ביקורת: בחורים טובים 2

הסרט "בחורים טובים" היה, ללא ספק, הלהיט הישראלי הגדול של 2022. כיוצא הקהילה החרדית לא יכולתי לשמוח יותר: אהבתי אותו מאד והרגשתי שהוא נתן הצצה אותנטית לחוויה החרדית, תוך כדי שמירה על העקרונות בגללם אנחנו הולכים לקולנוע: הנאה תוך כדי למידה שלא מרגישה כמו הטפה. באופן חריג לקולנוע ישראלי, לא רק שהוכרז לסרט המשך – הוא גם הופק ממש מהר.

הזירוז בכל הנוגע להפקה ניכר בכך שהתסריטאית חוה דיבון (עם שותפיה הבמאי ארז תדמור והמפיק החרדי יקי רייסנר) לא תכננה מראש לאן הסיפור יתפתח, ולכן החליטה בעצם לקחת כמה נקודות מהסרט הראשון ולפתח אותן בנפרד: מה קורה כעת אחרי שמוטי ונחמי התארסו, מה קורה עם ברוך הבחור המבוגר, ובעיקר מה קורה באופן כללי אם לוחצים על דוושת הקומדיה הרבה יותר חזק.

התשובות לשאלות הללו, לצערי, לא אחידות. העלילה של הסרט הולכת ככה: ברוך (מאור שוויצר) מעלה הילוך בניסיונו למצוא סוף סוף כלה, ומתאהב מכל הבחורות דווקא בשירה, הבת של מלכי השדכנית (עירית קפלן) שממש לא ששה לרעיון כי היא חיפשה לבת שלה מישהו פחות מבוגר ויותר מכובד. במקביל, מוטי (עמית רהב), שהתחזה לעיוור בסרט הקודם כדי להתארס עם נחמי (ליאנה עיון), כבר לא לגמרי בטוח לגבי עתידו איתה, ותוהה האם מאורעות שקורים לו כמו שבירת אצבע במשחק באולינג הם "סימן משמיים" שהוא לא בדרך הנכונה. חוץ מזה, ומה שבשלב מסוים מרגיש כמו העיקר – המון סצנות קומיות של הומור עדתי לגווניו, מחריפות המאכלים במטבח המזרחי ועד הגזענות המובנית בחברה החרדית בבני ברק; ושלל רגעים של עקיצות על הקלישאות של החברה הזו בכל תחום, כמו תעשיית אנשי ה"הצלה" (שזה חיקוי של מד"א) או אמונות טפלות על תסמונות דאון.

ייאמר מיד: אם מה שתפס אותי אישית בסרט הראשון היתה האותנטיות המדהימה שלו, הרי שבסרט החדש ניכר שהיוצרים הניחו לאותנטיות והתמסרו לדרמה מחד – ולקומדיה מאידך. אם בליבו של "בחורים טובים" היתה החלטה אבסורדית אחת ומסביבה נבנה עולם אותנטי ועשיר, הרי שב"בחורים טובים 2" האבסורד מוקצן ונכנס כמעט לכל סצנה, שלא לומר בונה אותה מלכתחילה. לא מספיק שמוטי יאכל דגים חריפים בבית המחותנים וייחנק, הוא גם צריך להינשא על כפיים אל הכיור כדי שישטפו לו את העיניים עם חלב; לא מספיק שבחורה שנפגשת עם ברוך תהיה קצת קוקו, אלא היא צריכה לבוא לדייט עם דובי ענקי; לא מספיק ליצור איזה גאג על השם "ברוך", אלא הוא צריך להיבנות על עיוות מטופש של המילה "בורג" – כאילו "בוירג" זה משהו שחרדי כלשהו אומר אי פעם.

כך שהייתי שמח אם הייתי יכול לכתוב משהו בסגנון "האותנטיות המפעימה עדיין כאן אבל היא כבר לא מחדשת", אבל אני לא יכול לכתוב את זה; כי בעוד האותנטיות בסרט הראשון היתה בלב הסיפור – הרי שכאן היא רק תפאורה חיצונית, וכל העלילה עצמה מבוססת מאבסורד אחד לאבסורד שני. נו, כמו שקורה בקומדיות.

