היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".
מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לחפש את הרמז החבוי שהחבאנו בכתבה מה זאת אומרת, בטוח שהחבאנו אחד כזה.
בין אם זה בגלל שהוא מצליח לייצג את הסדרה באופן מושלם, בין אם זה בגלל ויזואליה מרהיבה, בין אם זה בגלל השיר הכי קליט אי פעם – שאלנו את הכותבים: ״מה הוא הפתיח האהוב עליכם של סדרת טלוויזיה?". אלה התשובות.
אור ענבר: דם דם דם דם דם דם דם דם
טה-נה-נה-נה-נה דה דהההההההה
טה-נה-נה-נה-נה דה דהההההההה
טה-נה-נה-נה-נה דה דהה
דה – דה
טה-נא-נא-נא-נא דה דאאאאאאאאא
טה-נא-נא-נא-נא דה דאאאאאאאאא
טה-נא-נא-נא-נא דה דאא
דה – דה
פה פה-פה
פה פה-פה
פה פה-פה
פה פה-פה
פה פה-פה
פה פה-פה
פה פה-פה
פה פה-פה
פה פה-פה
פה פה-פה
פה פה-פה
פה פה-פה
פה פה נה נההההההה
האם אני באמת צריכה לפרט? לא שרתם את זה ביחד עם הטקסט? נא לפרגן, ספרתי כל פה ודה!
אחת מהנעימות הכי אייקוניות שיש, פתיח שלא צריך שום מילים כדי להסביר כמה הסדרה שאתם הולכים לצפות בה מגניבה. סיקוונס אנימציה שמציג את הדמויות, הכוחות שלהן, עם מלא ניאון וגיטרות. "אקס-מן" המקורית אולי לא הייתה מושלמת – אבל הפתיח שלה כן.
עידן זיירמן: אוקיי, גילוי נאות. היו לי כמה מועמדים בהתחלה. בניגוד להרגלי, אפילו הצלחתי לחשוב על כמה מועמדים שלא קשורים לסטאר טרק. כל מיני דברים כמו הפתיח של "מקגייוור" או "אגדות ברווזים" או "הסמויה" (כן יש כאן ספקטרום מאוד רחב של פתיחים), אבל כשניסיתי לנסח למה מדובר בפתיח האהוב עליי, התקשיתי להתקדם מעבר ל"אוקיי כי הוא כיפי ונתקע במוח וממש מגניב כזה". אנשים עם השכלה מוזיקלית יותר טובה משלי אולי היו מסוגלים לנסח טיעון מדויק יותר לגבי למה הפתיח של"אגדות ברווזים" הוא כזה מושלם, אבל אני, מה אני יכול להגיד. כל הפתיחים שאני אוהב הם כיפיים ונתקעים במוח וממש מגניבים. (אוקיי, חוץ מזה של "הסמויה").
ואז יש את הפתיח של "גרוויטי פולס". קצת פחות מארבעים שניות כיפיות מאוד, שמתחילות לא-ממש-רגוע-אבל-לא-מאוד-קצבי ואז מתגברות מאוד. והאנימציה מצחיקה. וכוללת כל מיני ביצי פסחא חמודות. והיא מבהירה במדויק את האופי של הדמויות הראשיות. ניצול סופר-אפקטיבי של 40 שניות. כל הכבוד על זה. אה, כן, ויש גם את הקטע הזה שהיא שותלת רמזים שאתם תחזרו אליהם בסוף הסדרה ותאהבו ממש את העובדה שהם היו לכם מול העיניים כל הזמן. כי הפתיח של "גרוויטי פולס" הוא פתיח מצוין, אבל הוא גם פתיח שתחזרו אליו. אפילו אם אתם מהברברים שלוחצים על "דלג על הפתיחה". אתם תתקלו בדברים ותחשבו "רגע, זה היה בפתיח!", וזה תכנון קדימה מרשים מאוד מצד יוצרי הסדרה.
והוא גם כיפי ונתקע במוח וממש מגניב.
