המשכנו לשבוע הרביעי של אתגר הצפייה של עין הדג, ובו צפינו בסרט שלא ראינו וזכה בפרס אופיר. הנה הדברים שאתם ראיתם וכתבתם עליהם באתר / בקבוצת פייסבוק.
אני ממש אוהב את ההזדמנות הזאת שאני מקבל להשלים קלסיקות שבדרך כלל אין לי חשק לצפות בהן. גילה אלמגור ושולי רנד נותנים הופעות מצוינות, במקום הזה שיר באמת אייקוני ומרגש, ומעביר מצוין את המסר שאנחנו כחברה אלימים מדי והסכסוכים בינינו מתישהו יגיעו לנקודת רתיחה.
ההבנה שפתאום הייתה לי שבארבי הוא הפושן בר של היום גרמה לי לצחוק יותר משציפיתי, ומדהים כמה המקום נראה פחות או יותר אותו דבר (חוץ מהקומה העליונה שהפכה משירותים לשולחנות עם שולחן סנוקר ושירותים קטנטנים). (רותם רוסו)
התחלתי את הצפייה עם הרבה ציפיות. ידעתי שהוא סרט קאלט ושהוא היה מרכיב חשוב בילדות של לא מעט אנשים, אבל לא היה לי מושג על מה מדובר ולמה הסרט קיבל את המעמד לו הוא זכה. עכשיו אחרי הצפייה, לא קשה להבין למה – זאת יצירה שאין שום דבר דומה לה בקולנוע הישראלי.
במהלך הצפייה ממש התרשמתי מההיבטים הטכניים, כמו הצילום היפהפה והשימוש הנפלא בתאורה. בזכות הבחירות האלה נוצרת אווירה מאוד ספציפית לעיירה הפיקטיבית הזאת, שקשה לשייך אותה למקום מסוים בארץ. במובן הזה יוצרי הסרט מצליחים לברוא עולם חדש משלהם.
העולם הזה מאוכלס בדמויות מעניינות אך אבסורדיות ומוקצנות, עד כדי כך שזה מרגיש כאילו דמויות המבוגרים והילדים החליפו תפקידים. דמותה של קלרה, הילדה הרוסייה התמימה עם יכולות חיזוי העתיד הממגנטות שלה, גורמת לכל מי שפוגש בה לחשוף צדדים אחרים באישיות שלו, ויש בזה משהו מהפנט. הדיאלוגים בסרט מרגישים תלושים מהמציאות אבל עדיין מעוגנים באופי הדמויות, ובעיקר מורגשת תחושה חזקה של מסמך היסטורי. קשה לי להגדיר את זה אחרת – הדרך הכי טובה שאני יכול לשים את זה במילים, היא שזה סרט שהוא קפסולת זמן של מציאות אפשרית אלטרנטיבית.
מה שמצער אותי הוא שלא ממש התחברתי לדמויות. בסרט התבגרות כזה, גם אם הוא הרבה מעבר לכך, חשוב לי שהדמויות המתבגרות יקבלו את הזמן להעמיק את מערכות היחסים ביניהם, אבל הסרט עסוק לפעמים יותר באלמנטים העל טבעיים שבו או בהומור יותר מאשר הרומן המתפתח בין טיקל וקלרה, או ההתפרקות של חבורת המורדים הצעירה. כשהסרט חוזר להתמקד בנקודות העלילתיות האלה, זה מרגיש מעט מאוחר מדי ומזורז מדי.
למרות זאת, יש הרבה כנות ואותנטיות בדרך בה השליש האחרון של הסרט סוגר את כל הקצוות וסיימתי אותו עם הרבה הערכה למה שהוא ניסה לעשות, והבנה של המקום שלו בהיסטוריה הקולנועית הישראלית. לגמרי ראוי לכל פרסי האופיר שסחף. (idoma98)
לשטחי יהודה ושומרון אל עיר פלשתינית קטנה, מגיע קרקס. המטרה: להביא בידור לכולם. האמצעי: כאמור, קרקס, ובעיקר – אריה. הבעיה: בערב הבכורה של הקרקס, האריה בורח. אופסי.
