2024 הייתה שנה מיוחדת מאוד בטלוויזיה. גם 2023 הייתה שנה מיוחדת, ואם חושבים על זה לעומק, כמוה גם 2022. יודעים מה? אפילו 2021 הייתה מיוחדת למדי וגם 2020. זה כאילו, כאילו… כל שנה היא עולם ומלואו, וכאשר אלפי סדרות עולות מדי שנה, וכל אחת ואחד מאיתנו בוחרים את הדברים שהכי מתאימים עבורנו – כולנו מקבלים שנת טלוויזיה שונה ומיוחדת מזו של אחרים.
והנה אני פה, שנה חמישית ברציפות, מסכם את שנת הטלוויזיה המיוחדת שלי; הסדרות שהכי עשו לי את זה ושבזכותן אחייך כאשר אזכור את 2024. אתם מוזמנים להסכים ואתם מוזמנים שלא להסכים, מערכת התגובות שלנו דמוקרטית למדי ואני כמעט שמח לשמוע גם דעות אחרות. נצא לדרך.
סדרות הקומדיה הטובות ביותר:
מקום שלישי: "מה שקורה בצללים" (עונה 6, אחרונה)
[הולו / FX / דיסני פלוס / yes]
זה לקח שש שנים נפלאות, והנה הגיעו לסיומם צילומי הפקת הדוקו (שלא ברור היכן ישודר) על אודות קבוצת השותפים המעט־משונים שגרים בבית אחד בסטטן איילנד: ננדור, לזלו, נדיה, גיירמו וקולין רובינסון (זמן טוב לשאול: מי בעל הבית שלהם?). אני אפילו לא אוהב את הז'אנר המוקומנטרי ובכל זאת, בשונה מהנסיונות הכושלים של ננדור והחבר'ה לכבוש את סטטן איילנד – "מה שקורה בצללים" הצליחה לכבוש אותי, בין אם בזכות הבדיחות (אין דקה בלי פאנץ'), הדמויות (הייתי יושב לשיחה או שתיים עם הברמן האנושי ג'קי דייטונה) והאופן בו אירועים שגרתיים כמו טיול ללאס וגאס או צפייה בסופרבול (סליחה, "Superb Owl") הפכו להרפתקה יוצאת דופן, לרוב מדממת, לעיתים מינית וכמעט תמיד מצחיקה. תפיסת העולם הארכאית של קבוצת הערפדים הזו מעניקה נקודת מבט חדשה על החברה שלנו, והביצוע של השחקנים והכתיבה הנהדרת הופכים את כל העסק למצחיק. ולא רק זה – הסדרה מסתיימת רגע לפני שתחושת המיצוי משתלטת עליה, ובכך מצליחה להפוך לנצחית.
מקום שני: "בלואי" (עונה 3, חלק 3)
[דיסני פלוס, דיסני ג'וניור, כאן 11]
בבואי לבחור קומדיה מתוך מגוון הקומדיות שראיתי, אני מנסה קודם להיזכר בסדרות שהצחיקו אותי יותר מאחרות (משהו שאולי גם פרסי האמי צריכים לעשות), ואין לי צל של ספק שסדרת הילדים "בלואי" עשתה בדיוק את זה.
באפריל האחרון עלה ברחבי העולם (שמחוץ לאוסטרליה) מקבץ הרפתקאות חדשות של קומדיית המצבים על זוג ההורים הסבלני בהיסטוריה, ועמו כמה מהפרקים הטובים ביותר שידעה הסדרה הזו: בין אם זה "חנות טלוויזיה" ובו בלואי וחבריה משתעשעים עם מצלמות אבטחה בסופר, "דרקון" שמספר סיפור הרפתקאות קלאסי ומעביר נקודה סוחטת דמעות מעברהּ של אֵם המשפחה צ'ילי, או "קריקט" שמנקז לכדי שבע דקות את סיפור חייו של ראסטי שעד כה ראינו ממנו בעיקר רמזים – וזאת במהלך משחק קריקט אינטנסיבי.
ועל אף ששבעתי מהפרקים החדשים האלה, "בלואי" הפתיעה עם שלושה פרקים נוספים שמהווים מעין סיום לסדרה על אף שברור לכולנו שהיא תמשיך מתישהו (אנחנו כבר יודעים בוודאות על סרט קולנוע) – ובכללם "השלט": פרק בן 28 דקות (!) שסוגר מספר קצוות עלילה שנפתחו לאורך הסדרה ומעניק למשפחת הילר, או לפחות לבנות של משפחת הילר, הרפתקאה גדולה אחת אחרונה (נו, לבינתיים).
ועוד לפני שהספקתי לומר "טוב תודה רבה, אפשר חשבון?", עלו לאורך השנה 20 קצרצרים, פרקים בני דקה עד שלוש, חלקם לא נופלים מאיכות הפרקים הארוכים (עד כמה שאפשר לקרוא לפרקים בני שבע דקות "ארוכים"): כולל "קוביות" המופתי ובו סבא וסבתא של בלואי ובינגו מוצאים את עצמם הולכים על קצות האצבעות (תרתי משמע) כדי לא להפיל את מגדל הקוביות שהילדות השובבות בנו אצלן, או "חומי דובי" – בובת יד של בנדיט בלש פרטי (החולם בכלל להיות מתופף של לד זפלין) שיוצא לחקור תעלומה.
"בלואי" היא סדרה נהדרת ונדירה מסוגה, כזו שמבוגרים וילדים קטנים יכולים להנות ממנה יחדיו – ולא נראה לי שמאז "ארתור" הייתה אחת כזו. לכן אם טרם התחלתם אותה, לא ברור לְמה אתם מחכים.
מקום ראשון: "האקס" (עונה 3)
[Max / HOT]
ולמרות האהבה הגדולה שלי ל"בלואי", קומדיה אחת השנה התעלתה מבחינתי על כל דבר אחר (גם אם הילדים שלי לא ממש יכולים לצפות בה איתי, בניגוד לסדרה קודמת ברשימה, "מה שקורה בצללים").
הקונספט של "האקס", סדרה בה אושיית קומדיה מיתולוגית חוברת אל כותבת צעירה בתעשייה, הייתה אמורה למצות את עצמה כבר אחרי עונה. אלא שלא רק שהסדרה שמרה על האיכות שלה לאורך העונות, היא השתפרה משנה לשנה (או טכנית משנתיים לשנתיים, שזה פרק הזמן בין עונה 2 ל-3), כשהעונה השלישית הביאה את מערכת היחסים בין ג'ין לאווה לנקודת רתיחה – וגם הכינה את הקרקע לְמה שמסתמנת כעונה רביעית פנומנלית (בתקווה שלא נצטרך להמתין גם עבורה שנתיים).
היופי של הסדרה טמון בשילוב שלה בין קומדיה ואנסמבל מיוחד של דמויות צבעוניות (אפילו את קיילה שלא סבלתי בעונה הראשונה למדתי לחבב) לצד רגעים מקסימים ומרגשים כמו הפרק בו ג'ימי מנסה, בערב חג המולד, לשכנע את נכדו הזקן והעקשן של קומיקאי מיתולוגי (כריסטופר לויד) למכור את הזכויות לסיפור החיים על סבא שלו – ומזמין אותו לארוחת חג לאחר שג'ימי מבין שהאיש פשוט בודד. רגעים שכאלה הם שהופכים את "האקס" מבחינתי ליצירת מופת (אוקיי, זה ומסיבות קולונוסקופיה). אם טרם התחלתם את "האקס" עכשיו זו הזדמנות מצוינת, היא יורדת בקלות בגרון (את כל שלוש העונות ראיתי בפחות משבוע) ואין בה רגע דל.
