שש ביקורות בלי שום דבר שמקשר ביניהן

מדי פעם, אדם צובר חצאי-ביקורות עד שיש לו שישה טקסטים שהם לא בדיוק ביקורות ולא בדיוק לא-ביקורות לסרטים שרובם לא יצאו בארץ,  או עדיין לא יצאו בארץ ובתקווה כן יצאו אבל לכו תדעו. בכל מקרה, כל הסיפור הזה יושב לו בראש והוא לא יודע מה לעשות עם זה, אז הוא מחליט שדי חלאס והוא מפרסם שש כמעט-ביקורות, למרות שאין שום דבר שמאחד או מקשר ביניהן, למרות שאני בטוח שמישהו חרוץ בתגובות יצליח למצוא משהו שמחבר אותם מעבר ל"הם סרטים, נו". אפילו קשה להגיד שכולם המלצות חמות, למרות שרובם כן. כאמור, זה פשוט טקסט שהתגבש לו, כמו שמדי פעם טקסטים עושים. מקווה שתסלחו.

זכרונות

טכנית, "זכרונות" כן יצא פה, אבל אני די בטוח שהוא הוקרן בדיוק שבוע ונעלם כליל. אז לצורך העניין גם הוא, כמו שאר הסרטים פה, זמין בינתיים בעיקר בצפייה ביתית.

הסרט מספר על אישה שחיה חיים די מבודדים. היא עובדת סוציאלית שגרה עם הבת שלה בדירה נעולה היטב, והיא מהססת להכניס גברים לדירה שלה אפילו כשהמקרר שלה שובק חיים. אנחנו לא מגלים למה בתחילת הסרט, ואת הסיפור המלא נגלה רק בסוף – אבל ברור שהעולם פגע בה. כשהיא מחליטה ללכת לפגישת מחזור של הכיתה שלה, ומגלה שמישהו מתחיל לעקוב אחריה הביתה – טוב, אז מתחיל הסרט. היא בטוחה שהוא עשה משהו די נורא, והוא פשוט לא זוכר: יש לו דמנציה, ובכל יום שעובר הוא זוכר פחות ופחות.

המפגש ביניהם הוא הסרט – לאחר חילופי דברים המשפחה שלו מבקשת שהיא תשמור עליו, ומשם הדברים הולכים באופן צפוי למדי ועדיין מבוסס היטב באופן שלא מרגיש קלישאתי אלא אנושי וראוי. ולזה אחראיים שני השחקנים הראשיים: ג'סיקה צ'סטיין ופיטר סארסגארד שבגדול לא מסוגלים לתת הופעות גרועות, אבל בסרט הקטן הזה נותנים צמד הופעות מהטובות של הקריירה של כל אחד מהם.

ובאמת, "זכרונות" הוא סרט בעיקר קטן, מהסוג שאני רוצה להמליץ עליו כי הוא מדויק ויפה אבל גם בקושי מצליח להיאחז בו באקלים תרבותי שבו רק הגדול הבולט והנוצץ שורד בתודעה. "זכרונות" הוא לא אף אחד מהדברים האלה – מישל פרנקו, הבמאי שלו, מקפיד תמיד להשאיר אותו מקורקע ונמנע מדרמות גדולות, מצעקות ומסחיטת דמעות מיותרת. וזה אחד הדברים שהופכים אותו לכזה טוב, אבל גם אחד הדברים שמקשים להמליץ לרוץ לראות אותו כי זה סרט שצריך לפגוש בקצב רגוע ונינוח. אבל זה באמת שווה את זה.

חדרים אדומים | Red Rooms

כשאנחנו פוגשים לראשונה את קלי-אן, קשה להבין מה הסיפור שלה. היא ישנה ברחוב, נכנסת לבית משפט ומתיישבת. המשפט, כך מתגלה, מזעזע את קנדה כולה – אדם נחשד ברצח של שלוש צעירות. המשפט הזה נמצא בליבו של הסרט, אבל הסרט הוא לא דרמת משפט.

התובעת מטעם המדינה מפרטת על העדים והעדויות שהיא תגיש ומדגישה שוב ושוב את הגרפיות של הדברים שנשמע ונראה. דברים שגורמים ל"מסור" להיראות כמו סרט מארוול, ול"הוסטל" כמו "מלון גרנד בודפסט". הגרפיות הזאת היא צל שמעיב על כל הסרט, אבל הסרט הוא לא סרט אימה גרפי.

