ביקורת: המתמחה

"המתמחה" הוא סרט בסדר גמור תודה ששאלתם שמספר את סיפורו של דונלד טראמפ דרך בחינת מערכת היחסים שלו עם רוי כהן. הוא מתרחש בחלקו בשנות השבעים המוקדמות, אז טראמפ עוד היה ינוקא תמים שמנסה לבנות את מעמדו בעולם ולצאת מהצל של אביו, ובחלקו בשנות השמונים המוקדמות, אז הוא כבר היה סנסציה תקשורתית ואיל נדל"ן וכבר ממש לא ינוקא ובטח שלא תמים. וזה סרט שמומלץ בעיקר למי שאוהבים סרטי ביוגרפיה גנריים, רק שכמובן, הוא לא רק זה. כי "המתמחה" אינו סתם סרט – מספר שבועות לפני הבחירות בארצות הברית, סרט עלילתי בכיכוב כמה מהשחקנים הבולטים של הוליווד על אחד מהמתמודדים הוא הרבה יותר מסך איכויות המשחק שלו: הוא גם אמירה פוליטית.

ואולי זה לטובה, כי בכל הנוגע לבשורה קולנועית, "המתמחה" הוא חבילת בסיס של סרט אוסקרים: הופעות טובות, בחירה אומנותית ויזואלית שמבדלת את הסרט משאר התחרות (הפעם: בחירה לצלם את הכול באופן מגורען שמזכיר סרטים משנות השבעים והשמונים), סיפור "חשוב", ושום דבר מאתגר יותר מזה. למי שחשבו שהאומץ להוציא סרט על מתמודד לנשיאות יוביל לסרט שגם הוא חריג וקיצוני מצפה אכזבה. הסרט הוא הרבה פחות "סגן הנשיא" והרבה יותר "ניקסון".

רק שהבעיה היא שהסרט אולי אפילו לא מגיע למשהו כמו "ניקסון": בבחירה לא לספר את כל הסיפור של טראמפ אלא רק את עלייתו (הראשונה) לגדולה ואת עיצוב דמותו דרך מערכת היחסים עם רוי כהן, הצופים נשארים עם חצי סיפור, שלא לומר רבע או שמינית. במובן הזה, "המתמחה" הוא פחות סרט ויותר פריקוול לסרט מקורי שלא ממש יצא. כך הסרט יכול לקרוץ עם סיסמאות מוכרות או אמירות של טראמפ על מוסד הנשיאות כי כולם יודעים מה הבדיחה, רק שמבחינת הסרט אין לקריצות האלה שום פאנץ' בסוף.

בבחירה הזאת, הסרט ממלכד את עצמו: מצד אחד הוא בהחלט לא מתאים למי שלא מכירים את טראמפ כי הוא מספק רק חצי מושג עליו. מצד שני, לא ברור מה הוא נותן למי שכן מכירים את טראמפ: או שהם כבר מכירים הרבה מההאשמות האלה (שחלקן לא נחשבות אפילו לדברים החמורים שעשה), או שהם מניחים מראש שהסרט הוא יצירת תעמולה שמאלנית שאין סיבה לטרוח לראות. זה גם די מסביר למה הסרט הזה נכשל בקופות: הוא אומנם בוודאות נמצא בצד נגד טראמפ, אבל הוא לא ממש מתמסר לאנטי הזה ולא נותן דרור למי שרק מחפשים שעתיים להצדיק את השנאה לטראמפ.

הרי למי שבאים לראות את הסרט כמתנגדים, כל דבר שהסרט יגיד על טראמפ לא יכול להיות מספיק מרשיע. להפך, אולי הקושי הגדול של צופים יהיה שבחלק הראשון טראמפ נראה כמעט חמוד, ושהסרט רומז לכך שטראמפ הוא לא מחלה בפני עצמו אלא רק תסמין למחלה שהיא סוג מסוים של אמריקאיוּת. אבל זה בסדר, בחלק השני צופים שהרגישו שהסרט אולי סימפטי מדי יבואו על סיפוקם כאשר הסרט יראה את הנשיא לשעבר מבצע מעשה בזוי אחד אחר השני.

"המתמחה" היה יכול ללכת עם האלימות של המעשים האלה עד הסוף ולהתענג כמו סרט אימה על הנזקים שטראמפ עושה לסביבתו הקרובה – אבל הוא לא עושה את זה. לאו דווקא מתוך כבוד לטראמפ, אלא מתוך הבנה שהז'אנר שאליו הוא משתייך – ביוגרפיות קולנועיות – הוא ז'אנר מעונב ומכובד. זה גם מה שמונע ממנו להיות מצחיק יותר, משוחרר יותר או כיפי יותר. הוא מנסה להוכיח במסגרת הז'אנר הכי שגרתי שטראמפ הוא אדם לא טוב, ואולי הוא עושה את זה, אבל למה זה מעניין?