מתן בכר: אני עומד להישמע קצת בומר, אבל היום כל הרשתות החברתיות האלו עיקרו כל מיני מילים ממשמעותן. על כל דבר קטן אומרים שהוא "אייקוני" או "יצירת מופת". אם לעשות פרפרזה על "משפחת סופר-על", אם כל דבר הוא יצירת מופת אז שום דבר הוא לא יצירת מופת. הפכו אותה לסתם עוד מילת תיאור.
הפתיח של "הנסיך המדליק מבל אייר" הוא אייקוני, במובן האמיתי של המילה, וזה אובייקטיבי לגמרי. יש דור שלם שלא רק יידע לזהות אותו אחרי כמה תווים בודדים, הוא גם ישיר לכם את כל השיר, מילה במילה. כן, גם את הגרסה הארוכה. וכן, אהבתי את הפתיח הזה מאז ומתמיד אבל ייתכן שאני קצת יותר משוחד כלפיו בחודשים האחרונים מאז שעברתי לפילדלפיה (אם כי לאזור המרכזי ולא המערבי). בהרבה פתיחים מהתקופה ההיא היו השחקנים עושים כל מיני פוזות עם השם שלהם בטקסט צהוב ואיזה שיר ברקע. בכמה מהם ראיתם את הכוכב מבצע את השיר כראפ?
כשאני חושב על הילדות שלי בשנות ה-90, הפתיח הזה הוא אחד הדברים הראשונים שעולים לראש, יחד עם המחזמר של "ספר הג'ונגל" והסדרה המצוירת של פיטר פן. זה גם פתיח שנטבע עמוק בתרבות הפופולרית, עם פרודיות של סאטרדיי נייט לייב, ג'ימי פאלון ועוד. שנים לאחר שהתוכנית ירדה מהאוויר, וויל סמית' המשיך לשיר את הפתיח הזה בתוכניות אירוח כי זה הדבר שאולי הכי מזוהה איתו, לא משנה כמה סטירות הוא ייתן. אה, וכמובן שאי אפשר לשכוח את התרגום העברי הנפלא שעשו לו.
בקיצור, אין בעיניי פתיח יותר מוצלח מאשר זה, וקצת חבל לי שכבר עברה התקופה שבה וויל סמית' היה מוציא שירי ראפ לסרטים. בעצם, לא משנה, אולי עדיף להשאיר את זה בעבר.
אדם קלין אורון: כבר עברו שלושים ושש שנים, ימי הזוהר חלפו מזמן, אבל צריך לזכור: "משפחת סימפסון" היו שם קודם ועשו את זה טוב יותר.
ראיה מספר 1: כותרות הפתיחה של הסדרה. מיומה הראשונה (עם כמה עדכונים קטנים בדרך), כתוביות הפתיחה שלה היו בעצם סיפור קצר שעוזר לך להבין לאן הגעת: לספרינגפילד, עיירה עם כור אטומי ובית ספר מונוטוני שמאוכלסת במגוון גדול של טיפוסים מוזרים ומשעשעים וגם מאוד רגילים. ואת הטיפוסים האלה – זאת אומרת, בעיקר את בני המשפחה, אבל גם כמה נספחים – אנחנו הולכים להכיר בתמצית בדקה ורבע הקרובה. וככה אנחנו לומדים שבארט הוא פרחח, ליסה משקיענית ואינדיבידואליסטית, הומר חסר אחריות ועצבני, מארג' אבן הפינה המשפחתית ומגי יחסית אוטונומית בשביל תינוקת. וכל זה, כמובן, גם מצחיק, ובמגוון דרכים: הומור פיזי, מוזיקלי, אבסורדי ועוד, אבל בלי לשכוח שזו עדיין משפחה טיפוסית בפרברים ולא, נניח, אחת שמגדלת תינוק מרושע או חיזר.
ראיה מספר 2: כדי שזה יהיה מעניין – כי זו גם תוכנית שיורה בדיחה כל 10 שניות, ובמקור, עם אחוזי הצלחה נהדרים – יש ארבעה אלמנטים בכותרות שמתחלפים כמעט בכל פרק: הטקסט שבארט כותב על הלוח, הכיתוב על לוח המודעות לפני בית הספר, סולו הנגינה של ליסה וכמובן, גאג הספה שסוגר את הכתוביות. וגם 36 שנה אחר כך, זה עדיין מצחיק ומפתיע (לפעמים).
