לי ולבמאי מ. נייט שאמלאן אין היכרות ארוכה במיוחד. ראיתי סרט אחד שלו ("מיסטר גלאס"), על הסרטים המוקדמים שלו שמעתי רק בגלל הטוויסטים שלהם – מה שעל פניו עיקר את הצורך לצפות בהם, ולגבי כל הזבלונים מהקריירה המאוחרת שלו אני יכול רק לומר שנהניתי מאוד לקרוא את הקטילות אודותם. די ברור לפי זה שלא הייתה לי סיבה מיוחדת לצפות דווקא ב"מלכודת", הסרט החדש שלו שהיה אמור להיות מופץ פה לאקרנים ואז התחרט, אבל היה לסרט קלף אחד בשרוול: טריילר ממש אפקטיבי. ובכל הנוגע לשיקוף הסרט, הטריילר עשה עבודה טובה, כי "אפקטיבי" זה מה שהסרט הזה במילה אחת. בשתי מילים: אפקטיבי, אבל.
ג'וש הארטנט הוא קופר – כבאי, איש משפחה ואדם חברותי בכללי, שבא עם הבת שלו להופעה של הסופר-סטאר האהובה עליה, ליידי רייבן. ההופעה מאובטחת טיפה יותר מהמקובל בהופעות כאלה, ועובד מרצ'נדייז איתו קופר מתיידד מספר לו שכל הבלגן נגרם בגלל שהמשטרה נחושה ללכוד רוצח סדרתי פסיכופט שאמור להיות היום בהופעה. אין יוצא ואין בא, הכל בחוץ נחסם ברגע שההופעה התחילה ועוד ועוד שוטרים רק מגיעים כל העת ופוקחים עין על כל מרצפת.
קופר היה יכול להיות סבבה עם זה, אבל הוא לא, כי הוא במקרה ראה את הרוצח בפעם האחרונה שהסתכל במראה. עכשיו הוא רק צריך למצוא דרך לצאת החוצה.
כאמור, אין לי נקודות השוואה ליכולות הבימוי של שאמלאן עצמו, אז אני יכול רק לומר שלפחות בסרט הזה הוא עשה עבודה מצוינת בכל הנוגע לבניית מתח, וקצת פחות בהתרה שלו (ועל כך בהמשך). זה תסריט שיוצא מנקודת הנחה שהיא לכל הפחות מעניינת, ואז למרות הקלישאות שבאמצע מצליח לרתום את הלוקיישן בכלל והסיטואציה בפרט ליצירת אתגרים קטנים שרודפים זה את זה, וזאת מבלי להרגיש רפטטיבי.
הנכס הגדול ביותר של שאמלאן בהקשר הזה הוא הארטנט עצמו, שעושה עבודה מעולה לאורך כל הדרך וברגעים מסויימים זורח ממש. דמות הרוצח שמבחוץ הוא אדם נורמלי ובעל משפחה היא לא חידוש גדול או אפילו קטן, והסרט גם מבליט דמות של איזו פסיכולוגית משטרתית שעשתה לו פרופיילינג וממש מאכילה בכפית פה ושם, אבל הארטנט נועץ שיניים בדמות שקיבל כאילו זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים דמות כזו על המסך והתוצאה מהנה מאוד.
צריך להודות שגם במערכה הזו של הסרט יש בעיות, בראשן מה שלדעת רבים הוא בעצם הסיבה האמיתית להפקת הסרט – ההופעה עצמה. את כוכבת הפופ מגלמת הזמרת הכמובן-מצליחה-מה-זאת-אומרת סלקה שאמלאן, שללא ספק נבחרה לתפקיד בגלל ההתאמה המלאה שלה לדרישות ולא בגלל העובדה שהיא בתו של הבמאי. ובכן, יורשה לי לחלוק על המלהקות: לאישה הזו אין בדל של כריזמה, גרם של מוטיבציה וכל כולה חור שחור של אנטי-אנרגיה. בהופעה שאמורה לחקות את איצטדיוני הענק שממלאות כוכבות על, זה היה פשוט מפוהק. כמה וכמה שירים בדיוניים נכתבו בשביל הסרט הזה, כולם נשמעים אותו דבר, ולראות את כל הניצבים כביכול באקסטזה גרם לי לדיסוננס קוגנטיבי קשה. כמה כושלת את צריכה להיות כזמרת אם במקום שישלמו לך כדי לצפות בך את משלמת לניצבים כדי שיעשו את זה.
ובכל זאת, מן הראוי לציין שבמהלך הסרט הסיפור נותן לכוכבת הבדיונית הזו רגעים יותר שקטים, ובהם היא דווקא בסדר; כך שהבעיה העיקרית של הסרט היא בסוף לא השחקנים שלו. כי אם עד עכשיו זה היה נשמע שיש לסרט חסרונות אלא שמעלותיו עולות עליהם, הרי שבמערכה השלישית מתברר ששמלאן ידע איזה סיפור הוא רוצה לספר, אבל לא ידע איך לסיים אותו. הקטע הבעייתי כאן הוא דווקא לא טוויסט כזה או אחר, אלא הניסיון להעמיד פנים שהסרט עמוק יותר מהעלילה הבסיסית של "האם ואיך הבחור יוצא מזה ובאיזה מחיר". ומילא הניסיון עצמו – כאמור, לאורך כל הסרט יש רמיזות לזה – אבל לקראת סיום הסרט הכתיבה הבעייתית הזו משתלטת סופית על העלילה, וכדי לסגור את הסיפור אנחנו זונחים את השכל שאפיין את המאבק עד עכשיו ועוברים לתחום הנפש, תסביכי אמהות, תסמינים פסיכולוגיים ועוד דברים שראינו מיליון כמוהם אצל דמויות שהיו כתובות טוב יותר.
