זה לא היה אמור לקרות. זה לא היה צריך לעבוד. מהרגע הראשון זה הרגיש מיותר, נצלני, מסריח משיקולי ריצוי מעריצים ותירוץ לדיסני לעשות עוד כסף. אבל איכשהו (ובדיעבד האמת היא שהיו שם כמה סימנים) "אגתה לאורך כל הדרך", הספין אוף הלכאורה מיותר לדמות המשנה הפופולרית מ"וונדה ויז'ן", היא לא רק סדרה טובה להפתיע – יש מצב שהיא מתעלה על המקור. יש מצב שהיא מתעלה גם על כל סדרה אחרת שמארוול עשו.
האמת שזה מתחיל קצת חלש. זה כאילו הכלל הקבוע נשאר נכון, אבל במהופך: אם סדרות רבות של מארוול התחילו חזק ולא הצליחו לסיים, הרי שהפעם ההתחלה היא זו שקצת צולעת ודווקא התגמול בסוף קרוב למושלם.
אז ההתחלה הצולעת: וונדה השאירה את אגתה הארקנס כלואה בתרחיש עלילתי משלה בעיירה ווסטוויו, אבל מעורבות של סוכנת מסתורית (אוברי פלאזה בתפקיד פשוט נפלא) וגנב צעיר שפולש לה לבית (ג׳ו לוק) מסייעת לאגתה להיחלץ מהכישוף – אלא שהיא עדיין לחלוטין חסרת כוחות אחרי שוונדה כיסחה לה את הצורה. כדי לקבל משהו מזה בחזרה, ובעיקר כדי לנסות לא למות מידיה של אותה סוכנת או של גורמים אחרים ששונאים את אגתה משכבר הימים, אגתה מגייסת כמה מכשפות נוספות מהאזור וביחד עם הנער הצעיר הן מנסות להפעיל איזשהו ריטואל קדום ולהגיע ל"דרך המכשפות": אתגר מיסטי שמי שמסיים אותו, כך נאמר, יוכל לקבל את משאלתו העמוקה ביותר. או משהו כזה, אל תתפסו אותי במילים.
התקציר עד כה אולי נשמע כמיועד לחובבי הז'אנר בלבד, אבל רגע, אני אסביר.
כשאני קורא לסדרה "מתגמלת", צריך דבר ראשון להסיר את החשש שזהו תגמול מהסוג של ריצוי מעריצי מארוול שכל כולו נועד למחיאות כפיים של הקהל, ושהופיע גם בסדרה האם. ובכן, לא זו בלבד שהסיפור של "אגתה" כמעט נטול-כל-חשיבות להמשך סיפורי היקום הגדול, אלא שהסדרה מתעקשת גם כשהיא באזורים האלה לא להתמקד ב"מה הלאה", אלא תמיד ב"מה קורה עכשיו". יש בהחלט קשר לסדרה האם, ויש גם לפחות הופעת אורח אחת (שבוצעה אגב ממש ממש מעולה והיוותה בעצם קצת חשבון נפש על אותו ריצוי מעריצים במקור), אבל הסיפור של אגתה עצמאי, נחוש, ממוקד בדמויות שלו, מפלס דרך בהחלטיות אל הביטים הדרמטיים שהוא רוצה להעביר ולא מתנצל לרגע גם כשהוא הופך, אט אט, ליותר ויותר אפל ופחות ופחות ידידותי לילדים.
העניין המרכזי פה – ושוב מתברר כמה זה קריטי – הוא הדמויות. פרק 2 שסיפורו הוא איסוף כל החבורה העליזה של המכשפות קצת חלש בפני עצמו, אבל בפועל לכל גברת יש פה חשיבות, ולכן אך הוגן לציין את כל החברות בשמן לפי סדר חשיבות עולה (ולאו דווקא לפי הביצוע של השחקניות, ואני מדגיש את זה כי גאד, תסתכלו על הראשונה ברשימה): דברה ג'ו ראפ בתפקיד שרון דיוויס, השכנה החביבה שאגתה סוחבת באקט מרושע אופייני למסדר שלה; סאשיר זמאטה מגלמת את ג'ניפר קייל, מכשפה שכוחותיה נעלמו גם הם והיום משווקת מוצרי טיפוח אישי; אלי אן מגלמת את אליס, בתה של זמרת רוק ידועה שרדופה על ידי משהו על טבעי; ועיקר העיקרים: פטי לופון, כוכבת ברודוויי ותיקה, בתפקיד ליליה – מכשפה זקנה שחיה היום בקושי מלספר לאנשים תמימים מה היא רואה בכף היד שלהם.
כל זה חשוב, כי "דרך המכשפות" מזמנת לבנות החבורה אתגרים שונים, כשכל אחד מהם מטפל בעצם בסיפורה של אחת מהן, ולפעמים חושף פרטים על כמה סיפורים יחד. ולאט לאט הפאזל נבנה והולך, וחושף רבדים עמוקים לדמויות הפלקטיות שחשבנו שהן בהתחלה. ומה שיפה הוא שהגילויים (שהם לעיתים טוויסטים של ממש) לא רק מגניבים בפני עצמם – הקטע בפרק 4 פשוט מבריק – אלא מתרחשים כל העת יחד ומסביב לדינמיקה הקבוצתית הכללית, כך שהתפתחות הדמויות קורית תוך כדי שאנחנו לומדים על העבר שלהן.
