סדרת "כדורעף!!" (או, בסדר, "הייקיו!!") היא אנימה שרצה ארבע עונות בהצלחה רבה ועכשיו אמורה להסתיים באירוע דו-קולנועי כאשר "קרב המזבלה" הוא בעצם הסרט הראשון מבין שניים שיצאו לסדרה ואמורים לסיים אותה. כמו שעשיתי עם "דימון סלייר", באתי לסרט בלי לדעת דבר פרט לכך שהרבה אנשים אוהבים אותו. רם ניסה להזהיר אותי שבניגוד למשהו כמו "סלאם דאנק" (המאוד מוצלח, לכו לראות) שהיה פריקוול או הסרט של דימון סלייר שהיה מעין הרפתקה שכמעט עומדת בפני עצמה, הרי שבמקרה של "הייקיו!!" כדאי שאני אדע משהו על מה שאני הולך לראות, כי זה כאמור לא עוד הרפתקה שולית אלא חלק מהפינאלה של סדרה שרצה כמה וכמה שנים. אבל אני ידעתי שהוא סתם מנסה לעשות לי ספוילרים ועל כן נכנסתי אל הסרט הזה בלי לדעת כלום.
אם בפעם הקודמת (כאמור, "דימון סלייר") שנכנסתי לסרט בעצם בלי לעשות שיעורי בית התגובה שלי הייתה פושרת, הרי שהפעם נהניתי מאוד מטרלול הכדורעף על המסך, בעודי לא מבין מי אלה 70% מהדמויות ומה הקשר שלהן למישהו. אני מניח שזה מאפשר לענות סופית על שאלת "צופה שמגיע ל'סוף המשחק' בלי לראות סרטים של מארוול": אם הסרט טוב (או לפחות, מסוג הדברים שהצופה יכול להנות מהם), הוא יהנה גם בלי להבין.
אז איך אפשר ליהנות מסרט שהוא בעצם המערכה האחרונה של סיפור שנכנסת בסופו? ובכן – נתחיל בכך שעל פי הסרט, "הייקיו!!" היא אחת הסדרות החמודות בתבל. לא במובן שיש הרבה קפיברות ופנדות אדומות שמתכרבלות, אלא במובן שמאוד ברור ובולט שלמרות שאנחנו בספורט ומתחרים אחד נגד השני, אין כאן נבלים. כולם חברים טובים, או לפחות מכרים, ואם אפילו זה לא, מאוד מעריכים את היכולות הספורטיביות של האחר. למען האמת, הסדרה כל כך חסרת נבלים עד שלמשך זמן רב בסרט תהיתי מי לעזאזל הדמות הראשית שאני אמור להיות אוטומטית בעדה.
וזה מפתיע. כלומר, שוב, אני מניח שלצופי הסדרה שיודעים מי הגיבורים חלק נכבד מהתחושה הזאת נזרק לפח לטובת "סרט שנותן נקודת מבט לקבוצה היריבה אבל ברור בעד מי אנחנו" אבל דווקא הניתוק מהציפיות האלה נתן לי לראות שהסרט מכבד את שתי הקבוצות ומאחל הצלחה לשתיהן. זה לא רק התחושה שכל אחד מעשרת השחקנים – כולל שחקני הספסל – הם דמויות שיש להן עולם פנימי ושכנראה זכו לאיזה פרק או שניים באנימה. זה גם העובדה שגם המעודדות של שתי הקבוצות, מעריצים של שתי הקבוצות וסתם צופים אקראיים באים וזוכים לזמן מסך רב. כלומר, הסרט מבהיר לנו שהמשחק הזה חשוב לא רק לגיבורים שלנו (קרי, הקבוצה של העורבים ותכלס גם הקבוצה היריבה של החתולים) אלא גם לצופים רבים מהצד. ומכיוון שהוא חשוב לכל כך הרבה אנשים – מכיוונים שונים – אין כאן סוף שברור שהוא טוב. ברגע שאתם לא סגורים מראש מי הדמות הראשית (זה הילד הג'ינג'י, אגב), הסרט לא טורח לעזור כי נראה שמבחינתו זה לא משנה מי מנצח.