הבמאי עלי עבאסי שם את הז'יטונים שלו על מערכת היחסים של רוי כהן ודונלד טראמפ, וקשה להגיד  שקורה בסרט משהו שמצדיק את ההימור הזה. טראמפ וכהן שניהם דמויות מרתקות, אבל חוץ מכך שהאחד היה מנטור לשני, הסרט לא מוצא משהו עמוק להגיד על מערכת היחסים הזאת. טראמפ אמנם לא היה מושחת כמו כהן כשהם נפגשו בשנות השבעים, אבל הוא בוודאי לא היה איש עסקים הגון, וההשפעה של כהן הייתה רחבה יותר מכך שהוא ראה בטראמפ יורש של עצמו. במקום ללכת עד הסוף עם ביוגרפיה על כהן שמראה את הריקבון המוסרי שלו במלוא תפארתו, או במקום ללכת עד הסוף בהצגת טראמפ באופן כלשהו – הסרט מצביע על הקשר ביניהם ואז מוחא לעצמו כפיים.

אולי הסיבה שהסרט לא מצליח להגיד משהו על מערכת היחסים היא החלק השני של הסרט, שהוא החלק החלש יותר. אחרי השעה הראשונה שבה רואים איך טראמפ לומד את השיטות של כהן, הסרט קופץ כמה וכמה שנים לעתיד, כאשר טראמפ וכהן נמצאים במקומות אחרים וטראמפ כבר פחות מעריך את תרומתו של כהן לחיים שלו. אבל הקפיצה הזאת מחלישה את האפקט הדרמטי של הניכור, וחלקים נרחבים מהשעה השנייה מוקדשים לשחיתות הנפשית הכללית של טראמפ בלי קשר לכהן.

גם לא ברור למה הסרט קופץ קדימה במקום להראות את ההדרדרות צעד אחר צעד. כן, גם בחלק השני טראמפ לוקח עוד כמה צעדים אל עבר שחיתות מוחלטת – אבל החלקים באמצע חשובים. ההחלטה לדלג נראית במובן מסוים כמו הבנה שיש גבול לסימפטיה של צופים לטראמפ וצריך להגיע לרגע שבו אפשר להתחיל לשנוא אותו על מלא.

אפשר – ואולי ראוי – לדבר עוד על הבעיות בתסריט, אבל אני אפסיק כאן משתי סיבות: הראשונה היא כדי לציין לטובה שבכל מקום שבו התסריט לא טוב מספיק יש עבודת שחזור, איפור ומשחק מדהימה שגורמת לך לשכוח מכך בזמן אמת. ברמת הסצנה, "המתמחה" הוא פלא – סבסטיאן סטאן הופך אט-אט לטראמפ המוכר, והוא אמנם מתקשה לחדש בתחום חיקויי הטראמפ העמוס עד עייפה, אבל הוא מצליח לגרום לנו להבין אותו ולחמול עליו בלא מעט רגעים, וזה מרשים. ג'רמי סטרונג כרוי כהן גם הוא מקבל תפקיד נבל עסיסי, והוא עושה איתו את המיטב. קשה לי להגיד שיצאתי מגדרי בשני המקרים אבל אם הן יצוצו באוסקר אני לא אוכל להגיד שלא מגיע להן. מריה בקלובה מקבלת הרבה פחות זמן מסך משמגיע לה, אבל עם מה שיש לה היא ממשיכה להוכיח שאם רק נותנים לה משהו לעשות, היא תעשה אותו נפלא. את כל זה מגבים, כאמור, השחזור של ניו יורק בשנות השבעים, האיפור, עיצוב התלבושות והבימוי בכלל.

הסיבה השנייה שאני אפסיק לברבר היא שדעתי על הסרט הזה קצת מוגבלת. אני נמצא לפני נקודת המפנה: סרט על נשיא שכזה יישפט מאוד אחרת בעתיד, בין אם טראמפ יפסיד או ינצח בבחירות הקרובות. השאלה אם טראמפ ייזכר כבדיחה, חלק אפל אבל קצר בהיסטוריה, גיבור שהושיע את ארצות הברית או דיקטטור שגרם לקריסתה ולמלחמת אזרחים תשפיע מאוד על איך סרט שנעשה עליו ייראה בעיני העתיד. האם הוא היה ניסיון מגומגם ולא מספק? תיעוד נוקב שהצליח לומר בזמן אמת דברים רגע לפני שהיה אסור? יצירה שהחזירה את הוליווד שנים אחורה? לא יודע. בינתיים, עבור הצופים של כאן ועכשיו – הסרט מומלץ למי שרוצה לראות הופעות טובות, אבל אם אתם מחפשים משהו עם קצת יותר משמעות ודחיפות להגיד על ארצות הברית: האם אפשר להמליץ לכם על "הקרב על אמריקה"?