"קרוב אליי" (לא ברור לי למה הפוסטר הלך על כתיב חסר וקרא לו "קרוב אלי") הוא סרט שכבר מהרגע שהוא אושר, נאפף בהילה שרוב הסרטים יכולים רק לחלום עליה: הילה של סקרנות.
בכל זאת, לא רק שזה סרט של תום נשר, הבת של אחד מגדול הבמאים בארץ – דבר שמוביל לשלל דיוני נפוטיזם, פריווילגיה, אבי נשר כן/לא, השוואות, חיפוש רפרנסים ועוד ועוד – זה גם סרט שמבוסס על טרגדיה שהייתה בחדשות: המוות של אחיה. מנקודת המוצא הזאת, יש מעט מאוד דברים שנשר הייתה יכולה לעשות כדי להימנע מהסקרנות הטבעית של הקהל.
החדשות הטובות הן שמתחת לכל השכבות הצהובות הללו, יש סרט ב"קרוב אליי", וסרט טוב. הסרט מספר את סיפורה של עדן (ליה אללוף), בחורה צעירה שאחיה נהרג בתאונת דרכים בתחילת הסרט ומנסה להתמודד עם הכאב על מותו. זה לא קל: המשפחה שלה עוד לפני כן הייתה די מפורקת, עם אמא שעדן לא ממש רוצה לתקשר איתה ואבא שלא ממש רוצה לתקשר איתה, ובטח שלא עם אמא שלה. הנחמות היחידות שלה הן עולם המסיבות והמין המזדמן.
הסרט היה יכול להמשיך בכיוון הזה, רק שאז עדן מגלה שאחיה, אותו היא החשיבה לאדם הכי קרוב אליה ולמי שידעה כל דבר עליו, הסתיר ממנה סוד די משמעותי – בת זוג. בהתחלה, עדן מזדעזעת מהרעיון שהייתה לו מישהי אחרת שהייתה קרובה אליו. לאחר מכן היא יוצאת למסע להבין מי זאת בכלל ומה אחיה מצא בה. לאורך כל הזמן הזה, מאיה (דריה רוזן), אותה בת זוג, מנסה להתרחק מעדן – בייחוד לנוכח האיבה שהיא מפגינה כלפיה בפגישה הראשונה – אבל אז אט אט מוצאת את עצמה גם מסתקרנת ממנה: גם לאור מה שאמרו לה עליה, וגם בגלל אישיותה הגדולה מהחיים.
"קרוב אליי" הוא סרט צעיר, חלק משושלת קולנועית על צעירים שמנסים לשרוד את הארץ הזאת. קצת מוקדם לקרוא לו "ביטוי של דור", אבל אין ספק שהוא מצליח לדבר בתדרים שיוצרים מבוגרים יותר לא מצליחים. מעטים הבמאים שהיו שמים את "ברולטה" בפסקול שלהם, ואילו אצל נשר זה רק אחד משלל שירים עדכניים יותר וקצביים יותר מאשר הפסקול הישראלי הממוצע. זה לא שהסרט שובר מוסכמות או מציג משהו שלא ראינו כמו שהאווירה הכללית שלו היא רוח נעורים שיורה לכל הכיוונים. סרט בוגר יותר אולי היה מתמקד רק בשכול ובעצב, אבל נשר מערבבת אותו עם קצב, כיף, הומור, רומנטיקה, שטויות, מין ומה לא.
האומץ הזה מאפשר לסרט לעשות דברים שסרטים אחרים אולי היו נמנעים מהם, וזה דבר שעובד הן לטובת הסרט והן לרעתו. רגעים מסוימים מרגישים בוסריים, לא קשורים ומכבידים, ואילו רגעים אחרים נראים כהברקה. עם זאת, זה לא שהסרט היה מרוויח אם היו נשארים רק הרגעים הנהדרים: כאמור, הסרט הוא רוח חיה, ולהוריד ממנה את הפגמים שלה היה הופך אותה למשהו מזויף יותר.