עכשיו, לא כל הסיפורים כתובים ומבוצעים באותה הרמה, אבל כאן מתברר שהיוצרת ג'ק שייפר ידעה את זה – ובתבונה רבה שמרה את הקלפים החזקים יותר לחצי השני של העונה, מה שגרם לרצף מטורף של ארבעה פרקים מעולים מכל בחינה שהיא. יש כאן שיא טלוויזיוני שאולי נמצא פרקים ספציפיים בסדרות מארוול אחרות שעולים עליו, אבל מבחינת סיפור ממושך שמגביר ומגביר ונשאר על המסלול בלי לפספס אף ביט דרמטי ורגשי – אגתה ללא ספק קוטפת את המקום הראשון. האמת שגם בקרב מול סדרות מהוללות אחרות היא תיתן פייט משמעותי.
קשה קצת להסביר מה כל כך טוב בפרקים האלה בלי להיכנס לספוילרים, אבל מה שאני כן יכול להגיד זה שפרק 7 נותן לפטי לופון את עיקר הבמה, והשחקנית הנפלאה הזו מחזיקה על כתפיה במשך חצי שעה סיפור יפה וטרגי עם התחלה, אמצע וסוף, שמצליח גם לקדם את העלילה שמסביב, גם לעמוד בפני עצמו באופן מעורר השתאות, וגם להיות ייחודי ממש באופן ההגשה שלו. זה הפרק היחיד שהיוצרת ביימה בעצמה חוץ מפרקי הפתיחה, ורק הוגן לגלות שסדרה שהסתירה כל כך הרבה קלפים בשרוול שלה עשתה את זה גם מאחורי המצלמה: הסיפור שנראה פחות מרתק וסוחף בפרקים הראשונים הסטנדרטיים, הופך למשהו אחר לגמרי בשילוב עם הגשה טלוויזיונית ייחודית.
והסוף, כמובן, הסוף. אלוהים אדירים. פרקים 8 ו-9 מדהימים בגלל שתי סיבות עיקריות: האחת, הם מכילים גם טוויסט משובח מהסוג הטוב ביותר – זה שנותן משמעות חדשה לכל מה שחווינו וראינו, וחוץ מזה עוד מעז להיות לא רק טריק סיפורי מגניב, אלא מהלך דרמטי שמשמעותי מאוד לדמויות ולמסע שלהן. אבל היוצרת, באומץ בלתי רגיל, לא הסתפקה בזה, אלא ניצלה כנראה את העובדה שלאף בכיר במארוול לא היה אכפת יותר מדי מהסדרה הזו, ובמקום לסיים את הסדרה באופן מארוולי טיפוסי שכולל קרב גדול (ויש קרב גדול ולא רע) – המשיכה לפרק נוסף שהתמסר רק לדבר אחד, אחד ויחיד: דמותה של אגתה ארקנס. בפרק כמעט נטול אקשן, ובסיפור קורע לב, פוסעת קתרין האן לקדמת הבמה וחושפת באגתה משהו שלא ידעתי שאני רוצה בכלל לראות מהדמות הזו.
עכשיו, כנראה היה קל ליפול לפח שכותבי נבלים-מורכבים-בשקל נופלים אליו לעיתים קרובות, ולספר איזה סיפור חיים קלישאתי ומעורר אמפטיה כדי שנבין כמה הנבל הנבלי שלנו הוא בעצם מסכן נורא עם הורים מתעללים ובריונים שכונתיים. אגתה לא נופלת לפח הזה. המכשפה הזו נשארת דמות ערמומית, מניפולטיבית, תככנית ומרושעת, אבל במחי חצי שעה אנחנו פשוט מקבלים לא מניע, אלא משהו שהוא יותר זרקור. תשעה פרקים הופכים למשהו הרבה יותר נוגע ללב, הרבה פחות קיטשי ובעיקר למשהו ממוקד מאין כמוהו. הסדרה הזו נגמרת בקתרזיס שיכול לעורר בכי, ואין בסוף הדרמטי שלה שום פרט שנכתב אך ורק כדי להמשיך את הסיפור אחר כך כי כה ציווה הפייגי הגדול שבשמיים. וכאילו, כן, יש את הפרט הטכני ההוא ועתיד אפשרי לחלק מהגיבורות שלנו, אבל לב הסיפור התחיל ונגמר ונשאר נאמן מאוד לעצמו ולמסר שלו. אף סדרה של מארוול לא היתה צמודה ככה לחזון שלה (אם כי לטעמי "מון נייט" הגיעה קרוב).