ראיה (או בעצם שמעיה) מספר 3: מנגינת הפתיחה, שנכתבה בידי דני אלפמן במה שהיה גם תור הזהב שלו, ולכן היא כמובן נכתבה במכונית בדרך הביתה – ועדיין הפכה להיות אחת ממנגינות הטלוויזיה המזוהות ביותר בעולם. ולגמרי בצדק: היא עליזה, היא קליטה והיא תופסת נהדר את רוח הסדרה: סולידית בצורה מפתיעה, אבל גם כאוטית וכמעט ילדותית מן הצד השני. וכיפית.
כי, חשוב להזכיר גם בסוף, פעם משפחת סימפסון הייתה לא רק מקורית, פורצת דרך ואפקטיבית, היא גם הייתה כיף טהור.
שני אוירבך: שבו רגע ילדים, סבתא רוצה לספר לכם סיפור על תקופה רחוקה שמכונה הניינטיז.
בימים ההם כבר הייתה לנו טלוויזיה, אבל לא ממש הייתה לנו האפשרות לבחור סדרה שאנחנו רוצים לראות ולהתחיל מהפרק הראשון שלה. למעשה, רוב הזמן מה שעשינו היה להדליק את המכשיר, ואם במקרה מה שהופיע על המסך מצא חן בעינינו המשכנו לצפות ועשינו את מירב המאמצים להיות באותו מקום באותה שעה למחרת, וביום שאחריו, וביום שאחריו, כדי להמשיך לעקוב אחרי העלילה באופן רציף. מהסיבה הזו לפתיחים היה לעיתים קרובות תפקיד חשוב: היה אפשר להשתמש בהם כדי להציג את המאורע המחולל והקונספט של הסדרה למי שלא התמזל מזלו לצפות בפרק הפתיחה שלה. אם אתם רוצים דוגמה ליעילות של השיטה הזו, נסו להגיד למישהו מבני דורי את המילים "ווסט פילדלפיה".
שנות התשעים היו תקופה יפה לסיטקומים ועל פי השמועה חלק מהם עדיין מוכרים אצל הנוער, אבל אני רוצה לדבר על סיטקום קצת יותר נישתי: "נני". הוא עוסק בבחורה יהודייה מקווינס עם קול מעצבן שנשכרת לטפל בילדיו של אלמן בריטי עשיר. דמיינו את ג'ניס מ"חברים" אם היוצרים היו מוכנים להכיר בזה שגם היא בת אנוש עם רגשות שזקוקה וראויה לאהבה. על צירוף הנסיבות שהוביל למפגש בין הדמויות הכל כך שונות מספר כמובן הפתיח בכל פרק מחדש – בשיר קליט וכיפי להפליא שכתבה אן המפטון קאלאווי. גם כשצפיתי בסדרה אחרי שנטפליקס המציאו את כפתור ה"דלג על הפתיח" הקשבתי לשיר הזה ושרתי איתו שוב ושוב בכל אחד מ-144 הפרקים שבהם הוא מופיע. זה פתיח שבו זמנית תפור עבור הסדרה וכיף גם בלי קשר, והוא לא ארוך מדי או גנרי מדי – בקיצור, בן לוויה מושלם לסדרה כמעט מושלמת.
יצחק בארי: תראו, אני אפילו לא סיימתי את "מפרשים שחורים". הסיבה שהתחלתי בכלל את הסדרה היא רק כי רציתי עוד פיראטים, וזה מה שהיה בנמצא; איפשהו באמצע עונה 2 איבדתי עניין, אבל זה עדיין נוכח ברשימת הצפיה ויום אחד – כנראה, אולי, מתישהו – אחזור לזה.
אבל הנה מה שכל כך טוב בכתבה מהסוג של "פתיחים טלויזיוניים": אתם יכולים לצפות בפתיח של הסדרה, ולהבין לבד למה בחרתי בו כפתיח האהוב עליי אפילו בלי להכיר את הסדרה בכלל. כי הוא פאקינג פנטסטי.
