כל הסרטים המועמדים לפרסי אופיר 2024, מדורגים

כבר ארבע שנים אני מדרג את כל הסרטים המועמדים לאוסקר (או לפחות, את כל הסרטים שאני מצליח להשיג) בפומבי כאן באתר, וזאת למרות שחלק מהסרטים האלה לא נגישים לכולם ואולי גם לעולם לא יהיו נגישים. באותן שנים גם התחלתי להצביע עבור פרסי אופיר, ולפחות לנסות לראות את כל הסרטים המועמדים, אם לא את כל הסרטים שניגשים מראש לתחרות. העניין הוא שבניגוד לאוסקרים, האופיר בעבר היו קצת פחות נלהבים מסיקור שוטף מדי, וכך מבקרים שרצו להזריק באזז למירוץ שגם ככה קשה לגרום למישהו להתעניין בו גילו שהאקדמיה עצמה ביקשה במפורש לא לכתוב ביקורות (מפרגנות או לא מפרגנות) על הסרטים שמוקרנים בעצם בהקרנת בכורה לקהל.

מאז עברו כמה שנים, ואפשר לראות ביקורות (חיוביות ושליליות) צצות בבלוגים או אתרים כמו לטרבוקסד בלי הודעות הבהרה מהאקדמיה שהדבר אסור, ועל כן אני אוזר אומץ ומנסה לשתף את דעותיי וטעמי הידוע לשמצה בתקווה לשפוך קצת אור על התחרות. אם אחטוף על הראש, תדעו שזה מוצדק לחלוטין (וזה למרות שלא נאמר לי באף שלב שמה שאני עושה כאן אסור). ליוצרים שיקראו ועלולים להתבאס מהדירוג הזה – אל.

דירוג 30 הסרטים המועמדים כתוב כמו הדירוגים של האוסקר (כלומר דירוג, מועמדויות והתרשמויות שלי שהן לאו דווקא ביקורות מפורטות), בתוספת הערה האם הסרט זמין לצפייה. כמו כן, במקום "סרט תיעודי קצר" ו"סרט תיעודי ארוך" אני לוקח את המונחים שהאקדמיה משתמשת בהם באתר שלה – סרט תיעודי מעל או מתחת ל-60 דקות, סטנדרט הזוי שבו רוב הסרטים המועמדים יכלו די בקלות למצוא את עצמם עם עוד קצת עריכה בקטגוריה האחרת, בלי הבדל ממשי בפורמט. שמישהו יאזור אומץ ויחתוך את ההגדרה ל-40, או לחלופין יכריז מראש שמעמידים עשרה סרטי תעודה באורכים שונים בלי הפיצול המיותר לשתי קטגוריות.

יאללה, התחלנו.

30. אביגיל | שולחן לשמונה
מועמד ל: פרס הסרט התיעודי מתחת ל-60 דקות הטוב ביותר
זמין לצפייה ב: אתר של מאקו

אביגיל (או "שולחן לשמונה", ראיתי את היצירה מופיעה תחת שני השמות) נמצא בתחתית הטבלה לא כי הוא רע אלא כי הוא פשוט לא סרט – הוא כתבה בטלוויזיה. לא באופן מעליב ומתנשא – מילולית. זאת מילולית כתבה בטלוויזיה על אביגיל עידן, ילדה בת 4 שנחטפה לעזה, ומשפחתה.

וכשרואים אותו, כל בחירה אומנותית מזכירה לנו שזאת כתבה בטלוויזיה. שוב, זה בסדר – הוא באמת פרק בסדרת "עובדה", והוא עושה את מה שהוא צריך לעשות. פשוט זה לא סרט. לכן, נניח, הוא היה מועמד בפרס של פסטיבל טלוויזיה, כי שם מקומו. מצד שני, אנחנו בפרסי אופיר, שבהם ההבנה של מה מתאים לאיזו קטגוריה תמיד היתה בעייתית, אז אולי זה מתאים שהוא פה.

29. הדונם של סבתא
מועמד ל: פרס הסרט התיעודי מעל ל-60 דקות הטוב ביותר
זמין לצפייה ב: yes

ככל הנראה הבחירה שהכי הולכת נגד הזרם, שכן לא רק ש"הדונם של סבתא" זוכה להשתפכויות מקיר לקיר, אלא גם זכה להיכלל בחמשת הסרטים הטובים בתחרות ב"סריטה". הרשו לי להתלהב פחות, ואז עוד קצת פחות, ואז ממש ממש לא.

הסרט מתאר כיצד ירמי שיק בלום (שגם ביים אותו) יוצא למסע בעקבות גילוי שסבתא רבתא שלו קנתה בזמן המנדט הבריטי דונם וחצי במה שהוא היום "השטחים". הוא בהתחלה מנסה להשיב אותם באופן חוקי, ואז כשהוא מבין שזאת לא אופציה פונה לדרכים פחות חוקיות.

לכאורה זה סרט פוליטי שהוא מעין מבט מבפנים כיצד התנחלויות קמות אלא שככזה הוא בסיסי להחריד, והוא מסוג הסרטים שנדמה שהם בהלם מכך שמתנחלים הם בני אדם.