קלי-אן פוגשת במהלך המשפט אחת מה"גרוּפיות" של החשוד ברצח, כזאת שיש לה תשובה לכל מה שנחשד כראיה: העיניים הכחולות שנראו בסרטון הרצח זה פוטושופ, העדויות שקושרות אותו הן נסיבתיות, הדם שנמצא על הבגדים הוא בכלל דם מחזור. קלי-אן מתחברת אל אותה גרופית, אבל גם זה לא בדיוק הכיוון של הסרט.

מותחן תהיה הגדרה די טובה, אם כי לא לחלוטין מדויקת. הסרט עוקב אחר קלי-אן צופה במשפט וחיה את חייה, אבל במותחן לרוב אנחנו יודעים מה בדיוק המוטיבציה של הדמות, ואילו "חדרים אדומים" שומר על ריחוק תמידי מהמחשבות של הדמות הראשית שלו. היא גרה בדירה יוקרתית ועובדת כדוגמנית ומרוויחה כסף מהצד מסחר במניות, אבל היא גם מהמרת במשחקי פוקר ברשת ומשקיעה זמן ניכר באזורים המפוקפקים של הרשת. גם לא ברור מה ההשקעה הרגשית שלה במשפט ומה הזווית שלה בכל הסיפור. בשלבים שונים של הסרט, כמעט כל השקפה לגביה נראית נכונה – תומכת ברוצח, מתנגדת לו, סתם צופה מהצד צמאת דם לסנסציה ודרמה. כל מעשה שלה מושך אותך יותר ויותר פנימה בניסיון לפצח את הסרט.

"חדרים אדומים" מציע את השעתיים הקולנועיות הכי לופתות שהיו בסלון הביתי בשנה האחרונה. קשה להגיד שיש כאן הופעות חד-פעמיות, אבל הבימוי והתסריט הם פשוט משהו שצריך לראות. בים של סרטים שנראים ומתנהגים אותו דבר, מרענן לראות משהו כמו "חדרים אדומים". לא ממש דרמת משפט, לא ממש סרט אימה, ולא ממש מותחן – אבל גם וגם וגם.

איש שונה | A Different Man

בעוד רגע יוצא בקולנוע "יופי מסוכן", סרט שלו ול"איש שונה" יש לא מעט במשותף: שני סרטים על דימוי עצמי ודימוי גוף דרך הררי איפור וכמות מסוימת של אימת גוף שישחקו תפקיד משני (ככל הנראה) בעונת הפרסים הקרובה. ל"איש שונה" יש גם כמה נקודות השוואה עם "המתמחה" שיצא פה לפני כמה שבועות – אם כי במקרה הזה יותר אנקדוטליות ופחות משהו שעובד כצפייה משלימה אחד לשני (סרטים בהם סבסטיאן סטאן קבור תחת איפור, מגלם איש נדל"ן, עם קפיצות זמן, ומרכזן מערכת היחסים שלו עם אדם כריזמטי וסוחף) – ובשתי ההשוואות, אני מעדיף את "איש שונה". באירוניה הפצתית ידועה, שוב אחד מהסרטים היותר מעניינים של עונת הפרסים נפל בין הכיסאות, ואפשר רק לקוות שכשהוא יופץ פה סוף סוף הוא לא יגלה שכל הקהל שלו כבר ראה אותו בדרכים לא חוקיות.

הסיפור קצת חמקמק, וחלק נכבד ממנו מתגלה רק בשעה האחרונה, אז ניצמד לחצי השעה הראשונה: אדוארד סובל מתסמונת שאני יכול לכתוב את השם שלה אבל זה רק יגרום לכם ללכת לגגל, אז נגיד בפשטות שיש לו גידולים על כל הפנים. בימים עברו היה נהוג לכנות פנים כאלה "פנים שרק אמא יכולה לאהוב" אבל בניו יורק של ימינו אנשים בסך הכל די סובלניים כלפי אדוארד. הבעיה שלו היא לא המראה שלו, אומר בעל הדירה שלו, אלא שהוא לא לוקח איזה חוג להגנה עצמית שיחזק את הביטחון העצמי שלו.

ובכל זאת, אדוארד נבוך מכל מפגש, מנסה להחביא את עצמו, ומתקשה לסיים משפט שלם. ואז יום אחד אדוארד מקבל הזדמנות לטיפול ניסיוני שיהפכו את הפנים שלו ל… טוב, לפנים של סבסטיאן סטאן. אדוארד, שחולם על קריירה של משחק ומשתוקק לאהבתה של שכנתו המחזאית (רנאטה ריינסב), מבין שאין לו מה להפסיד.

