לעולם הקולנוע יש יחס מורכב למקצוע העיתונאות, או אולי יותר נכון להגיד – עליות וירידות. בעשורים הראשונים שלו, העיתונאים היו במקרה הטוב אנטי-גיבורים מורכבים, ולרוב פשוט נבלות. במובן הזה, "האזרח קיין" נתן את הטון לכמה עשורים בהם העיתונות נחשבה לכזאת שרק מחזקת את החזקים ומנסה ליצור סנסציות למען רווחתה האישית. הביקורתיות הזאת באה לידי שיא ב"רשת שידור" – כולו כתב זעם ארוך נגד הטלוויזיה… לצד הצגתם של עיתונאים כגיבורים שכמעט מצילים את ארצות הברית במו ידיהם. ב"כל אנשי הנשיא", שיסלול את הדרך גם ל"ספוטלייט" או "העיתון", שם העיתונאים הם דווקא החבר'ה ההגונים שהאמת היא נר לרגליהם. אפילו סיפור על רשת לא אהודה במיוחד כמו רשת פוקס, "פצצה", הקפיד להציג את העיתונאיות עצמן כבעל יושרה כלשהי, וכגיבורות של הסיפור הזה.
"5 בספטמבר" מטיל ספק בנקודת המבט הזאת. הסיפור של צוות הטלוויזיה של ערוץ הספורט שמסקר בשידור חי את אולמיפיאדת מינכן ב-1972 ומגלה שמתרחש אירוע חמור הרבה יותר וגדול יותר מכל מרוץ, שכן ממש כמה בניינים לידם בדיוק חטפו ספורטאים ישראלים, הוא על הנייר אח ורע לכל ה"ספוטלייט"-ים למיניהם. הרי ברור מי הרעים (הטרוריסטים), מי המסכנים (ישראלים) ומי הטובים (העיתונאים). לכן אולי הסרט גרר כל כך הרבה האשמות שהוא סרט "פרו-ציוני". אבל ראייה כזאת מפספסת שהסרט הזה לא ממהר לנקוט עמדה בסכסוך הישראלי-פלשתיני ומתמקד במשהו אחר: העובדה שעיתונאות טלוויזיונית הוא דברים פגום כמעט מיסודו, שאולי אין שום דרך לגאול.
כי על פני השטח, אנחנו במותחן: במשך שעה וחצי וקצת, צוות הטלוויזיה מורכב כולו מאנשים חמודים (פיטר סארסגארד, ג'ון מאגרו, בן צ'פלין, לאוני בנש) שמנסים לעשות מה שהם חושבים שהוא הדבר הכי חשוב: לספר את הסיפור הזה באיזשהו ניחוח אובייקטיבי לכאורה. השאלות הן האם הצוות יצליח להשיג את זמן האוויר בארצות הברית, האם הן יצליחו להעביר את חומר הצילום אל האולפן, ועוד שאלות סביב הבנייה של השידור האובייקטיבי הטוב ביותר שישודר בשידור חי כדי שכולם ידעו על המאורע הזה, כי זה מן הסתם הדבר הנכון לעשות.
רק שהם לא באמת אובייקטיבים, ולא ברור כמה השידור החי הזה עוזר וכמה הוא מזיק. כמו עיתונאים ישראלים שדיווחו במבצעי עבר על נפילות מדויקות שעל פיהן החמאס ידע לכוון טוב יותר, אי אפשר לשלוט למי המידע מגיע – וכמו לא מעט סיפורים סנסציונים אחרים, לא פעם נשאלת השאלה מה באמת בעל ערך חדשותי ומה הוא בעצם בידור.
הסרט לא מאוד תקיף בנושאים הללו, אבל צפייה מספיק ערנית תגלה שהסרט לא מאוהב במקצוע שהוא משדר, ואולי אפילו חושב שהבעיה היא מבנית ולא תיפתר לא משנה כמה חמודים תזרוק עליה (אם כי אני מוכן לנסות גרסה עם יותר חמודים, אם צריך). כאשר הסרט שם את הישראלים עצמם כניצבים במה שהוא בבירור הסיפור שלהם, זה לא בגלל חוסר רגישות, אלא כי ככה הוא מתאר איך הצוות רואה אותם: עוד סיפור מעניין, אבל לא ממש כאנשים.
הניגודיות הזאת – בין אנשים באמת מוצלחים שמנסים לעשות את המיטב ובין מקצוע שבאופן מובנה נוטה לסנסציוניות ויוצר בעיות – היא לב הסרט, במובן מסוים. כלומר, ביחד עם המתח עצמו סביב כל העניין הקטן הזה של החטופים, שעבור הצופה הישראלי הוא בעיקר ספירה לאחור של טרגדיה ידועה מראש. אבל להגנתו, הסרט לא רק מנסה לסחוט את הלימון מהמתח ויותר מתמקד בצוות העיתונאים שמנסים לנסח את החוקים של איך דברים כאלה יקרו, ומנסחים חוקים די גרועים. ועצם זה שהסרט לא מאשים אותם, אלא את המשחק, הופך את הסרט ליותר חכם ומעניין ממותחני סיפור-אמיתי אחרים.
תוסיפו לזה את העובדה שמבחינה טכנית, כל השחקנים בסרט עובדים יחד היטב ומשדרים מקצועיות, אדיבות וחמלה, ופשוט כיף לראות אותם יחד ובנפרד, וזה כבר הופך לאחד מהסרטים הטובים ביותר של החודש. זה שהסרט די קצר זה גם בונוס: לא רק כי הסרט לא מבזבז הרבה זמן, אלא בעיקר כי זה מראה שהוא מבין על מה הוא, מבין מה הוא עושה פה, ולא מנסה להאריך את השהות שלו מעבר לדרוש.
יחסית מוקדם בעונת הפרסים היה מי שחשב שהסרט יהיה מהמובילים באוסקר ויוכל אפילו לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר. זה מן הסתם לא קרה, ואני לא חושב שזה בגלל שהסרט לא טוב. להיפך – "5 בספטמבר" הוא לדעתי מהסרטים הטובים של העונה, ובטח שהוא יותר טוב מרבים מהמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. יהיה מי שיאשים את שונאי ישראל בנושא, אבל אני חושב שאלה האמירות שלו נגד עולם העיתונות שהרחיקו את המצביעים ממנו: בימינו, הוליווד רואה את תעשיית העיתונות כאחות חורגת (והרי שתיהן עוסקות בבידור, בסופו של דבר), והיא לא ממש אוהבת כשיורדים על האחות הזאת שלה. אבל אולי יש בכל העסק הזה תזכורת טובה בנוגע לבעיות שיש גם לעיתונות הכי תמה ורצינית שיש, ולכך שאולי עדיף לכבות את ערוצי החדשות מדי פעם, ואולי אפילו לרוב.