אלא ש"בסיסי להחריד" לא מספיק כדי להסביר את הדירוג הנמוך שאני נותן לו. כי לכאורה זה סרט על התנחלויות ושות', אבל בפועל זה יותר סרט שמראה כיצד ירמי שיק בלום מתחמק מכך שהוא הולך להיות אבא ויוצא לעשות סרט שגם אם יצליח למדי (ואני מניח שהסרט מצליח ככל שסרט כזה יכול להצליח), זה עדיין לא ישנה את הבעיות שהוצגו בתחילת הסרט. אם הסרט היה מכיר בכך זה היה דיון מעניין, "אבל כמו "מורתי התמנונית", זה מסוג הסרטים שלוקחים אתכם למסע מפעים שהגיבור עובר ומקווים שלא תשימו לב לנקודת המוצא הבעייתית – כי למי אכפת מכל הקטע הזה של משפחה".

התסכול שלי מהסרט הזה יכול להזין ביקורת באורך מלא, אבל אולי נסתפק בזה שבסופו של דבר, יותר משהוא סרט פוליטי או משפחתי, "הדונם של סבתא" הוא קלטת אודישן ארוכה לירמי שיק בלום – כקומיקאי, כיוצר, כדמות פוליטית. ככזה, טוב, מבחינתי הוא לא עבר לשלב הבא. גם לא, כפי שבלום מרבה לקרוא לעצמו בסרט, כמעט עבר.

28. אני רואה אותך
מועמד ל: פרס הסרט התיעודי מתחת ל-60 דקות הטוב ביותר
זמין לצפייה ב: יוטיוב

משהו בסרט הקצר הזה הרגיש לי במובן מסוים קצת סתמי. כלומר, ברור לי שיש פה סיפור – על אדם שאיבד את הראייה שלו והמאבק שלו מול עצמו ומול הסביבה להחזיר אותה – אבל משהו באופן שבו הסרט מתנהל תמיד קצת מצמצם את הסיפור למשהו קטן יותר ופחות חשוב, לאנקדוטה מעניינת על אדם במקום סיפור חיים סוחף בעשרים דקות. התגובות ביוטיוב משתפכות ומתרגשות, אז אפשרי שאני הוא זה שאשם כאן בחוסר רגש. אבל עד שאצליח להיות אדם אחר, אני דבק במקום הנ"ל עבור הסרט.

27. סודה
מועמד ל: שחקן המשנה הטוב ביותר, עיצוב התלבושות הטוב ביותר, עיצוב האומנותי הטוב ביותר
זמין לצפייה: שודר ביום הקולנוע הישראלי, אין כרגע תאריך הפצה ידוע

היה זה מי שהיה שאמר שהמשחק בסרטים ישראלים הוא לא אותנטי (ליתר דיוק, זה היה שייקה אופיר ב"ארבינקא"), ו"סודה" – סרטו החדש של ארז תדמור עם רותם סלע וליאור רז בתפקידים הראשיים – לרגעים נראה כל כולו כניסיון לדבוק באותה מלאכותיות.

זה לא עוזר שהעלילה – על שכונה של פרטיזנים לשעבר בתקופת קום המדינה שמתמודדת עם מעבר לשכונה של אישה והבת שלה – אף פעם לא ממש מצליחה למצוא את הקצב שלה. הסרט מתחיל עם קריינות של הבת של הגיבור הראשי, אבל באמצע הסרט היא נעלמת לחלוטין , והסרט לא ממש מצליח לאזן בין התפרקות הבית של הגיבור והדרמה סביב השכנה החדשה למרות שלכאורה בסוף הכל כן "נקשר".

לולא הדקה האחרונה של הסרט, כנראה שהוא היה מקבל ממני דירוג אפילו קצת יותר נמוך, אבל אז הדקה האחרונה אכן מגיעה ומה אני אגיד: לראשונה נהניתי מהסרט. כל כך נהניתי שדי התאכזבתי שהסרט החליט להציג חזית משעממת כאשר "מתחת לפני השטח" יש סרט מעניין בהרבה. אז אקח את ההזדמנות ואזכיר לכל היוצרים שמדי פעם עדיף לשתף את הצופים בתפניות העלילה יותר מוקדם כדי שנוכל ליהנות מהן ולא רק להבין בסוף שזה מה שקרה.

26. הטבעת
מועמד ל: פרס שחקנית המשנה הטובה ביותר
זמין לצפייה: לא, וגם אין כרגע תאריך הפצה ידוע

מכירים את הקטע התסריטאי המעצבן שבו כל הדמויות מדברות בעצם באותו קול שיש ליוצרים כמו ארון סורקין וג'וס וידון? אז כזה, אבל בסרט שואה על אב והבת שלו שחוזרים להונגריה למצוא טבעת שהסבתא נאלצה לתת לחייל נאצי כדי להציל את חייה, ועם אדיר מילר בתפקיד האב החוזר בתשובה וגם בתפקיד הבמאי והתסריטאי.