קודם כל יש פה את בר מקרירי הגאון, בתקופה שבה הוא עדיין כיהן בתפקיד "הזה מההוא" והיה פחות מוכר לקהל הרחב. המוזיקה הנפלאה פה מג'נגלת בין ז'אנרים באופן ממש-ממש כיפי: לא חושב שיש מישהו שחשב שהתווים העדינים האלה בהתחלה אמורים להפוך לבלדת-מעין-רוק-מוזרה שכזו תוך חצי דקה.
אבל בעיניי, השילוב הוויזואלי עם הצלילים גורם לפתיח הזה להיות בלתי נשכח. כמי שצפה, כאמור, בחלק מהסדרה, אני גם יכול לספר איך הרעיון של קלוזאפים על פסלים שונים שמתבררים כמונומנט אחד גדול משקף גם תימות בסדרה, אבל זה דבר שכיף לצפות בו גם בפני עצמו (ומשהו דומה נעשה בקרדיטים של "עידן אולטרון", מכל הדברים שבעולם). אפילו בדקה וחצי הזו – אם כי מה שמאומבד כאן הוא הגרסה המלאה והמרשימה יותר של הקרדיטים – יש סוג של סיפור שנפתח ונסגר, שיקוף מהמם של אופי הסדרה, מוזיקה מדהימה ונעימה קליטה, ובקיצור, כל מה שמשחקי הכס הציעה – רק בצורה יותר מופרעת, פחות מעונבת, וכנראה עוד פחות מוכרת. ומי יודע, אולי אפילו רק בגלל הפוסט הזה אשוב סוף סוף לסדרה ואשלים אותה עד הסוף.
יהונתן צוריה: אי אז ב-2021 אמרתי שאם אי פעם נשאל מה הפסקול הכי טוב בטלוויזיה, אאלץ לבחור ב"קאובוי ביבופ" על פני כל דבר אחר. עכשיו הגיע הזמן לקיים את ההבטחה ההיא.
כן, השאלה הייתה טכנית על הפתיח – ויש מקום של כבוד עבור השיר שבחרו "סקראבס" כדי להכניס לאווירה, השירים שיצרו עבור "הבונדוקס", "חברים", "סאות' פארק", "אנימאניאקס", "פריקאזויד" או כמעט כל סדרת ילדים ישראלית בשנות השמונים או קרטון נטוורק בשנות התשעים, הנעימה שליוותה את מעריצי "משחקי הכס" כמעט עשור, הפתיח הבלתי נשכח של "אבודים" או "שובר שורות" (סרקזם על שני האחרונים, כן?), הטקסט שכל ילד מגיל מסוים שמגדיר את "אווטאר: כשף האוויר האחרון", החידתיות המסקרנת של "ניתוק", או מה שהיה קרוב מאוד להיות הבחירה שלי: הפתיח המושלם שהוא "אזור הדמדומים".
אבל "קאובוי ביבופ" מתעלה על כולם פשוט כי באמת שאין דברים כאלה. תשעה קבין של מגניבות ירדו לעולם, את כולם לקח הפתיח, ואת העשירי לקח שיר הסיום. כל דבר אחר שמגניב בעולם נאלץ לבקש יפה מ"טנק!" שייתן לו קצת, כולל חלוצי המגניבות שנאלצו לטייל את העתיד כדי לקבל ממש טיפה מהסטייל שנוטף מהפתיח הזה. כשאלוקים ברא את העולם מלאכים שאלו אותו למה הוא ברא את יפן, ונאמר להם "חכו", ואחרי הדקה הראשונה של הפתיח הם אמרו "אה אוקיי עכשיו הבנו". זה פתיח כל כך מגניב שהוא גורם לג'אז – מהז'אנרים הטרחניים בעולם – להיראות כמו הדבר הכי אדיר שיש. כל זה בליווי של אנימציה שמצליחה להגיד הרבה בלי לפרט באף שלב מה באמת קורה בסדרה חוץ ממוטיבים – סיגריות, אקדחים, חלליות, מכות, סיגריה, אנימציה אדירה, והמוזיקה הכי טובה שתשמעו. הבטחה לא קטנה, אבל הסדרה ממלאת אותה עד התו האחרון.