כי הקלף המרכזי שיש ל"קרוב אליי" הוא הכנות המתפרצת ממנו. הסרט לא חושש לחקור את כל הרגשות של הדמות שלו, בליווי צמוד של מבט ביקורתי על הצדדים הלא מחמיאים שלה. עדן עושה דברים מאוד דפוקים במהלך הסרט, ובשום שלב נשר לא מצדיקה או דופקת איזה "אבל" להתנהגות שלה. היא אדם דפוק מאוד, פגוע מאוד ופגום מאוד שלא פעם משתמש בכריזמה כדי לפגוע (במודע או שלא) ואנחנו לא אמורים לסלוח לה או להתלהב מזה יותר מדי אלא רק, אולי, להבין אותה.
על כן, רגעים תמוהים שיש בסרט כמו אוטובוס שנוסע מהתחנה ואף פעם לא סוגר את הדלת, או בקבוק קולה שמשום מה נשאר פתוח כי מסתבר שהמשקה האהוב על הדמויות הוא קולה ללא גזים, או בחירות כמעט מתריסות כמו רמיקס מסיבה ל"הליכה לקיסריה", או השלכות שנרמזות מסיום הסרט לאור זה שנשר מבססת שחלק ממנו מתרחש בצל ההפגנות של 2023 – כולם מתחברים ליצירה אחת שאומרת את מה שיש לה להגיד בלי חשש ובלי לפקפק בעצמה. זה אולי פוגע קצת ברגעים מסוימים בסרט, אבל זה מחזק אותו כיצירה שלמה, שקשה להתנגד לאנרגיה הסוחפת שלה.
האנרגיה הזאת ברובה מגיעה מההופעה של ליה אללוף, שראויה לזכייה שלה בפרס אופיר לפני רגע – אם כי עבורי מי שעשתה את הסרט הייתה דריה רוזן שלקחה תפקיד כאילו מצומצם יותר ומילאה אותו והרחיבה אותו ושיכנעה למה מישהי סימפטית וחביבה כמו מאיה מסתכלת בכלל פעמיים על סופת פרצים כמו עדן. שחקני המשנה בעיקר נדחקים לצדדים, ורובם לא משאירים רושם רב (פרט לנטע גרטי). זה לא מזיק – הסרט הוא בערך 60% עדן, 35% מאיה ואז רגעים קצרים של דמויות משנה – ועדיין חבל שההופעות המעולות של השחקניות הראשיות לא מגובות בעוד הופעות מעולות.
אז כן, קשה להאמין שנשר הייתה זוכה לעשות את "קרוב אליי" בגיל צעיר כל כך בלי מעמדה הייחודי בתעשייה ובלי הסיפור הטרגי. אבל גם אם היא זכתה לפריוולגיות שנמנעו מאחרים, היא הוכיחה שטוב שהיא ניצלה אותם כי "קרוב אליי" הוא מהסרטים הישראלים הטובים של השנה האחרונה, וזוכה ראוי בפרס הסרט הטוב ביותר באופיר. מסוג הסרטים הנדירים שאי אפשר לדמיין בלי הפגמים שלהם, שלכל הפחות מגבירים את ההנאה בלדבר עליו.
נו, אתה יודע למה כתבו את הכותרת בפוסטר בכתיב חסר
אלי… אלי……. שלא יגמר לעולם (מתחילה מוזיקת טראנס)
ברצינות אין לי שום בעיה עם הרימיקס, הוא לא נראה לי מתריס והוא מאוד מתאים לעלילה של הסרט גם כנקודה במערכת היחסים בינהן וגם "רמז" למה שיבוא בהמשך.
אהבתי מאד את הביקורת המדוייקת והרגישה הזאת
מוזר לי שהמבקרים כ"כ אהבו את הסרט הזה
יש כמה צילומים יפים, המוזיקה מגניבה והמשחק די טוב, אבל הדמויות ממש בלתי נסבלות…באמצע כבר התפללתי שהוא ייגמר.
מה זאת אומרת
מבקרים הם, כידוע, אנשים בלתי נסבלים, ולכן הם מזדהים עם דמויות בלתי נסבלות.