הסיפור הנפלא הזה עטוף גם בדברים טובים אחרים. למשל, המוזיקה. כריסטוף בק חזר מוונדה-ויז'ן עם סיוע של מיכאל פרסקבאס, ואין לי מושג מי האחרון אבל היצירה שלהם שמלווה את שלב הקרדיטים ברוב הפרקים היא אחת המוצלחות והקליטות ששמעתי מזה זמן (גם הקרדיטים עצמם מגניבים לאללה). אבל מה שאני זוכר יותר מהסדרה, ולא פלא כי השיר הזה חזר רק איזה עשרים פעם במהלכה, הוא השיר "דרך המכשפות" שהלחינו הזוג לופז, הצמד מאחורי "לשבור את הקרח" ומה שרלוונטי לפה – מאחורי השירים ב"וונדה ויז'ן". כאן הם אחראים רק לשיר אחד, אבל אומייגאד איזה שיר נהדר. הוא לא רק יפה ממש, אלא גם מורכב מספיק כדי שהמשחק של הסדרה עם הסיפור שלה ישתלב יפה גם במשחק עם מילות השיר – השיר אחראי לא לאחד ולא לשניים, אלא לשלושה פיתולים בעלילה שנחשפים במורד הדרך. יוצרת הסדרה הודתה שהיא גילתה לכותבים את כל הסיפור מראש כי היא ידעה כמה השיר חשוב, והם עמדו במשימה בכבוד.
בנוסף, "אגתה" היא לא רק סדרה נשית לפני ומאחורי המצלמה, אלא גם בעלת היבט נוסף לפני ומאחורי הקלעים שעורר תשומת לב, והוא העובדה שמדובר בסדרה הכי להט"בית של מארוול עד כה. אבל בניגוד לכל ההצהרות הריקות מתוכן של דיסני בשנים קודמות, האופן שבו זה נעשה בסדרה הוא הוא לטעמי האופן הטוב ביותר האפשרי ביצירות פופולריות מסוג זה: זה פשוט שם. זה חלק מהדמויות, לא מה שמפעיל אותן. זה, פשוט, מוצג כדבר הכי נורמלי, סטנדרטי ולגיטימי בעולם.
אם נחזור להתחלה: לא היו שום ציפיות מ"אגתה לאורך כל הדרך". עד אמצע העונה ממש אפילו לא טרחנו פה באתר לפתוח לה דף משלה. אבל בלי שום קשר לציפיות הנמוכות, הסדרה הזו התגלתה כבעלת עומק לא רגיל, עם סיפור נפלא שמצליח להפתיע ולרגש שוב ושוב, עם דמויות נהדרות, עם משחק פנטסטי של כמעט כולם (ג'ו לוק הוא באמת צלע חלשה. ופאק, ממש לא התייחסתי מספיק לביצוע המושלם של אוברי פלאזה!), ועיקר העיקרים – סוף סוף סיפור עצמאי ומתגמל בלי שום סיבה לרצות לראות איך כל זה מתקשר ל"נוקמים הצעירים" או משהו. אז גם אם ההמלצה הזו היא כנראה למרות מארוול ולא בזכות מארוול, זה לא הופך אותה לפחות גורפת: אגתה היא הדבר הכי לא מארוולי שהגיע מהחברה אי פעם, ומאוד כדאי לכן ולכם לצפות בה.
חיכיתי עד שיגידו איך הסדרה מסתיימת
והתשבחות אכן דחפו אותי להתחיל.
מה אגיד, הפרק הראשון מיותר להחריד וניצל בעיקר בזכות אוברי פלאזה.
אה, נהדר, פרק 2 אפילו גרוע יותר
לפחות היה ארנב לכמה רגעים, אני מניח.
פרק 3
טוב, תמיד חיבבתי חדרי בריחה. עדיין לא מבין איפה אוברי פלאזה בכל הקטע הזה כי כל הדמויות האלה לא עובדות עד כה.
מקווה שיש סיבה טובה שהביאו את דברה ג'ו ראפ שמתגלה בהמשך כי וואו זה היה כלום.
הסיבה כבר הוצגה
פרק 1: אוברי פלאזה, "לב שחור"
פרק 2: סמל לב שחור, חסרה מכשפה ירוקה, אגתה מתחמקת.
כן, הייתי לא ברור
לא התכוונתי למה לקחו את ג'ו ראפ ולא את פלאזה, אלא למה הביאו את ג'ו ראפ לתפקיד כזה קטן ולא מנוצל דיו.
זאת שאלה שעלתה בזמן וונדהויז'ן
ולמרות שבסוף יש תשובה, זה עדיין מקרה של שחקנית מפורסמת לתפקיד קטן. לפחות היא מקבלת קרדיט מלא גם על הופעות ניצב בפרק.
מה האפשרויות?
לכתוב לה תפקיד גדול, אחרי שגילמה דמות שהיא לא מכשפה?
להחזיר לתפקיד הקטן שחקנית שגילמה תושבת אחרת בווסטוויו?
פרק 4
אוקיי האלמנט של חדר הבריחה חלש בהרבה הפעם וגובל בג'יבריש ברמת "אם יש בעיה בסדרה, קוסם עשה את זה" אבל – וזה אבל חשוב – אוברי פלאזה חזרה.
