ביקורת: יופי מסוכן

"יופי מסוכן" (מה רע ב"חומר"? מי הקהל שלא היה בא לסרט בשם "החומר" וכן יבוא לסרט בשם "יופי מסוכן"?) מבסס את מעמדו של ז'אנר אימת הגוף כז'אנר שמסתחבק… טוב, אם לא עם קולנוע מיינסטרימי, אז לפחות עם קולנוע פסטיבלי זוכה פרסים. אחרי שנים בהן הוא נחשב כז'אנר קיצוני שלא ראוי להסתכל לעברו, מעמדם של סרטיהם של קרוננברג וקרפנטר (ואחרים) משנות השמונים עלה, וכעת הגיע זמנם של יוצרים פחות טובים לקטוף את הפירות. "יופי מסוכן" מראה שזכייתו של "טיטאן" בפרס הגדול בקאן לא היתה מקרה חד-פעמי, ואף מגדיל ומקצין את העניין. כי בעוד ש"טיטאן" השתמש לרגעים באימת גוף, ב"יופי מסוכן" הגוף הוא הסיפור.

אני אומר "הגוף" ולא "אימת גוף" כי לוקח לסרט לא מעט זמן עד שהוא מגיע לחלקים שמעלים חיוך אצל מי שנהנים לראות את האיברים בגוף האדם מסודרים מחדש כמו בצעצוע של מר תפוח אדמה. החלק הראשון מתון יחסית ("יחסית", כן? הוא כולל דיקור מותני, תקריב על תפירה של גב פתוח, ואיברים מאוד מאוד מצומקים), ומתמקד בעיקר בדימוי גוף ובגופיהן של השחקניות הראשיות.

הסיפור: אליזבת (דמי מור) היא מנחה של תוכנית כושר שהיא, רחמנא לצלן, כבר לא מאוד צעירה. בעברה היא הייתה כוכבת גדולה – מספיק כדי לזכות בכוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד – והסרט רומז בכבדות שעיקר תהילתה לא נבע מכשרון אלא מיופי. שהוא, חשוב לציין, לא מסוכן. יופי של יופי. שום סכנה. אין שום סיבה לחשוב שהיופי הזה מסוכן למישהו. אני מציין את זה רק למקרה שאיזה מפיץ קורא כאן. הלאה.

למרות שאנחנו מדברים על דמי מור, שגם בגיל 60 היא אדם יפה מאוד, האולפן שמפיק את תוכנית הכושר מחליט שהגיע הזמן למישהי צעירה יותר, יפה יותר, רזה יותר, "מושלמת" יותר. האולפן מיוצג על ידי דניס קווייד, בהופעה קיצונית ופארודית שכאילו לועגת לחרמנות הגברית ומצמצמת את כל דמותו ואישיותו לסך הגירוי המיני שלו. זה, וסצנת אכילת השרימפס המגעילה ביותר בהיסטורית הקולנוע, ואולי הסצנה המטרידה ביותר בסרט.

אליזבת המתוסכלת מגלה על תוכנית סודית שמבטיחה לה "גרסה מושלמת של עצמה" (מרגרט קוויילי, שגם היא יפה באופן בטיחותי), וחוסר הביטחון שלה כמובן קופץ על המציאה בלי לברר יותר מדי במה מדובר. לא שאפשר לברר – זאת תוכנית סודית ביותר שקשה להבין מה קורה בה, איך, למה, ומה מישהו מרוויח מכל זה. החומר (כן, על שמו הסרט קרוי במקור), שמגיע עם הוראות בעיצוב יפה אך מינימליסטי למדי, עובד ככה: אחרי ההזרקה הראשונית, למשתמש יהיו שני גופים של עצמו: הגרסה המקורית והגרסה החדשה. בכל רגע נתון רק אחת מהן פעילה ומתפקדת והשנייה נמצאת בתרדמת, וכל שבעה ימים שתי הגרסאות מתחלפות – הפעילה נרדמת והרדומה מתעוררת. בנוסף, הגרסה החדשה חייבת להזריק לעצמה נוזל מאזור עמוד השדרה של הגרסה הקודמת בשביל לשרוד. כל עוד שומרים על החוקים וזוכרים שלא מדובר בשני בני אדם שונים אלא בישות אחת ויחידה, הכל יהיה בסדר; וכל עוד זוכרים שזה לא סרט מדע בדיוני קשה אלא סרט אימת גוף אפשר להתעלם מכל הדברים הלא הגיוניים באופן הפעולה של החומר הזה.

