"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" הוא לא סרט אימה. או לפחות, הוא סרט שקשה להאמין שבאמת יפחיד מישהו – אין בו מפלצות מאיימות כל כך, והסכנות שיש בו הן יותר לזהות הגיבורים מאשר לשלמות הגוף והנפש שלהם. לא, במקום זה "ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" הוא יותר סרט שמשתמש בעולם האימה (באופן די מילולי) כדי לספר סיפור התבגרות, או אולי יותר נכון, סיפור א-התבגרות.
אוון הוא ילד בן 12 שמתחבר למאדי (בריג'ט לנדי-פיין), נערה מבוגרת ממנו בעיקר בעקבות העניין של שניהם בסדרה בשם "הוורוד העמום" (The Pink Opaque) – סדרת אימה לנוער-ילדים על צמד נערות שנלחמות בכל שבוע במפלצת חדשה ששולח נגדם הנבל הגדול, מר מלנכוליה. אלא שכבר מנקודת הפתיחה הזאת, ברור שלא הכול טוב בחיים של שני הגיבורים שלנו: אבא של אוון לועג לו על העניין בסדרה שהוא תופס כ"נשית", ואילו אביה של מאדי ככל הנראה אלים כלפיה, לכל הפחות באופן פיזי.
מנקודת הפתיחה הזאת, הסרט מתקדם בדילוגים של כמה שנים בכל פעם: אוון בן ה-14 (מנקודה זאת ואילך הוא בגילומו של ג'סטיס סמית'), בן ה-22 ואף מעבר לכך – ומערכת היחסים שלו עם מאדי, עם "הוורוד העמום" ועם עצמו בכל נקודת זמן. מעין סרט התבגרות לבני נוער, שרובו מתואר באווירה סיוטית קלות של מי שלא מרגיש שנוח בנעליים של עצמו אבל גם פוחד לצאת מהן, שנמשך למשהו שהוא בעצמו לא יודע להגדיר מהו, ושבעיקר מנסה לצאת בסדר עם כולם, מה שפעם אחר פעם דווקא מונע ממנו את אותה התבגרות שהיא מנת חלקם של רגעי שיא בסרטי התבגרות אחרים. לא לחלוטין סרט אווירה במובן של שום דבר לא קורה בו והכול זה "וייבים", אבל בהחלט סרט שהאווירה משמעותית בו.
הסרט בוים על ידי ג'יין שונברון, במאי-ת א-בינארי-ת, שקל יותר לדבר עליה-ו באנגלית מאשר בעברית כי באנגלית יש מילה נוחה לכל העסק ובעברית צריך להתחיל להסביר שלא, "They" לא כלשון רבים, אלא כלשון פנייה נייטרלית מגדרית – רעיון שיגרום לשפה העברית לצחוק בקול רם ולהגיד ש"נייטרלי" זה לא בעברית אז שיחפשו אותה בסיבוב. אני לוקח רגע להתעכב על כל זה כי זה לא רק שיש "קריאה חתרנית" ב"ראיתי את הטלוויזיה זוהרת" כסרט על דיספוריה מגדרית, אלא שזאת בערך הקריאה הרשמית על פי שונברון.
ובכל זאת, "הטלוויזיה" הוא לא סרט רק עבור חובבי קולנוע קווירי, והרגשות שהוא מציג הם הרבה יותר אוניברסליים מאשר רק החוויה הטרנסית. הבלבול של בני נוער, החרדה החברתית, הניסיון לברוח אל סדרות טלוויזיה (בילדות) ולחזור אליהן (בבגרות) – כל אלה נמצאים אצל רבים וטובים שממש סבבה בגוף שלהם, ושפשוט לא תמיד בקצב של החברה. דיאלוג מפתח בסרט (-"אתה אוהב בנות? בנים?" -"אני חושב שאני אוהב תוכניות טלוויזיה") לדעתי קולע לתחושת כל מי שמרגיש שתקופת הנעורים דוחפת אותו לקבל החלטות בשל לחצי החברה בעוד שהראש שלו במקום אחר.
אני לא מנסה להתנגד, כמובן, לתמות הברורות שצצות מהסרט, אלא פשוט אומר שכמו סרטים רבים שאנשים טוענים שצריך להיות חלק מקהילה כלשהי בשביל להבין אותם כי הם ספציפיים מדי, "הטלוויזיה" מצליח לקלוע לחוויה כוללת יותר דווקא כי הוא מנסה להיות ספציפי ככל שהוא יכול.