אני בכלליות מאוד מאוד לא מתרשם מהחצי הראשון ואני מבין שהעניין הוא שהחצי השני ישתפר, אבל החצי השני צריך להיות מרהיב-מדהים-אומייגאד בשביל להתעלות על סדרות מארוול שאפילו שלא היו מרהיבות, לפחות היו אחידות ברמתן לאורך רובן (כאשר הנפילה היא לרוב בפרק הסיום) כמו "פלקון" או אפילו "הוקאיי", שעם הזמן זכורה לי כיותר סימפטית.
אגב בלי ספוילרים
עם לא אהבת את פרק 4 ספק אם תאוהב את החלק השני כי הוא ממש לא ברמת וואו. יותר ברמת ה… "אוו איזה חמוד" לאנשים.. נטולים בספק (ואני מודה רוב הדמויות מתקרבות לסטנדרט של פלקט, עם הסדרה לא הייתה מתמקדת ברגשות שלהן הן כבר היו כאלו).
צדקת
(ל"ת)
פרק 5
יתרונות: הוא קצר. דמויות ממשיכות למות.
חסרונות: הוא לא… אה, טוב?
הסדרה קצת יותר נשענת לתוך המחוזות הקאמפיים פה אבל אני מרגיש שפספסתי איזה עלייה לרכבת שבה כל דבר מעפן בה הוא בעצם מצחיק ובקטע מודע לעצמו כי אני פשוט אדיש לרוב הדברים: הרגשיים, המצחיקים, והמגניבים כאחד. זה מתחיל מכך שפשוט הדמויות לא עובדות לי באופן בסיסי.
כאילו אני מחבב פארודיות שנות השמונים, נראה לי, אבל הפרק לא עושה עם הפארודיה הזאת יותר מדי. הביט הקומי החביב עליי היה בדיחה צדדית נורא ("לגילאי 3 ומעלה"), אבל דברים כמו הפעם הראשונה עם לוח הוויג'י לא עובדים לא באופן ישיר ולא בדיעבד.
אז נשאר לסרט כל המשקל הסגולי של הדמויות אבל 5 פרקים לתוך זה, הכל מרגיש עדיין מחופף מדי. הקשרים לא באמת מוגדרים, הדמויות לא ממש משויפות, והכל מאוד מסמן אבל עם מעט מאוד משהו שאשכרה מסומן.
פרק 6
בהחלט הפרק הטוב ביותר עד כה, שמצליח אפילו לגרום לדמות הכי בלתי נסבלת עד כה להיות חביבה (הידעתם? כשהדמות לא מדברת בזינגרים יענו-מילאנלים אלה פשוט, נו, מדברת אפשר באופן כלשהי לא לרצות אקטיבית שהראש שלה יתפוצץ).
עם זאת, וזה נכון כמעט תמיד – אין שום סיבה לפרק פלאשבק שלם שמקדם את העלילה, בעצם, אפילו לא קצת. את כל המידע הרלוונטי היה אפשר לצמצם גג לסצנת פלאשבק, ושאר המידע היה אפשר להבין. אם כי בהתחשב בכך שבסצנה בסוף הוא חזור לחלקים הבלתי נסבלים שלו, אולי זה למה.
אני חולק על כך שהוא "לא מקדם את העלילה"
נתינת נפח ועומק לדמות כלשהי אולי לא מזיזה את הסיפור קדימה, אבל בהחלט שווה את זה בפני עצמה. וזה חוץ מכך שיש פה פרטים נוספים שזוכים לפייאוף בהמשך.
טוב, אם כך, אני עלול להסכים
מניח שאגלה בהמשך.
פרק 7
חמוד מאוד!
הראשון שקצת מנצל את קונספט החדר בריחה + רוחות באופן טוב, ומוסיף לכך גימיק חמוד לדמות חביבה. חבל קצת על הסיום שמרגיש כפוי לאללה. בהחלט חמוד. לא "מצדיק את כל הסדרה" חמוד, אבל חמוד, וכיף שיש לפטי לופיין דמות ומרחב שכזה.
פרק 8
ו.. חזרנו לשטויות של מארוול. אבל כזה, וואו, ממש שטויות. נפנופי יד-חסר-הגיון-רגע-מה של שטויות. כמו כן, אני מעריך את הקאמפיות של פלאזה, אבל ככל שהיא יותר משוחררת היא עובדת הרבה פחות טוב בתפקיד הזה.
מסקרן פרק 9 אחרי הפרק הזה, אבל כרגע נראה שזאת סדרה של פרק אחד בודד שמצליח לעמוד בפני עצמו.
נפנוף יד כן, אבל חסר הגיון?
זה דורש הסבר מה ההגיון שהיה חסר כאן?
מה הקשר סוספיריה? מכשפות?
(ל"ת)
הויזואליה של מבחן האש
(ל"ת)
האחד של הנגינה?
או שאני או שהם זוכרים את הסרט מאוד שונה.
בערך מסכים אבל...
