ביקורת: רובוטריקים – הסרט

הסצנה הראשונה ב"רובוטריקים: הסרט" יפהפייה. אנימציה ידנית מהדור הישן, מחוספסת, עמוסה ומפורטת מציגה כוכב לכת שלם מאוכלס בצורות חיים מכניות, יש תחושה אמיתית של חיות וקיום בשעה שאנחנו רואים רגעים מחיי היום יום של היצורים האלו. ואז, כמשום מקום, מופיעה נוכחות מאיימת, מאסיבית שאוכלת את כל העולם שרק עכשיו ראינו בשוט שכאילו אומר 'חשבתם שכוכב המוות ממלחמת הכוכבים היה ביג דיל? תחשבו שוב'.

מיד אחרי זה הסרט מתפנה לעיסוקו האמיתי: למכור לנו צעצועים.

בין שני הקצוות האלו מצוי "רובוטריקים: הסרט" (המצויר, זאת אומרת – הראשון המצויר, זה משנות השמונים). מצד אחד הוא מוצר תעשייתי חסר בושה להדהים – אם כבר הזכרנו את "מלחמת הכוכבים" האנשים שעבדו על התסריט העתיקו מג'ורג' לוקאס בחוסר בושה משווע לא רק את העלילה הבסיסית ואת הארכיטיפים של הדמויות (לא שיש ברובן משהו מעבר לארכיטיפ) אלא את כל הרעיון של סיפור שמונחה קודם על ידי הרעיון של כמה מוצרים נלווים אפשר לשווק בתשעים דקות. מצד שני – הוא באמת יפה. לא לכל אורכו, יש הרבה רגעים עם כל מיני שגיאות אנימציה מביכות שהיו עוברות יותר חלק בסדרה מצוירת של שבת בבוקר ולא בסרט גדול תקציב, אבל ברובו הוא יפה. ויפה באופן שלא ממש רואים בסרטי אנימציה מערביים – דרמטי ונועז וגדול. 

עד כמה שהסיפור והעלילה כושלים ברמת המאקרו, ברמת המיקרו יש לנו כמה וכמה סצנות שבאמת מנצלים את היכולת של מדיום האנימציה ואת העובדה שהפרוטגוניסטים שלנו לא נעולים לצורה אחת: קרב מתחת למים מול תמנון רובוטי ענקי, מאבק נואש אחד-על-אחד בתוך מכונה ענקית ועוינת כאשר קרני הלייזר של הלוחמים משנות את התאורה, וכל סצנה שמערבת את הכוכב-מפלצת שהזכרתי בהתחלה. קוראים לו יוניקרון (Unicron, לא Unicorn – "הפוני הקטן שלי" זה זיכיון טיפה שונה), ומגלם אותו אורסון וולס הבמאי / שחקן / תסריטאי / מחזאי / שדרן / עיתונאי / איש אשכולות וחובב יין ידוע. זה היה התפקיד האחרון שלו והוא סיכם אותו בצורה הזו:

"היפנים מימנו סרט אנימציה באורך מלא שעוסק בצעצועים האלו, כולו על דברים נוראיים בחלל. אני משחק כוכב, אני מאיים על מישהו שנקרא דבר-זה-או-אחר." לא בדיוק סוף הקריירה שכולם דמיינו כש"האזרח קיין" יצא.

העלילה הכללית של הסרט: אנחנו בשנה העתידנית 2006 (כל דבר אחרי שנת אלפיים נראה רחוק במידה בלתי אפשרית בשנות השמונים) והכוכב הרובוטי סייברטרון (כל הכוכבים בגלקסיה חוץ מכדור הארץ מכילים צורות חיים מכניות, אל תשאלו אותי איך האבולוציה עובדת) נמצא במלחמת אזרחים בין הרובוטריקים (טובים) והשקרניקים (רעים). כל צד מורכב מרובוטים ענקיים שיכולים לשנות צורה מדמות אנושית למראה לכל מיני כלי רכב וכלי משחית. קונספט גאוני לצעצוע מבחינת הילד – שניים במחיר של אחד. השקרניקים מנצלים פרצה מודיעינית בצד של הרובוטריקים כדי לארגן פלישה על המוצב שלהם בכדור הארץ, אבל שני הצדדים לא יודעים שיש איום ברקע שגורם למלחמה שלהם להיראות כמו קרב בין קיני נמלים.