תום שפירא: את המוזיקה כבר מנגנים
את האורות כבר מדליקים
ב"מופע החבובות" את כל החבובות פוגשים
הייתי צעיר מכדי להבין ש"החבובות" הוא פארודיה על מופעי וראייטי, סוג של תוכניות טלוויזיה שלא ממש הוקרנו בארץ ובטח שלא כשאני הייתי ילד. אבל הפארודיה ניצחה את המציאות, את רוב התוכניות האלו כולם כבר שכחו, אבל מופע החבובות נשאר לנצח.
איפור כבד שמים כבר
את התחפושות לובשים
ועל "מופע החבובות" כבר עולים הקלעים
ויש… טוב, יש המון סיבות למה מופע החבובות שרד בתודעה שלנו כל כך הרבה זמן. אם אתה ילד קטן זה כי הבובות נורא חמודות (כולל המפלצות הגדולות), אם אתה ילד קצת יותר גדול זה בגלל שיש המון הומור פיזי מטורף ומידי פעם אתה זוכה לראות מישהו שאתה מכיר (מה, לא כל הילדים מתלהבים מרקדן הבלט הרוסי הגולה רודולף נורייב?) ואם אתה מבוגר אתה יכול ליהנות מסאטירת עולם השעשועים שמתחרה ב"מופע של לארי סנדרס".
אבל לפני כל אלו…
למה אנחנו תמיד באים?
אני מניח שאין ברירה
אפילו שאין עינוי גרוע
מזו ההופעה!
יש את הפתיח. ג'ים הנסון ידע דבר או שניים על כתיבת מוזיקה ועל בימוי של בובות והחמישים ומשהו שניות מזקקות את כל הכישרון שלו – זה באמת מרשים, ברמה הטכנית, לראות את כל הבובות האלו (חלקן גדולות יותר מאדם) מרקדות ומקפצות על הבמה. וכמובן, הקטע שאף פעם לא מעייף: סטטלר ו-וולדורף מתלוננים על המופע לפני שהוא מתחיל ובכך מייתרים את העבודה של חצי מהמבקרים המודרניים.
"החבובות" הוא המקרה הנדיר הזה שבו תוכנית טלוויזיה היא "הדבר" וגם "הפארודיה על הדבר" ושני החלקים עובדים באותה מידה. וכמוה גם השיר – שיר מקפיץ להלהיב אותך לפני תוכנית טלוויזיה של כל מיני אנשים עושים שטויות וגם פרודיה קורעת על בדיוק סוג כזה של שיר.
לסיים את התמונה
זה אנחנו כבר עושים
ולכן אני שמח
שאין פה עוד מילים.
גרוויטי פולס זה פשוט שימוש כזה מעולה בארפז׳יו.
והחבובות, נו, איך אני עם הכינוי שלי לא אבחר בחבובות? אבל אני אהיה אפילו יותר צפוי מזה ואבחר באבא אמריקאי. שיר נהדר ועליז בסולם מז׳ורי שסוטה קצת לכיוון המינורי בדיוק בנקודה הנכונה, הצגה מדויקת ותמציתית של כל הדמויות הראשיות (לא רק רוג׳ר והגימיק שלו), מעבר זריז על דמויות המשנה הקבועות למרות שהן בתכלס פחות מענייניות (אולי חוץ מהחברים של סטיב) ומעל הכל הקצב והאנימציה שמבהירים לנו שזה הולך להיות שמח ועליז ומצחיק וסקסי ומלהיב – ואחרי הנפילה של הדגל בסוף הפתיח והשם של מקפרלן על המסך כנראה שגם אפל. מאוד.
פתיחים שאצלי בפלייליסט:
פויקמון עונה 1
פאוור ריינג'ס (מייטי מורפין)
צבי הנינג'ה
ראוי לציין גם את פוקימון עונה 2
פוייקמון!
אתה ואני
חופרים בור ומבשלים
נשים פירות יבשים
בשר נימוך ורך
פוייקמון!
כשראיתי את הכותרת
הייתי בטוח שמדובר בתמונה קבוצתית של הפרקים הראשונים הכי מוצלחים. כדאי שתהיה גם כזאת בקרוב.
הפתיח של "המתים המהלכים".
הפתיח של "המתים המהלכים" הוא גאוני. המוזיקה טורדת המנוחה המשתלבת היטב עם מה שרואים על המסך. וזה פתיח שישר תופס את העין ואת האוזן.
