שלושה סרטים שתכל'ס אפשר לחכות שיגיעו למדיה ביתית

לא מזמן עלתה תלונה בקבוצת הפייסבוק שלנו על ירידה בכמות הביקורות, אז החלטתי לקחת היום הפסקה מעריכת הסרטונים ולתרום קצת למאמץ הטקסטואלי. לא הספקתי לבקש זכות כתיבה על דברים מדוברים כמו "חברה מושלמת" או "עד שיצא עשן לבן", אז נתקעתי עם כמה מהפחות פופולריים. אבל הבדיחה על חשבונכם, כותבים אחרים, כי שניים מתוך שלושת הסרטים האלה דווקא לא רעים. לא הייתי אומר שצריך לשלם כסף על כרטיס בשבילם, אבל בהחלט אפשר לראות אותם במסך הקטן. למעשה, הוספתי לכל אחד את תרחיש הצפייה האידיאלי. תודו לי אחר כך.

לצפייה בבית עם חברים ומאפים צרפתיים: מאורת הגנבים: פנטרה

יש רשימה מתעדכנת של שחקנים ושחקניות שאני קורא לה "אה, הם עדיין משחקים?". היא כוללת, למשל, את ג'רארד באטלר, שמככב בסרט הזה. פעם באטלר היה שחקן מוכר, בעיקר בחצי השני של שנות ה-200X. לא בראד פיט או משהו, אבל הוא הופיע בדברים פופולריים ואנשים ידעו מי הוא. במהלך העשור הקודם הוא הלך והתנדף, והיום כשאני רואה אותו על פוסטר של משהו אני חושב "אה, הוא עדיין משחק?". לאחר מכן אני חושב שהוא הולך ונעשה דומה לראסל קרואו.

אז כן, הוא עדיין משחק, בין אם בסרטי אקשן זניחים, סרטי אנימציה או… סדרות שמבוססות על משחקי וידאו שמסתבר שקיימות. ועכשיו הוא ב"מאורת הגנבים: פנטרה", שהוא, מסתבר, סרט המשך. בהרמת יד, כמה מכם לא ידעתם שזה המשך של "מאורת הגנבים" מ-2018 (עד שצפיתם בסרטון השבועי שלנו, כמובן)? זה בסדר, גם אני מרים יד. סרט השודים ההוא היה מעין חיקוי של "היט", רק פחות מעודן ויותר מאצ'ואיסטי, ופחות עם הכישרון של דה נירו ופצ'ינו ויותר שחקנים סבבה והכל כמו באטלר ואושיי ג'קסון ג'וניור. הסרט ההוא עקב אחרי כנופיית גנבי יהלומים, שכללה את דוני (ג'קסון), וגם אחר השוטרים שמנסים לעצור אותם, בהובלתו של "ביג ניק" (באטלר). בסוף – ספוילרים, כי נו, זה סרט המשך – דוני מצליח לחמוק מניק, שמגלה בחשיפה שדוני לא היה רק הנהג של הכנופייה, אלא המאסטרמיינד מאחורי כל המבצע. הסרט מסתיים עם סצינה של דוני מתכנן את השוד הבא שלו בלונדון. מי יודע באיזה בלאגנים הוא עומד להסתבך שם, נכון?

לא, כי באופן טבעי העלילה של "פנטרה" מתרחשת ברובה בצרפת. אם ציפיתם למשהו בסרט המשך רק כי הסוף של הסרט הקודם רמז לו, זאת לגמרי בעיה שלכם. הפעם דוני מתכנן לשדוד את בורסת היהלומים העולמית, שנמצאת בניס, ובכלל לא באנטוורפן, מה פתאום. בינתיים בארה"ב, אשתו של ביג ניק עזבה אותו והמשטרה השעתה אותו, והוא מאתר את דוני בצרפת. במקום לעצור אותו מחליט לעזור לו בשוד, כי מה כבר יש לו להפסיד. זה שינוי נחמד, שהופך את האויבים לקולגות, ואם הסרט הראשון היה "היט" מטופש, השני הוא יותר סרט באדי-קרימינל, שלוקח את עצמו (אפילו) פחות ברצינות: במהלך הסרט ניק מנסה לבטא את המילה "קרואסון" כמו צרפתי אמיתי, יש סצינה שלו ושל דוני רוכבים שיכורים על קורקינטים ברחובות ניס ובשלב מסויים ניק צועק "פאק דה פוליס!", כשמיד לאחר מכן הבן של אייס קיוב *ככה* קרוב מלהביט למצלמה כאילו הוא בפרק של "המשרד".

