שש ביקורות שהן תכלס יותר נקודה אחת ספציפית

הסרטים הבאים המשיכו לצאת ורציתי להגיד עליהם משהו אבל הבעיה היא כזאת: רציתי להגיד עליהם בעיקר דבר אחד. שזה, נו, קצת פחות מביקורת טובה שם אתה אומר כמה וכמה דברים. אבל הצטברו כל כך הרבה, וחבל לא להתייחס אליהם אז הנה סוג-של ביקורות שהן תכלס יותר נקודה אחת.

בייביגירל או: חשיבותה של אמינות בליהוק

יש בור פועם של אמינות בלבו של הסרט הזה: "בייביגירל" מצפה שתאמינו שאנטוניו בנדרס הוא לא קינקי. עכשיו, בנדרס שחקן מוצלח, ואף מאוד – אבל תמיד יש לו ניצוץ ממזרי בעיניים (או קול ממזרי, ראו ערך החתול במגפיים) וקשה להאמין שהבעיה של מישהי במערכת יחסים איתו היא שהוא פשוט נורמטיבי מדי. זה היה יכול להיות עניין שולי – לא תמיד ליהוק מפוספס מפריע סרט (כמו, למשל, זה שזנדאיה רחוקה מלהיות פצצת הכריזמה הבלתי ניתנת לסירוב ש"מתחרים" מנסה לטעון שהיא. מצטער שאני מעלה מהאוב תלונה על סרט בן אוטוטו שנה) אבל ב"בייביגירל" המצוקה המינית של קידמן – התחושה שאף אחד לא רואה אותה והחשש שלה להיפתח בפני בן הזוג שלה – היא היא מהות הסרט. כל הסרט הרי מספר על מנכ"לית שהמתמחה שלה קולט שיש בה משהו קצת דפוק שלא מקבל הכרה, ושהיא בענייני שליטה (לאו דווקא בדס"מים מוכרים בגדי עור והצלפות כמו "אני אזמין לך כוס חלב בפאב מול חברים שלך ואת תשתי את זה"). וקל להאמין שקידמן היא אדם שבור שכזה (אם כי ההופעה הזאת הייתה יכולה להיעזר בהבעות הפנים שהיו לה פעם), ואפשר לראות איך האריס דיקינסון הוא ממזר שכזה; אבל ברגע שמכניסים לתמונה בעל, ושהבעל הזה הוא אנתוניו בנדרס, הכל קצת קורס.

ייתכן שבשבילכם זה יעבוד, ושהתלונה הזאת תיראה לכם לא רצינית, כמעט שטותית. אבל אפילו אם זה לא היה מפריע לי כל-כך, אני לא רואה מה יש ל"בייביגירל" להציע לי מעבר לזה: תסריט סביר שלא מחדש כמעט כלום מסרטים כמעט זהים משנות התשעים? בימוי סטנדרטי? משחק "כן, בסדר, אני מניח"? תגידו שאני סתם שופט את הסרט לרעה אחרי שבאתי ברע על הליהוק של בנדרס, ואגיד ההיפך: יוצרת טובה יותר הייתה מבינה את הניואנס הזה מראש, כותבת תסריט טוב יותר, חד יותר ומעניין יותר, מוציאה יותר מהשחקנים שלה, ולמען השם: לא מלהקת את אנתוניו בנדרס כבעל הוונילה המצ'עמם.

קוויר או: פחות מדי טריפי

הרבה מהביקורות שראיתי על "קוויר" טוענות ש"סרט לא משהו, אבל וואו דניאל קרייג". אני חצי-מסכים, כי לדעתי הסרט אכן לא משהו אבל גם קרייג לא באמת וואו.