הכינורות האלה ומראות האפוקליפסה תמיד גרמו ללב שלי להאיץ במתח. פתיח מעולה.
(אגב, אני מדברת על הפתיח של עונה 1-6. זה מה שראיתי ואין לי מושג אם שינו אותו מאז)
תמיד קשה לי עם השאלה הזאת, כי התשובה תמיד תהיה פתיחי נוסטלגיה
איך אפשר לא לענות פוקימון, דרגון בול זי, וואן פיס או אינויאשה? הפתיחים האלה עיצבו את הילדות שלי, בכל זאת.
אם צריך לבחור סדרה מודרנית יותר, הפתיח של משחקי הכס לא צריך לסבול את גורל הסדרה עצמה ולהישכח. מדובר על פתיח מדהים שהמשיך להשתנות במהלך הסדרה, ואף פעם לא רציתי לדלג עליו. נעימת הפתיחה המזוהה תמיד תישאר אחד הדברים הבולטים ביותר שאני זוכר מהסדרה.
בהמשך לבחירה המתבקשת לפתיח של "קאובוי ביבופ", אני חייב להציע גם את הפתיח של "סמוראי שאמפלו", סדרת האחות שלה מאותו היוצר. הוא מאגניב וכיפי באותה מידה, ועושה עם היפ הופ מה שהפתיח של ביבופ עשה עם ג'אז. תענוג.
עוד פתיח עכשווי יותר שנתקע לי בראש הוא הפתיח של פיסמייקר, שיר נהדר ביחד עם כוריאוגרפיה נפלאה ומשעשעת משתלבים ביחד לפתיח אייקוני שצריך להיות פופולארי יותר ממה שהוא (כמו הסדרה!).
הפתיח של עמק הסיליקון
כי איזה כיף לתפוס את כל הניואנסים החמודים שהוא מסתיר ומשנה בכל פרק.
אני רוצה רק לחזק את מפרשים שחורים
ולהוסיף שהרעש המחוספס ששומעים לאורך הנעימה זה פאקינג הרדי גרדי, וזה מושלם ברמות.
(ותסיים אותה יצחק, היא באמת רק משתפרת מעונה לעונה וכמכלול יותר טובה ממשחקי הכס)
נילס הולגרסון
הביצוע המהודק של יגאל בשן רק הופך למרשים יותר ששומעים את הגרסאות האירופאיות השונות
מה שיפה בפתיחים של סדרות האנימה הישנות ששודרו בחינוכית זה שידעו ללהק את הזמר המתאים ביותר לכל שיר
הפתיחים שאילנית שרה מרגישים לחלוטין כמו שירים של אילנית והפתיח הזה ממש מרגיש כמו שיר של יגאן בשן.
אתה לרגע יכול לשכוח מהעובדה שאלה שירים שהולחנו ע״י יפנים ולהאמין באמת שאלה שירים אותנטיים מתוך האלבומים של הזמרים הללו.
וכן, גם בלי קשר, שיר מצוין, ביצוע מצוין.
אני מסכים, ובכל זאת -
למה ששירים אותנטיים מאלבומים של זמרים ישראלים לא יולחנו על ידי יפנים? הרי הרבה מהם מולחנים על ידי צרפתים ויוונים ואיטלקים.
הפתיחה שעשתה עלי הכי הרבה רושם היתה הפתיחה של העונה הראשונה של נותרים. הויזואליה טובה, אבל יבבת הכינורות סומרת שערות. זה גם מצליח להיות מאוד מתאים לתמות של הסדרה עצמה
לא אתה המלצת לי בחום על POI?
כי נראה לי שאם יש סדרה שצריכה לקבל את הפרס על פתיח, זו היא בלי תחרות. לקח לי זמן להתחבר לסדרה, העונה הראשונה פחות זרמה לי, בעונה הראשונה הפתיח גם קבוע וחד ערכי, אבל ככל שהעונות התקדמו הפתיח הלך והתמלא בפרטים גדולים וקטנים שהם חלק מהעלילה עצמה.