לדעתי אתה מתבלבל בין חורי עלילה לבין מבנה של תוכנית שמכוון יותר לתגובה רגשית חזקה מאשר הגיון. לקח לי קצת זמן אבל עד כמה שאני מסכים איתך שארקיין עונה 1 היא ערימה של קלישאות בעטיפה יפה, במחשבה לאחור אני מבין שהסדרה מכוונת יותר לרגעים רגשים גדולים מאשר ל…..הגיון או הבנה אמיתית של הדמויות, למעשה בארקיין הדמויות הן בקושי דמיות הן רעיונות.
ההבדל היחידי בין הגישה של שתי התוכניות היא שאחת מכוונת לרגשות ורעיונות דוגמטיים ובטוחים בעצמם (ולפי הדעות שלי על סרטים שהתלוננתי אליהם בעבר ויורשים, ידוע שהגישה הזאת לא עובדת עלי) ואגתה מכוונת לרגשות רכים יותר, אמפטיים יותר גם ובמיוחד כאשר זה לא מתאים או הגיוני.
נראה לי שאם היו משנים את הכתיבה לפי מה שאתה הצעת בתגובות אולי הכתיבה הייתה יותר הגיונית, אבל כל הטון של התוכנית הייתה משתנה למשהו קר יותר, פחות רגשי ואני מעדיף משהו עם יותר לב ופחות הגיון מאשר ההיפך.
אז אני מסכים איתך אבל זה לא שאני לא רואה את השגיאות של התוכנית הזאת , הן פשוט פחות משנות לי ואני רואה אותן כחלק מובנה מפורמט התוכנית.
זה לא אישי
זה יותר וידוי על נטיות הטעם האישי שלי בסדרות מאשר ביקורת לביקורת שלך או ביקורת על הטעם. אני חושב שזה ברור אבל אני יודע שאני יוצא תוקפני מדיי בתגובות אז אני רק מוודא שזה מובן.
בקיצור. אני מסכים איתך על איכות הכתיבה, אבל ההרגשה האישית שלי יותר קרובה לזו של אדם.
מה יש לך נגד פלאשבקים?
(ל"ת)
שאלה טובה
זה לא כלי שאני נגדו, אבל זה כלי שצריך להבין מהו.
בגדול, יש לו שני שימושים: לבלות עם הדמויות בעברם וליהנות איתם או ללמוד משהו חדש על ההווה.
אני חושב שהרבה יוצרים חושבים שהם יוצרים את השני, ובכך מפספסים את הכוח שבראשון. וזה היה בסדר, אבל ברוב המקרים אין שום דבר חדש שבאמת לומדים דרך הסיפור הזה.
וברגע שלא לומדים כלום, ולא מבלים עם הדמויות – מתחילים לתהות למה זה נחוץ, ולמה זה נחוץ דווקא פה, ומה בכלל כל העניין מסביב לזה.
"אבודים", לצורך העניין, הייתה די אלופה כי היא השתמשה בשני הדברים האלה יחדיו באופן נהדר. "אגתה" (וגם "קוף רע") – לא. "רק רוצחים", נניח, כן השתמשה בכלי הזה טוב בעונה האחרונה.
נו, וזה לא מספיק בשביל להגיד משהו על עסקה.
(ל"ת)
ומה שהן אומרות ברמקול באולפן ההקלטות?
(ל"ת)
כלומר, ריו רומזת שיש ביניהן תנאי עסקה קיימים.
(ל"ת)
נו, אבל שם יש בהחלט עסקה קיימת
בפרק הראשון אגאתה וריו ממש מדברות על עסקה בשביל שאגתה לא תמות ישר.
לסיכום: בסדר-בסדר מינוס כזה
נראה לי שזאת הייתה חוויה טובה עבורי בקטע של "אוקיי, אם אפילו זה לא, אז אני באמת לא צריך שום מארוול טלוויזיה בחיי". זה לאו דווקא אמירה שאני לעולם לא אראה עוד סדרה של מארוול כמו שזה יצטרך להיות שילוב של ביקורות טובות, דמויות שמראש אכפת לי מהן, וציפיות נמוכות. היחיד שעומדת בקוקטייל הזה בשנה הקרובה היא "דרדוויל", אבל יש גם חשש של שברון לב שעובד שם.
הדבר הכי טוב לטלוויזיה שנעשה תחת MCU הוא עדיין "איש זאב בלילה", ואני עדיין מעריך יותר את הכתיבה של "פלקון וחייל החורף" (ואפילו והפרק השישי) על כל סדרה אחרת בנמצא. "הוקאיי" מקום שני, אולי??
לא התלהבתי - אבל זה רק כי אני זקן עם לב אבן; הסדרה מעולה.
זה אולי בגלל שאני בורח כמו מאש מכל הסדרות על שוטרות קשות-יום שמקפידות להימנע מהיגיינה אישית וכו' וכך הגעתי טרי לגמרי, אבל מאד נהניתי מהפרק הראשון. בעצם, למעט הפרק השני הקצת-חלש, כל הסדרה היתה מצויינת – אולי היחידה מסדרות מרוול למעט לוקי 1 שנהניתי ממנה כמעט ללא הסתייגויות. זאת בהחלט היתה סוג של חוויה מתקנת לוונדהוויז'ן, שהתחילה כל-כך נהדר ותוך מספר פרקים התפוררה וקרסה בשל שלד הגיוני לא-קיים. בכלל, מעבר לתצוגות המשחק (ולאוברי פלאזה!) הכל היה פשוט מתוכנן וכתוב טוב – משהו שחסרונו הפיל את רוב הסדרות ביקום הזה.