"קוויר" הוא סרט אווירה יותר מסרט עלילתי, והאווירה היא חרמנות הומוסקסואלית לא מפוכחת במקסיקו. קרייג מגלם את ויליאם בורוז שמתאהב בבחור צעיר, ואז לא קורה הרבה בסרט – מה שבסדר גמור, אבל הניסיון ליצור פה אווירה פשוט לא עובד. הסרט מנסה את ידו בפסיכדלי ויוצא לו פסיכדלי-לייט: פחות הרואין ופטריות הזייה, יותר אופטלגין ופורטובלו. הסרט מנסה להיות מלוכלך וחרמן אבל הכימיה שהייתה בין שני הגיבורים ב"מתחרים" (אתם רואים, אני יודע גם לפרגן באקראי אחרי כמעט שנה) חסרה מאוד בסרט השני של גואדנינו מהשנה האחרונה. הסרט מנסה להיות מהורהר, אבל שום דבר לא ממש… מתהרהר פה. גואדנינו מנסה להיות קצת גיליאם, קצת לינץ', קצת אפיצ'אפונג, או בניסוח לא ניימדרופינג-י: מיוחד וחידתי ואומנותי, אבל זה לא באמת מצליח לו. הסרט ברור מדי, בטוח מדי, ולא לוקח את הצעד הנוסף שהיה יכול להפוך אותו לטריפ סמים ומין שהיה אולי הופך אותו ליותר מנוכר, אבל גם ליותר מ"איזה טוב דניאל קרייג פה". ואפילו עם זה אני לא ממש מסכים.

המסדר או: על חשיבות האחלה

מה שהייתי רוצה להגיד על "המסדר" זה שהוא "אחלה", אבל זה עלול להיות מזלזל, אז אני ארחיב רגע.

"המסדר" הוא סרט אקשן משופם לאבות על סוכנים שמנסים לתפוס פושעים, והוא אפילו מבוסס על סיפור אמיתי. קשה להגיד שיש משהו מפתיע בסרט, חוץ מכך שהוא סרט ולא מיני-סדרה של אחת מרשתות הטלוויזיה הגדולות: יש לנו שני גיבורים מיוסרים לרוב, נבל כריזמטי מתוחכם, עניין "היסטורי" שדוחף את החשיבות של הסיפור, ועל כל העניין שורה אווירת של לשתות ויסקי בגיל 45 אחרי שהתגרשת מאשתך ואתה לגמרי מבין למה היא עשתה את זה, גם אם אתה לא יכול לחלוטין לסלוח לה. אפשרי שאני צעיר מדי בשביל להעריך את גדולתו בז'אנר הנ"ל (שאני לא מזלזל בו), אבל התוצאה הסופית היא "אחלה". לא "אחלה" מזלזל של יאללה-יאללה: יש כמה רגעים יפים, וכמה הֲבנות (קצת מספיילרות) לגבי האופן שבו הסרט מציג את גיבוריו. ועדיין, קשה להגיד יותר מזה. אולי זה עניין של הרשתות החברתיות, שבין הקורבנות שלהם נפלו הסרטים האחלה. בעבר, ציפיות נמוכות-בינוניות מסרט שיודע לעשות מה שרשום על האריזה היה מוצר יותר מבוקש, אבל מאז שהקשב שלו מבקש את הגבוה ביותר שבמדף או לפחות משהו צעקני, מיוחד, ובולט – סרטי ה"אחלה" ישבו בפינה והתקשו להתבלט למרות שהם באמת באמת טובים במה שהם עושים.

אז בקטע הכי טוב שאפשר: "המסדר" הוא אחלה.

הטבעת או: על הוייב שהוא אדיר מילר

זה לא מפתיע שהסרט החדש של אדיר מילר (אותו הוא כתב ועזר לביים) הוא להיט. למרות הרמת אף כללית מצד מבקרים, מילר הוא כוכב-על עם קהל אוהב ואוהד, וגם אחרי צפייה בסרט אפשר להבין למה אנשים ימליצו עליו: הסיפור על אב ובתו שנוסעים להונגריה במטרה להחזיר לסבתא טבעת שאבדה בשואה לפני שהסבתא תמות מסתיים עם כמה וכמה נאומים פטריוטים שקהל שאוהב את אדיר מילר כנראה ישבה בקסמם.