סדרות הדרמה הטובות ביותר:
מקום שלישי: "פארגו" (עונה 5)
[FX / הולו / דיסני פלוס / HOT / סלקום]
יוצרים יקרים: בבקשה תפסיקו להעלות את סדרות האיכות שלכם בסופי שנה. זה מאוד מקשה עלינו המבקרים בסיכומים וברשימות. כך למשל, אשתקד נעדרה "פארגו" מהטקס כיוון שהעונה החמישית שלה עוד הייתה בעיצומה, ואי אפשר לחלק פרס לסדרת דרמה בלי לדעת שהיא תנחת כמו שצריך.
ועל אף רק שלושה פרקים של "פארגו" שודרו ב-2024, אני לא יכול להביא את עצמי לא לכתוב על "פארגו" כי זו לא סדרה שמתעלמים ממנה (אלא אם אתם פרסי האמי). ויותר מזה, אותם שלושה פרקים ששודרו השנה הם מופת של טלוויזיה, ומעטות הסדרות שהגיעו לגבהים של "פארגו" – סדרה שמבחינתי התעלתה מזמן על הסרט שאת שמו היא נושאת; זו סדרה כאוטית, מצחיקה, דרמטית, אבסורדית, מותחת – והשלג לצד המבטא המינסוטי הם רק הדובדבן שבקצפת (אני לא יכול יותר לומר את המילה "מינסוטה" בלי להישמע ספק עילג ספק גזען).
וכל זה עובד בזכות תצוגות המשחק הנהדרות של ג'ונו טמפל כאימא טיפוסית מהפרוורים שעברה רודף אותה; ג'ניפר ג'ייסון לי בתור החמות העשירה; סאם ספרול בתפקיד… ובכן, זה מורכב וספויילרי; אה וכמובן גם ג'ון האם בתפקיד הנבל – תפקיד שהוא עושה כאן יותר מדי טוב. מה נסגר ג'ון? איפה הצד האפל הזה שלך היה עד עכשיו? אפילו אדגר רייט לא הצליח להוציא אותך מאיים ב"בייבי דרייבר" (ואי אפשר לומר שהוא לא ניסה).
בכל אופן "פארגו", על אף שהיא חיה על התפר המוזר שבין 2023 ל-2024, היא ללא ספק אחת הסדרות שהפכו את 2024 לְמה שהיא, ואם עוד לא הזדמן לכם לצפות בה (מזכיר ש"פארגו" היא אנתולוגית ואין צורך לצפות בעונות הקודמות. על הרביעית אף רצוי לדלג) אני ממליץ שתנטשו את הכתבה ולכו לעשות זאת עכשיו.
מקום שני: "שר הטבעות: טבעות הכוח" (עונה 2)
[פריים וידאו]
"שר הטבעות: טבעות הכוח" היא, עבורי לפחות, אירוע טלוויזיוני. אפוס עתיר תקציב, אלא שבניגוד לסדרות כמו "מלחמת הכוכבים: האקולייט" (שעלתה 230 מיליון דולר), התקציב של "טבעות הכוח" ניכר בכל שוט ופריים.
ובעוד העונה הראשונה הייתה סך־הכל סבבה עם מספר רגעים מוצלחים פה ושם, השנייה נסקה גבוה, בעיקר כי סוף סוף יש לנו נבל מאיים! למעשה, הגרסה של "טבעות הכוח" לסאורון היא הגרסה המוצלחת ביותר של סאורון עד כה. לא עוד עין בוערת על הר אלא אישיות מורכבת, מניפולטיבית ומאיימת. במובן הזה, "טבעות הכוח" עשתה טובה גדולה לטרילוגיה של פיטר ג'קסון משום שבזכותה מבינים עד כמה זדוני הוא סאורון. וצ'ארלי ויקרס, שהתחיל את הסדרה כמקבילה עלי־אקספרסית של ארגורן, הוא עכשיו הדבר המוצלח ביותר בה.
אני מודה שבהתחלה חששתי ממעבר ההפקה מניו-זילנד לבריטניה, אבל אם לא הייתי יודע זאת מראש לא הייתי מבחין בהבדל. זו עונה מרהיבה כמו קודמתה אם לא יותר, ועמוסה בתככים פוליטיים, קרבות יפהפיים ופרק אחד מיוחד ששם בכיס הקטן את כל "פרקי 9" המיוחדים של "משחקי הכס" – והכוונה היא לפרק השביעי "נגזר ליו למות".
יודעים מה? אני מוכן גם להכריז שהפרק יכול להתחרות מול מה שפיטר ג'קסון עשה במסך הגדול. סרטון מאחורי הקלעים ובו רואים את אלפי הניצבים ואת הדגש על הפרטים הקטנים בשריון שלהם רק מנציח את תאוות הבצע של אמזון, אבל זה לא אומר שאלה שעובדים עליה לא עושים זאת במלוא התשוקה. נכון שהיא עדיין לא מושלמת וישנם קווי עלילה שגרמו לי להרים גבה (אני מסתכל עלייך, נומנור) אך השלם גדול מסך חלקיו. "שר הטבעות: טבעות הכוח" היא סדרה שלא דומה לאף סדרה אחרת, והיא עושה זאת באהבה.
ולמה לא הכריזו עדיין רשמית על עונה שלישית והאם אני צריך לדאוג?
מקום ראשון: "שוגון" (עונה 1, מסתבר)
[FX / הולו / דיסני פלוס]
את כל מה שיש לי לכתוב על "שוגון" כתבתי כבר בביקורת – אם כי יש עכשיו בעיה עם משפט הסיום:
"וכיוון שעונה נוספת לא תהיה – זו מיני סדרה – אז מי מכם החוששים מהתחייבויות ארוכות טווח יכולים לצפות ב"שוגון" בידיעה שיש לה התחלה (נהדרת) וסוף (נהדר)".
אבל עזבו שטויות. עם עונה נוספת או בלי עונה נוספת: העונה הראשונה של "שוגון" עומדת בפני עצמה ונראית, כתובה, מבוימת ומתנהגת כמו "משחקי הכס" בימיה היפים, והיא מבחינתי היורשת האמיתית שלה (מה שאירוני בהתחשב בכך ש"בית הדרקון" קיימת). זו סדרה רוויה בניואנסים ובדמויות טראגיות עגולות, וכל השבחים להם זכתה מוצדקים, ואף מעבר. הייתי דבוק למסך מדי פרק, ומזמן לא חשתי צורך בוער כל־כך להרדים את הילדים כמה שיותר מהר כדי שאוכל לשעוט לספה עם שלט טלוויזיה ביום בו עולה פרק חדש. אז מחילה "פארגו", היית באמת נהדרת. וסליחה "טבעות הכוח" (אם זה מעודד אותך, אני בהחלט מצפה לעונה חדשה שלך יותר משל "שוגון") אבל רק סדרה אחת הביאה אותי למצב שבו הייתי עם עיניים פעורות לכל אורכה – וזו הסדרה עם טקסי תה אינטנסיביים וסצנות חארקירי.
ועוד כמה פרסים
סדרת האנימה של השנה: "Dandadan" (נטפליקס)
זאת לא האנימה היחידה ברשימה עם שם מוזר שכולל הרבה D וחייזרים (אבל עליה בהמשך). למעשה, אני לא בטוח בכלל איך להסביר את "Dandadan". זו סדרת אקשן אבל היא גם קומדיה אבל היא גם רומנטיקה אבל היא גם מדע־בדיוני אבל היא גם על־טבעית אבל היא גם מותחן אימה אבל היא גם הומור שירותים אבל היא גם דרמה סוחטת דמעות. בגדול, הסדרה מתחילה כאשר תלמידת תיכון יפה ופופולרית שמאמינה ברוחות ושדים ותלמיד תיכון ביישן שמאמין בחייזרים יוצאים ערב אחד לאזור נטוש להוכיח כל אחד את האמונה של עצמו – ומגלים ששניהם צדקו.