זה לא שאין ל"טבעת" רגעים יפים, או שהעלילה עצמה לא מעניינת, כמו שמשהו באדיר-מילר-יות של כל הפרויקט הזה לעיתים נראה כמו אל קדמון שהשתלט על תודעת הסרט וגורם לכולם לפלוט בדיחות עבשות על אוכל טבעוני כל כמה דקות במקום להתמודד קצת יותר לעומק עם הסיפור, אפיון הדמויות (למה, בעצם הדמות של אדיר מילר חזרה בתשובה? מה זה מסמן עבורה?) או הקיום האנושי. תיקי דיין זכתה למועמדות היחידה של הסרט והיא לא ממש הבחירה שלי, אבל וואלה מפרגן.

25. חליסה
מועמד ל: הסרט הטוב ביותר, השחקנית הראשית הטובה ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר, הליהוק הטוב ביותר
זמין לצפייה: לא, וגם אין כרגע תאריך הפצה ידוע 

"חליסה" היה יכול להסתפק בלהיות סרט קצר מעניין למדי, על אחות בטיפת חלב שמנסה להיכנס להריון בעצמה ומפתחת קשר לא לחלוטין בריא עם אחת מהמטופלות שלה. במקום זה, הסרט החליט למרוח עד דק את מעט הרעיונות שהוא מנסה לעבוד איתם. התוצאה לא גרועה, ולרגעים אפילו טובה – אבל ממש רק לרגעים. נקודת זכות בולטת: רפרנס ישיר ל"ביקור התזמורת".

24-23. נובי גוד + היד של קטיה
מועמדים ל: פרס הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר
זמינים לצפייה: הוקרנו בפסטיבלים, אך אין במרשתת

שני סרטים קצרים על נשים לא צבריות שנאלצות להתמודד עם מצבים קשים שנגרמים על ידי ישראלים בשביל לפרנס את הילדים שלהן. שניהם בסדר גמור.

22. מונוגמיה
מועמד ל: הסרט התיעודי מעל ל-60 דקות הטוב ביותר
זמין לצפייה ב: היה בפסטיבלים, בקרוב ב-HOT

סרט מדכא שהופך לסרט מקסים על זוגיות מתפוררת של הוריו של הבמאי והניסיונות שלו לתקן אותה, לצד כמה וכמה קטעים שפחות עובדים (כמו הזוגיות של הבמאי עצמו) או ממש מיותרים (כמו סצנת הסיום בנוגע לזוגיות שלו). אבל הסיפור על ההורים שווה את זה.

21. חלב
מועמד ל: הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר, התסריט הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, הפסקול הטוב ביותר, המוזיקה המקורית הטובה ביותר, עיצוב התלבושות הטוב ביותר, העיצוב האומנותי הטוב ביותר, האיפור הטוב ביותר
זמין לצפייה: הוקרן בפסטיבל ירושלים, אין כרגע תאריך הפצה ידוע

"חלב" מציג נקודת פתיחה מעניינת על הקו בין אימהות וקפיטליזם, ואז לא עושה איתה יותר מדי. הדמות הראשית היא מוזיקאית שלא מצליחה להתפרנס מהמקצוע, אז לאחר לידת בתה היא הולכת לעבוד בחברה ששואבת חלב מאימהות טריות ונותנת אותו לאימהות טריות אחרות שלא רוצות להניק. היה אפשר לעשות מהעניין מטעמים דיסטופיים קלים או סאטירה מכובדת אבל הסרט רק רומז וקורץ לכך, ובמקום זה מעדיף להיות באזורים המוכרים של קשיי ההורות עבור הנפשות האבודות הצעירות שלא יודעים להתמודד עם החיים שלהן.

זה לא נורא בכלל, והדמות הראשית סימפטית מאוד יחסית לכמה שהיא פזיזה וחסרת אחריות, אבל קשה שלא לחשוב ש"חלב" החמיץ הזדמנות.

20. חמדה
מועמד ל: פרס השחקן הראשי הטוב ביותר, השחקנית הראשית הטובה ביותר, המוזיקה המקורית הטובה ביותר
זמין לצפייה: הוקרן בבתי הקולנוע, עוד אין תאריך שאני מכיר לצפייה ביתית

הו, "חמדה". סרט שהיה יכול להיות ממש טוב אבל משום החליט להיות לא רק דבר אחד אלא עשרים דברים, שכולם קורים רק לשני אנשים למרות שיש צוות שלם של שחקנים (מוכשרים למדי) שמחכים שיעשו משהו עם הדמויות שלהם.

זה מוזר כפליים כי שמי זרחין הוא הרי מומחה בדרמות מרובות משתתפים ומרובות תתי עלילות. אבל משום מה, פה הכל קורה רק לששון גבאי ואסי לוי (שניהם עם מועמדויות מוצדקות על המשחק שלהם) באופן שדוחס וחונק את כל העלילות במקום לתת להן לפרוח. וכן, ברור שגם בחיים לא הכל מתכנס לסיפור אחד, אבל בסופו של יום, "חמדה" קצת נשכח לא כי הוא לא טוב מספיק, אלא כי קשה לזכור משהו יציב וברור מהבלגן שלו.