"איש שונה" הוא סרט קומדיה שחורה שכל פעם לוקח פניות שהן תמיד מפתיעות-אך-צפויות שכאלה. הוא לוקח את הצופים צעד אחד נוסף מעבר למה שהם ציפו אבל גם מראה שזה הצעד הסביר היחיד. חלק מהצעדים מרגישים פחות טובים או לא שייכים – עד שבאה סצנת הסיום ושוב שומטת את השטיח מתחת לרגליים רק בשביל שתגלו שהן עדיין על הקרקע.

אבל יותר מהתסריט, "איש שונה" הוא סרט של שחקנים. לא רק כי ליבו בתיאטרון, אלא גם כי הוא מעוגן בשלוש הופעות שכל אחת מהן לבדה שווה את הצפייה בו: רנאטה ריינסב, כדמות שמאופסת על עצמה הרבה יותר לעומת "האדם הגרוע בעולם" ושהסרט אט-אט גורר מהאינטרס הרומנטי המלאכי של אדוארד לדמות אנושית יותר ומלוכלכת יותר; סבסטיאן סטאן, שממשיך לבחור פרויקטים מאתגרים שדוחפים אותו לקצה כאשר האתגר שלו בסרט הוא לא המשחק תחת האיפור אלא דווקא בלעדיו, כשהוא צריך לשכנע אותנו שחוסר הביטחון העצמי והביישנות שלו עדיין נמצאים בכל רמ"ח איבריו; ומי שהוא פריצת הסרט – אדם פירסון. פירסון ("מתחת לעור") מציג גרסה משלימה לאדוארד: הדמות שלו בטוחה בעצמה, נינוחה ונוטפת כריזמה ושנינות, והיא גורמת לנו לראות באנשים עם נוירופיברומטוזיס (זה שם התסמונת) לא רק מי שצריך לדאוג ולחשוב עליהם אלא פשוט אנשים שכיף להיות איתם.

לא הכל מושלם ב"איש שונה" – יש חלקים בסיום שמרגישים תמוהים, ומנגד יש חלקים בהתחלה שנראה שאפשר לוותר עליהם. אבל "איש שונה" הוא דיוקן טוב של הכלא המחשבתי שאנשים מכניסים את עצמם אליו, ואיך אפשר לראות משהו באופן מדויק ועדיין לא לראות כלום.

שבת בלילה | Saturday Night

אני מאוד אוהב את ג'ייסון רייטמן בזכות שלושה סרטים שעשה בתחילת הקריירה שלו, ולמרות שמאז הוא דאג לבזבז את כל האשראי שלו, הוא לעד יהיה מי שעשה את "תקועה", "ג'ונו", ו"תודה שעישנתם" וזה מספיק לחלוטין עבורי בשביל לרצות בטובתו.

את "סאטרדיי נייט לייב", לעומת זאת, אני לא אוהב. בכלל. אני מעריך את התרומה שלהם לקומדיה האמריקאית, אבל לוקח את התרומה הזאת בערבון מוגבל: ככלל, רוב הבדיחות שלהם בטוחות, צפויות, ממוחזרות ומבזבזות את מיטב המוחות הקומיים במערכונים דלוחים. כן, מדי פעם יש שם כותב או שחקן שכמעט גורם לכל העסק להיות שווה – אבל צפייה בתוכנית אחת שלמה, מהתחלה ועד הסוף, תמיד פחות מצחיקה מצפייה בכל מקבילה אמריקאית שראיתי – כמו "התוכנית של בן סטילר", "MADtv" או "קי ופיל". אין לי בעיה עם מעמדה כמדורת שבט, אבל קשה לי עם הציפייה שאני צריך להעמיד פנים ש"שני אנשים נראים כמו ביווס ובאטהד או משהו" זה פסגת הקומדיה שארצות הברית יכולה להציע ב-2024.

הפתיחה הזאת באה בשביל להגיד שב"שבת בלילה" (שנראה שהחליטו לא לתרגם את השם שלו בארץ, וכנראה גם לא להפיץ), הרייטמן ניצח את הסנ"ל, ופשוט נהניתי לאללה למשך 110 דקות. רייטמן מצליח להציג את הגרסה הטובה ביותר של מה שהיא היתה יכולה להיות ממנה, עם שלל אזכורים וקריצות למערכונים קלאסיים של הסדרה. אבל יותר מזה, רייטמן מציג את אחד מהז'אנרים הכי טובים שיש בקולנוע: בלגן.