ומהשנייה הזו, הסדרה (בהפקת Science Saru, אותו סטודיו מאחורי "אינו-הו" ו"דבילמן: בכיין") הופכת לרכבת של טירוף והרפתקאות כפי שאף סדרה אחרת לא עשתה לפניה – וזאת מבלי שהיא שוכחת את המרכיב החשוב ביותר שלה, הרגש.
ודווקא הסדרה המוזרה הזו בה האשכים של הגיבור הראשי נחטפו (אל תשאלו. פשוט תצפו) הביאה אותי למצב של בכי וייבבות כמו תינוק שאיבד מוצץ, בפרק שרק המחשבה עליו מפעילה לי את בלוטת הדמעות. רק סדרה מיוחדת כמו זו מסוגלת לזגזג בין דרמה ובין קומדיה ובין אבסורד במיומנות שכזו. לא הייתה אף סדרה אחרת שגרמה לי לצחוק ולבכות ככה, מה שטכנית אומר ש"Dandadan" היא גם הקומדיה הטובה ביותר של השנה וגם הדרמה הטובה ביותר של השנה. מטבע הדברים (שוב, האשכים של הגיבור נחטפים), היא לא לכל אחד ואחת. לכן על אף שאני אישית התאהבתי בה מהפרק הראשון, תנו צ'אנס לארבעת הפרקים הראשונים (המרכיבים את הארק הראשון בסדרה) לפני שאתם חורצים את הדין.
פרס האפוס היוקרתי בהפקה מערבית שמתרחש ביפן בעבר, ובכיכובה של אנה סאווי שהוא לא "שוגון": "פצ'ינקו" (עונה 2). אחת הסדרות האהובות עליי ניפקה השנה עונה שנייה מוצלחת אף יותר מהראשונה (ושלא יהיה ספק: הראשונה נהדרת) ושהתלבטתי רבות האם לתת את המקום השלישי לה או ל"פארגו", ובסופו של דבר בחרתי ב"פארגו". האם אני שלם עם הבחירה? לא. האם בא לי סנדוויץ'? כן, אבל זה לא קשור.
פרס הסדרה הטובה שהתאהבה בעצמה קצת יותר מדי: "הדוב" (עונה 3). כן, הסדרה נהדרת. כן, הדמויות עמוקות. כן, הכתיבה קולחת. כן, המשחק אמין. כן, הצילום פנומנלי. אבל, וזה אבל גדול, נדמה ש"הדוב" שכחה שהיא אמורה להיות דרמה-קומית (הגם שההיבט הקומי היה מוטל בספק עוד מההתחלה) על מסעדה משפחתית – ובטח שלא אפוס פילוסופי רווי מלודרמות. אני מקווה שהעונה הרביעית והאחרונה תזכור גם לקדם את העלילה.
פרס הנפילה הכואבת ביותר על הטוסיק: "אקדמיית המטריה" (עונה 4, אחרונה). לא שמלכתחילה הסדרה הזו הייתה יצירת מופת, אך לפחות היא ניפקה כיף נטול מחשבה לאורך עונותיה הקודמות. אלא שהעונה הרביעית והאחרונה היא קשקוש מסורבל ולא קוהרנטי (לא שאני מכיר קשקושים קוהרנטיים) שסותר את כל מה שהסדרה בנתה עד כה. לא הייתי טורח להתחיל אם הייתי יודע שזה יהיה הסוף שלה.
פרס האפילו שאני מעריץ סלחן עם סנטדרטים נמוכים, גם לי יש גבולות: "מלחמת הכוכבים: האקוליט". אם, עד כה, ניכר שעל כל סדרות "מלחמת הכוכבים" עבדו אנשים שלמצער חיבבו את "מלחמת הכוכבים" ושגם אם לא תמיד הצליח להם, לפחות הכוונה הייתה חיובית – נדמה כי "אקוליט" נוצרה על־ידי אנשים שמעולם לא ראו את אחד הסרטים או הסדרות; לא הייתה אף סדרה אחרת שפגעה במותג באופן שכזה, אדרבה לאחר שבוטלה – מה שמותיר, לראשונה, פרויקט לייב אקשן של "מלחמת הכוכבים" שלא יזכה לסגירת מעגל (אבל היי, לפחות "צוות שלד" חמודה. הייתי מעניק לה פרס אבל זה ייאלץ לחכות לשנה הבאה).
פרס האה נכון זה היה השנה: "אקו". סדרה בינונית ומיותרת יותר מלהתעורר מוקדם בשבת בבוקר. בלי סצנות אקשן זכירות ובלי עלילה עם מהות כלשהי (למעט בניית תשתית בפרק האחרון לסדרה החדשה של "דרדוויל", וגם את זה אפשר היה להשאיר ל"דרדוויל") "אקו" היא עוד פרויקט מארוול ששוחרר ונשכח כמו נאד ברוח.
פרס העיבוד המוצלח ביותר למשחק וידאו: "פולאאוט" (עונה 1). סדרה שהיא מהנה כפי שהיא אלימה, העלילה למרבה ההפתעה לא מטומטמת והיא נראית כמו שקיעה בחיפה (כלומר מדהים). "פולאאוט" מוכיחה שעיבוד מוצלח למשחק וידאו לא חייב להיות קודר, אפל או נאמן ב-200% למקור (עם כל האהבה שלי ל"אחרונים מבינינו"), אלא מספיק שיהיה נאמן לשורשים שהפכו את המקור לפופולרי ואהוב. יש משהו נחמד בזה שגם המעריצים וגם צופים חדשים לא יודעים מה עתיד לבוא.
פרס העיבוד הקצת-פחות-מוצלח לשחק וידאו: "ארקיין" (עונה 2, אחרונה). וגם "ארקיין" הייתה כזו, סדרה שעונתהּ הראשונה עשתה הכל נכון – ומעבר. והיותה של "ארקיין" קרובה לשלמות כואבת לי יותר מכל סדרה מחורבנת-לחלוטין ששודרה השנה; משום שבעולם מקביל, הייתי מעניק ל"ארקיין" את המקום הראשון בסדרות הדרמה של השנה – כפי שעשיתי ב-2021. לכן צובט לראות את העונה השנייה לא מקבלת אפילו את פרס עיבוד משחק הווידאו המוצלח ביותר. וזו לא עונה רעה, כן? היא נראית יותר טוב מכל סדרה אחרת ויש בה רגעים שגרמו לי לצהול ולהתרגש. אבל בסופו של יום, ניכר שהסדרה הייתה צריכה או עונה נוספת או לחתוך את השומן (במקרה הזה, כל הממבו ג'מבו על היקום). אוי, היגון.
פרס הסדרה הטעימה: "מבוכים ומטעמים" (Delicious in Dungeon). סדרת אנימה פופולרית שסביר להניח ששמעתם עליה, ועוסקת בחברי פמליה שהפסידו לדרקון אדום השוכן בתחתית מבוך (קרי "דאנג'ן") וכעת עליהם לשוב לסבב נוסף כדי להציל אחת מהם שנותרה מאחור. כדי לחסוך במשאבים, הם מחליטים לבשל ולאכול את המפלצות – ומגוון המתכונים, תהיו מופתעים לדעת, מגרה למדי.
וזה עובד. לא רק הרעיון שלהם, אלא הרעיון של הסדרה. אנימה על אנשים שאוכלים מפלצות נשמע כמו קונספט ביזארי כפי שהוא נישתי אבל "מבוכים ומטעמים" היא לא סדרה רק על בישול מפלצות, היא גם סדרת אקשן והרפתקאות היורדת לנבכי נפשו של האדם, והיא עושה זאת באמצעות המון קסם (תרתי משמע) והומור. נוסף על כך, המסתורין מאחוריה – וספציפית ההיסטוריה המעורפלת של המבוך בו הסדרה מתרחשת, היא הארוחה האמיתית פה. וזה טעים. זמינה בנטפליקס.
