ביקורת: הצילו! כדור הארץ השתגע

בעיקרון אני בעד "הצילו! כדור הארץ השתגע" (שיקרא מעכשיו בקיצור "כדור הארץ השתגע"). דבר ראשון – זהו סרט באנימציה ידנית. אני בעד אנימציה ידנית, בעולם הזה שבו CGI הוא חזות הכל בסרטי ילדים הדבר הכל כך מיושן הזה נראה פתאום כמו שיא החדשנות. נוסף על כך, זהו סרט מצויר עם אפס (!) סלבריטאים. אף אחד לא שילם מיליון דולר לבראד פיט כדי שיפלוט כמה שורות אחרי הקפה של הבוקר, כל המדבבים הם אנשים שזו העבודה הקבועה שלהם. את שתי הדמויות הראשיות מגלם אותו שחקן ואתם לא תדעו מזה אם לא תבדקו, כי הוא מקצוען. יש בו מעט התייחסויות לתרבות פופ – למעשה הוא יכול היה לצאת בשנות התשעים או השמונים של המאה הקודמת ושום דבר לא היה משתנה. אה כן, וזה סרט של הלוני טונס. 

אני אוהב את הלוני טונס. אנשים מדברים על פיקסאר או על ג'יבלי אבל אם אתם שואלים אותי הרצף הכי חזק בתחום האנימציה הגיע אלינו ממחלקת האנימציה של האחים וורנר בשנות השלושים והארבעים. צ'אק ג'ונס, בוב קלמפט, פריץ פרלנג, טקס אייברי… כולם היו ענקים של אנימציה ושל הומור. הבדיחות שהם כתבו ואיירו לפני (כמעט) מאה שנים שורדות עד היום (חוץ מהקטעים הממש גזעניים), הילדים אפילו לא צריכים לדעת אנגלית כדי ליהנות מהמאבק החוזר ונשנה של Rabbit season – Duck season. ומה שיש לנו פה זה סרט אמיתי של הלוני טונס, לא סרט עם הלוני טונס, כמו "ספייס ג'אם" או "לוני טונס: חוזרים לאקשן". זה סרט מצויר באורך מלא בלי דמויות אנושיות מצולמות לגנוב את תשומת הלב.

זו הפעם הראשונה שהיה לנו דבר כזה מאז… טוב, בעצם מאז ומעולם. היו סרטים קולנועיים של הדמויות בימים עברו, אבל אלו היו בעיקר אוספים של סרטים קצרים ישנים יותר עם כמה קטעי מסגרת מסביב בתור תירוץ. רובם נוצרו בימים לפני שהיה אפשר לראות את הסרטונים הקלאסיים והיו פשוט תירוץ להציג את המיטב בצורה כלשהי לקהל חדש. וברגע שאני חושב על כך שזה סרט הלוני טונס הראשון באורך מלא אני מבין את הבעיה: הלוני טונס לא נוצרו כדי לשרת סיפור של תשעים דקות עם גב דרמטי, קשת עלילתית מלאה והתפתחות ביחסי הדמויות. זה כמו לנסות להכניס מרובע לצורת משולש, או להפוך את יוליסס של ג'יימס ג'ויס לתוכנית מערכונים. אפשר לעשות את זה, אם יש לך מספיק כישרון, אבל זה די הולך נגד המהות.

לגבי כישרון – יש די הרבה ממנו. אוקיי, אף אחד פה הוא לא צ'אק ג'ונס. אבל זה בסדר (מר ג'ונס, אם אתה קורא את זה בעולם הבא, אני מתנצל). אף אחד מהאנשים פה לא יצר סרט אנימציה באורך מלא אבל הם היו מעורבים בתוכניות אנימציה לא רעות בכלל. פיטר בראונגארד, הבמאי, עבד על "הרפתקאות פין וג'ייק" (Adventure Time) ועל "וונצ'ר ברוס". יש לך את דריק באכמן שעבד על הסדרות של גנדי טרטקובסקי, אנדרו דיקמן מ"כוח הטיטאנים" המשעשעת וג'וני ראיין מ… הרבה קומיקסים די נוראים, האמת. אל תתנו לילדים שלכם לקרוא אותם. ובניגוד לסרטים 'רציניים' בהם ריבוי כותבים מראה על החלפת כיוון חוזרת ונשנית פה זה כנראה היה הרבה אנשים שתרמו כל מיני בדיחות. אני בעד. בתיאוריה.