יש לי תגובה ארוכה ששמורה עבור הסרט הזה
אבל מכיוון שהמחשבות שלי על הסרט הן ערבובידה בין התוכן של הביקורת בסריטה, הדעה של יהונתן על רוח צעירה בביקורת הזאת ואפילו היצוג של כל אחד מהדמויות לאבלמיאיר רוה הם בערך כל התגובה וכל מה שיש לי להוסיף לשיחה זה rant על הסרטים של אביה ואיך הפאתוס שלהם הורס לאט לאט את הדרמה שבהם ביחוד במערכה השלישית אבל אני לא רוצה לדבר בשלילה על סרטים שרוב הזמן הם לפחות סבירים והחסרונות שלהם מבדרים כי הם באים מכוונה טובה.
בנוגע ללמה אני אוהב את הסרט, זה מכיוון שהוא סרט וויבים טוב, עם רומן שהיה לי אכפת ממנו והוא סרט על ראיית האחר שעובד כי אין בו המון פאתוס.
ולענבל בנוגע לדמויות בלתי נסבלות:
א. זה עניינן סוביקטיבי שלא בהכרך מוריד מהאיכות של הסרט. למשל אני מאוד אוהב את אנשים כתומים, שהוא דיי דומה לקרוב אלי בז'אנר שלו, אבל פאני בסרט הזה בהחלט יכולה להיחשב לדמות בלתי נסבלת זה לא הופך את אנשים כתומים בכלל לסרט שאני שונא
ב. גם אם מסתכלים על זה מהמבט של דמות סטיארוטיפית, מילא שאני לא ממש מסכים (למרות שאני יכול להבין אנשים שחושבים ככה ואם הייתי מסכים אם זה ככל הנראה הייתי מציין את זה כנקודה שלילית), לדעתי צריך להתייחס אליו כמו שתום אמרה ,זה לא סרט על אירועים אמיתיים אלא על רגש אמיתי, זה לא בהכרח סרט שחוקר שתי מתבגרות ומספר על חייהם ודרכי ההתמודדות שלהן עם אובדן, אלא משתמש בהם כאלגוריה על הרגשת אבל בכלל ובאופן אישי אני חושב שהסרט עושה עבודה מצטיינית בזה.
למה הכוונה
בקטע שמדבר על הבעייתיות של הסוף (גם מרומז כאן וגם נכתב יותר בפירוש בביקורת מוקדמת של יהונתן)? לא שמתי לב לשום דבר מיוחד
אה, אוקיי הבנתי
זה פשוט היה נשמע כמו תלונה על הסרט, בייחוד בביקורת הקודמת.
מצאתי מה להוסיף לשיחה
טוב נראה שרוב הביקורות לסרט הם חיוביות, אבל מהשליליות שראיתי (שהיו מנומקות) נראה שיש דעה שעדן היא דמות סטיארוטיפית. על זה אני אומר:in order for her to be a stereotype she have to have a type או בקצרה לא נראה שלעדן (וזה תקף במקצת גם למיה) יש הרבה בחיים מלבד נתי והמעגל הקרוב שלהם (שבמקרה של עדן הוא לא יציב) . לדעתי הסרט כותב את מיה ואת עדן לא כדמיות לא מעניינות או סטריאוטיפיות אלא כמתבגרות לא מעניינות במיוחד וזה לא סטריאוטיפי זה דווקא די ריאליסטי.
העניין הוא שזה לא לגמרי נכון לעדן ומיה יש עוד כמה דברים בחיים אבל הסרט לא מר.א.ה אותם, לא לקהל ולא למיה או עדן (זה לא ספוילר עם אבי נשר השתמש בזה כתמה במשך עשור) ואני בטוח שזה מכוון כדי להעביר את הנקודה של ראית האחר/ החור בלב שנוצר מהאובדן היו צריכים לפתח מתבגרות "משעממות".
השאלה שלי היא האם זה בסדר לעשות את זה רק כדי להעביר את הנקודה יותר לקהל רחב יותר או לא? כי בניגוד ללהפוך דמות לחסרת מוח (שידוע שאני לא מקבל בשום צורה) זו קלישאה שלא הפריעה לי ולא ממש מורידה מהליבה של הסרט שהיא הרגעים המתוקים בין הצער והוויבים אבל אני מודה שזה יכול להיות גבולי.
בכל מקרה אני עדיין מאוד אוהב את הסרט ואצפה בו שוב.