פרס אכזבת השנה: "בלש אמיתי: ארץ הלילה". עצוב לראות איך סדרה שהציבה סטנדרט חדש לסדרות בלשיות הגיעה למעמד כזה מביש, וזה עוד אחרי שהיא קיבלה את ג'ודי פוסטר! אם כי מוכרח להודות שיש בזה משהו מרשים.
פרס אכזבת השנה (בסדרה שיש בה דרקונים): "בית הדרקון" (עונה 2). לא הייתי חסיד גדול של העונה הראשונה כפי שהמתגלגלת שכתבתי תעיד, ובכל זאת היה ניכר שזאת ביצירה שיכולה לעמוד בגאון לצד "משחקי הכס" עונות 1-4 כאפוס פנטזיה פוליטי, יוקרתי וחכם־יחסית. עונה 2, לעומת זאת, יכולה לעמוד בגאון לצד "משחקי הכס" עונות 7-8 – ותגידו מה שתגידו על "משחקי הכס", לה לקחו יותר עונות להתדרדר.
פרס הסדרה הגרועה ביותר שאני אוהב: "קוברה קאי" (עונה 5, חלקים א'-ב'). זו סדרה שהחלה דרכה בתור טייק מעניין על "קראטה קיד" והפכה בשלוש העונות האחרונות לאופרת סבון עם קראטה. אבל זו אופרת סבון עם קראטה! איך אפשר לא לאהוב את זה?
פרס הסדרה הישראלית הטובה של השנה: "הצבי". לא שזה מפתיע במיוחד כי ראיתי רק שתי סדרות ישראליות (במלואן) והשנייה היא עונה 3 של "המפקדת". כך ש… אתם יודעים. ובכל זאת, גם בהיעדר תחרות, "הצבי" מוכיחה שישראל יכולה וצריכה להפיק יותר דרמות היסטוריות – ולהעניק יותר תפקידים ראשיים לאור בן מלך.
פרס הסדרה הישראלית הגרועה של השנה: "המפקדת" (עונה 3, אחרונה). ראו למעלה.
פרס הסדרה שאני צופה בה רק כי אני אוהב את השחקנים: "רק רוצחים בבניין" (עונה 4). זו סדרה שהחלה דרכה כטייק מרענן, קליל ולא-כזה-מטומטם על סדרות בלשיות, ומאז היא הפכה לתצוגת תכלית של שחקני אורח. מילא זה, אבל גם החקירות הבלשיות בה צפויות (נווווו זה אף פעם לא החשודים שבפרקים הראשונים!) והעלילות נהיות מופרכות מעונה לעונה. אני כבר לא מדבר רק על כמות הרציחות בבניין אחד אלא הרמיזה שיש לסדרה הזו מוריארטי שמושך בחוטים עוד מהעונה הראשונה; אני מבקש, "רק רוצחים בבניין" – זכותך להיות לא־משהו, אבל אל תהרסי בדיעבד גם את העונה הראשונה.
פרס הסדרה שאני זוכר שנהניתי ממנה בזמן אמת אבל לא זוכר למה: "הבנים" (עונה 4). זו סדרה שאני בן החמש-עשרה כנראה היה מכתיר לדבר הכי טוב שאי פעם נוצר. אני בן הממש-לא-חמש-עשרה עדיין נהנה מההומור, האקשן ומהדמויות אבל די העסק הזה מוכרח להתכנס לסיום (מה שמסתבר שיקרה בעונה החמישית. אבל אני בספק שיסתפקו בה ולא יכריזו על עשר סדרות ספין-אוף שימשיכו את העלילה, כפי שקורה עם "המתים המהלכים").
פרס הסדרה המצחיקה־יותר על אנשים עם כוחות־על: "יוצאת מן הכלל" (עונה 2). מה שמזכיר לי, העונה השנייה הסתיימה במרץ ולא שמענו מילה על חידוש או ביטול. דיסני, אני יודע שזה נוגד את המוטו שלכם אבל בבקשה – לא לאכזב הפעם.
פרס הסדרה שהכי רלוונטית לחיים שלנו: Dead Dead Demon's Dededede Destruction.
"DDDDD" היא סדרת אנימה שעוקבת אחר חיי היומיום של קבוצת בנות בשנתן האחרונה בתיכון (אהבות, לחץ מהעתיד ומשפחה), שמתהפכים כאשר חללית עוצרת מעל שמי טוקיו. שלוש שנים לאחר מכן, ומבלי שנראה שהחללית הזו עשתה משהו או בכלל זזה, השִגרה שבה למסלולה במקביל לחיים בצל האיום.
היופי ב"DDDDD" (המבוססת על מנגה שנכתבה ב-2014, מתרחשת ביפן ונכתבה על-ידי יפני) הוא פסיפס חיי היומיום שמזכיר דווקא את חיינו בפינה הקטנה שלנו במזרח התיכון, אדרבה בשנה ומשהו האחרונות: התאריך של הופעת החללית והאסון הקשה בעקבותיה הפך לשם שחור ושגור בפי כל (בסדרה מדובר ב-31 באוגוסט); הניסיון לשמור על שפיוּת וחיי יומיום רגילים ככל הניתן גם כשהעתיד לוט בערפל; אוטובוסים מיוחדים עם מדריכים שמסיירים באזורי אסון; אנשים שיוצאים להפגין עם שלטים ב-20:00 ולהצגה ב-21:00; תיאוריות קונספירציה; קרע בין האזרחים; המאבק ברשתות החברתיות; החשש לצאת החוצה פן ינחת עליך משהו מסוכן; זה שכולם לכל הפחות מכירים מישהו שמכיר מישהו; וכלה בשאלה שמרחפת קבוע באוויר: "מדוע לא עזבתי עדיין למקום אחר?".
תוסיפו לכך אנימציה יוצאת דופן עם רקעים ריאליסטיים להפליא ודמויות שמתנהגות כמו שבני-אדם במציאוּת מתנהגים, ותקבלו סדרה שהיא אולי ההפך הגמור מאסקפיזם (בעיקר בחלקים המאוחרים שלה) אבל שהצפייה בה חובה. זמינה בקראנצ'ירול.
פרס הסדרה הטובה ביותר שלא ראיתם: "טוקיו וייס" (עונה 2). לצד "האקס", זו אחת הסדרות שהכי אהבתי בשירות MAX מבית HBO: יש בה יאקוזה ודרמה ויאקוזה ותככים ויאקוזה וחקירה בלשית ויאקוזה ותככים פוליטיים ואמרתי כבר שיש בה יאקוזה? הכותרות אגב טוענות שהסדרה בוטלה אחרי העונה השנייה, אם כי העונה השנייה סגרה את כל קצוות העלילה (שמבוססת על ספר אוטוביוגרפי שעובּד במלואו) אז מבחינתי היא הסתיימה, לא בוטלה. לכו לראות. יש בה יאקוזה.
פרס הסדרה בעלת ההייפ המוקצן ביותר: "אייל קטן". מקווה שאף אחד מכם לא יתחיל לשלוח לי הודעות SMS ולחכות לי בתחנת האוטובוס ליד הבית שלי בגלל זה, אבל "אייל תינוק" היא סדרה בסדר גמור עם כתיבה בסדר גמור ועלילה בסדר גמור ומשחק בסדר גמור, אבל רחוקה מכמות השבחים שאנשים אומרים שאני אמור להרעיף עליה. נשלח מהאייפון שלי.