"שבת בלילה" מציג את הסיפור הלא-לחלוטין-אמיתי של התוכנית הראשונה של "סאטרדיי נייט לייב" ואיך שעה וחצי לפני השידור, עדיין לא היה סט בנוי, לו"ז סביר, החלטה של הרשת אשכרה לשדר את הסדרה ואפילו את כל החוזים של השחקנים. בתוך כל הבלגן הזה, לורן מייקלס (גבריאל להבל) מנסה להוביל סדרה לשידור חי כשהוא עוד לא לחלוטין משוכנע מה היא בכלל אמורה להיות.

זה סרט שבו להבל מסתובב עם פרצוף חמוד וצריך לתמרן ולהתאמץ ולעשות בחירות קשות, וטוב שבחרו בלהבל כי וואי, איזה פרצוף חמוד יש לו. כן, יש כאן קאסט מרשים שמלא בשחקנים צעירים שלכולם מגיעה מילה טובה (וגם לג'יי. קיי סימונס שמגלם את הדבר הכי קרוב לנבל ועושה דבר שאני לא חושב שהוא אי פעם עשה בסרט) אבל להבל הוא זה שהסרט עומד על כתפיו. אם הגרסה שלו למייקלס הייתה של פרחח אגואיסט בלתי נסבל, לא היה כיף פה. אבל היא לא, ולכן ממש ממש כיף פה.

אם סרטים כמו "בירדמן" עושים לכם חררה אולי תתעצבנו מהקצב הרצחני של ההתרחשויות בלי דקה לנשום. אבל למי שנהנים מסרטים בקצב גבוה שבהם כל הזמן צצות בעיות שצריך לפתור, מלא שחקנים חמודים, ואפילו כמה בדיחות טובות – "שבת בלילה" הוא סרט בשבילכם. היה אפשר לקוות שהסרט יתעמת עם המורשת של הסדרה או ינסה להגיד דבר אחד מהותי על משהו, אבל מדי פעם להיות ממש כיפי זה מספיק.

שלוש בנותיו

אביהן של קייטי (קרי קון), קריסטינה (אליזבת אולסן) ורייצ'ל (נטשה ליון) הולך למות. שלושתן ידעו את זה כבר כמה וכמה חודשים, אבל עכשיו אלה ממש הרגעים האחרונים, אז קייטי וקריסטינה מגיעות לדירה שבה גר האבא עם רייצ'ל, ששמרה עליו בחודשים האחרונים. ואם זה לא מספיק קשה, המצב הוא פחות מהרמוני בין האחיות, כפי שאפשר להבין בפתיחה שבה כל אחת פוצחת במונולוג ארוך בנוגע לציפיות שלה, אבל אף אחת לא ממש מצליחה לנהל דיאלוג אחת עם השנייה. קייטי לחוצה, דואגת, וכל הזמן מטילה משימות על אחיותיה – מה שמתסכל אותה במיוחד לאור האופי הרגוע והסטלני של רייצ'ל. קריסטינה רק רוצה שכולן יסתדרו והכל יעבור חלק, גם במחיר של אי נעימות כזאת או אחרת. מהרגע הראשון, ברור שסיר הלחץ הזה יתפוצץ. זה בסדר, "שלוש בנותיו" הוא הרי לא סרט טוויסט או משהו כזה, השאלה היא לא מה יקרה, אלא איך יקרה. איך הכתיבה, איך הבימוי ואיך המשחק.

בנוגע לכתיבה ולבימוי, מה שהכי הפתיע אותי זה שהסרט לא היה מחזה במקור. הדמויות פה מדברות באופן תיאטרלי מאוד ולוקח זמן להתרגל לקצב הדיבור, והתוכן וההעמדה (כל הסרט מתרחש באותה דירה) גורמים לסרט להרגיש כמו עיבוד למחזה למרות שזה תסריט מקורי שתמיד יועד לקולנוע (ככל שאני מבין). זה לא תמיד לרעת הסרט, ויש לי געגועים מדי פעם לדיבור המלאכותי והשוצף של קומדיות סקרובול; אבל במה שאמור להיות דרמה רגשית וכנה, יש רגעים שהכל מרגיש קצת מלאכותי מדי.