מילר, לראשונה בחייו, מביא לקולנוע את עצמו לא כשחקן אלא כפרסונה. כן, הוא מגלם דמות דתית (בהופעה החלשה עד כה מההופעות הקולנועיות שלו), אבל העניין הוא לא הדמות שלו אלא זה שהוא אדיר מילר: איזושהי ישראליוּת שלועגת לאחֵר כמנגנון הגנה והבעת אהבה שבורה; סוג של אנשים שלא יודעים לבטא את הרגשות שלהם ויוצרים שרשרת תאונות כתוצאה מכך. הווייב הזה שורה על כל "הטבעת": לא רק שדמויות מדברות בפאנצ'ים דלוחים על לסביות, תימנים וטבעונות, כולן מסתירות אהבה גדולה ופגיעות רבה תחת מסך ברזל של סרקזם והתחכמות. אני גורם לזה להישמע מעניין, אבל זה דווקא מגביל את תיקי דיין וג'וי ריגר – שמגלמות את האם והבת של דמותו מילר – בתפקידים שיש מעט מה לעשות איתם פרט לפרצוף אמיר מילר-י ועוד פאנץ' לא משהו.

כתוצאה מכך, "הטבעת" הוא בעצם מפגש קולנועי ראשון של מילר עם השואה, וספציפית הטראומה שהיא השרתה על הדור השני עם הגישה האדיר מילר-ית לחיים בארץ ישראל. למי שדברים כמו "רמזור" ו"צומת מילר" עושים גרדת, אין מה לבדוק פה. לדעתי אפילו למי שסתם לא ממש מתחברים לסגנון אין מה לבדוק פה. אבל אם בין הווייבים שאתם זורמים איתם נמצא אדיר מילר: "הטבעת" הוא, כנראה, בול בשבילכם.

הנכס או: על האופן שבו תופסים איך ישראלים תופסים את השואה

אבל אם בכל זאת חשקה נפשכם בסרט על ישראלים שמגיעים לאירופה במטרה למצוא נכס: האם אפשר להציע לכם את "הנכס"? מדובר בסרטה הראשון של דנה מודן, בעיבוד הראשון של רותו מודן לקולנוע, ובשיתוף הפעולה הראשון של האחיות.

ואם אדיר מילר ב"טבעת" סרקסטי, הרי שהאחיות מודן הן ציניות: השואה היא לא טראומה חיה ונושמת, אלא משהו שהישראלים משתמשים בו בשביל להשיג דברים, ולמה אנחנו כל כך קשים עם הפולנים האלה שרק רוצים לאהוב אותנו. אולי זה קצת עוקצני, אבל קשה לי להתייחס אחרת לסיפורן של סבתא ונכדה (רבקה מיכאלי ושרון סטרימבן) שמגיעות לפולין במטרה למצוא נכס ישן של הסבתא, אבל בעצם הסבתא מחפשת את אהוב ליבה מהילדות והנכדה בשלב כלשהו גם היא נופלת בקסמיו של בחור פולני די קריפ. אני קצת מבין מה היא מוצאת בו, אבל אי אפשר היה פשוט ליצור דמות עם התנהגות קצת פחות מטרידה?