בכלל, הייתי צריכה משהו מנחם כי קשה לי לאחרונה לראות דברים חדשים, בעיקר אם הם אלימים. בצפיה חוזרת העונה הראשונה ממש מצויינת גם כן (עכשיו שאני מבינה לאן היא הולכת ולכן יודעת שיש המון מהות בעונה הזו). ובאופן כללי, אני חושבת שנולאן ממש במיטבו כשמגבילים לו את התקציב והשאיפות. מה שהוא הצליח לעשות שם לא קרה באף סרט/סדרה אחרים שלו. זה באמת סיפור מאוד שלם, אפילו ששתי דמויות נאלצו להכתב החוצה בנסיבות.
איזה כיף שאת מעריכה את ההמלצה, תודה על העדכון. אני מניח שבכלל לא הבאתי בחשבון את הפתיח של POI בגלל שהוא פחות ארטיסטי ויותר סוג של קדימון מסכם (והמוזיקה גנרית ולא בדיוק מעוררת השראה) ובתור שכזה הוא באמת מוצלח.
תזה מעניינת לגבי התקציב. העונה הראשונה של וסטוורלד כן היתה מיוחדת בעיני. אבל משם הוא לא הצליח לשחזר את השיא שלו. אני חשבתי שהכח הגדול של POI זה השילוב בין procedural לarc בצורה מאוד טובה, דבר שמאוד מכביד על הסדרות של ערוצים סטנדרטיים ושהוא מצליח לא רק ללהתמודד עם זה, אלא להפוך את זה ליתרון
דווקא התחלתי להנות כשהפרוצדורליות התחילה להטשטש
אבל בפירוש יכול להיות שאתה צודק וגם מגבלת הפרוצדורליות, לפחות החלקית, היא חלק מההנאה. בגדול יש שם פשוט סיפור טוב שמסופר מספיק חכם וגם מספיק כייפי. מעניין לראות את הסדרה שוב עכשיו, כשAI הפך לדבר שאנחנו מכירים ולא רק רעיון תאורטי.
ואם כבר ווסטוורלד,
הפתיח של העונה הראשונה מעולה, גם בויזואליזציה וגם במנגינה (של מלחין משחקי הכס), ובזכותו למדתי לנגן על פסנתר.
החבובות
בלי שום ספק החבובות. זה פתיח שמחזיק מעמד כבר עשרות שנים, קלאסיקה במובן הכי מהותי של המילה.
במשך שנים השיר של החבובות היה הצלצול של הטלפון שלי.
אם כבר אנשים מזכירים פתיחים נוסטלגיים מהילדות
אני זוכרת שפעם חיפשתי את הפתיח המקורי של טאורה באנגלית, והייתי בהלם מכמה הגרסה העברית הרבה יותר אפית.
פתיח קלאסי נוסף שראוי לאזכור (אם כי ממש לא התחברתי לסדרה) הוא של הסדרה המקורית של אוונגליון. חוץ משיר אדיר, יש שם גם הצגה לרגע של הספירות של הקבלה, ומה יותר טוב מזה? :)
וואו, טאורה! איזו פצצת נוסטלגיה
אני כבר לא זוכר ממנה הרבה, רק עד כמה אהבתי אותה. תמיד חשבתי כילד ש"סוס פרא" הוא סוג של המשך שלה.
פתיחים נוספים
אני מאוד מחבב פתיחים ונעימות פתיחה של סדרות, ולכן התלהבתי לפתוח את הכתבה הזו…. ואז גיליתי שלא רק שהפתיחים האהובים עלי לא כאן, את רוב הפתיחים (טוב, חוץ ממשפחת סימפסון, החבובות והנסיך מבל אייר) אני לא ממש מכיר בכלל. אז למען הסדר הטוב, כמה מהפתיחים האהובים עליי:
דם אמיתי – Bad Things – שיר נפלא, התאמה נפלאה לסדרה, דימויים נהדרים של מוות וריקבון, מרהיב.
פיירפלי – Serenity – שיר מקסים ואידיאלי למערבון חלל
הכתר – מאוד אהבתי את המסע הצילומי סביב הכתר עצמו
דקסטר – השילוב בין המאיים ליומיומי בטקס הבוקר של הרוצח האהוב על כולנו
ארקיין – השיר עצמו קצת מעצבן אחרי הרבה זמן אבל הוויזואליה מתחרה בזו של הסדרה עצמה ולפעמים אפילו מנצחת
ויש בטח עוד כמה ששכחתי.