פרס הגילטי פלז'ר: "רוחות רפאים" (הגרסה האמריקאית). בגדול, כבר אין סיבה לראות סדרות של רשתות ברודקאסט – אלא אם אלה קומדיות. ומי שמביאה לי הכי הרבה נחת רוח (ראיתם מה עשיתי פה) היא "רוחות רפאים", סיטקום מטופש שנהיה הזוי מעונה לעונה (בחייאת, כמה אנשים מתו באחוזה הזו?) אבל היא עושה נעים, היא לא דורשת הרבה מחשבה (או מעט מחשבה) והדמויות חמודות מאוד.
פרס הביטול הכואב של השנה: "שודדי הזמן". זה כאב במיוחד גם כי אני גם חובב היסטוריה וגם חובב הומור בריטי, והסדרה הצטיינה בשתי הגזרות האלה. לא יפה אפל. לא יפה בכלל.
פרס ההופעה הטובה ביותר: הבחירה בזוכה לפרס הזה היתה קשה, מאוד. היו הופעות נהדרות השנה, בעיקר מצד נשים, והדחף הראשוני היה להתיישר עם הקונצנזוס ולהעניק את הפרס לאנה סאווי על הנפלאות שעשתה ב"שוגון". אבל תהיתי אם אולי לתת את הפרס לג'ונו טמפל שהייתה פנומנלית ב"פארגו" (והאמי צריך להתבייש בעצמו) או אולי לקים מי-הא שהביאה תצוגת משחק פנומנלית ב"פצ'ינקו". התלבטתי גם אם לתת את הפרס לקולין פארל כי לשחק איך שהוא שיחק ב"פינגווין" מתחת למעטה האיפור והפורסטטות האלה – הוא לא ראוי לפרס משחק, הוא ראוי לסיכת לוחם.
אלא שבסופו של יום בחרתי דווקא בעמיתתו כריסטין מיליאוטי – מי שגרמה לי לפתח סימפתיה כלפי דמות של רוצחת, ומי שהיא ללא ספק אחת השחקניות הטובות בתעשיה והיפנטה אותי למסך בכל סצנה. שאפו.
פרס סדרת האנימציה המערבית של השנה: בהתחשב באכזבה מ"ארקיין" הפרס הולך, באופן טבעי, אל "באטמן: הלוחם בגלימה", סדרת אנימציה שחולקת כבוד לסדרת האנימציה משנות ה-90 ומקרקעת את באטמן. פה הוא מזיע גם מול בריונים רגילים ששודדים בנק – כי עם כל הכבוד לסרטים והקומיקס, לא אכפת לי כמה אומנויות לחימה המיליונר הזה מכיר; הוא בכל זאת בן־אדם, והוא לא אמור ללכת מכות עם בן אלמוות מעופף, וכמעט לנצח.
פרס הסדרה המפתיעה של השנה: "סטודיו לחלומות". לא הסתרתי את האכזבה שלי מ"הקול בראש 2". לכן הופתעתי לגלות שסדרת הספין-אוף על הסטודיו שבראש שלנו שאחראי על הפקת חלומות היא לא רעה בכלל: מצחיקה, מרגשת ואינטליגנטית. ממש כמו הסרט הראשון! למעשה, עם ארבעה פרקים בני חצי שעה שיצאו ביחד, זה פשוט סרט נוסף של פיקסאר שלדעתי היה יכול לתת ריצה מכובדת בקולנוע (אבל אני שמח שלא).
פרס הסדרה המדכאת הטובה ביותר: "על תנועת כדור הארץ". כן, עוד אנימה, כי אנימה היא מדיום ולא ז'אנר ויש הרבה סדרות נפלאות שאתם מחמיצים. הפעם מדובר בסדרה היסטורית על הליוצנטריות, הכנסייה ומה שבאמצע – ומה שבאמצע זה עינויים. זו סדרה נהדרת על הטבע האנושי ועל מקומנו בעולם הזה ביחס למדע וביחס לדת. רק בבקשה לא לגשת למבחן בהיסטוריה על פיה, הכנסייה לא באמת שרפה אנשים שהאמינו שאנחנו סובבים סביב השמש. זמינה בנטפליקס אגב.
פרס השיר הטוב ביותר: "הבלדה לדרך המכשפות" מתוך "אגתה לאורך כל הדרך":
בהחלט שנה מוצלחת למכשפות מזמרות.
ואלה היו פרסי הטלוויזיה מטעם עצמי. יש כמובן המון סדרות שאינן פה פשוט כי לא ראיתי אותן או שפרשתי מהן באמצע ואתם יותר ממוזמנים לספר לי את דעתכם עליהן או על כל דבר אחר שקשור לסדרות הטלוויזיה ששודרו השנה.
חייב להמליץ פה על Alma's Not Normal
סדרה של ה BBC שהעונה השנייה שלה עלתה השנה, לאחר שהעונה הקודמת שודרה אי שם ב 2020.
בעיניי היא פשוט האנטיתזה המושלמת לכל מה שיוצא מהוליווד. קורעת מצחוק, שוברת את הלב ומציגה דמויות דפוקות לחלוטין שאין לך שום ברירה אלא להזדהות איתן.
סאורון מעולם לא תפקד כאיזה נבל מורכב וטרגי בשר הטבעות
הוא בקושי דמות, יותר כמו כוח טבע. האם backstory מעמיק את הסיפור. לא בהכרח. במקרה הזה, בהכרח לא. הניסיון לתת baclstory לכל דבר, כמו עם הסרט מופסאה שעכשיו עלה, הוא עוד רעה חולה של הוליווד. מבחינתם עוד פרטים זה עוד תוכן לסיפור, לא עוד משמעות או עומק.
וטבעות הכוח אפילו לא נראית טוב. רק מוכיחה שלא משנה כמה תקציב ישפכו על מוצר תעשייתי, כשאין כוח יצירתי וחזון חזק מאחורי העסק זה נראה סתם כמו עוד פרסומת לסלקום
מה חידשת בדיוק בכותרת?
ברור שלא. לזה בדיוק רם התייחס: שבסדרה עשו את מה שלא עשו בסרטים.
ושאר ההודעה היא סתם דעה מוטעית, אבל זה לגיטימי כמובן.
לא מנסה לחדש ולהמציא אלא לציין את מה שמובן מאליו.
לא עשו את זה בסרטים וגם לא בספרים כי אין שום סיבה לעשות זאת. הסיפור לא מרוויח כלום מלהפוך את סאורון לעוד נבל מנומק (פיהוק). הסדרה סך הכל עושה מה שדיסני עושים כבר שנים כדי לסחוט כסף, והגישה של אמזון זהה בדיוק.
האם הסרט קרואלה הוסיף משהו מעניין בלהסביר את המניעים הפסיכולוגיים של הדמות. לא ממש. קרואלה דויל לא ממש צריכה מניע חות זה שהיא רוצה מעיל פרוותי מדלמטים.
דווקא מרשעת הוא בין היחידים בטרנד הזה שעשו את זה והוסיפו לסיפור המקורי במקום לגרוע ממנו. טבעות הכוח סתם גרם לפיהוקון קטן. בסדרה הזו אין שום דבר מהרוח הטולקינית וגם לא מזו הגקסונית. ההשוואה הכי טובה היא לסדרת הפריקוול של חולית שכביכול מנמקת ומעמיקה את היקום אבל בפועל סתם הפכה לגרסה כעורה ומשעממת של משחקי הכס. בדיוק כמו טבעות הכוח (איזה שם מטופש בחרו).
אז אני מצטערת דלא חידשתי לך יצחק. גם אתה לא תמיד מחדש לי וזה בסדר גמור. מעטים אלו שכן. שבוע מבורך
ב-'שר הטבעות' סאורון לא צריך מניעים עמוקים או מורכבים
אבל סאורון של 'טבעות הכח' בהחלט כן. אני לא בטוח מה אני חושב על הטרנד ההוליוודי הזה של פריקוולים שמנמקים את דמויות הנבל אבל אני בכל מקרה לא צופה ב-'טבעות הכח' כתוצר לוואי של 'שר הטבעות' אלא כסדרה העומדת בפני עצמה וככזאת אני מעדיף שיהיה בה אנטגוניסט מעניין ומורכב מאשר לא.