הציניות הזאת נובעת במובן מסוים מהומאניות שרוצה לשקול גם את מקומם של הפולנים בכל הסיפור, אבל מדי פעם יש תחושה שלצד החמלה ואהבת האדם הסרט פשוט נהנה לשפוט את הישראלים. זה בעיקר בא לידי ביטוי בדמות של רחוק המשפחה שמגלם אורי הוכמן – מי שלכאורה מבטא את הצדדים הכי נכלוליים בישראלים שמגיעים לפולין ומנסים למצוא כל מיני דירות של כל מיני רחוקי משפחה במטרה להתעשר, ואם לא זה אז לעשות לעורר סימפטיה בכל מיני פולנים. היה אפשר בקלות להפוך את הדמות הזאת לנבל, אבל הוכמן לא רק מגלם תפקיד שמילולית נכתב למידותיו (גם הדמות בקומיקס התבססה עליו), אלא גם תמיד מוצא בדאגה המזויפת גרגר של סימפטיה אמיתית לאחֵר ובעיקר בדידות מסוימת שמחפשת קשר ומשפחה.

ניואנסים כמו אלה הופכים את "הנכס" לסרט היותר מוצלח בדו-קרב "שני דורות מגיעים לאירופה למצוא דברים שאבדו בשואה", בטח עם ההופעה של שרון שטרימבן וסצנות כמו הפינאלה בבית הקברות. ליבי שייך ל"נכס", אבל ברור לי למה קהל מסוים יתרחק מהגישה של "הנכס" לשואה וירוץ לחבק את סרטו של אדיר מילר. אולי הדבר הכי יפה בהוצאה המקבילה של שניהם (ואפשר להוסיף לכך גם את "כאב אמיתי") מראה את הצורך להציג גישות שונות לעבר שלנו.

עיד או: אי החשיבות של להיות ראשון

"עיד" עשה סיבוב יח"צ כ"סרט הבדואי הראשון", מה שקצת מעליב כי היו כמה "סרטים בדואים" לפניו. כן, זה הסרט הראשון שבדואי (יוסף אבו־מדיעם) ביים על בדואים, ובמרכזו בחור בדואי שכופים עליו חתונה, ובעצם אורח חיים שלם, בעוד הוא חולם בכלל להיות מחזאי בגרמניה. אבל הרי גם אותו כתב יהודי (יובל אהרוני) – אז מה, בסרט הבא שבדואי יכתוב וגם יביים שוב נעשה סיבוב על "הסרט הבדואי הראשון"?

ובכלל, למה להכניס את "עיד" למשבצת "הראשון"? לאיזה קהל חשוב לראות סרט כי הוא "הראשון"? כמו שתגובה היא לא טובה יותר אם היא הראשונה, כך גם סרט לא בהכרח טוב יותר רק כי הוא עשה משהו ראשון. אז תנו לי להציג סיבה אחרת לראות את "עיד": הוא סרט טוב.

כן, "טוב" זה לא בדיוק השתפכות, אבל זה מה שהוא: סרט דרמה ישראלית טוב, עם כל מאפייני הז'אנר: שתיקות (האם כבר יצאתי מספיק נגד האבסורד שהוא "ישראלים שותקים"? אה, מסתבר שכן), הופעות נהדרות (שאדי מרעי זוכה לעיקר השבחים ובצדק, אבל גם אנג'אם עלי חליל נפלאה בתפקיד האישה שמנסה למצוא דרך אל הבעל שלא רוצה אותה) וסיפור שעוסק בכל הנושאים הקשים והחשובים שהוא מעלה. גם אגדיל ואומר שיחסית לדרמה ישראלית, "עיד" יודע איך להסתיים.

אולי זאת הסיבה ש"עיד" מנסה להיאחז בתואר "סרט הבדואי הראשון" – אחרת הוא קצת ילך לאיבוד בים הדרמות הישראליות. אבל לדעתי עדיף לו לעמוד לצד אחיו לז'אנר, ראש מעליהם, בטוח בעצמו ובתוצריו – כי יש לו במה להתגאות. וזה למרות שהשם ישמור, במאים, העם בשל לסגנון חדש של דרמות, שמכיר באופן שבו ישראלים באמת מתנהגים. אבל עד שזה יקרה, "עיד" הוא סרט טוב ששווה את זמנכם, בטח למי שאוהבים קולנוע ישראלי.