ביקורת: אל תגיד כלום

"לשלום יש מחיר", חוזר ואומר הפוליטיקאי הצפון אירי, ג'רי אדמס, בסדרה החדשה "אל תגיד כלום" שעלתה לאחרונה לדיסני פלוס. הסדרה מתרחשת בתקופת "הצרות", הסכסוך בצפון אירלנד במחצית השנייה של המאה ה-20 ואורגת בתוכה מספר סיפורים נפרדים שקורים בתקופה זו. הסדרה, אותה יצר ג'ושוע זטומר, מעלה שאלות רבות על מלחמה, מוסר ושלום, כשאחת המרכזיות שבהן, כפי שניתן להבין מהציטוט בפתיחה, היא אילו מחירים אדם וחברה מוכנים לשלם עבור שלום. 

הסדרה מבוססת על סיפור אמיתי לפי רב המכר מאת פטריק ראדן קיף, והיא מותחן היסטורי מהסוג הטוב ביותר – כזה שמצד אחד יוצר סקרנות להתחיל לקרוא את כל הערכים הקשורים לנושא בויקיפדיה, אבל גם מהסוג שבו אתה נמנע מהתחקיר עד סיום הסדרה, כדי לא לתת להיסטוריה לעשות לך ספויילרים. אחד מהסיפורים הללו הוא סיפורו של ג'רי אדמס, שמצד אחד אחראי להיעלמותם של עשרות אזרחים והטמנתן של מאות פצצות ומצד שני היה אחד המנהיגים שבסופו של דבר הביאו שלום לאזור, אבל במרכז קאסט האנסמבל נמצאת דמותה של דולורס פרייס (שגרסתה הצעירה מגולמת על ידי לולה פטיקרו המעולה), חברה מפורסמת בארגון ה-IRA שמוצגת בסדרה כאישה הראשונה שהצטרפה לארגון המחתרת האירי בתפקיד לחימה, יחד עם אחותה הקטנה מריאן.

הצטרפותן של האחיות פרייס לארגון מלווה בראיונות עם גרסתה המבוגרת של דולורס, שמתראיינת לפרויקט תיעוד היסטורי על הסכסוך הארוך. מלבד דולורס מרואיינת גם דמותו של ברנדן יוז, דמות בולטת (בעלת שפם בולט לא פחות) ב-IRA באותן שנים. יוז מגולם בגרסתו הצעירה על ידי אנתוני בויל הכריזמטי, שמככב בדרמה ההיסטורית השלישית שלו השנה, והמוצלחת ביותר מבין השלוש, אחרי "מצוד" (Manhunt) הבינונית ו-"אדוני האוויר" החביבה. 

דולורס וברנדן הצעירים והנאים משוכנעים כל כך בצדקת דרכם ומאבקם נגד הכיבוש הבריטי, שהפרספקטיבה השונה מצד גרסותיהם המבוגרות יוצרת ניגוד מסקרן כבר מתחילת הסדרה. השילוב בין שני צירי הזמן מראה לנו כבר בפרק הראשון מהן דעותיה של דולורס על ה-IRA בראייה לאחור, אבל מצליח בכל זאת לגרום למסע שלה לשם להיות סוחף, מרתק וטרגי. 

קו העלילה השלישי שמלווה את העונה הוא סיפור היעלמותה של ג'ין מקונוויל, אלמנה ואם לעשרה ילדים שנלקחת מביתה ערב אחד ולא נראית יותר. סצנת החטיפה של ג'ין, עמה נפתחת הסדרה, אינה פשוטה לצפייה ומהווה תמרור אזהרה לכל מי ששמע מבטא צפון אירי וחשב שהוא בדרך לעונה נוספת של "בנות דרי" המקסימה. בשנים האחרונות המוסכמה הזאת, של שיבוץ סצנה דרמטית עתידית בתחילת הסדרה כדרך למשוך את הצופים, הפכה לנפוצה עד כדי מיאוס, אבל דווקא המקרה הזה הוא השימוש הנדיר והמוצלח בטכניקה הזאת. הסצנה הקשה מרחפת מעלינו לאורך כל העונה, כמו מעין רוח שמזכירה לנו את העוולות החמורים שביצעו מתנגדי המשטר כחלק ממאבקם לאירלנד חופשית. 

בעוד השליש הראשון של העונה מכיל בתוכו כמה רגעים זכירים ומצליח לבנות סקרנות להמשך הסדרה, השליש האמצעי של העונה, פרקים 4 עד 6, הוא החלק שבו הסדרה נוסקת לגבהים חדשים. הפרקים הללו, במיוחד אלו שעוסקים בסוגיית הסוכנים הכפולים בקרב ה-IRA ובשביתות הרעב המפורסמות שמזוהות עם הארגון, מצליחים לשלב בתוכם עיסוק בסוגיות מוסריות בעת מלחמה ובו זמנית להישאר ממוקדים בדמויות הספציפיות הללו ובמסע שהן עוברות. האיזון הזה, בין האוניברסלי לספציפי, מביא לכך שבעת הצפייה תמצאו את עצמכם נעים שוב ושוב בין תמיכה בגיבורי הסדרה לבין תקווה שייכשלו במשימותיהם. בשליש האחרון שלה, הסדרה נפרדת כמעט לגמרי מאלמנט המותחן שבה, והפרקים האחרונים איטיים יותר בקצבם ומכילים פחות סצנות אקשן. אבל פרקים 8 ו-9 מפצים על היעדר האקשן והמתח דרך עיסוק בדילמות מוסריות וערכיות. על דילמות אלה הסדרה, שכן לוקחת לעצמה חופש יצירתי עם חלק מהתעלומות שלא פוענחו במציאות, לא מתיימרת לענות, אלא משאירה את הצופה להתחבט איתן. 

"אל תגיד כלום" מנצלת את המדיום הטלוויזיוני באופן אידיאלי ומצליחה לייצר פרקים ממוקדים שגם עומדים בפני עצמם וגם כחלק מהנרטיב ההמשכי של העונה כולה. ולא פחות חשוב, בין כל המוות והטרגדיה, מצליחים כותבי הסדרה לשלב גם אוויר לנשימה עבור הצופים בדמות נגיעות קטנות ונחוצות מאוד של הומור. בניגוד למותחנים פחות איכותיים, הסדרה לא מנסה ליצור מתח לא מורווח או לרגש את הצופים דרך תפניות בלתי פוסקות בעלילה. כן קיימות מספר תפניות לאורך תשעת הפרקים, אבל מהסוג שלא יפתיע צופים ערניים. במקום זאת, יוצרי הסדרה מסתמכים על יצירת הזדהות עמוקה עם האחיות פרייס, דולורס הבטוחה בעצמה ומריאן השקטה, כך שנבין את הבחירות הבלתי אפשריות שעומדות בפניהן, אבל גם נופתע ונתאכזב מאותן בחירות כל פעם מחדש. ושם טמון סוד הצלחתה של הסדרה: העמימות המוסרית שלה, ההימנעות מהפרדה בינארית בין טובים לרעים והשארת השיפוט המוסרי לצופים עצמם. כך הופכת "אל תגיד כלום" מסתם עוד מותחן היסטורי מבדר ליצירה שתישאר ותלווה את הצופים בה גם זמן רב לאחר שיסיימו אותה.