העלילה של הסרט, וכן יש לו אחת, עוסקת בפורקי פיג ודאפי דאק שגדלו ביחד בתור ילדים מאומצים של האיכר ג'ים (דמות שעצם סגנון האיור שלה היא אחת הבדיחות היותר טובות בסרט). עכשיו הם מבוגרים וחולקים בית ישן ומתפרק  – בית שנפגע יום אחד מעצם בלתי מזוהה. אבל פלישת חייזרים היא הדבר האחרון שמעניין אותם, הם צריכים להרוויח מספיק כסף לתקן את הגג לפני שהבניין יוכרז כראוי להשמדה, ופורקי מצידו מתחיל להתרחק מהחבר-הכי-טוב / אח / שותף-נצחי-לדירה (הסרט לא באמת סגור על איך לאפיין את היחסים בין הדמויות הראשיות) לטובת תחילת ניצנים רומנטיים עם חזירה אורחת שעובדת במפעל המסטיקים המקומי.

זו רק תחילת העלילה שתכלול, כמובן, פלישה חייזרית, זומבים, אסטרואידים ותה. יש די הרבה עלילה בסרט – ולא מספיק בדיחות. מכל הדברים שציפיתי לראות בסרט של לוני טונס לא ציפיתי לקלישאה הישנה של "אתה יכול להלחם בשליטה המוחות, אל תכנע!" מוצגת באופן הכי ישיר שבעולם, או מניסיון באמת לסחוט דרמה ופאתוס מההתרחקות הרגשית של דאפי ופורקי. הבדיחות שכן יש הן משעשעות, הקהל באולם צחק ברובן ואפילו הפנים העבשות שלי הצליחו לעלות קצה של חיוך מדי פעם, אבל הן פשוט לא באות בקצב מספיק. זה מזכיר את הסרטונים של לוני טונס שיצאו לפני כמה שנים בניסיון להחיות את המותג (ונעלמו עם אפס פרסום, בערך כמו הסרט הזה) – יש בהם איטיות מסוימת, חזרה על בדיחות באופן שמעורר חשש שהיוצרים לא בטוחים שהבנת את הנקודה בפעם הראשונה. הבדיחות ב-"כדור הארץ השתגע" אמנם לא חוצות את הקו שבין 'ארוך מדי' ל'בלתי נסבל לחלוטין' (המוכר גם בתור "קו SNL"), אבל כן יש תחושה שאפשר היה להדק אותן יותר. מה שהיה מוריד את הסרט מתחת לקו תשעים הדקות, או מכריח את היוצרים לחשוב על בדיחות חדשות. 

אבל אני חושב שהבעיה הכי גדולה של הסרט היא בבחירה שלהם לגבי דאפי דאק. זו בחירה מאוד ספציפית, ודי נועזת במידה, אבל היא פשוט לא משתלמת. דאפי דאק מוכר בימינו בעיקר מהאינטראקציות שלו עם באגס באני, מה שאומר שהוא מוצא עצמו משחק כינור שני לארנב שתמיד מנצח – לאורך השנים הדמות שלו נבנתה לאיזה רעיון של לוזריות נקמנית. זה קו עדין, מצד אחד אנחנו נהנים לראות אותו סובל כי הוא שמוק לא קטן, אבל מצד שני אנחנו לא רוצים לראות אותו סובל כל כך. אנחנו מתפללים לאיזה ניצחון שלא יכול להגיע. אבל בגרסה הקולנועית הם הולכים אחורה לגרסה יותר מוקדמת של דאפי דאק, כזה שהוא פשוט מופרע חסר שליטה. מאחר והסרט מודרני כמעט מתבקש לנתח אותו כסובל מגרסה מוגזמת של טורט – יש לו פשוט טיק שהוא לא יכול לעצור (להרביץ לדברים עם פטיש).

וברגע שאני מתחיל לחשוב דברים כאלו הסרט מאבד אותי. אני לא צוחק מספיק מהבדיחות, אני חושב על האבחון של הדמויות. אני חושב על הדרמה. והדרמה, כאמור, לא מספקת: הדמויות לא בנויות לזה. לא אכפת לי מהרומן של פורקי והחזירה החדשה (שם המשפחה של שניהם הוא פיג, אף אחד לא מעיר על זה), לא אכפת לי אם פורקי ודאפי ינצחו את ועד השכונה, ובטח שאני לא חושב על השאלה האם דאפי דאק יכול להפסיק להיות דאפי (Daffy – פרוע). זה מופיע בשם שלו. חבל שהיוצרים לא הסתכלו עליו, כי זה בהחלט סרט שהיה צריך להיות הרבה יותר פרוע.