ביקורת: דדפול & וולברין

"הישו של מארוול" גואל רק את עצמו - אבל זה לא דבר רע.
שם רשמי
דדפול & וולברין
שם לועזי
Deadpool & Wolverine
סרט מס' 3 בסדרת דדפול

כשיצאתי מההקרנה של "דדפול & וולברין", הסרט הראשון שעלה לי לראש לא היה "סוף המשחק" או "אין דרך הביתה"; הסרט שעלה לי לראש היה דווקא "ממדי הטירוף": עוד סרט שסומן כדבר הגדול הבא של מארוול, עוד חרושת שמועות בלתי נגמרת על ים של הופעות אורח – ובסוף מתברר שהסרט לא שינה במילימטר את הסטטוס קוו ביקום הגדול שמסביב.

אבל בעוד במקרה של הדוקטור המוזר היה קשה להכיל את האכזבה, הרי שבמקרה של האדום והצהוב התוצאה הפוכה לחלוטין: חוסר המשקל של מאורעות הסרט ביקום הקולנועי גורם לו להיות מוצלח הרבה יותר כסיפור עצמאי.

ושלא יבלבלו אתכם: זה סיפור עצמאי. לגמרי. יש הופעות אורח מגניבות, יש המון רפרנסים מהנים, יש ויזואליה דומה ויש שחקנים שחוזרים – אבל זה סרט שהעלילה שלו פחות או יותר מחזיקה את עצמה, ניתנת להבנה גם למי שלא ראה מארוול מימיו (אפילו שהוא יפספס מיליון בדיחות… מתוך המיליארד שבסרט), ושבאופן די מדהים מצליחה להחזיק המוני כדורים באוויר. זה סרט קורע מצחוק אבל עם דרמה יעילה ואפקטיבית, אלים להחריד אבל כולל סצנות עדינות ורגישות, מטונף ומלא קללות כמו "סאות' פארק: הסרט" אבל עם לב גדול ופועם, וכן, הוא גם מצליח להיות חלק ממארוול בלי להיות חלק ממארוול.

זאת, אגב, בניגוד ליקום האקס-מן של אולפני פוקס (ובעיקר הסרט "לוגאן", שהסרט הנוכחי מתחיל כהמשך ישיר שלו), שמי שלא מכיר את וולברין – וספציפית זה של ג'קמן – יהיה קצת אבוד. דדפול מסתובב ביערות ווטאבר ומחפש את גופתו של הזאבון הקנדי מסיבה כלשהי, ומדבר תוך כדי אל הצופים ומבהיר מייד מה הולך להיות היחס לכל הטענות שעלו ויעלו נגד חזרתו של יו ג'קמן לתפקיד: הוא יגיד בעצמו כל אחת מהן, ואז יערוף לה את הראש, יפצל את השלד שלה לעשרות חלקים ויהרוג איתם חמישים איש עם שפריצים לא נגמרים של דם, בהילוך איטי ומוזיקה מקפיצה.

אחר כך הסרט חוזר קצת אחורה כדי להסביר למה לעזאזל דדפול הגיע לשם, ובעיקר, איך: הרמ"ז – גוף שומרי הזמן הכל-יכולים מהסדרה "לוקי" – טוען שהיקום של דדפול בסכנה כי העוגן שלו, הלא הוא לוגאן, מת. דדפול יוצא איפוא לחפש תחליף או שהעולם שלו יילך לאבדון, אבל הדברים מתגלגלים לא בדיוק כמתוכנן, ואחרי מונטאז' חיפושים של לוגאן חלופי שכולל רפרנסים מגוונים לכל גיליון קומיקס שיצא במילניום האחרון, בסוף הצמד מוצא את עצמו ב"רִיק", אותה מזבלה ענקית שאליה נזרקים כל היצורים שהפריעו ליקום הקולנועי לתפקד: מהלוגו של אולפני "פוקס המאה העשרים" ועד קסנדרה נובה (אמה קורין), אחותו של צ'ארלס אקסבייר, פסיכופטית, הגירסה המתוחכמת יותר של אימורטן ג'ו ממקס הזועם וגם הנבלית הקצת-מאולצת של הסרט.

וזה הזמן להבהיר: העלילה של הסרט עומדת על כרעי תרנגולת. הבסיס הסיפורי של הרמ"ז הוא חארטה מוחלטת שלא רק נעדרת היגיון פנימי אלא גם סותרת דברים מפורשים שנאמרו בסדרה "לוקי", גם הקוהרנטיות של העלילה לא משהו וכוללת קיצורי דרך רבים מספור – אבל היי, אנחנו צריכים תירוץ לתת לדדפול לדבר על מארוול ועל קווין פייגי אז הגיע הפאקינג זמן.

עכשיו, אם התירוץ הגרוע היה עיקר העניין הייתי מבואס, אבל הוא לא. כי ברגע שהנחנו בסיס, רעוע ככל שיהיה, הסרט מתחיל לפרוח (או מטאפורה אחרת – כנראה מינית – לבחירתכם). נתחיל בהומור: ריינולדס ושות' נעצו שיניים עמוק עמוק בבשר של היקום הקולנועי מחד ושל סדרת אקס מן מאידך, והוציאו משם זהב קומי בכמויות שהיו גורמות לשומרים של פורט נוקס ליילל בקנאה. דדפול נשאר דדפול, והוא לא סותם את הפה מתחילת הסרט עד סופו. זה לא שאין בדיחות אורגניות (יש הרבה, בדרך כלל שנינויות מארוול קלאסיות רק עם טוויסט של ניבולי פה מרפרטואר מגוון במיוחד), אבל כמובן שעיקר ההומור נשאר בסביבת אותו קיר שבור. מה זה שבור, מנותץ לרסיסים בחזקת ארבעת אלפים. זה הרבה הרבה מעבר למודעות עצמית: דדפול מדבר מפיהם של הצופים, ואז עונה להם; בונה את הציפייה, ואז מתלהב מההגשמה (או מתאכזב מהניפוץ).