בגדול נהניתי משני הסרטים האלה, כשההמשך קצת יותר מבדר מהסיבה שהרגע ציינתי. לא אגיד שבאטלר או ג'קסון נוטפי כריזמה, אבל יש להם כימיה טובה וכיף לראות את האינטראקציות ביניהם (בסרט הראשון לא היו הרבה מהן). אבל לשני הסרטים יש נקודת תורפה זהה – אלה סרטי שוד מבדרים מאוד של בערך 100 דקות שמשום מה נמצאים בתוך סרטים של 140 דקות. עוברת לפחות חצי שעה עד ששני הגיבורים בכלל נמצאים באותו חדר, והסרט מקפץ בין מקומות בעולם – כמו בלגיה, לוס אנג'לס, צרפת ואיטליה – ובין שפות (כולל עברית!). אם מתעלמים מהפילר המיותר, זה אחלה סרט שודים שאולי לא מחדש משהו אבל מעביר את הזמן בכיף. שמישהו יבדוק אם טופר גרייס פנוי, אולי הוא יוכל לערוך גרסה קצרה יותר. זה היה אזכור אורגני לחלוטין ובכלל לא משהו שנועד להעביר אותנו לסרט הבא.

לצפייה כשאתם צריכים להעביר זמן בטיסה ארוכה: טיסה מסוכנת

בתוך ז'אנר סרטים שמתרחשים בלוקיישן אחד, האהובים עליי הם כנראה סרטי מטוסים: יש חלל סגור, אי אפשר לצאת ממנו (כלומר, טכנית אפשר, אבל לא זה מומלץ במשך רוב זמן השהייה במטוס) וכל מיני דברים יכולים להשתבש.

כך קורה לשוטרת מדולין (מישל דוקרי) והאיש שהיא עוצרת, ווינסטון (טופר גרייס). הוא רואה חשבון של המאפיה שאמור להעיד נגד האיש העומד בראשה, היא צריכה להביא אותו בבטחה מאלסקה לבית המשפט בניו יורק. לשם כך הם שוכרים מטוס קטן ומצ'וקמק עם טייס בשם דריל (מארק וולברג). קצת אחרי ההמראה, מדולין ו-ווינסטון מגלים שדריל האמיתי לא נוכח במטוס, והטייס שלהם הוא למעשה רוצח שכיר מטעם אותה מאפיה שנשלח לדאוג שווינסטון לא ינחת. לפחות לא באופן בטוח.

לפי הטריילר, זה סרטו של הבמאי זוכה האוסקר של "לב אמיץ", "אפוקליפטו" ו"הסרבן". הוא כנראה כל כך מוכר שאין טעם לציין את השם שלו, כי נו, אתם יודעים מי זה. אבל אם "הסרבן" זכה בשני אוסקרים וכלול בטופ 250 של ימד"ב, הסרט הזה יזכה מקסימום בפרס "הקרחת הכי מגוחכת" בסרטון הפרסים הבא שלנו (שיט, ספוילר) ונכון לעכשיו הוא עומד על ציון מבקרים של 24% ברוטן טומייטוז. הסיכויים שלו בטקס האוסקר של 2026 לא מזהירים.

אבל אתם יודעים מה? אני נהניתי. באתי עם אפס ציפיות, הנחתי שזה יהיה מאוד מטופש, ולשמחתי גם הסרט מודע לטיפשות שלו. ספציפית וולברג, שבבירור בא כדי ליהנות ועושה את זה עם מבטא מטופש וקרחת מטופשת עוד יותר, שהיא לחלוטין אמיתית ואם להאמין לימד"ב הייתה רעיון שלו עצמו. בזמן שדוקרי הלחוצה מנסה ללמוד איך להטיס מטוס בעזרת אנשים מהצד השני של מכשיר קשר, וולברג זורק כל מיני הערות מהיציע ועושה כיף חיים, כשלא ממש אכפת לו אם המטוס יתרסק כששלושתם נמצאים עליו. התפקיד של גרייס, אגב, זה להיות הסיידקיק המעצבן שמדבר כל הזמן ומדי פעם זורק שורה סרקסטית. אין בסרט מספיק עניין תסריטאי כדי לסחוב את כל השעה וחצי שלו (הופתעתי לגלות שהתסריט היה כלול ב"רשימה השחורה" לפני כמה שנים), אבל חובבי הופעות מטופשות של מארק וולברג בהחלט יהנו.