מזלו של הסרט הוא שהוא אכן מצחיק. ההומור, כאמור, עדתי ברובו – אבל עובד; השרת הערבי בישיבה (היית'אם עומרי) עדיין מקבל את השורות הכי טובות, גם אם חבל שהדמות שלו נאלצת לשמש כמעין מדריך רוחני מוזר כדי לפתור כמה קונפליקטים; הבימוי והצילום מצליחים להגיש את הבדיחות בדיוק בתזמון הנכון; ומאור שוויצר פשוט מסתובב לו בבני ברק ונהנה מכל רגע.

וכדאי לדבר על שוויצר, כי הוא בהחלט נושא את הסרט על כתפיו – ופה זה המקום בו אני עובר לנקודה בה הסרט היה כבר ממש טוב, בלי כוכביות: הדרמה בקו העלילה של ברוך. לעומת העלילה המאולצת של מוטי, היא עובדת הרבה יותר טוב והרבה יותר מרגשת. שוויצר משחק בחינניות מרובה הן בפן הדרמטי והן בפן הקומי, ואם הסרט היה מקצץ במעט את הברבורים סביב הלבטים של מוטי הרי שהסרט היה מרגיש שלם הרבה יותר. בכלל, הנקודות העלילתיות בסיפור הזה גם מציאותיות יותר ואפילו מפתיעות, בניגוד לאלו המוזרות בעלילה של מוטי ונחמי.

כאמור, המשחק המשובח של שוויצר מקפיץ למעלה את החלק הזה בלי קשר לכתיבה המוצלחת, ופה צריך לציין גם את עומר נודלמן שמפתיעה לטובה בתור שירה (הבת של השדכנית), ואת ניב סולטן – אשתו של שוויצר בחיים האמיתיים – שמגלמת בחורה בשם רות שגם איתה ברוך נפגש במהלך הסרט.

צריך גם לומר שאם חיפשתי אותנטיות שמשמעותית לעלילה, הרי שסיפורו של ברוך הוא המקום הקטן שבו היא כן נמצאת. הדגמה חיה לכך קיבלתי בהקרנה בה הייתי: יש רגע אחד בסרט שמבחינתי היה שובר לב, אבל חילונים שהיו איתי בקהל התפוצצו מצחוק – והפעם לא כי היוצרים כיוונו לזה אלא כי איזה קורע שהדוסים האלה תולים את מה שקורה להם בכוח עליון בצורה כל כך עמוקה. הצחוק הזה יכול להוביל למחשבות עצובות על הדיסוננס המטורף במדינה בה אנו חיים, אבל בשבילי זה היה סך הכל רגע אישי שהזכיר לי את ההשתאות מול כל כך הרבה רגעים דומים בסרט הראשון.

"בחורים טובים 2" הוא הרבה דברים. הוא, בראש ובראשונה, עוד מאותו הדבר, אבל לא בהכרח במובן החיובי של המושג. הוא גם קומדיה רומנטית, הוא גם דרמה משפחתית, והוא גם כתב ביקורת על החברה החרדית – אבל ביקורת אוהבת; בקיצור, "בחורים טובים 2" הוא קצת בלגן. ואם רציתם עוד המחשה לבלגן הזה, הרי שעוד לא הזכרתי במילה קו עלילה שלם שנכנס בשלב מאוחר יחסית, קשור באותו בורג שהוזכר קודם ומוסיף לתסריט נופך טרנטינואי מוזר של – ובחיים לא הייתם מנחשים את זה – נקמה.

וכל זה פשוט מרגיש יותר מדי. זה כיף מאד, זה זורם, זה מצחיק, זה מרגש לפרקים; אבל זה גם קצת ממוחזר, קצת מטופש, הרבה אבסורדי ולגמרי לא מהודק. עוד כמה ליטושים היו אולי עוזרים לבעיה האחרונה, אבל מבחינתי בעוד הסרט הראשון היה המלצת חובה למישהו שרוצה סיפור טוב על חברה הומוגנית וסגורה, הרי שהשני הוא סתם עוד להיט ישראלי חביב שחוץ מהבדיחה ההיא על המזוזות לא ממש אזכור בסיכום השנה.