19. הילד
מועמד ל: פרס הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר
זמין לצפייה: הוקרן בבתי הקולנוע, עוד אין תאריך שאני מכיר לצפייה ביתית

נכון לעתה,טקס פרסי האופיר השנה מתגלגל בלי מוביל חד-משמעי ברוב הקטגוריות. כן, "קרוב אליי" מוביל במועמדויות, אבל זה ממש לא אומר כלום. עם זאת, נראה לי שיש מועמד אחד שברור לכולם שיזכה כבר מעכשיו: יהב וינר ז"ל, בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר. לא כי זה הסרט הכי טוב (אם כי הוא לחלוטין ראוי לזכייה העתידית שלו) אלא כי בתוך טרגדיה לאומית ואישית, כל זכייה אחרת היא כמעט בלתי מתקבלת על הדעת.

הרי "הילד" זה לא רק הסיפור על איך חייו של במאי מבטיח (וכשרואים את השוטים הארוכים של הסרט קל לדמיין אותו מצליח בפסטיבלים ברחבי העולם) נגדעו באיבם, אלא גם בדיוק של החיים הבלתי אפשריים במה שנקרא "עוטף עזה", עוד הרבה לפני המלחמה. סיפור הסרט שמשתלב לתוך סיפורו של הבמאי שמשתלב לתוך סיפורה של המדינה יוצרים כוח שקשה מאוד להתנגד לו, ושרוצים מאוד לפרגן לו.

18. תמיכה מלאה
מועמד ל: פרס הסרט התיעודי מעל ל-60 דקות הטוב ביותר
זמין לצפייה: הוקרן בפסטיבלים, אמור להגיע לכאן

"תמיכה מלאה" הוא סרט על חנות חזיות, ואם זה נשמע לכם כמו מעט מדי חומר לסרט אז כן, נכון, אבל זה ממש לא משנה. בניגוד לסרטים כבדים ו"חשובים", "תמיכה מלאה" לא מחפש להיות יותר ממה שהוא. הוא מצלם נשים שיושבות ומדברות: מדי פעם על החזה שלהן או על חזיות, ומדי פעם על חוויות אחרות מהחיים שלהן. צמד המוכרות, הדמויות היחידות שנשארות איתנו לאורך כל הסרט, מאפשרות איזשהו חלל אינטימי שמאפשר פתיחות וכנות לכל מי שמגיעה – נערה שמודדת את החזייה הראשונה שלה יחד עם אימה, טרנסית שחווה מסלול דומה אך שונה, נשים משלל דתות, זקנות, צעירות, ואפילו הקריינית המקורית של ווייז בהופעת אורח מפתיעה.

זה אף פעם לא לחלוטין פוגע באופן שחוקק את הסרט בזיכרון, אבל לאורך כל הסרט יש קסם קטן של חנות קטנה באמצע שכונה קטנה, וכיף להיסחף בקסם הזה.

17. טאבו: עמוס גוטמן
מועמד ל: פרס הסרט התיעודי מעל ל-60 דקות הטוב ביותר
זמין לצפייה: הוקרן בפסטיבלים וגם יצא לסבב הקרנות בקולנוע לב, ומתישהו יגיע ל-HOT 

כמו עם "הדונם של סבתא", גם פה אני מרגיש איזשהו צורך להגן על עמדתי או להתנצל שלא שמתי את "טאבו" גבוה יותר, אבל זה בסדר, לא? מדובר בסרט ביוגרפי תיעודי על במאי, והוא אומנם לא נכנע לחלוטין לשטאנץ של הסרטים האלה, אבל גם קשה להגיד שהוא פורץ דרך. טיול בשביל הזכרונות למי שמכיר את גוטמן, הצצה לא רעה למי שלא, רחוק מלהיות דף ויקיפדיה, אבל עדיין די קרוב ל"התחיל ככה, היה חשוב לו ככה, עשה ככה, ואז ככה, ואז בסוף מת". לו הייתי אוהב יותר את גוטמן או סרטיו אולי הייתי ממקם את הסרט גבוה יותר; אבל על סמך סרטים דומים שראיתי בעבר והיו על יוצרים שאני אוהב יותר – זה כנראה לא היה משנה את דעתי.

16. מופע טוטאל
מועמד ל: השחקן הראשי הטוב ביותר, הצילום הטוב ביותר, האיפור הטוב ביותר, עיצוב התפאורה הטוב ביותר, עיצוב התלבושות הטוב ביותר, המוזיקה המקורית הטובה ביותר
זמין לצפייה: לא, וגם אין כרגע תאריך הפצה ידוע

יש יותר ל"מופע טוטאל" מאשר תיאור שלו כ"מה אם "טור פרידה" היה סרט אמיתי, והסרט הזה היה צאצא של "ג'וקר" ו"בירדמן"", אבל זה גם לא לחלוטין רחוק מהמציאות. רועי אסף שם את כל כולו בסרט שביים, כתב והופיע בו בתפקיד הראשי ואין ספק שהוא ניסה לעשות את המופע הכי גדול שהוא יכול, בהתלהבות מובנת של במאי שמרגיש שהוא צריך להגיד את הכל עכשיו אחרת לא יתנו לנו עוד צ'אנס.

וזה לכל הפחות באמת מרשים לרגעים – יש כמה תזוזות מצלמה שיגרמו אפילו לקהל אדיש להגיד "רגע מה", וסצנה אחת באמצע הסרט היא מופת טכני של קולנוע. ובניגוד ל"טור פרידה", הסיפור על אדם רדוף פוליטית אשכרה כתוב תוך הבנה של משהו לגבי משהו, אז העסק לכל הפחות מרגיש באמת כמו סרט.

