תמונה קבוצתית: אחריי!

היי, זה יהונתן. הפינה "תמונה קבוצתית" היא פינה בה כותבי האתר עונים כל אחד בתשובה משלו על שאלה – מי שרוצה לראות את הכתבות הקודמות מוזמן לחפש בתגית "תמונת קבוצתית".

מוזמנים לענות על השאלה בעצמכם, להציע שאלות חדשות, או לכתוב קמפיין בחירות. 

הבחירת בארצות הברית באו והלכו ובלי להיכנס לפוליטיקה, אני חושב ששני הצדדים יעריכו את העובדה שהבחירות השאירו טעם של "זה המיטב שיש לארצות הברית להציע כרגע?". אולי האשמה היא בסרטים. צפינו מילדות בקולנוע שמבטיח לנו מנהיגים מוכשרים, טובים, יפים וחכמים שאין למציאות דרך אמיתית להשתוות לה. אם כך, החלטנו לשאול את הכותבים: "מיהו המנהיג הקולנועי האהוב עליך?". 

רז גרינברג: בשנות ה-80, כבר היו כמה מנהיגות בולטות בסרטי מד"ב: הנסיכה ליאה הובילה את המורדים נגד האימפריה ואלן ריפלי הובילה פועלים קשי-יום (ומאוחר יותר גם חיילים) נגד מפלצות קטלניות. אבל הנסיכה נאוסיקה, שהופיעה בסרטו של הייאו מיאזאקי בשנת 1984 (ועוד לפני כן – ואחרי כן – בסדרת המנגה האפית שלו על אותה דמות) הובילה את האנשים שלה ואת אלה שבחרו ללכת בעקבותיה, למטרה אחרת לגמרי: שלום והרמוניה. ההבנה של הגיבורה ששיקום של העולם הפוסט-אפוקליפטי שבו היא חיה מההרס הסביבתי שנגרם לו והפסקת המלחמות ההרסניות שמנהלים בני אדם באותו עולם הן שתי מטרות שקשורות זו לזו הופכת את הדמות של נאוסיקה לאחת המנהיגות המרשימות ביותר שנראו על המסך אי-פעם, ולאחת מהדמויות הנשיות הטובות ביותר שיצר מיאזאקי בסרטים שלו (וכשמדובר בפילמוגרפיה של מיאזאקי, זה הישג משמעותי).

הבעיה עם מנהיגה מושלמת כזו, במיוחד בסצנות הסוגרות של הסרט, היא שמדובר בדמות שהיא, ובכן, מושלמת מדי והפתרון שהיא מציעה לעולם והסרט מסדר לה בסוף הוא פתרון קל מדי. מיאזאקי היה מודע לבעיה הזו, ובפרקים של הקומיקס שהתפרסמו בעשר השנים אחרי צאתו של הסרט הדברים כבר היו פחות חד-משמעיים, אבל נאוסיקה נותרה עדיין דמות מרשימה.

יש רשימה אקלקטית מאוד של יצירות ששאבו השראה מהסרט – "מולאן" של דיסני, "גברים בחלל", "מקס הזועם: כביש הזעם", החלק הראשון של "חולית" של וילנב ואפילו משחק המחשב "סטארקראפט". אבל רובם שאבו את ההשראה מהסרט ברמה השטחית – עיצוב ולפעמים גם קצת מהסיפור, תוך התעלמות מהמסר הפציפיסטי של המקור. "הנסיכה מעמק הרוחות" מציג לצופים מנהיגה שעדיין נדיר לראות בקולנוע.

רם קיץ: בעולם בו נדמה שכל הפוליטיקאים שלנו מתנהגים כמו קופים, אני מוצא משעשעת את העובדה שהמנהיג הקולנועי שלי הוא קוף. אבל מה לעשות שמעטים המנהיגים שאני אוהב יותר מסיזר (טרילוגיית הריבוט של "כוכב הקופים"). "מעטים"? התכוונתי שאין בכלל; הרי התמונה הקבוצתית היא על המנהיג האהוב ביותר. והסיבה לכך טמונה בכך שאנחנו מכירים את כל חייו של סיזר: מהשבי שלו כגור ועד מותו כמאנקי ג'יזס – כשבכל סרט ראינו גרסה אחרת שלו כמנהיג.