אני על הגדר בנושא סאורון
מצד אחד, הגישה שלי היא לאדפטציות היא – לפני הכל לסמן מה גרוע וחובה לשכתב ויהי מה. להשאיר חומר שהוא לכל הפחות נסבל. רק אחר כך, ממה שנשאר, לזהות מה מהותי לדמויות וחובה לשמור.
מצד שני, ביקום הזה הפשטות של הטוב והרע מובנית ביסודות והיא לא בעיה נקודתית של נבל אחד רדוד.
הקטע המוצלח ב"טבעות הכוח"
זה לא שסאורון הופך לנבל *מנומק* – אלו כמה סצנות בודדות שגם אני קיטרתי עליהן בביקורת. הוא הופך לנבל אחר ממה שהכרנו – במקום כוח הטבע, מישהו דמוי-אנושי, מניפולטיבי ותככן, ואכזרי להדהים. זה מה שטוב בו, לא המניעים.
אוקיי, אז נראה האקס.
ובנוגע לבלדה על דרך המכשפות – לא אמרת איזו גרסה…
של ששון שאולוב כמובן
(ל"ת)
אל תצחק,
מה שעומד בפני זה הוא רק שמארוול יסתכלו על מה פופולרי בישראל.
אז... צריך להיות פעוט או הורה כדי לאהוב את בלואי ולהזדהות איתה? זה כל הסוד?
(ל"ת)
איפה זה נכתב?
(ל"ת)
ממה שראיתי פה.
(ל"ת)
כן.. דיי
או לפחות להכיר אריך ילדים משחקים (אני לא פעוט ולא הורה). בלואי היא פנטזיית משחק שמכילה מצבים אמתיים בתוכה עד שהסדרה מתקרבת לרגעים לרמה של דוקומנטרי.
אני מסכים שיש שם פרקים חמודים (כמו ההוא עם מסעדת ההמבורגרים הדמיונית באמבטיה)
אבל זאת רחוקה מלהיות יצירת מופת. זאת אפילו לא סדרה לילדים, זאת סדרה לפעוטות, ולא שיש בזה משהו רע, אבל כשאני ניסיתי לפתוח כאן ובמסמ"צ דיונים על סדרות דיסני/ניק אף אחד לא לקח אותי ברצינות (וגם, נו, על כראמל.)
נו? זה העניין
זו סדרה לילדים (לא לתינוקות בגלל עניין השפה וקביעות אובייקט) אבל מושלמת לילדים בני 4-6 (ונחשו בנות כמה בינגו ובלואי?).
המופת פה הוא שהיא מצליחה לדבר גם אל בוגרים (וכן, כנראה יותר לבוגרים עם ילדים).
מעבר לזה שהיא מתארת ילדות בצורה נהדרת (או לפחות, את הצדדים הטובים של הילדות), היא גם נותנת להורים אידיאל שדי בר השגה (בגדול, לשתף פעולה עם הדמיון של ילדים).
תוך כדי, היוצרים מצליחים לזרות קצת ניצוצות של משמעויות עמוקות יותר.
למשל משחק עם קרטוני איקאה שמצליח לשלב בתוכו גם מעגל חיים מילדות עד מוות וגם את אבולוציית האדם כולל ספקולציות על עתיד המין.
או אולי כמה דקות על הורה של דמות משנית שמראה שאפשר להיות הורה טוב אפילו אם אין לך את הדמיון (והזמן) שיש להורים של בלואי.
או אולי הצגה של ילדות עם בלון שבה סצינה של 2 שניות מגלה סיפור עצוב שכנראה קרה לפני שהילדות נולדו.
שוב, זו לא פסגת היצירה אבל זה הרבה הרבה יותר טוב ממה שסדרת ילדים צריכה להיות.
ולחשוב שה PITCH המקורי לסדרה היה פפה, אבל אוסטרלי..
ואין לי בעיה עם זה.
כן יש לי בעיה (ותהיה) עם למה סדרות ילדים ונוער שפונות לקהל טיפה יותר מבוגר לא זוכות לכזה מבול של תשבוחות.
כן אבל..
מה שאתה וגיל אומרים זו בדיוק הכוונה של אסתטיקה.
הסדרה בלואי היא סדרה לילדים ואין בה הרבה מעבר
גם אני ניסיתי לראות אותה ואחרי כמה פרקים הבנתי שהיא עוד סדרת ילדים
גם אם מידי פעם יש בה דברים עמוקים
אבל היא לא סדרת ילדים שמכוונת גם למבוגרים.
או במילים אחרות – היא לא ארתור, היא לא גוורטי פולס, פינאיס פרב, או סדרות מהחינוכית כמו מקיף מילאנו לדוגמא שיש בהן מסרים חינוכיים או תחכום שמכוון גם למבוגרים .
הבדל קטן..
סדרות כמו גוורטי פולס, פינאיס פרב ואולי גם ארתור (לא מכיר) מיועדות לקהל בוגר יותר כמו נוער ויש בהן מספיק תחכום, מודעות עצמית ועומק כדי לעניין גם מבוגרים.
בלואי היא סדרה לילדים שיש בה את כל זה בלי לעבור מעל לראש של ילדים בני 5.
בנוסף, אין בה עלילות מותחות, פרקי סיום עונה או ברווזנים, היא פשוט סדרה על שתי אחיות והמשחקים הפשוטים שלהן עם ההורים וחברים.
היא מצליחה להיות מתוחכמת בלי עלילות מורכבות ופרודיות על ז'אנריים בתעשייה ועמוקה בלי לאבד את התום הילדותי שלה.
היא גם גורמת לי לנסות להיות הורה יותר טוב.
אבל הכי חשוב, הילדים שלי רואים את זה ועדיין לא הצלחתי לשכנע אותם לתת צ'אנס לגרוויטי פולס
נו אז הנה, אתה הורה. (יש פעוטות שכותבים בעין הדג?)
אני מניח שהיחס של אלהוריים אחרים לבלואי הוא כמו שלי: או שהם פשוט נרדמים מולה או שהם פשוט כזה ״או… קיי…? אבל זה הכול?״
אוקיי, ו?
אתה מכיר הרבה אנשים שאין להם ילדים שיצפו במשהו שחלק מקהל היעד שלו הם בני 4? בלואי נמצאת כאן בדיון לא בגלל שהיא סדרה לילדים צעירים אלא למרות.
נו כן ועל זה הדיון.
כי הסדרה הזאת זוכה ליחס רציני לא רק בעין הדג אלא בכל מקום אפשרי כולל כתבה עליה במוסף גלריה של הארץ באפריל ולא כזה מגיע לה; כלומר, עין הדג וגלריה ועוד אתרים ייעודיים באינטרנט הם ממש לא המקום לדון בסדרות לפעוטות ופתאום מוציאים אחת מהן מהכלל, חמודה ומקסימה ככל שתהיה, וקושרים לה כתרים, אבל על מי שצופה בערוץ דיסני כמוני מסתכלים כמו על דביל; שהרי לא הפעוטות בעצמם כותבים את הביקורות המשתפכות על בלואי אלא כותבים "רגילים" שבוחנים אותה כמו שהיו בוחנים כל סדרה אחרת מאותה סוגה. לצורך העניין, זה בערך כמו שאני אלך למקדונלדס ויהיה שם את כל התפריט הרגיל, אבל בנוסף לכך הם יחליטו לנסות למכור לי גם פיצה עם פטריות, ואך ורק פיצה מהסוג שכולל פטריות, כי הם החליטו שזאת הפיצה היחידה ששווה את זה. למה? ככה.