אך לצד כל היתרונות, החזון המתפרץ והסחף הקולנועי, הסרט קצת יותר מדי מתפזר מכדי שיהיה אפשר לפרגן לו בפה מלא. אבל אין ספק שלסרט הבא של רועי אסף אני אגיע עם הרבה פחות חששות ויותר ציפיות.

15-14. #NOVA + זעקות ואז שתיקה 
מועמדים ל: פרס הסרט התיעודי מתחת ל-60 דקות הטוב ביותר
זמינים לצפייה: ביוטיוב 

שני סרטים באים לשים זרקור על הטבח שאירע בשמחת תורה – לא רק כניסיון לספר סיפור אלא כניסיון לקחת חלק בסיפור ("זעקות ואז שתיקה" אף מצהיר על כך). וכניסיון שכזה, קצת קשה לשפוט אותם כסרטים "סתם".

"זעקות ואז שתיקה" הוא עוד מקרה קל יחסית כי הוא משתמש במבנה פשוט של קולנוע תחקירני (אבל בניגוד ל"אביגיל", הרבה יותר מכתבה). אבל איך בכלל שופטים יצירה כמו "#NOVA" בכלים רגילים? מדובר בסרט, כמובן, אבל הוא לא בדיוק סרט רגיל שאת צופה בו להנאתך, ואפילו לא ממש סרט תיעודי "קשה אבל חשוב". זה סרט שמראה לך למשך שעה (מצונזרת למדי יחסית לזוועות שהלכו שם) את הטבח במסיבה שהייתה ליד רעים; לרוב את הצד האופטימי שלה, כי כל האנשים שמשתמשים במצלמות שלהם חיים ונתנו את האישור שלהם (…חוץ מהמחבלים). ועדיין, גם הצד האופטימי הוא חתיכת טריפ רע.

מבחינה קולנועית, זו חוויה שמסתמכת ברובה על מלאכת העריכה. כל הצילומים הם סרטוני סמארטפון שלא ממש נעשו מתוך חשיבה אסתטית או קולנועית, הדמויות הן לא ממש דמויות שאפשר להעמיק בהן (אם הצלחת להבדיל ביניהן), והסאונד הוא ברובו אותו צליל של "מישהו רץ עם סמארטפון ביד". אבל העריכה עושה את העבודה – רובה נייטרלית ככל הניתן,  די רכה יחסית לזוועות שהלכו שם, ורק מנסה לבנות את הסיפור צעד אחר צעד במגבלות הזמן. אולי החלק שאתקטנן עליו הוא מגבלות הזמן, כי אני די בטוח שגם במגבלה של "להשתמש רק בחומרים של אנשים חיים" היו עוד רגעים שהיה חשוב להבליט, אבל אפילו עם ההתקטננות הזאת – מדובר, ובכן, בחוויה. לאו דווקא קשה כמו שהיא ייחודית, אולי בגלל שהיא מנסה להימנע מזעזוע.

אגב, זהו דאבל פיצ'ר מעניין שכן חלקים בסרט אחד מהדהדים בסרט השני. אני מניח שסרטים עתידיים על הנושא ימשיכו להדהד את התיעודיים הראשוניים האלה ויאירו אותם בעוד כיוונים.

13. השיבה מהפלנטה האחרת
מועמד ל: הסרט התיעודי מעל ל-60 דקות הטוב ביותר
זמין לצפייה: ביוטיוב

הסרט על ק. צטניק הוא מסוג הסרטים שבסך הכל "עושים את העבודה", אבל הוא עושה אותה טוב למדי. אני לא ממש מכיר את פועלו וחייו של ק. צטניק ואני בטוח שיש דברים שהוחמצו. אבל בניגוד לסרטים ביוגרפיים שהם רק מסע בין תחנות בחיים, כאן יש סרט עם תסריט הרבה יותר מעניין שמציג אדם שמתמודד עם הטראומה שלו בשלל דרכים ומתלבט איזו דרך יותר טובה, כיצד הוא שינה את התפיסה שלו בנוגע לאושוויץ, והאם היינו אמורים להשתנות איתה.

12. פינק ליידי
מועמד ל: פרס האיפור הטוב ביותר
זמין לצפייה: לא, וגם אין כרגע תאריך הפצה ידוע

אני מניח שיש רבים שישפטו את "פינק ליידי" כסרט על החברה החרדית, על תשוקה נסתרת ובלתי ממומשת, על מסעה של נור פיבק לעבר תואר השחקנית הבולטת בדורה, או על דברים יותר פוליטיים, אבל עבורי "פינק ליידי" הוא על דבר מעניין בהרבה: זוג שנתקל בקושי – גם אם הקושי הזה הוא פנימי ולא חיצוני – ומחליט להתמודד איתו ביחד. כן, הסרט מציג תמונה יותר מורכבת מה"ביחד" שזרקתי שם, אבל הגישה הכללית של הסרט מחממת את הלב לא רק לאור הקשיים של הזוג אלא גם לאור איך שסרטים כאלה לרוב עוברים על הגיבורים שלנו: לבד נגד העולם בלי שום סיבה (ראו ערך "בית", נניח).

