסקרים כזה.
אבל כאמור, "הברוטליסט" שורד את הסיום שלו (וגם את ההאשמות בשימוש בבינה מלאכותית, שהן טיפשיות אבל נתווכח עליהן כבר בתגובות אם חייבים כי קצרה היריעה מלהסביר למה "עריכת סאונד קלה" זה לא אותו דבר כמו לתת לבינה מלאכותית לכתוב לך סרט), ובלי קשר לשאלה איך ילך לו באוסקר, מדובר ביצירה על זמנית שבעתיד נזכיר לצד קלאסיקות ישנות יותר. כל זה לא הופך את הסרט להמלצה רותחת למי שמחפש בידור קליל בקולנוע. אין ל"ברוטליסט" ולקליל דבר במשותף פרט לאותיות י' ו-ל'. אבל לכל מי שיש שלוש וחצי שעות פנויות, יכולת לשבת ולהתרכז, הערכה לסיפורים שזזים בקצב איטי יותר, וסלחנות לסיום קצת פחות טוב – אין שום סיבה לפספס את "הברוטליסט".
יצירת מופת פגומה מאוד
את הביקורת שלי כבר כתבתי כאן ואני עדיין עומד מאחורי כל מילת ביקורת, ובכל זאת רוצה להדגיש שוב כמה הזמן שחלף חידד את הרושם שלו בזכרון שלי כיצירה יוצאת דופן. הוא פגום מאוד מאוד אבל גם יצירת מופת ייחודית, שונה מאוד מכל דבר אחר שיצא בתקופה האחרונה. צפיתי שוב בסצנות הפתיחה אחרי שהסרט עלה לצפייה ביתית, ואם הסרט כולו היה מצליח לקיים את ההבטחה שגלומה בהן הוא בוודאות היה אחד הדברים הטובים ביותר שיצאו בשנים האחרונות.
אני מקווה מאוד שקורבט ישייף את יכולות התסריט שלו, ויצליח להפיק בעתיד משהו מושלם.
החלק השני טבח לחלוטין בכל מה שהסרט הזה היה או אמור היה להיות. מדמות מהורהרת ומרוחקת הוא הפך, ללא שום סיבה קטנה, לדמות עצבנית ואובססיבית. אין מחילה.
רחוק משלמות, אבל בהחלט סרט נהדר
קודם כל, כדאי לציין שצפיתי באופן לא אידיאלי – בגירסאת הסטרימינג (גם אם באיכות הגבוהה ביותר, ועם מערכת סאונד טובה, שהסרט יותר ממצדיק אותה), ויום אחרי יום בשני חלקים (תודה על ההפסקה קורבט). אבל גם בתנאים האלו הסרט הזה מצליח לרתק לכל אורכו. אמנם ההשוואות שלו לטאר ול"זה יגמר בדם" (שניים מהסרטים האהובים עלי) קצת יצר אצלי ציפיות קצת מוגזמות, אבל קשה לומר שהתאכזבתי. דווקא הסרט הזכיר לי בחלקים רבים סרט אחר של פ.ת. אנדרסון – המאסטר – גם בעלילה שהרבה ממנה עוסקת בקשר בין מיליונר מסתורי ומשפחתו לאדם שבור וקפריזי, וגם בעובדה ששניהם סרטים שמצליחים לרתק גם ברגעים שבהם העלילה נראית דלה יחסית (מה שנכון בעיקר לחלק הראשון והאיטי יותר של הברוטליסט)
לגבי שתי התמות העיקריות של הסרט. הראשון נוגע לחלום האמריקאי ושברו – זה הועבר בעיני בצורה מאוד ישירה וכמעט ברורה מצד אחד (הדמויות האמריקאיות הן בברור ארכיטפים של החלום האמריקאי, וכל אחת מהן פוגעת בגיבור בצורות שונות) אבל בצורה מאוד מעודנת (הגזענות תמיד מנומסת, וגם הפגיעה הקשה והברורה ביותר מועברת בחופזה יחסית ובצורה מרוחקת). התוצאה היא קצת תחושה של סרט שדופק לך מסר בראש, אבל עם פטיש מאוד קטן.
דווקא את הצורה שבה הסרט עסק בתמה השניה – השואה – אהבתי יותר. אהבתי את ההצגה של דמות שהיא ניצול שואה ב"תפקוד גבוה" (כמו שהוא גם מכור לסמים בתפקוד גבוה), שהסרט מאפשר לנו לעיתים קרובות לשכוח שהוא בכלל ניצול שואה. וגם שזה פורץ ממנו בצורה יותר ברורה (ברכבת התחתית או בתור ללחם) זה קורה באופן מעודן יחסית. אדם שהוא סיפור הצלחה (יחסית) כלפי חוץ, אבל הטראומה שלו מתבטאת בחדר המיטות וביחסים בין אישיים. הסיום בעצם הופך את הקערה הזו על פיה במידה רבה ומראה שאי אפשר להפריד בין האדם לניצול השואה – ובעיניי הוא היה די מבריק (בעיקר כי אני מרגיש שאני, כמו צופים רבים שלא מבינים בארכיטקטורה, היו מתקשים לפענח את המסר הזה בלי שיאמרו אותו בצורה מפורשת).
לגבי השימוש ב-AI: מבחינתי כל עוד זה לא מורגש, אין שום רע בשימוש עדין ב-AI, בטח בסרט שמנסה לעשות כל כך הרבה בתקציב כל כך קטן. ברמה הויזואלית קשה לראות היכן נעשה שימוש כזה, אבל להבנתי נעשה בו גם שימוש ל"תיקון" הקטעים בהונגרית. ובכן, זה לא ממש עובד – הקטעים (המעטים יחסית) בהונגרית נשמעים כמו ADR רע, וממש שמחתי על זה שהדמויות עברו לדבר באנגלית גם ברגעים שלא היה בזה שום הגיון.
לגבי התקציב של הסרט – אפשר בהחלט לראות היכן הסרט "חסכני" – הוא מתקיים בעיקר בחללים סגורים או מחוץ לעיר, עושה שימוש בצילומי וקטעי ארכיון, הרבה מסצינות החוץ ריקות לגמרי (למשל הסצינה בבית הקפה), ובסצינות המוניות עירוניות (התור ללחם, מועדון הג'ז או תחנת הרכבת) המצלמה תמיד קרובה לגיבורים כדי להזדקק למינימום ניצבים ושיחזור היסטורי (תחשבו על המסיבות בסרט הזה לעומת אלו ב"בבילון"). ועדיין, לסרט הזה לא חסר דבר מבחינת עושר ויזואלי והיקף יריעה – בהחלט מעניין לראות מה קורבט יעשה עם התקציבים הגדולים יותר שהוא בוודאי יקבל עכשיו.
לגבי המעמד שלו כקלאסיקה
בלי לדעת מי מהשניים יזכה באוסקר, סביר להניח ש"אנורה" יזכר כסרט שהוא קפסולת זמן של תקופתו (והאוסקר נוטה ללכת לסרטים האלו בשנים האחרונות) בעוד שהברוטליסט כקלאסיקה העל זמנית שיחזרו אליה ולא תתיישן גם עוד כמה עשורים. לא נראה לי שהוא יהיה קלאסיקה שכל חובב קולנוע בינוני יכיר (נניח "הסנדק" או "החבר'ה הטובים") – יותר בשורה עם סרטים כמו "היו זמנים באמריקה" שהם ברשימת הצפיה של כל סינפיל עם סבלנות וזמן פנוי.