גרוויטי פולס ללא ספק
שיר פתיחה אדיר שהתאהבתי בו עוד לפני שראיתי את הסדרה בכלל, והפתיח עצמו מפוצץ בדיחות ורמזים מטרימים.
מהשנים האחרונות הכי אהבתי את הפתיח של רק רוצחים בבניין, מצליח להיות מלא סטייל ספציפי מאוד שהולך נהדר עם הטון של הסדרה. גם הפתיח של מפרשים שחורים באמת מאוד מוצלח, בייחוד העיצוב המטריד. ועוד אחורה אז הסופרנוס, עם פתיח שמצליח להיות סרט קצר ומלא ברגש.
אם כולם מתרפקים פה על פתיחים של סדרות ילדות אז למה שאני לא?
קיד וידאו. אולי כי זה פשוט הפתיח הראשון שאי פעם ראיתי ואהבתי, בטוח כי בשבילי קיד וידאו הם שנות השמונים ושנות השמונים הן קיד וידאו, והסדרה הזאת והפתיח הזה הם מה שהסלילו אותי כבר מגיל שנתיים לכיוון של אהבה גדולה לרוק אלטרנטיבי וארטוורק וקליפים וסוריאליזם ומישל גונדרי וכל זה ויש בו גם שיר פתיחה קליט וכיפי ממש, חוץ מזה שהקראש הראשון שלי אי פעם היה על החתולה מקיד וידאו (אבל בכל זאת לא הפכתי ל-furry) ואני יודע שגם דורון מאוד בעדם אז בכלל. גם מי שלא זוכר את שנות השמונים אולי זוכר את הסדרה כשהיא שודרה בין השנים 2006-2007 בג׳טיקס (אבל כנראה שלא.) כדאי שאני אסיים בזה ולא אתחיל להשתפך עוד יותר בנוסטלגיה בלתי נגמרת לאייטיז, במיוחד כי העלילה והדמויות של הסדרה בעצמן די לא הגיוניות ולא מחזיקות מים, אבל גם למי שלא מכיר ולא שמע שווה לבדוק את הפתיח רק בשביל השיר הקליט ו/או כדי לחזות כיצד נראתה טלוויזיה פופולארית לילדים שאיננה הדרדסים בעידן שלפני בובספוג/הרעשנים/בלואי.
קימי שמידט
צפיתי בפיילוט ולא המשכתי. כעבור שנתיים, כשהשיר סירב לצאת לי מהראש למרות שראיתי אותו רק פעם אחת חזרתי אליה. (הסדרה טראש, עצרתי באמצע, אבל הפתיח מושלם)
https://youtu.be/LIdFa1qLgNQ
אני אוהב את הפתיח הזה במיוחד
כי הוא גם רפרנס לרימקס יוטיוב מצליח אחר שאני אוהב (הפרמיס של הסדרה גם מתבסס מעט על המקרה שהוביל לאותו שיר).
זה פתיח מעולה
וסדרה ממש מעולה, שום דבר לא טראשי בה.
כמה מהפתיחים האהובית עליי
לאנימה מגיע כתבה משלו, יש שם הרבה יותר השקעה בפתיחים.
בגדול כל פתיח שמבוצע על ידי Asian Kung Fu Generation או Abingdon Boys School הוא נהדר.
בסדרות אמריקאיות עולה לי בעיקר
Yellowjackets
Peacemaker
מהשנים האחרונות, אבל את כל הקלאסיים כבר הזכירו
אף אחד לא נותן כבוד לנשואים פלוס?
כמובן שהפתיח של 'נשואים פלוס' חייב להיות גבוה ברשימה! הוא עשה את כל מה שפתיח צריך (להציג את הדמויות, להדגים דינמיקה ביניהן, להיות פשוט משעשע בפני עצמו), ובנוסף בא עם ה-פרנק סינטרה ששר את שיר הפתיחה.
הזכרתי את הפתיח של אבא אמריקאי, שדי פועל על אותו עיקרון.
(ל"ת)