"פינק ליידי", לעומתם, מקדש את הכוח של זוגות להתמודד, אפילו כשמדובר בהתמודדות קשה (ואולי בלתי אפשרית). יש משהו מחמם לב בסרטים שמציינים את הכוח הזה כדבר ראוי וחיובי.

11. הנכס
מועמד ל: פרס התסריט הטוב ביותר, השחקנית הראשית הטובה ביותר, שחקן המשנה הטוב ביותר, הצילום הטוב ביותר
זמין לצפייה: לא, וגם אין כרגע תאריך הפצה ידוע

סרטה הראשון של דנה מודן (שעבדה עד כה בעיקר בטלוויזיה) הוא גם העיבוד הראשון לספר כלשהו של אחותה, רותו מודן. ייתכן שהוא קצת נדחק הצידה במועמדויות ובקבלת הקהל הכללית בגלל הציפיות הגדולות משתי דמויות מפתח בתרבות הישראלית שמתנסות לראשונה גם בקולנוע.

אני גם חושב שזה סרט טוב, אבל באף שלב הוא לא ממש הופך לסרט מצוין: שרון סטרימבן (שלא מועמדת) ואורי הוכמן (שכן) מציגים שתיים מתצוגות המשחק הטובות של פרסי האופיר, של אנשי הדור השני והשלישי שמנסים להתמודד עם הנפולת של מה קרה אז בשואה ולהבין האם גם אולי אפשר להרוויח מזה משהו, אבל רבקה מיכאלי (שגם היא מועמדת) דווקא קצת פחות טובה מכפי שמצופה מאגדה חיה שזוכה לתפקיד ראשי עסיסי ונדיר לנשים בגילה. השחקנים הפולנים מצליחים להיות חמודים אך מטרידים (בייחוד הצעיר מביניהם) ולהוסיף גוונים אמביוולנטיים, ובסופו של דבר התוצאה טובה וכוללת גם כמה רגעים נהדרים – אבל לא מצליחה להפוך לאחד מהשיאים של התחרות. ואולי, כאמור, אלה רק הציפיות.

10. דניאל אויערבאך
מועמד ל: פרס הצילום הטוב ביותר
זמין לצפייה: הוקרן בבתי הקולנוע, עוד אין תאריך שאני מכיר לצפייה ביתית

כשראיתי את "דניאל אויערבאך" לא הייתי הכי מרוכז, ואני חושד שזה עבד לטובתו. מסרט קוהרנטי (כנראה קצת מעיק) על אדם שהסרט מצהיר באופן מובהק שהוא מעיק, ואז מראה אותו מעיק על אנשים – הסרט הפך (וכנראה היה גם קודם, אבל לכו תדעו) לטיול יפה ולא תמיד צלול בין רעיונות לא אפויים – אבל לא אפויים בקטע טוב, כמו בצק של עוגה שילד מלקק מהקערה לפני שמכניסים לתנור.

אני לא יודע אם ההמלצה לראות את הסרט לא מאופסים תתאיםלכל מי שירצו לראות את הסרט, אבל אין מה להגיד, עליי זה לחלוטין עבד (והצילום, שבזכותו הוא מועמד לאופיר, הוא לחלוטין חלק חשוב מכך).

9. יפהפיה ומוארת
מועמד ל: פרס הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר
זמין לצפייה: הוקרן בפסטיבלים, אך אין במרשתת

סרט שמתחיל באופן בנאלי ומטעה ומתפתח מהר מאוד באופן מטורלל ומבריק – ואז נעצר במקום. מסוג הסרטים שמוכיחים שמדי פעם כל מה שצריך זה דירה אחת, שלושה שחקנים ותסריט טוב. כמו כן, באופן מפתיע, נראה שתת הז'אנר של השנה הוא "אנשים מחפשים דירה" (ראו גם ערך "נדל"ן" בהמשך).

8. עיד
מועמד ל: הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, השחקן הראשי הטובה ביותר, שחקן המשנה הטובה ביותר, הליהוק הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, הפסקול הטוב ביותר, המוזיקה המקורית הטובה ביותר
זמין לצפייה: הוקרן בפסטיבל ירושלים, אין כרגע תאריך הפצה ידוע

לפני שצפיתי בקובץ של "עיד" מההתחלה באופן מסודר, דגמתי כמה קטעים ונלחצתי. מה שגיליתי היה שתיקות. אני אנצל רגע את הבמה ואגיד לכל יוצרי הקולנוע האומנותי של הארץ: אני מאתגר אתכם לצאת החוצה, לשבת בבית קפה, ולמצוא רגע של שקט בחיים של אנשים במדינה הזאת. זה לא ממש איך שדברים מתנהלים פה. לכן, סרטים אמנותיים שמנסים להגיד משהו על המדינה הזאת אבל משתמשים בשפת השקט צריכים לעבוד קשה יותר, כי בעיניי הם פשוט לא מבינים באיזו חברה אנחנו חיים, ואז הם מראש הרבה פחות רלוונטיים ומעניינים בעיניי.