מכאן אמורה להתפתח מעין קומדית טעויות רבת משתתפים שגם טעונה במצבורים פוליטיים. הבעיה היא שהביצוע של כל העסק רופף – דמויות רבות לא זכות לאפיון, או לאפיון די מעליב, ורמת ההפקה לא לחלוטין סגורה על עצמה (הקצין הבכיר מסתובב עם דרגות ריקות???). חלק מזה מכוון, במטרה ליצור מציאות דומה-אבל-שונה, אבל במקרה הזה הסרט לא מצליח לקחת את כל הצעדים שנחוצים כדי ליצור את המציאות הזאת. בניסיון לא ליפול לאקספוזיציה, דברים נשארים לא תמיד ברורים ולכן לא תמיד מדויקים ולכן די מפוספסים.
במובן מסוים, ישראל עדיין לא פיצחה עד הסוף את ה"סנאצ'" (כשם קוד לקומדיית טעויות של פשע) הישראלי. "מרס תורכי" ניסה, "חומוס FULL טריילר" כנראה הכי התקרב לשם, אבל מעניין לראות שיש לתת-ז'אנר הזה שורשים ב"קרקס פלשתינה" (וגם של"פוקסטרוט" יש קשר ל"קרקס", אם כי מכיוון אחר). בסופו של דבר, "קרקס" מנסה לעשות הרבה דברים, וקצת מפחד לעשות אחרים, ולכן עושה קצת פחות ממה שהוא רצה לעשות. (יהונתן צוריה)
יוסף סידר הוא במאי שכבר מסרט הביכורים שלו, ניכר שהראש שלו חולם על משהו גדול יותר מהתעשייה המקומית. "ההסדר" הוא בחלקו הראשון דרמה רומנטית, ובחלקו השני מותחן. החלק השני משמעותית טוב יותר, אם כי הוא גם זה שיותר מעורר מחלוקת. בין אם זה בגלל היחס החשדני של הסרט לבני ישיבות ורבנים (תזכורת: הוא יצא לאקרנים בסך הכל חמש שנים אחרי רצח רבין), סצנת חקירה אלימה, או עצם הליהוק של טינקרבל כבתו המרדנית של רב.
אם מדברים כבר על השחקנים, הרי שהזכייה של טינקרבל בפרס אופיר לשחקנית נראית תמוהה, בעוד שאת של אקי אבני כשחקן ראשי אפשר להבין. מי שהכי מתבלט לטובה הוא אסי דיין, שלמרות זמן מסך קטן יחסית, יש לו נוכחות מרשימה כרב שחיילים בני ישיבה מעריצים, בעוד גורמים חיצוניים לא סומכים עליו. התסריט לא מגלה לנו הרבה על הדמות עצמה, אבל דיין מפיק את המרב ממה שניתן לו.
הסרט הזה הוא אזהרה בנוגע לכוחו של הימין המשיחי, אם כי לא כולם יסכימו איתה. מנקודת המבט שלי, הוא אפילו קצת נאיבי בתחזיות שלו. (אביעד שמיר)
כשקוראים את התקציר של הסרט – על נער שמאוהב בדודה שלו – לא מדמיינים שאופן הביצוע של הפרמיס יהיה כקומדיה שחורה, עם סצנות מוגזמות לעיתים, עירום מלא וטוויסטים בעלילה באמצע הסרט. מצד אחד – כל אלה מוסיפים ל"אסונות של נינה" הרבה רגעים מהנים. מהצד השני – בסופו של דבר, יש קווי עלילה שמוצגים רק לשם הבדיחה, וחבל (מישהו אמר מריבה שנוצרת מעיצוב שמלה עם ריצ'רצ'ים?).
איילת זורר נהדרת כאן, בעיני, כמו גם שמיל בן ארי (אולי הוא לא נראה כמו שחקן מופלא בהתחלה, אבל תנו לסרט זמן, הוא ישכנע אתכם). אביב אלקבץ, שמשחק את נדב הילד, הוא… ובכן, ילד. אז אולי פחות אפשר לבקר אותו על הופעה רובוטית-משהו. בנוסף לכל קווי העלילה שהסרט מג'נגל ביניהם יש גם קו בין הילד נדב לאביו שחזר בתשובה. ובעיני – זה הקו הכי חלש בסרט. הוא מופיע לאורכו, אבל לא ממש מתממש (למרות הנסיון של שבי גביזון הבמאי לקשור הכל יחד בסצנה האחרונה).