ניסיון נחמד אבל עדיין לא עקפה את הוקאיי המהממת
(ל"ת)
ההטרלות שלך לא מכבדות את האתר
(ל"ת)
מתנצלת אפסיק להגיב.
(הוקאיי באמת חמודה אך די זניחה)
הצעה
אולי בביקורות על סדרות כדאי להוסיף את שם השואורנרים
לא התלהבתי
משהו בכל הסדרות של מארוול פשוט קרינג׳י בטירוף, התסריט רעוע, המשחק מרגיש לא אמין בשיט, וכל העלילה כאן התהנהלה פשוט בחוסר היגיון עם עצלות תסריטאית לא הגיונית. נטשתי אחרי 4 פרקים.
אם נטשת אחרי ארבעה פרקים
אז זה קצת לא מכבד להגיב ככה לביקורת שסקרה את *כל* הסדרה.
למה?
בגדול ביקורות הן המקום שבו מדברים על סדרות (או סרטים), גם אם ראית אותם רק בחלקם. הוא לא העליב או הצביע על בעיה בביקורת, אלא שיתף את החוויה שלו עם הסדרה במקום שזה הגיוני לעשות את זה בו.
כי התגובה שלו כללה את המשפט "כל העלילה כאן התהנהלה פשוט בחוסר היגיון עם עצלות תסריטאית לא הגיונית"
וזה חלקי מאד בכל מקרה (אבל כן לגיטימי בפני עצמו), אבל בטח מוזר אחרי מישהו שהסביר ב1300 מילה למה היצירה השלמה חשובה כדי לשפוט גם את החלק הראשון. אולי אני שופט לחומרה אבל בעיניי זה ממש מוזר.
ואולי אני טועה. יכול להיות.
היי
תקרא את הביקורת הקצרהשלי בדף המקורי . עזבת בדיוק בחלק שזה מתחיל להיות טוב
אני לא יודע איך שרדתי את ה4 פרקים הראשונים והמשכתי, אולי כי זה היה סביר מספיק שארצה לראות
אבל מפרק 5 הרמה רק עולה
ממליץ
זה התרגום הרשמי? (לשם הסדרה)
בשיר המקורי (מוונדה-ויז'ן) זה היה "מלכתחילה", "מהרגע הראשון" או בלשון הדיבור "כל הזמן הזה". אין פה שום דרך…
הפעם יש דרך
השם העברי אולי לא מוצלח בתור תרגום לביטוי, אבל בתור שם חדש למיני-סדרה הוא בהחלט הולם.
כן.
https://www.youtube.com/watch?v=90MKS5fY0rI
זה אכן השם הרשמי, אבל זאת לא הראייה
אין לי דרך לקשר אתכם לראייה האמיתית, אבל מי שיש לו דיסני פלוס יכול לראות שזה שם הסדרה.
הערוץ המקושר פה, מצד שני, הוא ערוץ לא רשמי שבמקרה יצא שהתרגום שהוא שם בטריילר הפך לבסוף גם לתרגום הרשמי (אולי האנשים מדיסני פלוס ישראל ראו את הסרטון הזה והתלהבו על התרגום).
הערוץ הרשמי של מארוול ביוטיוב לא מפרסם שום דבר שקשור לדיסני פלוס.
למעשה, כל הערוצים הרשמיים של דיסני ישראל ביוטיוב נמנעים כליל מלפרסם דברים שקשורים לתוכן שעולה ישירות לדיסני פלוס.
לחלק מהתכנים שעולים לדיסני פלוס דווקא יש טריילרים מתורגמים רשמיים, אבל הם זמינים רק בדיסני פלוס עצמו ולא עולים ליוטיוב כמו שעושים בנטפליקס.
למה? אני לא יודע.
כלומר, הם לא שירות הסטרימינג היחיד שזמין בארץ אך לא מעלה טריילרים ליוטיוב בתרגום, גם פריים וידאו ואפל TV+ הם כאלה. מצד שני, במקרה שלהם הם צריכים לפתוח ערוצים חדשים ביוטיוב כדי להעלות את הטריילרים מאחר ואין להם שום ערוץ בעברית, זה לעומת דיסני שיש לה שלל ערוצים בעברית ביוטיוב בהם היא יכולה בכיף להעלות גם דברים הקשורים לדיסני פלוס אך משום מה בוחרת שלא.
יש דרך, אולי שווה בפעם הבאה לבדוק על מה הסדרה מספרת לפני שממהרות להגיב :)
אני אישית הייתי הולך על "הכל אודות אגתה", כי יש בדמות משהו מאוד בטי-דיוויס-י, אבל התרגום עצמו מאוד הולם את הסדרה, ובמובן הזה, יוצר כפל משמעות שלא הייתה אפילו במקור.