"עיד" עובד קשה יותר, ומצליח. הרבה מזה בזכות ההופעות הראשיות של שאדי מרעי ואנג'אם חליל, וגם בזכות הדילמה הבסיסית בלב הסרט על אדם שמתחתן כנגד רצונו ומנסה להבין מה הצעד הבא הטוב ביותר עבורו תוך כדי התחשבות באשתו. לאחר מכן כשמתגלים עוד כמה דברים עליו הסרט כבר שואב אותך פנימה, ואתה מתמסר לדיבור המועט-אך-אומר-הרבה שלו, אפילו שהוא לא שפת הארץ.

7-6. כביש הסרגל + קרוב אליי

מועמדים ל: (כביש הסרגל) הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, השחקן הראשי הטובה ביותר, השחקנית הראשית הטובה ביותר, הצילום הטוב ביותר, האיפור הטוב ביותר הליהוק הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, הפסקול הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר
(קרוב אליי) הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, השחקנית הראשית הטובה ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר, התסריט הטוב ביותר, העריכה הטובה ביותר, הפסקול הטוב ביותר, עיצוב התלבושות הטוב ביותר, העיצוב האומנותי הטוב ביותר, האיפור הטוב ביותר, הצילום הטוב ביותר, הליהוק הטוב ביותר
זמינים לצפייה: שני הסרטים הוקרנו בפסטיבל ירושלים, ל"כביש הסרגל" כרגע אין תאריך הפצה, "קרוב אליי" יופץ בבתי הקולנוע ב-19/9

האם שני הסרטים הגדולים של פרסי האופיר, אלה שבאים עם הכי הרבה באזז וככל הנראה יחלקו את רוב הפרסים ביניהם, הם באמת בדיוק באותה רמה? לא ממש. "כביש הסרגל" הוא סרט יותר טוב מ"קרוב אליי", שכסרט ראשון עדיין סובל מכמה בעיות של סרט ראשון, ואילו "קרוב אליי" הרבה יותר סוחף במעשיית האבל על שתי צעירות שמתגעגעות למי שכבר איננו מאשר תעלומת הרצח היבשה (בכוונה) של "כביש הסרגל". אני חושב שרוב מי שתצפה בשני הסרטים תדע באיזה "מחנה" היא – הבלגן מול הסדר, הרגש המתפרץ מול זה המודחק – אבל יש גם מה שמאחד ביניהם, כמו הגיבורה הראשית שהסביבה רק עושה לה צרות (והיא לא פעם עושה לה בחזרה). אפשר להודות לכך שפרסי אופיר זיהו את שני הסרטים האלה כיצירות ענקיות שמגיעה להן הערכה רבה.

5. נורה
מועמד ל: פרס הסרט התיעודי עד ל-60 דקות הטוב ביותר
זמין לצפייה: הוקרן בפסטיבלים, אך אין במרשתת

מדי פעם כל מה שצריך זאת דמות ראשית כובשת. "נורה" הוא לא סרט מתוחכם מדי, או על נושא "חשוב", או כזה שמביא בשורה של שפה קולנועית חשובה – אבל יש לו דמות ראשית, נורה, שמלאה בביטחון עצמי וכריזמה שפשוט כיף לבלות איתה גם כשהסרט לא ממש מצליח למצוא לעצמו סיפור מסגרת. אפשרי שמי שירתעו מנורה (ויש כמה רגעים שבהם היא פחות סימפטית) פחות יתחברו, אבל למי שנשבים בקסם שלה, זה סרט נהדר.

4. נדל"ן
מועמד ל: שחקן הראשי הטוב ביותר, חשחקנית המשנה הטובה ביותר, הליהוק הטוב ביותר
זמין לצפייה: לא, וגם אין כרגע תאריך הפצה ידוע

ענת מלץ (במאית ותסריטאית הסרט), אנשי ההפצה של נדל"ן, מישהו או מישהי שעבדו על הסרט הזה – אני צריך שתקשיבו לי. יש לכם סרט מקסים, וחמוד, וכתוב נפלא, ומשוחק מצוין, ולדעתי הוא באמת יכול להיות להיט, אבל זה לעולם לא יקרה אם תשאירו את השם הקטסטרופלי שהוא "נדל"ן".

אולי אני מגזים, אולי אני היסטרי, אבל באמת, אני מבקש, אני על הברכיים פה – אני רוצה שהסרט הזה יצליח. אני מבין שקצת קשה למצוא לו את השם שירגיש נכון וגם לי אין משהו בשלוף, אבל אני מוכן לבוא בזמני הפנוי ולהינעל בחדר עם מי שצריך, העיקר שכשהסרט הזה יגיע לאקרנים יהיה לו שם שיגרום לאנשים להסתקרן ולבוא לראות אותו, כי שם כמו "נדל"ן" לא משווק בכלל את הקומדיה טובת הלב והמחוספסת הזאת.

בבקשה. זה סרט נפלא. מגיע לו שם נפלא.