אם אתם חושבים "וואי, זה מלא עלילה, אתה בטוח שלא עשית איזה ספוילר או משהו?" אז, במפתיע – לא. כי הסרט הזה הוא באורך שעתיים ורבע, משום מה, ואחרי הנקודה בה עצרתי יש עוד איזה שעה פלוס פלוס. זה לא שאין מקום לסרטי אימת גוף להעמיק בנושאים מסוימים, אבל גם אחד מהסרטים הכי חכמים בז'אנר ("הזבוב" של קרוננברג) היה באורך 96 דקות – וזה הספיק לו כדי להגיד הרבה על דימוי גוף, איידס, הריון, מדע, ומה לא. ב-140 דקות, "יופי מסוכן" אומר הרבה פחות בהרבה יותר מדי זמן. היה אפשר להוריד חצי שעה עד שעה ולהפוך את הסיפור לזריז ומהנה יותר.

חלק חשוב מהסרט הוא האמירה שלו נגד דימויי הגוף של החברה המערבית, אבל המטאפורה בה הוא משתמש מעלה שאלות שהסרט לא עונה עליהן – חלקית כי נראה שגם הסרט בעצמו נהנה קצת יותר מדי מהגוף של סו, הגרסה החדשה, וחלקית כי לקראת הסוף הסרט עושה כמה פניות שקצת פוגעות במטאפורה הזאת. אפשר אולי להתעלם מהמטאפורה ולראות את הסרט כסיפור על מישהי עם בעיות קיצוניות של דימוי עצמי, אבל ככזה, הוא פשוט חוזר על אותה נקודה בלי סוף.

אבל אפילו אם ימצאו באותות ובמופתים ניואנסים מדויקים שמחזקים את הכוח של המטאפורות שלו, או מסבירים לאיזה נושא הוא מטאפורה מושלמת, זה לא יפתור את הבעיות האחרות: העלילה פשוט מזדחלת לאורך יותר מדי זמן עם שתי דמויות לא מאוד מפותחות או מעניינות. זה לא פספוס של הסרט – הן חד-מימדיות בכוונה, ולא הוגן לדעתי להתלונן שהן לא נועדו להיות דבר אחר, אבל היה אפשר לפחות להפוך אותן ליותר כיפיות. אם אתם תוהים איך זה משתלב עם דיבורי הפרסים עבור דמי מור, טוב, הם בעיקר נובעים מכך שהיא לקחה את התפקיד הזה ושהיא סוחבת את הסרט ופחות מזה שהיא מבריקה בו.

ובכל זאת, לסרט יש קלף מנצח והוא הוויזואליה שלו. קוראלי פארז'ה מצליחה ליצור דימויים מרתקים לא רק בדברים הקיצוניים יותר מלאי הדם והאיברים, אלא גם באכילה, ניקוי ושאר פעולות יומיומיות. היא יודעת מתי להתקרב, מתי להתרחק, מתי לרוץ ומתי לנשום. הסרט נוצץ באופן שסרטים רבים מדי מפחדים לנצוץ בו – באופן פוֹפי, פלסטיקי שכזה, שגם מתכתב עם התסריט. מי שרואים סרטים בשביל האווירה יהנו מהווייב של "יופי מסוכן", שתמיד לוכד את המבט של הצופה גם כשלא קורים דברים מרגשים במיוחד על המסך. בשביל שאר הצופים – זה לא מספיק כדי להחזיק את כל הסרט.

אבל כשהסרט כן סוף סוף מתפרע, במערכה השלישית שלו – כל החוזקות שלו מועצמות וכל החולשות מתפזרות. או, טוב, לא מתפזרות – המטאפורה נהיית אפילו יותר קשקוש – אבל קשה לסרב לטירוף שקורה על המסך.

כל זה מוביל, לפחות עבורי, לחוויה מתסכלת. זה סרט שאני רוצה להיות בעדו לא רק בגלל נתוני הפתיחה אלא כי באמת היתה בו הבטחה למשהו מלוכלך ומטומטם וכיפי, כמו שהסוף רומז לו. אבל איכשהו הוא הפך למשהו יוקרתי, "חשוב" וארוך – ורק הפסיד מהמעבר הזה. חבל שהסרט לא יכול לקחת מהחומר הזה ולהוציא מהגב שלו גרסה רזה יותר וטובה יותר של עצמו.