קאמפית ומצוינת
זו סדרה שסובלת במידה מעודף דרמטיות – רק תראו מה קת'רין האן עושה עם הידיים שלה – אבל לגמרי בכוונה, גם מבחינת החומרים שאליהם היא מתייחסת (כל ה-lore של מכשפות בעולם המערבי, ויותר מזה, בבדיון מערבי), וגם מבחינת הצדקה עלילית. למרות שיש לי סף מאוד נמוך לזה בדרך כלל, כאן זה פשוט עובד, ולא רק כי זה מתאים, אלא בגלל איזון נהדר בין דמויות, עלילה, עיצוב ותלבושות וכמובן מוזיקה: השימוש בה כאן ככלי בתוך העלילה, ולא מאחוריה, הוא פשוט מבריק.
אז כן, לא הכל לגמרי מסתדר מבחינת היגיון (הדרך שבה דרך המכשפות מגיבה לאליס ולג'ן לא אחידה, למשל), והשימוש בהומור מארוולי באמצע רגעים דרמטיים לפעמים קצת מקרינג', אבל זו סדרה סוחפת מאוד ומתגמלת מאוד ולעזאזל, "דרך המכשפות" לא יוצא לי מהראש כבר שבוע.
אפשרי לצפייה למי שלא מכיר בכלל את היקום של מארוול ולא ראה שום סדרה שלהם?
(ל"ת)
אולי כדאי לבדוק מה קרה בוונדה-וויז'ן לפני, כי חלק מהנקודות העלילתיות החשובות בסדרה מסתמכות עליה
אבל מלבד זאת, הסדרה ממש עומדת בפני עצמה.
וונדה ויז'ן... בערך.
אם לא צפית בה, תחווי בכמה סצנות תחושה של חוסר התמצאות בנושא, של הסתמכות על ידע קודם שחסר לך.
האם התחושה הזאת תהיה מוצדקת? לא כל כך. כל פרט שחיוני לדעת, נאמר שוב.
אגב למקרה שאתם רוצים עוד סדרה טובה של מארוול עם אלמנטים על טבעים
https://www.fisheye.co.il/movies/hit-monkey/
מרגיש לי שהסדרה מיועדת לקהל צעיר יותר
במשך כל חווית הצפיה בסדרה הרגשתי כאילו אני לא ממש קהל היעד (כבן 40 ומשהו). מרגיש כמו סדרה שמיועדת יותר לבני נוער מבחינת האופי שלה, ההומור שלה, הדיאלוגים שלה וכולי. גם רמת המשחק היתה בינונית משהו והרגישה מלאכותית (כלומר יותר מדי הרגשתי שאלה שחקנים שמדקלמים את השורות שלהם ופחות הצלחתי להאמין להם כדמויות אותנטיות). בנוסף גם איכות התפאורה הרגישה כמו סט צילומים ולא כמו מקום אמיתי. כמעט כמו תפאורה של תיאטרון או משהו. לא יודע איך להגדיר את זה, אולי כמו low budget כזה. ספציפית לדוגמא בקטע שריו קורעת את התפאורה ועוברת דרכה זה ממש ממש הוציא אותי והרגיש לי שאני צופה בסט צילומים ולא במציאות כלשהי.
לחיוב – באמת בפרקים המאוחרים יותר נכנסו לפעמים אלמנטים טיפה יותר מורכבים לעלילה וטריקים עלילתיים כמו אי-לינאריות בפרקים מסוימים שכן התרשמתי מהם. כמו כן ניכר המאמץ ליצור רבדים יותר מורכבים לדמותה של אגאתה, במיוחד בפרק האחרון. כך ש All in all הייתי ממקם את הסדרה הזאת במקום טוב באמצע בליינאפ הסדרות של דיסני פלוס. זה לא התועבה שהיתה She Hulk אבל קשה לי עם החסרונות שפירטתי להתייחס אליה כאל סדרה ממש טובה.
רוב מה שכתבת בפסקה הראשונה (חוץ מהמשחק וההומור) הם יתרונות לז'אנר ולא חסרונות
אתה צודק, זו אכן סדרת אימה לגילאי 12-18 ("a wizard did it" זו המשענת של העלילה ולא חור) בתקציב נמוך (פחות מ 40 מליון יש סרטים בתקציב בינוני שעולים בערך אותו דבר) וזה היתרון שלה.
היתרון של הז'אנר של אימה לילדים ונוער זה שהוא לא נשען על מפלצות, דם, או אפקטים , הוא נשען על רגשות ומצבים שהם לא בהכרך מפחידים אבל לפחות כאלו שאפשר להזדהות עם הפחד של כל דמות ואני חושב שהסדרה עושה עבודה טובה בזה ולמרות שהמשחק לא תמיד עובד הוא מספיק טוב בשביל שאני ארגיש את מה שהדמויות מרגישות (ביחוד בפרקים 4 ו 7).