אבל זה אפילו יותר מזה – איפה שהיה אפשר לצפות לאיזה יריבות שבה שני הצדדים מובנים אבל הם עדיין יריבים, יש במקום זה 12 אנשים על המגרש שכולם ממש, אבל ממש, חמודים אחד לשני.
כן, יש קצת משחקי מוח בין שתי הקבוצות, אבל למרות החשיבות של המשחק כחלק מטורניר חשוב כלשהו, מעל הכל יש תחושה של ספורט, הערכה והבנה. ויותר מכל סרט אסקפיזם שראיתי לאחרונה, זה גירד לי איזה גירוד שלא ידעתי כמה הוא חסר לי. העובדה שאפשר ליצור קונפליקט, לא להסכים, לא להיכנע, לא לסיים באיזה "כולם מנצחים", ועדיין שכולם ישארו חברים.
אני מניח שכל זה מתעצם פי מאה כשאתם אשכרה מכירים מישהו מהם, אבל מכיוון שאחד מהדברים שאני הכי נהנה מהם זאת תחושה של עולם רחב שקיים מעבר לגיבורים שלנו – החיסרון היחסי (בלבול לגבי מי אלה לעזאזל חצי מהאנשים האלה ומה התפקיד שלהם) התגמד לעומת היתרון העצום (כאמור, התחושה של עולם שלם שמתקיים גם בלי שהוא קשור באופן ישיר לגיבור).
לכל זה עוזר עוד דבר וזה שכדורעף הוא בסך הכל, ספורט מהיר. כלומר, "כדורעף!" בהחלט עושה את מיטב יכולתו להאט את הקצב ללא סיבה כמה שאפשר בפאוזות, פלאשבקים ומונולוגים ארוכים עם דימויים ויזואליים ועדיין – מדובר בסרט קצר על ספורט קצר וכולם מרוויחים בשל כך.
נושא נוסף שגורם לסרט לבלוט לטובה היא הבימוי שלו. הסרט לא פעם סובל מהרעות החולות של אנימה – כולל שוט ראוי לציון של פסי פעולה וכדורעף מסתובב– אבל מנגד יש שם כמה סצנות פשוט נהדרות, כולל סצנה של אחד השחקנים. זה פשוט מרהיב.
אז כן, צריך קצת להכיר כדורעף (אם כי, מה יש להכיר? זה גרסת הכדור ל"הרצפה היא לבה"), להיות מוכנים לסבול הרבה ממבו ג'מבו על איך כל תזוזה במגרש היא אסטרטגיה מורכבת והרבה פלאשבקים מיותרים, וכן צריך להתמודד עם דמויות חדשות שצצות והסרט מתנהג כאילו הן היו שם כל הזמן גם עמוק לתוך השעה ועשרים של הסרט – אבל, בחיי שזה פשוט שווה את זה. עשייה קולנועית מעולה שמשולבת עם דמויות טובות לב וחמודות שמייצרות קולנוע קצר וקולע זה בגדול מתכון מנצח, וזה נכון גם אם הכניסו עוד עשרות תבלינים שאתם לא מכירים לתבשיל.
אחלה ביקורת, מעניין לשמוע פרספקטיבה חיצונית כזאת
בתור מעריץ גדול של הסדרה המקורית, זה פשוט הרגיש כמו כמה פרקים תפורים ביחד. לא שזה רע, רק מעיד על רמת ההשקעה שמלכתחילה קיימת בסדרה. בכל זאת הייתה לי חוויה קולנועית נהדרת, כי כמו שצוין בביקורת, זה סיפור סגור מוצלח ואפקטיבי שמצליח לייצג את כל מהות הסדרה בזמן די קצר.
מאוד נהניתי מהרחבת היריבות של קנמה ושויו, שהצליחו להוציא אחד מהשני את המיטב. היה בסרט איזון מדויק בין רגעי בניית הדמויות לרגעי השיא והאדרנלין, ואני חייב לציין לטובה כמה הסרט נכנס מהר לאקשן בלי הרבה הקדמות.
אני עדיין מתחבט בדעתי על הסוף, אם כי הוא הרגיש מאוד ריאליסטי. מומלץ לכל חובבי האנימה, הספורט או שניהם!