מה אתה בעצם רוצה?
שנפסיק למכור פיצה פטריות? שנקנה מיני המבורגר איתך?
שתמכרו גם פיצה שעריבה לחיכם של אחרים, כמובן.
ואם להגיד את זה מילולית ולא כמטאפורה, אני מתכוון לזה או לזה.
נראה לי שההישג האמתי של הסדרה היא האורך
היא דוחסת המון הומור וכתיבה טובה לתוך 5-7 ולא רק מסר וזה כמעט לא קיים בסדרות ילדים בדר"כ צריך בשביל זה זמן של 10-11 דקות מינימום. היא גם פה מתמודדת בקומדיה ושם לטעמי היא מצטיינת בטיימינג ובבדיחות עצמן (ראה את הפרק עם מאפין והטאבלט לדוגמה לשניהם)
אני מודה שאני לא מכיר תוכניות אחרות לאיזורי גיל 5
אבל לא שוכנעתי ממך והמבקרים פה ובכלל שבלואי שווה את התשבחות
וזה בסדר כמובן
אני אבל כן חושב שיש סדרות נוער שמכוונות גבוה שראויות ליותר הכרה
כמובן שזו רק דעתי
מסכים לחלוטין אבל אתה מדבר על סדרות נוער
נראה לי ש"קל" יותר ליצור סדרת נוער שתהיה מתוחכמת ותכוון גבוה.
הבעיה היא, שאם כבר יצרת סדרת נוער מתוחכמת, בוגרת וראויה להכרה היא פשוט תחשב כסדרה "רגילה" לבוגרים.
נראה לי קשה יותר לייצר סדרה לבני 5 שעדיין תצליח להתחבב גם על ההורים.
ארתור נועדע לילדים בגיל 7-8 ומעלה
והיא גם אפסודית ורוב הזמן אין בה עלילות מותחות
נועדה
(ל"ת)
ילדים בני חמש יכולים לראות פיניאס ופרב
ההומור מבוסס גם על אבסורד ולא על מודעות עצמית ושיחות בלבד.
בר השגה זו הגדרה מעניינת...
אין ספק שבלואי מציגה אידיאל, אני בספק שהוא בר השגה.
אני די סגורה על זה שחלק די משמעותי מהסיבה שיש עליה כזה דיבור בקרב הורים, זה בדיוק בגלל שהיא לוחצת על הנקודות של הרגש של ההורים שהיינו רוצים להיות.
הרמה שבה מבוגרים כיום מתפנקים על דברים שמיועדים לילדים לא הייתה מקובלת פעם (10 שנים סה"כ)
בגלל זה לא קיבלת תגובות לניסיונות לדון על סדרות דיסני/ניק.
נשמע הזוי ומופרך. לא המון השתנה בעשר שנים (תרבותית, אני מתכוון. לא קורונה/מלחמה.)
גם כשאבא שלי היה נער בגיל ההתבגרות בשנות השבעים הוא אהב לראות סרטים מצוירים של פופאי. איזה עוד דוגמאות חוץ מבלואי יש היום ל"התפנקות של מבוגרים על דברים של ילדים"?
וואו, מה לא?
הדור שלנו, המלניאלז, אובססיבי עכשיו על דברי ילדות. זו האינטרפטציה שלנו לנוסטלגיה. אם זה לא בלואי זו פפה פיג, או סוניק, או שזה לגו, או בובות פאנקו פופ, או רחוב סומסום (לפחות לאמריקנים שבקהל). אנחנו מזדקנים, הנוסטלגיה שלנו לא מגניבה, אז אנחנו פשוט לוקחים את מה שיש עכשיו והופכים אותו לנוסטלגיה החדשה שלנו.
הנוסטלגיה שלנו לא מגניבה? איזה קשקוק
הנוסטלגיה שלנו הכי מגניבה בעולם!
אין על נוסטלגיה של הניינטיז!
אנחנו ממש לא צריכים לפתח נוסטלגיה מדומה לתכנים מודרניים לילדים, יש לנו שפע של נוסטלגיה מהילדות המדהימה שהייתה לנו.
שנות ה-90 הם הזמן הטוב ביותר שהיה להיות ילד.
ואני אומר את זה באופן אובייקטיבי, כמובן, לא חלילה רק בגלל שאז גדלתי.
תמיד מדהימים אותי אותם אנשים
שמה שהם מתגעגעים אליו מהניינטיז זה לא רדיוהד, אלא אוגי והמקקים.
היא לא סדרה של של שנות האלפיים?
ושודרה בשנות האלפיים?
כן אבל למי שנוסטלגי לדברים הלא נכונים זה לא באמת משנה.
ואם לחזור לנושא, נוסטלגיה לילדות היתה תמיד, אז אני לא מבין מאיפה הקביעה הזאת שרק בשנתיים האחרונות מבוגרים התחילו להתפנק (הכוונה אולי להתרפק?) על דברים של ילדים אבל ב-2014 לא או למה בלואי נחשבת לזהב ומופת לגיל הרך אבל סדרות דיסני ובהן בני נוער מוקצות מחמת מיאוס. (וכמי שיש לו הפרעת שינה, בלואי בעיקר מסמנת לי ששוב נשארתי ער כל הלילה ומה לעשות, היממה התחלפה.)
ב-2014 אנשים מבוגרים לא התייחסו לבלואי באותה הרצינות כמו שמתייחסים לסדרה היום
והסדרות של דיסני וניק תמיד היו בינוניות ומטה, בין אם זנדיה, אריאנה גרדנה, מיילי סיירוס או הילרי דאף כיכבו בהם.
ההתרפקות לא התחילה בשנתיים האחרונות. אני שמתי לב לזה לראשונה ב-2014 עם הטיזר ל-"כח מתעורר" והמבול של התגובות הקרינג'יות והמביכות של אנשים בני 20, 30, 40, 50 פלוס אליו.
הקטע עם מלחמת הכוכבים אבל שזאת אף פעם לא הייתה 100% סדרת סרטים לילדים נטו, גם אם לוקאס יטען אחרת.
וכן, על הכוח מתעורר הייתה (בעיקר) הפרודיה של סאות' פארק עם גרגרי הזיכרון. כל זה לא אומר שנוסטלגיה לא הייתה קיימת תמיד, כולל נוסטלגיה משותפת ונוסטלגיה "חוקתית", כלומר נוסטלגיה שמוכתבת מלמעלה. הקטע הוא שגם בלואי בעצמה היא סדרת דיסני, ורק אותה מייחדים בעין הדג. השחקניות של דיסני הגיעו למשהו – חלקן הפכו למוזיקאיות מוכשרות, חלקן הפכו לזמרות לא משהו שהצליחו רק בגלל מראה חיצוני ולא כותבות בעצמן פסיק מהמוזיקה, חלקן הפכו לשחקניות מוערכות יתר על המידה וחלקן, אה… מרמות לקוחות ב-OnlyFans כי… סיבות. את הילדים האלמוניים שמדבבים בבלואי אני לא רואה מגיעים לפסגות או לבינוניות או לשפל, הם פשוט יישכחו. וזה היה מוזר מאוד אם אנשים היו משתפכים על בלואי ב-2014 כי לא היה אז בלואי, אבל אם הייתי נכנס בדצמבר 2014 לעין הדג ורואה שם כתבת עומק רצינית של דורון פישלר על האיכויות של בוב הבנאי הייתי הופך בה שוב ושוב כדי להבין מה הבדיחה.
אתם בטוחים שב 2014 לא הייתה סדרת ילדים מסויימת שמבוגרים מאוד אהבו?
אפילו קצת יותר מדי?
אני אתן לכם רמז יש בה סוסים והיא דור 4 של משהו.