3. בנות כמונו
מועמד ל: הסרט הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר, שחקן המשנה הטובה ביותר, שחקנית המשנה הטובה ביותר, התסריט הטוב ביותר,  הליהוק הטוב ביותר
זמין לצפייה: לא, וגם אין כרגע תאריך הפצה ידוע

כמבקר או כותב על קולנוע ישראלי, הרבה פעמים השאלה למי אתה מחמיא ולמי לא היא לא רק הערה נקודתית על טעמך בסרטים אלא – כך טוענים – אמירה על הקולנוע הישראלי ועתידו. על כן, ראוי שתחמיא לסרטים שאתה רוצה לראות יותר כמוהם (גם אם הסרט הנוכחי לא משהו) וראוי להצניע במחמאות לסרטים שאתה לא רוצה לראות יותר כמוהם (גם אם הסרט שאתה מדבר עליו דווקא נהדר).

אז האם באמת מה שאני רוצה לראות בקולנוע הישראלי זה עוד דרמות משפחתיות על משפחות קשות יום ולא סרטי ז'אנר ניסיוניים עתירי תקציב? לא, לא באמת. אבל הדינמיקה הזאת מפספסת שהז'אנר הישראלי שאני הכי משתוקק לו הוא לא סרטים כאלה או כאלה, אלא פשוט סרטים טובים. ו"בנות כמונו" הוא פשוט סרט טוב. מה זה טוב? נהדר.

הסרט מספר על נערה שלומדת ב"בית גילה", מסגרת אליה מגיעות נערות במצבי סיכון, לאור זאת שאביה נמצא במוסד לחולי נפש והיא בעצם מטפלת גם בו, גם באמא שלה וגם באחותה הקטנה. אל המוסד מגיעה מורה חיילת חדשה, ולמרות פקפוק ראשוני, היא מוצאת את עצמה מתחברת אליה ומכניסה אותה לתוך החיים הסבוכים שלה. האם יש משהו בעלילה שהוא ייחודי למדי? לאו דווקא. אבל הביצוע – בעיקר המשחק של שתי השחקניות הראשיות שדווקא לא מועמדות, וגם הדיאלוגים והדינמיקה במוסד עצמו – מעלה את הסרט מעל הסרטים האחרים בתחרות.

2. פרנצ'
מועמד ל: הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר
זמין לצפייה: הוקרן בפסטבילים, אין כרגע במרשתת

אין לי מושג מי זה דילן יוסף שטרית, אבל כמו שכתבו באחת מהביקורות עליו ברשת החברתית: אם יש יוצר צעיר בארץ שכדאי להשקיע בו מניות, זה כנראה הוא. לא רק כי "פרנצ'" – על פגישת מניקור שיוצאת משליטה – הוא סרט נהדר, אלא גם כי מדובר באדם שמצליח לארגן כתבות יח"צ ואף ביקורת לסרטים קצרים שלו. כן, זה עוזר שהוא היה מראשוני היוטיוברים הצעירים של ישראל, ועדיין – לא משנה איך הוא הגיע לאן שהוא הגיע, אם הוא מצליח לעשות סרטים קצרים ברמה הזאת, ולארגן להם פרסום? קל להניח שהסרט הארוך ראשון לא רחוק מאיתנו, ואם הוא יעמוד בסטנדרט של "פרנצ'" – רק הרווחנו.

כמו כן, ועד שיכריחו אותי להתמודד עם המציאות, המועמדות של הדס ירון בשחקנית משנה היא על הדמות שלה פה, ולא ב"חלב".

1. העיר הזאת
מועמד ל: העריכה הטובה ביותר, הפסקול הטוב ביותר, עיצוב התלבושות הטוב ביותר, העיצוב האומנותי הטוב ביותר, האיפור הטוב ביותר, המוזיקה המקורית הטובה ביותר
זמין לצפייה: הוקרן בבתי הקולנוע ונמצא גם ב-VOD למיניהם

אני מקווה שהדירוג של הסרט שאותו בחרתי לסרט השנה שלי בשנה שעברה (אם כי לא בלי התחבטות) בראש הטבלה לא מפתיע מישהו.

בונוס: הבחירות האישיות שלי בקטגוריות על בסיס מי שפרסי אופיר העמידו, כאשר אני מתחשב במקצה הספציפי ולא ב"כמה אהבתי את הסרט באופן כללי":

הסרט הטוב ביותר: בנות כמונו
הבימוי הטוב ביותר: מיה דרייפוס, כביש הסרגל
השחקן הראשי הטוב ביותר: לייב לב לוין, נדל"ן
השחקנית הראשית הטובה ביותר: טלי שרון, כביש הסרגל
שחקן המשנה הטוב ביותר:  אורי הוכמן, הנכס
שחקנית המשנה הטובה ביותר:  דריה רוזן, קרוב אליי
תסריט: בת אל מוסרי, בנות כמונו
צילום: בועז יהונתן יעקב, דניאל אויערבאך
מוזיקה מקורית: עומר מור, העיר הזאת
עריכה: איל סיבי, העיר הזאת
עיצוב תפאורה: ניצן ציפורט, העיר הזאת
פסקול (יעני סאונד):  רונן נגל ואורי צציק, קרוב אליי
עיצוב תלבושות: לאורה שיים ויסמין וולק, מופע טוטאל
איפור: אורלי רנון, מופע טוטאל
ליהוק: חלי מן סונגו, בנות כמונו (אבל אורית פוקס רותם על נדל"ן מאוד מאוד קרובה)
תיעודי ארוך: השיבה מהפלנטה האחרת
תיעודי קצר:  נורה
עלילתי קצר: פרנצ'