ותקשיבו, הוא פשוט נפלא. אחרי שממש לא חיבבתי את הסרט הקודם של שונברון ("כולם הולכים ליריד"), "הטלוויזיה" הוא הרבה יותר מאיזה קריפי-פסטה שתפחה לסרט באורך מלא, אלא סרט מלא בדימויים ויזואליים כיפיים, שמשתמש בתת ז'אנר של סדרות אימה בשנות התשעים (הרפרנס הברור הוא "באפי", אבל לי בראש היה בעיקר את "מי מפחד מהחושך?") באופן חכם ומעורר סקרנות.
עולם האימה כאן בתפקיד כפול: גם כדבר ממשי שהדמויות מתעמקות בו, אבל גם כמשהו שפולש כדימוי ורעיון עבור הדמויות. במובן הזה, הסרט מזכיר מכל ילדים שעולם הדימויים שלהם מגיע מהסדרות האהובות עליהן, וכשהם מנסים לבטא את עצמם הם מתארים דמויות ומאורעות כי זה הדבר הכי קרוב שהם מצליחים להצביע עליו שדומה למה שעובר עליהם.
במובן הזה, אולי הדבר הכי טוב ששונברון עושה זה לתת למטאפורות קצת חלל לנשום – למי שרגיל לקולנוע די דידקטי שצועק את עצמו לדעת, "הטלוויזיה" עושה משהו מתוחכם יותר ועדין יותר. לא ברמה דיוויד לינץ'-ית של "מה בעצם העלילה נכון לרגע זה מי זה מי", אבל כן ברמה של תהייה על המשמעות של מה שקורה כאן.
בשילוב בין סרטי התבגרות ואימה, בצומת בין סרט קווירי וסרטי אווירה, "הטלוויזיה" מצליח לקחת את הטוב מכל העולמות האלה וליצור את אחד מהסרטים הטובים של השנה. אין ספק שקהל הבית של הסרט הוא יותר קהל ה"וייבים" מאשר מי שאוהב עלילה, אקשן, ודרמה אבל הייתי ממליץ גם לקהל הזה לפחות לבדוק אותו. כמו הטובים שבסרטי האווירה, הסרט אף פעם לא מקריב את עצמו על מזבח התחושה, אלא משלב בין האווירה למצב הנפשי והרגשי של הדמות, ואת שניהם מחבר לעלילה שתמיד קורה בה משהו, גם אם לא תמיד ברור איך הדבר הזה קרה. ואולי זאת הסיבה שחשוב לי להמליץ על הסרט – כמי שאי אפשר לחשוד בו שמתמסר מיידית לכל סרט אווירתי שכזה, משהו בסרט הזה הקליק לי לחלוטין, ואני חושב שיש קהל רב שחשדני לסרטים שכאלה שמפספס כשהוא מדלג מיידית בגלל התיוג האוטומטי שלו.
הסרט עלה לאחרונה ביס ושם אפשר לראות אותו באופן חוקי
(ל"ת)
שונברון, כשהטלוויזיה זהרה
(ל"ת)
גם לונדי-פיין כבר מזדהה כא-בינארי.ת (וגם בעד שחרור פלסטין)
(ל"ת)
תמיד אפשר להשתמש ב"פיתרון" של zeno clash ל they/them
https://youtu.be/_hga0izW0rw?si=UkpsqbtKyvUqTg46&t=384
טוב, זה משמעותית יותר מהנה וצפי מהסרט הקודם של שונברון.
אחלה סרט, מאד בוייב של חובבי ניינטיז. הדבר העיקרי שפוגע בו הוא ג'סטיס סמית' שכבר לא עובר בתור טינייג'ר, עם כל הכבוד ללוק שלו.
עוד ב״יריד״ קיבלתי את הרושם
שמדובר ביוצר.ת עם קול ייחודי ורגישות רחבה ומעמיקה. אני מסכים מאוד לגבי איך שהסרט קולע לתחושה כוללת דרך הספציפיות שלו (והאמת שגם ״יריד״ באופן אישי עבד עליי בצורה דומה, אולי אפילו קצת יותר מהסרט הזה שהמטאפורה שבמהותו יותר מורכבת ורבת-שכבות, לטובה ולרעה). שמח לראות שהסרט מקבל הכרה והתייחסות פה באתר ומצפה לעבודות נוספות של שונברון.
הסיום של הסרט היה מעורר מחשבה עבורי ונראה לי שהוא בהחלט מצדיק את הגדרת הסרט כ״א-התבגרות״.
אני יצאתי ממנו בתחושה שהגיבור לא השלים במלואו איזשהו תהליך, זה היה פסימי משהו אבל גם כנה מהבחינה הזאת שלפעמים משברים כה עמוקים ותחושת זהות עצמית כה רעועה או מפוצלת לא יכולים לעבור תיקון במחי מהלך של סרט אחד.