הסרט אמנם לא מתרסק על הפנים, אבל הוא בהחלט עלול לגרום לצופים להרגיש מרומים, ולשים לב בדיעבד לחלקים נוספים בתסריט שהיו מאוד לא מהודקים, לדוגמה כמה חברות של הבת של קופר שהעליבו אותה או משהו ובמערכה הראשונה היה נראה שזה מאוד חשוב. כל זה כמובן מבסס מחדש את החשד שהסרט הזה נתפר סביב קידום שמלאן הבת ולא להיפך.
ובכל זאת, בשורה התחתונה יצאתי מסופק. הסיום של הסרט מקושקש ורחוק מהקתרזיס הראוי ביחס לכסיסת האצבעות שחוויתי קודם, אבל הוא עדיין הוגן ומתכתב עם מה שבא לפניו; ובהתחשב בכך שהיו רגעים באמת יפים במה שבא לפניו – זה לא רע בכלל. לכל הפחות זה אפקטיבי, אפילו אם זה אפקטיבי-אבל.
סרט שהקדים את זמנו.
כמה חודשים אחרי יציאתו הגיחה באמריקה אחת התופעות הסוחפות ביןתר הזכורות הפופ. סברינה קרפנטר. שהיא ליידי רייבן על ספידים (עם כל האהבה לילדה של שאלמאן)
״התופעות הסוחפות ביותר הזכורות בפופ״
אולי בשנה האחרונה…
כיף לראות מעריצים שלה בעין הדג, לא צחוק.
אבל אולי כדאי להניח איפשהו את הגבול ולא להפוך אותה לאוף טופיק ממש בכל דיון? (מצד שני, אני זה שמאז 2012 מחפש כל תירוץ לדבר על בלה ת'ורן בעין הדג. עזבי. תמשיכי.)
*2011
(ל"ת)
כבר שנים רבות לא זכורה לי מישהי שסחפה את הקהל כמו סברינה. אחרי שנות בצורת הגיע הבשורה בשם קרפנטר
(ל"ת)
טוב, בכל מקרה אין פה ולו בדל של קשר לסרט
אז פשוט די.
תצוגת ביזאר הזויה.
אצל שמאלאן כל הדמויות מרגישות כאילו הן גרסאות אוף-ברנד של יצירות דייוויד לינצ׳יות. מה שעבד בתחילת הקריירה שלו (החוש השישי-סיינס) פשוט לא נותן עבודה ומרגיש כמו קומדיה ב-2024.
מסכים, אבל הפעם זאת באמת קומדיה או לפחות שמאלן מודע לבדיחה
סצנת אמצע הקרדיטים לא מספיקה בשביל להוכיח את זה? אם לא זה אז הדרכים בהם קופר מנסה לשכנע את ביתו לצאת מהאודיטוריום אחת מהן כל כך מגוכחת שאפילו הבת תוהה על מה הוא מדבר?
מי שלא ראה את בלתי שביר
הוא בעיניי אדם לא שלם.
יש בני אדם שלמים?
(ל"ת)
לא ראיתי את הסרט
אבל הבעיות שאתה מתאר בו אלו הבעיות בסרטים של שאמלאן בשנים האחרונות(לי ההופעה של ביתו)
הוא כל כך מסור לטוויסט ולסיום המתוחכם אבל הוא לא באמת מצליח בזה לצערי.
עדיף שהיה עושה סרט מתח בלי הטוויסטים
זה נשמע שלא קראת את הביקורת
כי בשום מקום בביקורת לא דיברתי על טוויסטים; למעשה, הסרט כמעט נעדר מהם. אולי לכן הוא מוצלח יחסית.
הקטע הבעייתי כאן הוא דווקא לא טוויסט כזה או אחר
שדיברת נגד הסוף בנוסף המשפט חשבתי שאתה מדבר על זה שיש טוויסט אבל הוא לא הבעיה של הסוף.
הסרט
הוריד לי את הגירוד שהיה לי עם "דקסטר", כי זה בערך מה שדמיינתי, או רציתי לפחות, שיהיה סוף הסדרה: מצוד אינטנסיבי שדוחק את הרוצח הסדרתי המבריק שלנו לפינה. אפילו הכינויים של שניהם זהים ("the bay harbor butcher" ו-"the butcher". תוהה עד כמה זה צירוף מקרים).
בכל אופן סרט מוצלח ביחס לְמה שהוא. דורש המון סיספונד וטיפה מתפזר במחצית השניה, ולדעתי גם איזה פעמיים הוא לא יודע מתי להסתיים – אבל האינטנסיביות נשמרת לכל אורכו, הג'וש הארטנט נהדר ומבחינתי זה אחד היותר-מוצלחים של שאמאלאן.