בנוגע להומור אני מסכים איתך, הוא לא טוב אפילו בשביל הז'אנר, אבל הוא משרת תפקיד של להדגיש את הדרמה ולהוות מנוחה ממנה מאשר להיות מצחיק על אמת (ראה ערך סרטים של שרון מימון וטל גרניט האם ההומור שם נועד כדי שהסרט יהיה מצחיק או כדי ליצר תחושת אמינות לרגעים הדרמטיים?). הדיאלוגים לאומת זאת….שמעתי הרבה יותר גרועים למעשה נראה שכול שנות ה 2020 סובלות מדיאלוגים רעים (בלתי מנוצח עונה 2 והבנים מ-עונה 2 סובלים מזה אצל "סדרות מבוגרים" והמשאלה האחרונה בסרטי "ילדים") ודווקא באגתה הם היו מעל הסביר.
ולסיום בנוגע לסט הזול…. לדעתי הוא נראה יפיפה אבל ניתן להסתכל על זה בצורה חיובית בדרך אחרת, שהסיבה שדרך נראית מזוייפת כי… היא באמת כזאת, והיא נראית כמו סט של בית אופרה כי… ככה בילי דמיין אותה. לדעתי זה יכול להוסיף לתחושת האמינות ולא להרע לה, זו גם מראה חוכמה כולשהי בעבודה עם מגבלות שאני מעריך. וזה סיכום יפה לסדרה יש לה מגבלות וקצוות לא משוייפים אבל בתמונה הכוללת אני חושב שהיא טובה מאוד בשביל מה שהיא ופשוט סדרה טובה בכללי.
אגדיל ואומר
כל, אבל כל סדרה וסרט של מארוול – כן, גם דדפול – הם לילדים וגג גג בני נוער.
כמובן, מדי פעם יש המון תחכום ונגיעה בנושאים שמדהים לראות אותם שם (נניח פוסט טראומה ב"איירון מן 3") אבל הבסיס הוא "זה מגניב יש אקשן וצחוקים וצבעים" ותמיד יש קרקוע והנגשה לילדים (ואפילו אם יש חריגה פה ושם, אז בטח לנוער).
כאילו, ראיתי את "להרוג את ביל" בגיל 13. אני די בטוח שהוא יותר טוב בגיל הזה מאשר שאהנה ממנו כאדם מבוגר. מאוד נדיר למצוא סרט – בטח אמריקאי – שבאמת לא מכוון לאיזשהי "כל משפחתיות" שלכל הפחות כוללת את בני ה-12 ומעלה.
אני מסכים עם הניתוח,
אבל "מיועד לקהל צעיר" ו"מותאם לקהל צעיר" זה לא אותו דבר.
אני קצת, אולי, נעלב מהטענה ש"זה מגניב יש אקשן וצחוקים וצבעים" זה לא למבוגרים.
יש סקאלה, מסכים
ויש הרבה סרטים שאפשר לדון איפה הם בסקאלה הזאת. ספציפית מארוול מיועדים לקהל צעיר.
זה לא, אגב, ניסיון להעליב. חלק מהספרים האהובים עליי הם ספרים לילדים (נניח, ספרים של גלעד סופר) שאני אמנם מוצא בהם רבדים שאולי הילדות שלי לא – אבל זה לא הופך אותם לפחות לספרים לילדים. ומדי פעם אני לא מוצא בהם רבדים. מדי פעם הם פשוט ממש מצחיקים ושנונים ומאוירים יפה גם אם הם בסופו של דבר, לילדים.
אגאתה, על סמך שלושה פרקים, היא בהחלט סדרה מיועדת בני נוער – הדמות שאמורה להיות "הצופה" במובן של מי שמגיב לכל הדברים כמביט מבחוץ היא בן נוער, כנקודת ההזדהות שאמורה לאחוז את הצופים (אגתה לא הדמות שאנחנו אמורים להזדהות איתה, הרי, אלא להתלהב ממנה, כמו הגיבור שלנו). אפשר להגיד גם דברים יותר סובייקטיבים כמו "וההומור שלה מאוד יענו-צעיר וכו'" אבל כאן הקווים פחות ברורים ולא אעמוד על השאלה האם זה הומור ג'ן זי, ג'ן Y או ג'ן אקס.
מהשאלה הראשונה שלך, אגב, הדבר היחידי שאולי לא "לילדים" (אבל גם לא ראיתי אז קשה לי להגיב מה טבעו בדיוק) הוא "רצח סדרתי" – מוות נידון בהרחבה בסרטי ילדים (היי במבי ומלך האריות) ואובדן ילדים הוא תימה שקיימת ב"מוצאים את נמו".
אחרי צפייה, אגב
לחלוטין לחלוטין סדרה לבני נוער, עם הנגשה די מלאה גם לגילאים צעירים יותר (אבל זה מן הסתם תלוי כמה ההורים נוחים עם חשיפה למוות. זה לא בלתי נשמע בסרטי ילדים כאמור, אבל עדיין יש הורים מודרניים שמעדיפים להימנע מכך).
אם הרגע ההוא "הוציא אותך"
סימן שלא הרגשת שזאת תפאורה עד לאותו הרגע.