יוניקרון, כאמור, הוא הנבל העיקרי שלנו, והנוכחות שלו מניעה את העלילה. אבל אנחנו פה בשביל הרובוטריקים, הגיבורים והנבלים של סדרת הטלוויזיה: אופטימוס פריים ההירואי, מגהטרון המרושע, סטארסקרים המנאייק. או לפחות זה מי שחשבנו שאנחנו פה בשבילם. זה בהחלט מה שהילדים בשנות השמונים שיצאו בוכים מהסרט חשבו. אבל האנשים בחברת הצעצועים הסברו (מצטער להודיע למר וולס שהאמריקאים אחראיים בדיוק באותה מידה כמו היפנים) כבר מכרו מספיק עותקים מהצעצועים הישנים מה שאומר שזה זמן לנקות מדפים באופן הכי ברוטאלי שאפשר. דמיינו שהסרט של הדרדסים היה נפתח ברצח סיטונאי של בר מוח, בר כוח ודרדסבא כי צריך יותר זמן מסך לדרדסים החדשים. 

במקום אלו יש לנו את הוט רוד (ג'אד נלסון), שהוא צעיר פוחז כמו לוק סקייווקר, קאפ (ליונל סטנדר) שהוא זקן שראה את הכל כמו אובי ואן קנובי, ספרינגר (ניל רוס) שמקבל את השורות הטובות כמו האן סולו וארסי (סוזן בלו) שהיא הבחורה, כמו הנסיכה ליאה. אל תאשימו אותי, זה אפיון הדמות שלה. היא אפילו צבועה בצבע ורוד שלא תהיה לנו טעות. החבורה הזו, פלוס עוד כמה, הולכת לשוטט מכוכב לכוכב ברצף סצנות שמחוברות בסלוטייפ באופן רופף למדי – יש לנו תשעים דקות והמון צעצועים דמויות להציג. הסצנות באופן נפרד דווקא טובות, לפחות כשהדמויות לא מקבלות מינוס תשעים למנת המשכל כי מדובר בסרט לילדים: גרימלוק, אחת הדמויות מהסדרה המקורית שאשכרה שורדות את העלילה, הפך מפרא מאיים לדובון טיפשון חביב, כנראה מתוך דאגה לצופים הצעירים (אלו ששרדו את הטבח של החצי שעה הראשונה).

אבל לא משנה כמה יפה מאוירת כל סצנה בנפרד, הסרט לא באמת מתחבר לאיזשהו שלם הגדול מסך חלקיו. להפך, הוא קטן מהם: הדברים מתרחשים בסרט כי התסריט אומר, הדמויות מגיעות למקומות (פיזיים ורגשיים) פשוט כי הגיע הזמן בסיפור, ואין תחושה של התפתחות אמיתית. הוט רוד אמור להיות לוק סקייווקר, אבל למסע של לוק סקייווקר בסרט מלחמת הכוכבים הראשון, מנער חווה משועמם לגיבור גלקטי, יש הגיון פנימי. הוט רוד הוא הגיבור הגדול כי הוא הצעצוע החדש והנוצץ.

זה מרגיש מוזר לכתוב את הביקורת הזו, בכלל לשפוט סרט בתור 'סרט' כשהוא בבירור 'פרסומת'. זה כמו להתעצבן על פרסומת של מקדונלדס שאין לה קשת עלילתית ברורה לדמות הראשית (מה אתם רוצים – הוא חשב שהוא במקום הטוב ואז גילה שהוא במקום הרע!). ובואו נודה באמת, אל מול התחרות, קרי – הסרטים האחרונים של רובוטריקים שיצאו במאה העשרים האחת – הוא בכלל לא רע. הוא לוקח את כל הסרטים של מייקל ביי עם שתי ידיים קשורות מאחורי הגב ועם אקדח הלייזר שלו מפורק: הוא מטופש אבל נהיר, האקשן חלק וזורם, עיצובי הדמויות (הדבר שהפך את המותג ללהיט מלכתחילה) חזקים במקום בליל של מתכות אפורות ומופיע בו אחד מהשירים היותר טובים של וירד אל ("העז להיות טיפש"). לא משנה כמה גבוה תקציב ה-CGI שלכם, אלו דמויות שעובדות הרבה יותר טוב בעולם מצויר במלואו במקום במיקס של אנימציה ולייב אקשן. אני מוכן להגיד ש"באמבלבי" מ-2018 כנראה יותר טוב, אבל רק בקצת.

אבל בכל זאת, משהו בי התאכזב בצפייה המחודשת הזו. אני לא מצפה שזה יהיה הסרט הכי טוב בעולם, אבל מותר לנו לקוות לדברים טובים יותר, אפילו כשהסיבה הבסיסית של הסרט היא למכור צעצועים. "שיר אשיר בגשם" נוצר כי היה לאולפן קטלוג שירים ישנים, "מי הפליל את רוג'ר ראביט" נוצר תחת לחץ תאגידי עצום מצד וורנר ודיסני בו זמנית, ולמרות המגבלות שניהם עדיין יצירות מופת.

אני מניח שאין יקום בו "רובוטריקים: הסרט", או כל סרט אחר עם המילה רובוטריקים בשם, הוא יצירת מופת, אלא אם הסרט יכול לשנות צורה ל"אזרח קיין" באמצע שלו. אבל אפילו עם המגבלות האלה, מגיע לנו טוב יותר.