עם קצת שינויי גיל וליהוק
הסרט הזה היה יכול להיות יפהפה כמו התגשמות של פנטזיה. כרגע הוא… כזה. וגם לא הבנתי מה כל-כך ניינטיז בו. אימה זה אימה.
לא עבד עבורי
היו בו רעיונות מעניינים על חיים מחוץ לזרם ה״סטנדרטי״, על תחושת חוסר שייכות וחיפוש משמעות במדיה, על חוסר יכולת להתבגר. אבל משהו בתסריט הרגיש לי מאוד לא אפוי, ובסופו של דבר השלם היה פחות מסך חלקיו. ככל שהעלילה התקדמה זה הלך והתפזר, הלך ואיבד פוקוס, ולקראת הסוף בעיקר רציתי שיסתיים כבר.
וברמה הרבה יותר בסיסית, היה לי מאוד קשה לסספנד את הרעיון ש-The Pink Opaque זו סדרה אמיתית שאשכרה צברה קהל צופים, כי הרמת הפקה של הקטעים מתוכה הייתה כל כך ירודה וזולה, שזה הרגיש כמו הפקת חובבים של מגמת קולנוע בתיכון, ואחת לא מוצלחת במיוחד. בתור משהו שמנסה לעשות הומאז׳ מסוים לבאפי, זה אשכרה מעליב.
אפרופו הומאז' לבאפי
מעבר למחוות הברורות יותר כמו המועדון שבו כולם בסדרה רואים הופעות, היתה שם גם מחוות ליהוק חיננית כשאמבר בנסון, טארה בבאפי, הבליחה לכמה שניות.
זה היה מה ששכנע אותי שהמחווה היא אכן אוהבת ולא סתם מסתלבטת על המקור כמו שאפשר היה לחשוד.
הידעתם שהיום אמבר בנסון כותבת את הספרים הרשמיים של סטאר באטרפליי?
(ל"ת)
אני צריך אולי לצפות מחדש
אבל האסתטיקה הייתה מאוד מדויקת לטעמי לא לבאפי (משם כן לקחו אולי את העלילה) אלא לסדרות זבל שהדעות בלי תקציב שהגיעו לכל מיני מקומות בעולם כמו מי מפחד מהחושך.
מי מפחד מהחושך זה גם הרפרנס שעלה לי.
(ל"ת)
הנה למה הסרט הזה טוונטיז לגמרי, למרות אזכורים ספציפיים לניינטיז:
כי בשנות התשעים, הסרט הזה היה נראה אחרת כבר משלב הדראפט. הוא היה על התבגרות ומיניות נטו, אף אחת מהדמויות לא הייתה א-בינארית, ולאוון היה קראש מפורש על מאדי עוד מגיל שתים עשרה. (אגב שם הסדרה הוורוד האטום הוא אזכור מפורש למשהו ממש מגניב משנות השמונים ולא התשעים.) אה, וכולם היה לבנים. הסרט כמו שהוא עכשיו מהדהד את החוויה הטראנסית/א-בינארית נטו ומפספס את שאר הקהל. זה נהדר שיש סרטים כאלה אבל אני כצופה הטרוסקסואל לא מצאתי את עצמי בו; חוץ מזה שאם זה היה סרט שיוצא בשנות התשעים או לפחות באמת קרוב לערכי שנות התשעים לא היו באינטרנט שום ספקולציות על כך שאוון אולי אוטיסט. טוונטיז כבר אמרנו?
מה.
ברור שהסרט נעשה בשנה שהוא נעשה, אני לא מבין מה השאלה פה אפילו ומה כל המונולוג הזה מנסה להוכיח חוץ מזה שהוא נעשה בשנה שהוא ענשה וכולנו ידענו והבנו את זה.
שהוא היה יכול להיעשות הרבה יותר קרוב לניינטיז מבחינה רעיונית ותוכנית.
דברים מוזרים למשל שייכת לשנות העשרה והעשרים אבל מכל בחינה היא סדרת אייטיז; לא רק הזמן שבו היא מתרחשת אלא הצילום, התלבושות, הרקע, הקצב. הקצב של דברים מוזרים הוא לגמרי אייטיז ולכן היה לי כל-כך קשה איתה. אם הסרט היה הולך על אווירת שנות התשעים עד הסוף ולא רק בהופעות אורח ומוזיקה מדי פעם הייתי הרבה יותר נהנה בו ומזדהה איתו (אבל אז כמובן שהוא היה מפספס קהל אחר.) {והנה אנשי שנות העשרים יכולים להגיד שלחפש רק הזדהות זאת עמדה פריווילגית.}
ברור שהוא היה יכול להיות קרוב לשנות התשעים
הוא גם היה יכול להיות קרוב לשנות השבעים, השלושים והמאה ה-14.