כל זה גם מגוון, ואפילו מפתיע: קריצה למצלמה היא דבר אחד, אבל הרמה מושלמת להנחתה שכל כולה מבוססת על ציפיות מעריצים היא שלב אחד למעלה. בחיי, צחקתי כל כך הרבה שאני מתקשה להחליט מה היה הרגע הכי מצחיק בסרט, כי היו המון מהם.

בנקודה הזו שווה להזכיר את שון לוי הבמאי, שעשה עבודה סולידית בכל הנוגע להעברת ההומור מהתסריט אל המסך. אין כאן הצטיינות ויזואלית מיוחדת, אלא פשוט ביצוע יעיל של במאי שנותן לכוכבים שלו – ולדינמיקה הפשוט פנטסטית ביניהם – להוביל, כדי לעשות מה שהם עושים הכי טוב.

גם בגזרת האקשן לא נרשמו הפתעות מיוחדות מצידו של לוי. סצנת הפתיחה כיפית בטירוף, ושאר הסרט מסתפק בלשמור על הרף. אין יצירתיות מפתיעה או טריקים מגניבים של צילום. במרבית המקרים, ההנאה גם תלויה במידה רבה בשיעור ההתלהבות של הצופים מהדמויות שמשתתפות באקשן באותו רגע; כי וולברין ודדפול נלחמים זה בזה, ויותר מפעם אחת הדם זורם כמעט כמו הקומנטרי הבלתי פוסק – אבל אין שום תחושה של סיכון או ריגוש אמיתי.

לא, ההשפעה העיקרית של לוי היתה בדבר השני שבו הסרט מצטיין, שהוא, באופן מפתיע, הדרמה. באופן פחות מפתיע, זה גם החלק שאותו נושא יו ג'קמן על כתפיו.

ג'קמן הוא שחקן נהדר, ידענו את זה. ולמרות נפנופי הידיים של דדפול בסרט, הסיום של הדמות שלו ב"לוגאן" היה באמת טוב ומשמעותי. אבל איכשהו לוי (ואני מתעקש על זה שהקרדיט של לוי כתסריטאי הוא בעיקר בגזרה הזו, שלא בדיוק שזורה בקווי העלילה של הדמויות האחרות) הצליח לצקת תוכן נוסף לדמות החרושה הזו, ולצקת בסיס רגשי לא רע בכלל לכל מהומת האלוהים שמסביב. כמה שהדיונים על "מה זה להיות גיבור על" טחונים ולעוסים לעייפה, וכמה שהקשת העלילתית הזו עצמה שומשה על הדמות הזו ממש כבר כמה פעמים, ג'קמן מצליח לעשות את זה שוב. אם ריינולדס הוא הקשקשן הבלתי נלאה, הרי שג'קמן הוא לא רק העזר כנגדו, אלא המראה שחודרת פנימה מבעד לכל הפירוטכניקה וגורמת לסצנת שיא קלישאתית לתפקד ולסחוט אמוציות כאילו זאת הפעם הראשונה שראינו מהלך כזה על המסך.

ההוכחה הניצחת לאיכות הזו היא הסצנה שבה וולברין ודדפול תקועים במכונית ויורים אחד בשני עלבונות חדים וכואבים, סצנה שבה כל מילה פוצעת הרבה יותר מכל הטפרים והחרבות שבעולם. אני אולי לא יודע מה הרגע הכי מצחיק, אבל כן מה הרגע הכי טוב: זה שבו, לראשונה אי פעם, דדפול נותר חסר מילים.

"דדפול & וולברין" הוא, בסופו של דבר, רק תירוץ. הוא תירוץ להמון (אבל ממש המון. המון המון) בדיחות, הוא תירוץ למסיבת ריצוי מעריצים ש"אין דרך הביתה" מרגיש כמו לוויה לידה, הוא תירוץ לעקיצות מטא על מארוול והוא תירוץ להצגת דמויות האקס-מן תחת המטרייה של קווין פייגי. והוא, כמו שהבהרתי כבר בפתיחה, לא משנה מילימטר לסרטים הבאים. אבל דווקא בגלל זה הוא עובד כל כך טוב: הוא מתמסר לחלוטין לחוויה שלו ומתפרע על הכביש כמו שרק דדפול יכול לעשות, הוא מתנחל בלב בדיוק קצת אחרי ששרירי הפה מפסיקים לכאוב, ואולי הכי חשוב, הוא מסוגל להשכיח את כל החרא שמסביב ולו רק לשעתיים. כדאי לראות אותו.


נ.ב. יש סצנת קרדיטים בסוף, אחת המצחיקות שיצאו לאולפן אי פעם. גם לפני כן, במהלך הקרדיטים, יש… משהו שקשה לי להגדיר. סוג של פרידה מסרטי אקסמן הישנים.

נ.ב. 2: באיימקס תלת ממד נהניתי מאוד, כי הסרט – בהתאם לרוח הדמות הראשית – לא היסס לזרוק שוב ושוב דברים על הצופים ולנצל את האפקט בצורה בוטה. לי זה היה ממש כיף.