ב"כוכב הקופים: המרד" חזינו ברגע בו סיזר הפך מילד פרברים למנהיג מרד כדי לעצור את ההתעללות בו ובחבריו; גם כאשר הייתה לו האופציה לשוב לביתו, בחר סיזר להישאר ולהילחם. פה, למעשה, ראינו את ההתהוות שלו כמנהיג. "כוכב הקופים: השחר" מפגיש אותנו עם סיזר ראש הקהילה. על אף הילדוּת האומללה שחווה ועל אף שיש לו כל סיבה שבעולם לשנוא את בני האדם – סיזר לא איבד צלם אנוש (או צלם קוף?) ובחר בדרך של שלום ורציונליות עם בני-האדם, בתקווה להגשים חזון אוטופי. וכשאיבד סיזר את אשתו ובנו הצעיר בסרט השלישי, ראינו את סיזר הנקמני – ולמרות זאת, הוא הציל ילדת-אדם ובהמשך לא איבד את עצמו ברגע האמת כשיכול היה סוף סוף לנקום. והתוצאה השתלמה: קופי האדם מצאו את פיסת גן העדן הקטנה שלהם, ורק כשווידא שהקהילה שלו מוגנת הרשה לעצמו סיזר לעצום עיניים – ולמות. איזה מנהיג מדהים. בהחלט הייתי שם קו"ף בקלפי אם הייתה לי האפשרות.

אדם קלין אורון: ב'טבעות הכוח', סאורון, הרשע האולטימטיבי של טרילוגיית 'שר הטבעות', אומר כמה פעמים שהוא רוצה להביא שלום לארץ התיכונה באמצעות איחודה. הוא אמנם מתכוון לאיחודה תחת שלטון עינו הכל-רואה, אבל היי, שלום זה שלום, ופתאום לדמות שהייתה רק רשע ברוטלי יש עומק ומוטיבציות ואולי גם צדדים סימפטיים.

את שיב פלפטין, הידוע גם כדארת' סידיוס, הידוע גם כקיסר, לא מעניין שלום. אין לו צדדים סימפטיים. מה שהוא רוצה זה כוח. והסיבה שהוא כל כך מרתק ואייקוני היא שהוא מאיים ומגניב כשהוא מפעיל אותו, אבל מאיים ומגניב שבעתיים כשהוא עובד להשיג אותו – כי עומק, באופן מפתיע, לא חסר לו. אני לא בא להגן כאן על סרטי טרילוגיית הפריקוולים שהם אכן תאונת רכבת נוראה, אבל ההצגה שלהם את תהליך עלייתו ועלייתו של הסנאטור מנאבו היא מצמיתה ונהדרת. הוא המהנדס של כל מה שקורה בהם, תוך כדי שהוא משחק שחמט עם עצמו מרוב שאף אחד אחר – לא מסדר הג'דיי המופלא, לא פאדמה הנאצלת ואפילו לא ג'אר ג'אר המבריק – לא רואה את המניפולציות שלו  מאחורי הקלעים. 

הוא מייצר סכסוכים ואז מציג את עצמו כמי שבעל כורחו נאלץ לקבל כוח כדי להילחם בהם; הוא דואג שאנשים עם כוונות טובות יעשו את הדברים הנוראים ביותר; ולא רק שהוא מושחת עד העצם, הוא משחית, במיומנות מופלאה, כל מי שבא במגע עמו. איאן מקדרמיד, שמשחק את פלפטין מאז שהוא בן 39, ומשחק אותו עדיין היום, בגיל 80, הוא סיבה מרכזית שכל זה עובד: הוא דמוי לטאה ומעורר אימה בטרילוגיה המקורית, ומקסים ואצילי כמו גם מניפוליטיבי ומהפנט בפריקוולים, ויוצק גרביטאס שייקספירי גם לשורות הדיאלוג המטופשות ביותר שלוקאס (או אבראמס) שמים בפיו. וכאן אני נאלץ, בחירוק שיניים, להחמיא ללוקאס, שהצליח אמנם לחרב לגמרי את הפריקוולים, אבל גם לשתול בבסיסם משל פוליטי חכם ומשכנע על מותן של דמוקרטיות.