אבל רק קצת, כי הסרט התברך בשלוש שחקניות ראשיות שביחד יכולות להציל גם תסריטים גרועים מאלה. נטשה ליון עושה מה שהיא תמיד עושה, אבל "שלוש בנותיו" מאפשר לה לעשות את זה בסרט גדול וכולם מרוויחים מזה. קארי קון מקבלת דמות לא מתגמלת ומייצגת אותה באופן נאמן ומעורר אמפתיה, ושחקניות גרועות ממנה כנראה היו הופכות את קייטי לבלתי נסבלת במקום אנושית ופגיעה, ואליזבת אולסן, לראשונה מאז 2018 בסרט שאינו סרט מארוול, מזכירה לנו כמה כישרון יש לה. אפילו אם אתם חובבים את המעללים שלה בעולמות גיבורי העל, זה פשוט עצוב שהיינו צריכים לחכות שש שנים  עד שהיא תחזור לגלם בקולנוע דמות שהיא לא מכשפת השני.

שלושתן (וגם שחקני משנה נוספים, בייחוד ג'ובאן אדפו) הופכות את "שלוש בנותיו" לסרט שכדאי לצפות בו למי שאוהבים הופעות משובחות.

אבל בעוד שהמשחק שלהן ראוי לתשבחות, שאר הסרט קצת פחות. גם אחרי שעוברים את המשוכה של הכתיבה התיאטרלית, משהו בתסריט עדיין לא לגמרי מפוצח: רעיונות מסוימים היו צריכים להיזרק לפח בעוד שאחרים היו צריכים להגיע בזמנים אחרים, והרבה מאוד דיאלוגים היו צריכים שיוף נוסף. זה הישג גדול לסרט שהוא מצליח לעבור את כל המכשולים האלה – כאמור, הפרחים לשלוש השחקניות – אבל חבל שהתסריט לא עבר עוד עריכה שהיתה הופכת את הסרט לטוב עוד יותר.

איך לעשות מיליונים לפני שסבתא מתה | How to Make Millions Before Grandma Dies

לא נראה שיש ממש אופק מקצועי או כלכלי לאם. כן, אֵם. כמו האות באנגלית. בכל מקרה, קריירת הסטרימינג שלו לא ממש נוסקת, הוא לא מצליח בלימודים, ואין לו מושג מה לעשות עם עצמו. כל זה נכון עד שהוא רואה כיצד בת-דודתו זוכה בירושה של אחד מהסבים, דבר שדי מסדר אותה בחיים. הוא גם שומע שסבתא שלו בדיוק אובחנה בסרטן סופני, ומחליט לנסות את מזלו במקצוע המפוקפק "בן המשפחה האהוב התומך והמדהים שזוכה בירושה של סבתא" מול שאר קרובי המשפחה שלו.

אבל "איך לעשות מיליונים" הוא קצת פחות קומדיה שחורה פרועה כפי שאפשר להניח מפרמיס שכזה, ויותר קומדיה דרמטית שכזאת. עיקר הסרט הוא לא על האופן שבו כל אחד מהצאצאים מנסה לסכל את המזימות של האחר ויותר על האופן שבו אֵם וסבתו יוצרים קשר, צעד אחר צעד. זה, ועל זה שסבתא שלו הולכת למות ואיך זה משפיע עליו, עליה, ועל שאר המשפחה.

מן הסתם, יש כמה וכמה נקודות הקבלה ל"שלוש בנותיו" מלמעלה, אבל ההבדל הבולט הוא הבחירה של "שלוש בנותיו" די להתעלם מהאבא בעוד הסרט הוייטנאמי שם את הסבתא בקדמת הבמה, מה שנותן לשאלות על המוות והזקנה נוכחות גדולה הרבה יותר. הסבתא תוהה על המורשת שלה, על המצב שבו היא משאירה את כל אחד מהילדים שלה, והירושה הפוטנציאלית היא רק סמל לזה. השאלה מי יזכה בכסף היא לא רק חומרית, אלא גם מהותית – מה המסר שהיא מעבירה במותה.

אלה שאלות יפות, אבל הסרט הוא לא מאסה כבדה על מוות אלא דרמה קומית מקסימה ומרגשת על איך פערי הדורות מצטמצמים עד שנשארים רק שני אנשים בודדים שדואגים אחד לשני, כל אחד בדרכו. וזה חמוד, וזה נוגע ללב, ולכל מי שרוצה לראות סרט עם סבתא… טוב, אני מקווה שהיא זורמת על סרט תאילנדי בלי כתוביות בעברית שהיא צריכה למצוא דרך להוריד. כי בסך הכל, זה מומלץ.