ביקורת: פחד אלוהים

ההבחנה שיו גנרט נכנס לתקופת הנבלים שלו היא בשלב הזה כמעט חרושה. כבר עשור שיו גרנט לא נגע בקומדיות רומנטיות, והחל מ-2017 אז יצא "פדינגטון 2" (ויש שיגידו בצדק 2016 ו"פלורנס פוסטר ג'נקינס"), גרנט נמשך לתפקידים יותר ויותר מלוכלכים. בתמורה, גרנט קיבל רנסנס ביקורתי לקריירה שלו, והביקורות מקפידות להתענג מכל תפקיד שלו (בהנחה שמישהו טרח לראות את הסרט. מצטער, הסרט ההוא על הפופ טארט). אך אם עד כה גרנט תמיד שיחק נבלים עם קריצה – כאלה שהאיום שלהם לא ממש מאיים אלא יותר נובע מכך שהם נגד הגיבור – הרי שב"פחד אלוהים" (תרגום נחמד, אגב) הוא משלים את המהלך והופך לנבל אימה שאתה לא רק מתענג לראות אותו עושה דברים מפוקפקים, אלא מפחד ממנו.

בסיפור הקט שלנו, שתי מיסיונריות מורמוניות (סופי ת'אצר וקלואי איסט) עושות את דרכן בעיירה וצריכות לעבור דרך רשימת בתים של אנשים שכבר הביעו התעניינות עקרונית לשמוע עוד על הכנסייה שלהן. כשמתחילה סערה, הן מגיעות לדלתו של מר ריד (יו גרנט). הכנסייה אוסרת עליהן להיכנס לביתו של גבר זר והן שואלות אם יש גם אישה בפנים. הוא שואל אם אשתו נחשבת, היא פשוט במטבח מבשלת פאי, והן עונות שכן ואז נכנסות. ומכיוון שמדובר בתפקיד בו יו גרנט הוא נוכחות מאיימת, אפשר להבין מכאן מה הכיוון של הסרט.

החלק הראשון של הסרט מתנהל בז'אנר שאני אוהב לקרוא לו "אימת נימוסים": ז'אנר די טיפשי אך חביב בדרכו, שבו הדמויות לא מוכנות לפעול באופן סביר והגיוני כמו לברוח או לתקוף כי זה יהיה, נו, לא מנומס. להגנת "פחד אלוהים" השיתוק של הדמויות הראשיות מובן – כל ההתנהלות שלהן עומדת בצל הכנסייה והשאלות שלה של מה מותר ומה אסור. אם הן יתנהגו באופן שערורייתי, הכנסייה שלהן עלולה לפנות נגדן. ולכן, כשהן מתחילות להבין שיש למר ריד כוונות לא טהורות, ושהן מפקפקות בקיומה של האישה הזאת ושל הפאי שלה – המקסימום שהן יכולות לעשות הוא להסביר יפה שהן צריכות ללכת.

כמובן, זה לא כל כך פשוט. למר ריד אכן יש כוונות שונות ממה שהוא הצהיר עליהן: במקום לנסות להשתכנע מהדת המורמונית, הוא מספר לשתי החברות על הדת האמיתית האחת שהוא מצא.

וכך, "פחד אלוהים" עוסק בנושא שלא מתעסקים בו כל כך בקולנוע בימינו – דת. נכון, קשה לברוח מההשפעות של הנצרות על הקולנוע: גיבורים עם ראשי תיבות כמו של ישו, דמויות שנהרגות לרגע ואז חוזרות לתחייה, כל גיבורת אימה שנאבקת בשטן – לא ברוע מטאפורי אלא בשטן האמיתי בכבודו ובעצמו, ההיעדרות המוחלטת של עצי תאנה כי ישו ממש שנא אותם – לא חסרות תמות נוצריות אם רק מחפשים. ובכל זאת, מעטים הסרטים שמדברים על דת באופן ישיר, ומעטים עוד פחות הסרטים שמדברים על אמונה, ומעטים עוד פחות הסרטים שמדברים על דת ואמונה כנושא, ולא על הנצרות עצמה. "פחד אלוהים" הוא אחד הסרטים הנדירים ששייכים לקבוצה האחרונה.

מר ריד תוקף את רוב הנחות היסוד של הגיבורות שלו בנוגע לנצרות, ולמרות שהוא הנבל, הסרט לא חושב שהוא אומר שטויות. הוא נותן לגרנט להציג את האנטיתזה שלו בשביל שנחשוב עליה, לא שנלעג לה, ולהראות כיצד הגיבורות מתמודדות איתה. ולמרות שהדיון על הדת נחמד מעצם קיומו, הוא לא מצליח להיות משמעותי או מלהיב, וכמו דיון באינטרנט, הוא מסתיים בלי שאף צד באמת לומד משהו. במקום ליצור סינתזה כלשהי מהתזה והאנטיתזה, הסרט מושך את עצמו אל עבר הסיום. וחבל, כי החלק הזה פשוט הרבה פחות טוב.

"פחד אלוהים" עובד הכי טוב כשהוא אימת נימוסים שבונה את המתח לאט – עד שכל הקלפים על השולחן, ואז המתח מתפוצץ והסרט הופך למשהו שדומה בהרבה ל"מסור". אלא ש"פחד אלוהים" עשה טעות בחישוב – הלחץ משתחרר מוקדם מדי, ונשארת כמעט שעה שבה הקהל לא במתח אבל גם לא בשיא. וזה בלי לדבר על חור תמוה בעלילה שדי פוגע בהגיון של כל הסיפור הזה.

גם המשחק של גרנט קצת פחות טוב ממה שהיה אפשר לצפות מתפקיד עסיסי שכזה. כיף לשמוע אותו מברבר על רדיוהד, מונופול וחוקי הפוליגמיה של המורמונים, אבל הוא לא תמיד מצליח לדייק ובשעה השנייה הוא קצת מתפזר. דווקא שתי השחקניות הצעירות (סופי ת'אצ'ר וקלואי איסט) מרימות את הסרט מדרגה אחת מעל המצופה. מי שהיו יכולות להיות בשר תותחים שתפקידן הוא להתנהג בתמימות ושנרצה שלא ימותו הופכות לדמויות מעניינות ומלאות רבדים. אלה לא שתי דמויות גנריות, אלא נשים עם היסטוריה, הבדלים מובהקים ביניהן, שחשבו לעומק על מה שהן עושות ולמה. לרגעים, הן אפילו מעניינות יותר מדמותו המסתורית של מר ריד.

"פחד אלוהים" עדיין מומלץ, אבל לא בגדר חובת צפייה מיידית. יש בו שלוש תצוגות משחק טובות, כמה רעיונות חביבים, כמה מונולוגים כיפיים ואת יו גרנט מחקה את ג'אר ג'אר בינקס לשנייה, וכל אלה שווים צפייה. אבל לעומת הסרט המוצלח שהוא בבירור היה יכול להיות, זה מרגיש מעט מדי.