אור ענבר: המנהיג הכי טוב בעולם הוא כמובן נשיא ארה"ב. לא במציאות חס וחלילה, אלא בעולם הפיקטיבי שהוא המסך המרצד עם התמונות והצלילים. נשיא ארה"ב, ובמיוחד כזה שנכתב ע"י אהרון סורקין הוא מנהיג עם עוצמה, עם מוסר וקהל אוהד. גם השונאים שלו מכבדים אותו וכמו שכיף להגיד, לצפות בנשיא של סורקין זה גן עדן לליברלים. הרי זה לא סתם נשיא של מדינה, ארה"ב (משום מה) היא המדינה הכי חזקה בעולם היום, או לפחות בין ה-. החלטה של ארה"ב משפיעה לא רק על המעורבות הישירות במה שזה לא יהיה, אלא גורמת לתגובת שרשרת בכל רחבי העולם. בקיצור, קשה להיות נשיא ארה"ב. אז כן, המנהיג שלי זה נשיא ארה"ב, וספציפית נשיא ארה"ב של סורקין, נשיא עם ערכים, שלא מוותר עליהם בשביל הישגים פוליטיים. הוא יודע לנווט בין החיים הפרטים והפוליטיקה אפילו אם לא תמיד המשפחה שלו מבינה את ההקרבה אבל בסוף כולם מודים לו. הוא מודל לחיקוי. אני כמובן מדברת על "הנשיא מאוהב". הרי שאלו על סרטים ואני בכלל לא מדברת על סדרת הטלוויזיה של סורקין עם הנשיא הטוב ביותר בעולם. מה פתאום. 

תום שפירא: המנהיג הכי טוב הוא לינקולן. כאילו, אברהם לינקולן. כאילו אברהם לינקולן מ"לינקולן". כן, לא דמות בדיונית. אבל במידה רבה גדול יותר, מבחינת ההישגים, האישיות והתפיסה הציבורית מכל דמות בדיונית. אופטימוס פריים יכול להפוך למשאית אבל לקח לו מיליוני שנים לסיים את מלחמת האזרחים בסייברטרון, לינקולן עשה את זה בכמה שנים. קונאן הברברי הפך מפרא למלך, אבל לינקולן לימד את עצמו קריאה, מתמטיקה וחוק בזמן שעבד כל היום באחת המשרות הכי מתישות שאפשר. הנשיא בארטלט אולי נשא כמה נאומים יפים, אבל לינקולן גם נשא נאומים וגם ניצח יריבים בקרבות האבקות.

מצד אחד זו בחירה קלה. ארצות הברית היא המדינה הכי מוכרת בכדור הארץ, ולינקולן הוא אחד המנהיגים הכי מוכרים בהיסטוריה שלה, ובוודאי הכי טובים (מצטער מעריצי פרנקלין רוזוולט – האמת כואבת!). מהצללית המזוהה להחריד (עם הכובע), דרך הגובה המוגזם (מטר תשעים ושלוש, וזה כשהגובה הממוצע היה נמוך מהיום) ועד לשורה של שורות מחץ שמהדהדות בהיסטוריה ("בלי זדון כלפי איש ומתוך צדקה לכל" "האם אינני מנצח את אויביי אם אני הופך אותם לידידיי?", "יש כמה בניזונה שתמיד מנסים להחליק במעלה הגבעה") האיש היה מיתוס בחייו: "הו רב חובל" של וויטמן ,שפורסם אחרי מותו של לינקולן, היה נשמע כמו שטות מקושקשת אילו נכתב על כל אדם אחר. אבל על לינקולן מותר.

אבל איזה לינקולן? הרי לאיש לא חסרים יצוגים קולנועיים. האם נבחר בלינקולן הדרמטי והמוסרני של ריימונד מסי (Abe Lincoln in Illinois)? אולי דווקא בגרסה הצעירה ומלאת החן של הנרי פונדה (Young Abe Lincoln)? ואולי נחשוב מחוץ לקופסה ונבחר בזה שהורג ערפדים (Abraham Lincoln Vampire Hunter)? טוב, האחרון בטוח לא. אבל עם כל החיבה לשני הסרטים האחרים (ולעוד כמה הופעות טלוויזיוניות) המנצח הברור בעיני הוא הגרסה בגילומו של דניאל די לואיס תחת שרביט הבימוי של סטיבן שפילברג.