אגב טעית בשנה שההתרפקות החלה, היא התחילה עם הגל של הסדרות החדשות של cartoon network ב2010 שנגמר בשנות 2020. אז עם היו שנים חזקות אלו היו 2012 עד 2016 ואולי עד הקורונה.
ב-2014 לא התייחסו לבלואי באותה רצינות כי לא הייתה בלואי ב-2014
(ל"ת)
התכוונו בטח ל 2018
בו באמת תם עידן הmlp והחל עידן הבלואי
הפוני הקטן שלי היא סדרת ילדים. בלואי היא סדרה לפעוטות. ההבדל הוא עצום.
וגם בתקופת הפוני הקטן שלי אף אחד לא כתב עליה כתבות בעין הדג (טארדיס הייתה היחידה שכתבה עליה בתגובות אז.)
הפוני הקטן שלי היא לא סדרת פעוטות?
מוזר, לי תמיד היה הרושם שמדובר בסדרה לפעוטות.
זה נתון לוויכוח.
יש כמה וכמה פרשנויות וכן כמה וכמה גרסאות לסדרה הזאת שממש לא עקבתי אחריהן אבל נראה שההבדל הגדול בין בלואי לבין הפוני הקטן שלי היא שבלואי מתיימרת לחנך, גם אם היא עושה את זה בצורה מוצלחת, בעוד שהפוני הקטן שלי באה בעיקר לבדר, גם אם יש בסוף כל פרק מסרים חיוביים כלשהם שניתן ללמוד מהם.
מה אני יכול להגיד הייתה בעין הדג בועה
לא שmlp לא הייתה בועה אבל היא הייתה בועה ענקית. ובנוגע לתוכן של הסדרה טכנית זה ל 8 ומעלה, פרקטית ב 3 העונות הראשונות אין שום בעיה לתת לילד בן 4 לצפות בה. מעונה 4 הם מתחילים יותר ויותר להכיר בקהל מבוגר ואז ה-8 ומעלה יותר תקף.
גם בשנת 2006, אנשים בני שלושים ומשהו שעבדו איתי במשרד צפו בבובספוג ברצינות גמורה.
ובכל זאת מעולם לא היה מקובל לכתוב תיאוריות עומק על בובספוג בעין הדג או במסמ"צ. אבל שוב, גם בובספוג היא סדרת אנימציה (גם) לילדים, לא לפעוטות. האם ראיתם באייל הקורא סקירת עומק של סדרת ספרי נדי פעמוני?
אולי במקום להתלונן על בלואי
תכתוב סקירות עומק על סדרות דיסני וכראמל?
(על העלילות והדמויות, לא על השחקניות)
חשבתי על זה.
אבל לא תמיד יש בי כתבה ארוכה לכתוב לעומק על סדרה אחת או אפילו על תקופה אחת; אבל כנראה שבאיזשהו שלב אני אאלץ להתגבר על החששות ולעשות את זה.
חייב לקחת לארקיין את הפרחים - די לקרניים!
נעזוב לרגע את האכזבה הסיפורית של עונה 2, זה לבדו מגבה זריקת עגבניות. אבל זה רק אני שאני חושב שהגזימו עם האנימציה העשירה באור מידי? תן לי עוד אור, עוד צבעים, עוד רווייה More passion.. אולי שמישהו ישים לזה סטופ? אני באמת לא מבין איך זה נחשב לפיסגת האנימציה, אם זה עושה רושם כזה מקושקש (אולי יש לזה הקבלה עם "יצירות האומנות" של זמנינו). העיין נדרשת לעקוב אחרי מלא רעשים, צפצופים, סינוורים ופשוט סתם סינוורים של צבעי ניאון – קוסמיים. רק אני חושב שהמלחמה בין מרלין למדהמים מצליח ליצור יותר משיכה לעיין בחרב שבאבן? המלחמת צבעים בין פאונה לMerryweather ביפיפייה הנרדמת, הייתה יותר אפקטיבית. ואפילו הסדרה של אווטאר הייתה משתמשת רק ברגעים שיא בצבעים זוהרים וזה עובד.
לי זה מרגיש טרחנות יתר וכאילו האנימציה תוקפת אותי כדי שאגיד שהיא מושלמת ואני חושב שזו בדיוק הבעיה, שהיא מרגישה פחות אומנות ויותר בדיקת בנצ'מארקים לסטרס של המעבד. זה טרנד יותר חזק מתלת מימד עכשיו, יחד עם המעקב קרניים בעולם הגיימינג. נראה שהספיידרוורס התחיל משהו שיצא מפרופורציות ואני אגיד לכם את האמת גם שם קצת מציק לי בעיין. ראיתם את What If? כמה השתקפויות, כמה הפלשי אור, כל דבר שמוצג באור שמש נראה כאילו השמש במרחק של הירח מהארץ ולא ברור איך הדמויות לא נשרפות לגמרי. אפילו אקסמן 97 קצת השתמשה בזה, אבל לפחות שם זה בנקודות זמן ברורות, כמו כישופים ושיא מסויים של דמות ועדיין הייתי שמח שגם שם היו מרגיעים טיפה עם ההבזק, או לפחות את הניגודיות שלו. זה לוקח לי מההנאה ומוציא אותי מהיצירה. "זה שאתה יכולים, לא אומר שאתם צריכים".
מאותה סיבה אני לא מתחבר לחולית, הבמאי מרגיש לי מתאמץ עובר יתר, רק כדי שידברו על הבחירה. בחולית 2 הגדיל לעשות והחליט שפתאום הזירה בשחור לבן, פתאום לא. זה השלב שהעיניים שלי נעצמו, נמאס להם. יש כאלה שמתלוננים על הבאטמן ודרדוויל שהיו לעיתים יותר מידי אפלות, לי ממש מעייף שימוש יתר בhighlights. הסרטים היחידים שבאמת צלחו את משחק הצבעים המוגזמים כביכול היה באווטאר 1 ו2. אבל גם שם זה הרבה יותר ריאליסטי ומדוייק על ידי ג'יימס קמרון.
לדעתי סמוראית כחולת העיין, היא באמת אנימציה ברמה הכי גבוהה. היא שקטה, נעימה ומעוררת מחשבה. היא רוקדת עם הצופה. יש שם גם תפיסת עומק ייחודית שיוצרת עניין, בלי מאמץ ונותנת לעיין להבין כיאוגרפיה כמו שלא נראתה לפני. בפרק האקשן היו רגעים שהלכו לצבעי אור מוגזמים אבל זה היה נקודתי ויש לזה הסבר סיפורי. אחד הדברים שממש אהבתי בה הוא האיזון. היא סדרה אפילה בסיפור שלה, אבל עדיין מוארת ומשתמשת בצבעים של תקווה. המנגינה מלנכולית ועצובה אך גם נותנת ללב להיפתח. לסיכום: יש הרמוניה בין המכחול לסיפור ששואב אותך פנימה בחשיפה מדוייקת.
גם לי הייתה שנת טלויזיה חלשה
את רוב הסדרות הפופולריות לא ראיתי, ואת אלו שכן הפסקתי אחרי כמה פרקים כי לא אהבתי.
היחידות שכן אהבתי היו עונות שניות לשתי קומדיות נשיות בריטיות וגיקיות – יוצאת מן הכלל ו we are lady parts. על הראשונה כתבתי בדף שלה (ורם גם הזכיר אותה כאן) – עדיין מצחיקה למרות שקצת חוזרת על העונה הראשונה, וממשיכה עם הקו הניהיליסטי. השנייה פחות קצת פחות מצחיקה וקצת יותר מגניבה (מאוד מזכירה את אדגר רייט), ולמרות חולשה בקווי עלילה שלה (מה קרה לאישה השנייה?) היא עדיין מקרינה אותנטיות והשירים בה מאוד מוצלחים למי שאוהב פילקים.