וכן, למרות שזה סרט על דברים שמשתבשים בטיסה, לדעתי כדאי גם לצרף אותו לקטלוג הסרטים במטוסים וגם לצפות בו עליהם, וזה גם תקף לסרטים כמו "יעד סופי" הראשון או "הטיסה" של רוברט זמקיס: כי אם תיתקעו בין שני אנשים מעצבנים או תינוק בוכה למשך הטיסה, תוכלו להתנחם בכך שיכול היה להיות גרוע יותר. כמו הסרט השלישי והאחרון שלנו. אין, המעברים פשוט באים לי בטבעיות היום, זה משהו.

לצפייה בלפטופ במיטה כשמאוחר ואתם עייפים: נוכחות

יש דיווח בווראייטי על מישהו שראה את "נוכחות" בפסטיבל סאנדס ויצא באמצע הסרט כשהוא אומר "אני לא יכול עם לחץ כזה בשעה כל כך מאוחרת". או שמדובר באדם שנלחץ מאוד, מאוד בקלות, או שהקרינו בסאנדנס גרסה אחרת של הסרט מזאת שאני ראיתי, כי לא רק שלא הייתי לחוץ, לפחות פעמיים התחלתי להתנמנם.

הסרט החדש של סטיבן סודרברג הוא סרט גימיק, שקצת הזכיר לי את "כאן ולתמיד" של רוברט זמקיס שיצא לא מזמן. רק שבניגוד לסרט ההוא, בו המצלמה נשארת במקומה ומצלמת את ההתרחשויות בחדר אחד, הפעם המצלמה זזה בין חדרים, ולא מעט. יש כאן משפחה – זוג הורים ושני ילדיהם – שעוברת לגור בבית חדש (השחקנית הכי מוכרת כאן היא לוסי לו, שמגלמת את האמא). שני ההורים מסובכים בעניין משפטי כלשהו, הבן שלהם לא ממש שם לב למישהו חוץ מעצמו והבת, קלואי, בדיוק איבדה את חברתה הטובה ביותר ומרגישה מאוד בודדה. הגימיק הוא שבמקום לראות את כל זה באופן רגיל, אנחנו עוקבים אחריהם מנקודת מבט של יישות שמרחפת לה ברחבי הבית, רואה הכל אך אינה נראית. ספוילר – זה לא קספר.

אגיד שני דברים לטובת הסרט: הראשון הוא שעבודת הצילום בו – שגם עליה אחראי סודרברג – מוצלחת. בגלל הגימיק הנ"ל, כל שיטוט כזה של היישות בבית הוא למעשה שוט אחד רציף, שמתישהו נקטע ע"י קאט למסך שחור ואז מתחיל האחד הבא. חלק מהשוטים האלה פחות מורכבים מאחרים, אבל אני אהבתי את הבחירה הזאת. הדבר השני הוא שהסרט כן הולך לכיוונים פחות צפויים ממה שעולה לכם לראש כשאתם חושבים על סרט על בית רדוף. הבעיה היא שהכיוונים האלה לא מאוד מעניינים ולוקח הרבה זמן עד שמבינים מה הם.

אני בסדר עם סרטים איטיים כל עוד יש הצדקה לכך, וכאן זה לא המקרה. אחרי בערך חצי שעה של חשיפה לשגרה הלא-מאוד-מלהיבה של המשפחה הזאת נראה שמשהו מעניין אולי מתחיל לקרות, אבל המצב חוזר לשגרה די במהרה. המערכה השלישית מספקת תשובות שלא הופכות את השיממון הזה לטוב יותר בדיעבד, וכשהקרדיטים עלו לא הבנתי מה לעזאזל סודרברג רצה ממני פה. נראה שהוא בעיקר התלהב מהרעיון של סרט שמורכב מהרבה שוטים רציפים, אבל אם כך, תעשה סרט קצר ושים ביוטיוב, או שתזרוק את הסרט לאיזה שירות סטרימינג. אפילו דני אושן לא היה לוקח מאנשים כסף על בזבוז זמן מוחלט שכזה.