התקטננויות פסקול
זה מוזר להיתפס דווקא לזה, אבל בגלל שכל ביקורת ישראלית משבחת את הפסקול התוסס והגזעי, אני חייב להגיד שזו אחת החוליות החלשות ביותר בסרט לדעתי. תמיד נחמד לשמוע את המפשעות וגיאגיא וזה, אבל:
א) יש משהו כמעט אוטומטי בבחירות האלה. אני מרגיש שיכולתי לנחש את כל הפלייליסט של הסרט ע"פ השיר הראשון. זה תמיד הלהיט האחד של היוצר. אין פה תחושה של טעם אישי, או של גילוי אבן חן חבויה. אבל ניחא, מה שיותר מהותי זה:
ב) אופן השימוש בשירים האלה חסר נקודת מבט. נידל-דרופרים מוכשרים לא רק משתמשים בשירים טובים אלא משתמשים בהם באופן שטוען את הסצינה במשהו נוסף, ובתקווה גם טוען את השיר עצמו במטען חדש. אני לא חושב שנשר מצליחה לעשות משהו קולנועי מעניין עם השירים שהיא בוחרת. ולראיה תמיד כשהמוזיקה נדרשת ללוות סצינה טעונה רגשית, האינדי הישראלי מפנה את עצמו לפסקול מקורי אנכרוניסטי ומסורתי מאוד. מה שמזכיר לי:
ג) הפסקול המקורי הוא מהגסים והמסורבלים שראיתי בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. כשיש פן "מצחיק" שחושף את אחת הדמויות, המנגינה שמלווה אותו היא מן פדים-פדם-פדם כזה מקומדיה של כריס קולומבוס (חבר ניסח את זה כ"המנגינה הקומית באח הגדול"). כשיש לוויה היא מגובה בשמאלץ מיתרים חונק. איפה הדודו פארוק שלכם עכשיו?
בקיצור, אני לא יודע אם ההתלהבות של העיתונות הישראלית מעידה על מצבה של תעשיית הקולנוע, על שמרנות סמויה של המבקרים, או על התאבססות מוגזמת שלי, אבל אם זה הרף העליון של רעננות מוזיקלית שאפשר לצפות לו – באסה.
לגבי הסרט עצמו – מעניין סך-הכל. החצי הראשון מאוד גס בעיני (לא במובן של ציצים, במובן של דרכים אילוסטרטיביות להמחיש נקודה), אבל מהרגע שמערכת היחסים במרכז הסרט צוברת מומנטום, בערך בנקודת האמצע, הוא התחיל לרכך אותי. אני חושב שזה היה תיאור מאוד אנושי של דמויות שנסחפות למשהו שפוגע בשתיהן, ואפילו הן לא בטוחות למה. אני כן סקרן, בסוף של יום, לראות את הסרט הבא שלה.
ג. ראית סרטים של אבי נשר לאחרונה?
ביחוד את גן הקופים (ומזיכרון עמום גם את החטאים). הייתי מסכים איתך על סעיף ג………….. אם הייתי זוכר הרבה דוגמאות לזה וחוץ מסצנה אחת על חוף הים (בישראל) באמצע הסרט אני לא זוכר שום מקרים של פסקול מגושם.
אבל אם אתה רוצה דוגמה לפסקול מגושם בסרט ישראלי…….. זה לאדמה בוערת. להשתמש באותה מנגינת כינור שוב ושוב לסצנות הדרמטיות זה קצת מציק וזה לא עוזר שהוא לא מתאים לאף סצנה שמשתמשים בו (אגב אין לי ממש דעה על אדמה בוערת חוץ מזה שטכנית הוא לא עשוי כל כך רע בשביל הכלום תקציב שיש לו, חוץ מהאש כמובן).
טוב, רק על עצמי ידעתי לספר
ואני מסכים שהשימוש הכללי לא שואף לגדולות (ושהפסקול המקורי שמרני בהרבה) אבל כן, עצם זה שהוא חריג בנוף כבר נותן לו כמה נקודות.
אם כי, וזה חשוב לציין – הוא ממש לא היחיד השנה שעשה ככה, וגם "בנות כמונו" השתמש בפסקול צעיר ולדעתי באופן חכם יותר.