הסיבה הפשוטה, מצד אחד הוא באמת הדימוי החיצוני של לינקולן: מנהיג מעורר השראה עם יכולת לסחוף את החדר ויותר חשוב מכך, תפיסה מוסרית חזקה שמבין מה צריך לעשות למען עתיד טוב יותר. מצד שני: הוא פוליטיקאי, הוא יודע איך להשתמש ברטוריקה כדי לעבוד ולהביך את התחרות, הוא זומם ומתכנן ועושה כמה דברים שבימינו יחשבו לא-חוקיים בעליל בכל דמוקרטיה מתפקדת. הוא משחד יריבים, משקר לקונגרס (או, כמו שעורך דין טוב יגיד – פשוט לא מספר את האמת במלואה) ולא ממש מסתדר עם אשתו. שני הצדדים לא מנוגדים, הם משלימים אחד את השני. לולא האידיאליסט, הפוליטיקאי הוא סתם מכונה יעילה להשגת הצבעות, ולולא הפוליטיקאי, האידיאליסט לא היה מצליח להשיג עשירית ממה שרצה. 

"דמוקרטיה היא צורת הממשל הגרועה מכולן," אמר פעם וינסטון צ'רצ'יל "מלבד כל הצורות האחרות". לינקולן הוא לא בן-אדם מושלם ולא מנהיג מושלם, הוא פוליטיקאי שפעל בזמן וקונטקסט ספציפיים להחריד, אבל הוא כן הצליח להשיג את מה שהוא רצה. והוא עשה את זה בתוך המסגרת הדמוקרטית.

יהונתן צוריה: אתם מוזמנים מעכשיו לצעוק "אפקט שרק" רק בשביל אחר כך להסביר לינוקא בקהל במה מדובר, אבל תנו לי להסביר שנייה קודם. אני לא בוחר ב"רוז הרובוטית" רק כי זה הסרט הטוב ביותר שראיתי בחודשים האחרונים בקולנוע והוא לא ממש יצא מהראש עדיין, אלא כי רוז היא מסוג המנהיגים שאני הכי אוהב: אלה שעושים את זה מחוסר ברירה ובלי כוונה יעודית להנהיג, ואלה שעושים את זה דרך דוגמא אישית. כאילו, זה היה בינה ובין ספרטקוס, נגיד זאת כך. 

כי רוז לא הופכת למנהיגה דרך בחירות או נאומים שמבטיחים עתיד כלשהו. לא, היא מתחילה כמפלצת הנוראית שהולכת להשמיד את היער, וצריכה לרכוש את האמון של הקהילה שמסביבה פעם אחר פעם. והיא לא מנסה לרכוש את האמון בשביל להשיג משהו לעצמה – לא, כל התכנות שלה כולו מחוות בשביל שירות הציבור. מילולית. 

אבל כשאתה משרת את הציבור בנחישות, בחמלה, בענווה, עם סבלנות ועם קצת מזל ושכל – הציבור לא יכול שלא להתרשם, ולהפוך אותך למנהיג. וכזאת היא רוז – מי שמוכנה לוותר על חייה למען הכלל, שיודעת לתת אמון באחרים ושהדבר הטוב ביותר שנתנה לאנשים (טכנית חיות, תזרמו) זה את היכולת לחלום על עתיד אחר מהג'ונגל האכזרי שהם חיים בו. 

וכן, זה סוג של מנהיגות שקשה מראש לשמור עליו כשמגיעים לרמות ארציות. כמות האינטרסים הכלכליים והסיבוכים החוקתיים מתחילים לעמעם את מה שמזוקק כרצון טוב ופשוט כשמדובר בקהילה קטנה יותר. אבל זה היופי בקולנוע, לא? שהוא נותן לך לחלום על מציאות שבה זה אפשרי.