הסרט מסתכל בנוסטלגיה מסוימת – ביקורתית מאוד – על שנות התשעים, אבל באף שלב הרעיון שלו לא היה לעשות "סרט כמו בשנות התשעים".
וזה חבל, כי סרט עם הנחת יסוד דומה שיתייחס לשנות התשעים גם מהותית ולא רק חיצונית היה יכול להיות הרבה יותר טוב.
(ל"ת)
הסרט מתייחס מהותית לשנות התשעים
הוא פשוט לא מעתיק אותן.
לא יודע.
מלבד האופנות והטכנולוגיה, הסרט לא היה משתנה מהותית אם העלילה הייתה מתחילה השנה ולא בניינטיז. לזה התכוונתי.
בשנות ה-90 כולם היו לבנים?
(ל"ת)
לא, היו גם עלילות כאלה בסדרות של שחורים, אבל אף פעם לא ״מעורב״.
(ל"ת)
חוץ מחברה אחת של ג'ואי.
(ל"ת)
טוב, זה בהחלט סרט ששווה צפיה, למרות הרבה מגרעות
הבימוי שלו מצויין לרוב, ויש לו הרבה מה לומר על הזדמנויות מפוספסות, שקרי נוסטלגיה וכאבי התבגרות, גם אם מתעלמים מהקריאה הא-בינארית (שאחרי שקראתי עליה כל כך הרבה בהקשר של הסרט ציפיתי שתהיה יותר מפורשת, ולשמחתי הסרט משאיר הרבה מקום לפרשנות ולקריאות מרובות).
מה שכן הפריע לי הוא המשחק של שתי הדמויות הראשיות. לונדי-פיין נראית יותר מדי פעמים כמו חיקוי וינונה ריידר, ואילו הדמות של ג'סטיס סמית' לעיתים חוצה את הקו שבין נער דחוי שהקהל עדיין מצליח לחבב לדמות חסרת קסם לחלוטין שריחמתי עליה יותר מאשר הזדהתי איתה. ההתעקשות על קול משתנק וצפצני (שלא דומה לקול האמיתי של סמית') אפילו עשתה לי קונוטציות של מורטי שממש לא הועילה.
עוד בעיה היא שסמית' לא ממש עובר כטינאייג'ר. לרוב אני מוכן לסלוח על זה, אבל במקרה הזה השחקן ששיחק את הגירסא הצעירה שלו היה טוב בהרבה בעיני, וממש לא הייתה בעיה לאחד את קווי הזמן של 1996 ו-1998 ולשמר את סמית' לתקופה המאוחרת יותר.
עוד משהו שהפריע לי הוא הטון של הסוף. אני חושב שאני מבין מה הסרט ניסה לעשות, והוא עושה בעיני בחירה די אמיצה, אבל משום מה דווקא הסוף בוחר בטון הכי מוזר ולא ריאליסטי מכל הסרט, בזמן שבימוי יותר אפרורי דווקא היה מחזק את הסיום שהיה זקוק לפחות קסם ולא ליותר ממנו.
שכחתי לציין עוד משהו שמאוד אהבתי - המוזיקה הנהדרת
שזה יכול להיות שנוי במחלוקת, כיוון שהסרט שם עליה דגש קצת מוגזם, כולל סצינת מפתח שמתחילה ומסתיימת בכמה דקות של הופעה חיה – אבל במקרה הזה, מעבר לכך שהיו כאן כמה אמנים שאני מאוד אוהב, זה תרם מאוד לאווירה של הסרט
הגרסה של “Tonight, Tonight” נשמעת קרובה מדי למקור ומיותרת לחלוטין.
(ל"ת)
שמעתי אותה במקרה כמה ימים לפני שצפיתי בסרט
ומסכים לחלוטין, אבל בקונטקסט של הסרט היא מצד אחד לוחצת על הנוסטלגיה ומצד שני נותנת לשיר איזה טוויסט קטן – קצת כמו שהעולם של הסרט הוא "כמעט" הדבר האמיתי
צפצפני?
יותר כמו קול נעול. השחקן מנסה לעצור את הדיבור שלו בכל משפט שיוצא לו מהפה
הוא משתנק מאסתמה, שאפילו יש לה צידוק בעולם של הסרט
אבל באיזון בין "נער מקסים שסובל מקשיי השתלבות" לבין "נער חסר כל כישורים חברתיים שנותר רק לרחם עליו" זה היה עוד דבר שדחף את הדמות לצד השני של הסקאלה.
לא ראיתי משאף אבל בסדר.
(ל"ת)