עם הביקורות שיש לי על הסרט – הוא עדיין, כשהוא מנסה – מאוד מצחיק, ומפתיע, ומוזר. וזה, בסופו של דבר, דבר נפלא ומרענן בקולנוע הישראלי. חבל שלא ראיתי אותו עד עכשיו. מזל שהייתה לי את האפשרות להשלים אותו השבוע. (אורי יוסף)
לא ראיתי עד השבוע את "ביקור התזמורת", אבל בהחלט שמעתי על הסרט בו תזמורת מצרית מגיעה לביקור בארץ הקודש. מסיבה זו כאשר בחרתי אותו ואת "7 ברכות" בהם התכוונתי לצפות במסגרת האתגר, הנחתי שאני לוקח את שני הצדדים של מטבע הקולנוע הישראלי – דרמות משפחתיות והסכסוך הישראלי פלסטיני.
הסתבר שהסכסוך לא נכח כלל בסרט ברמת הטקסט. הסרט מתמקד במערכות היחסים קצרות הטווח שנוצרות בין האורחים למארחים, וקו העלילה הראשי הוא 'אבודים בטוקיו' רק בלי פער הגילאים המטריד: סיפורם של שני זרים אבודים שנפגשים לתקופת זמן קצרה באמצע החיים. רונית אלקבץ מעולה כמובן, אבל ששון גבאי גונב את ההצגה כשהוא יוצר דמות מאופקת ומדוייקת.
מהבחינה הזו הסרט אולי לא יצירת מופת, אבל בהחלט סרט טוב – עם כמה סצנות מרגשות בכיכובם של אלקבץ וגבאי שמעלות אותו למדרגת טוב מאוד. אלא מה – בסופו של דבר אי אפשר להתעלם מכך שהסכסוך נמצא שם ברקע, ואני מניח בזהירות שזאת הסיבה המרכזית שהביאה לסרט אהדה עולמית. עניין אחד הוא לספר את סיפורם של קבוצות זרים שנפגשות, ועניין אחר לגמרי כשנוסף הנופך של היריבות. אני מבין למה ניתן לקרוא את הבחירה הזו כמין מחווה אוטופית לשלום ואהדה, אבל מודה שבשלב הזה הפנטזיה הסכרינית רק עצבנה אותי. תזמורת מצרית לא יכולה להגיע לישראל במציאות, והסרט אפילו לא אושר להקרנה במצרים.
בקיצור, סרט טוב. אבל התלהבות ממש אני אשמור לביקור התזמורת המצרית, כשיבוא. (האביר הבהיר)
בדרך כלל אני משתמש ב-15 שניות התהילה שלי כאן כדי לחפור, אבל זוהר אורבך כבר הוציא לי את המילים מהפה לפני 4 שנים. אם כי בו-זמנית אני חותם על תגובת הנגד של "קרקר כפול" באותה ביקורת.
אני חושב שרונית אלקבץ ז"ל היא קולנוענית ושחקנית מטורפת שיצרה "12 המושבעים" ישראלי כדת וכדין, עם קאסט חלומי והחלטות אמנותיות חכמות. אני גם חושב שהסרט לא מחזיק שעתיים, שהוא מתהדר במלודרמה לפרקים ובביקורת חברתית ישר לפרצוף, ושהוא לפעמים מתפלצן ללא סיבה. קיצר, עוד קצת והייתי נופל – אבל מה שיש עכשיו הוא חתיכת הישג.
אני צריך לצפות שוב ב"אפס ביחסי אנוש" כדי להצטרף ברצינות לדיון ה"האם הוא היה צריך לקבל אופיר במקום 'גט'", אבל 'גט' חייב היה לקבל איזשהו אופיר – לאלקבץ, גבאי ומנשה נוי. לא לזאב רווח ב"מיתה טובה". אוהב אותך אחי, אבל בוא. (DancingEagle)
הטיעון המרכזי נגד סרטים ישראלים הוא שרובם דרמות משפחתיות. סרטים כמו "שבע ברכות" מזכירים שגם אם זה נכון, לפחות אנחנו יודעים לעשות את זה טוב.
"7 ברכות" פורש בשבעת הימים שהוא מציג דינמיקה משפחתית מתוחה בצורה מדויקת, נוגעת ועדינה. הקאסט מדהים, והדמויות כולן מורכבות ומובנות בדרגות הצטיינות שונות. לא פשוט ליצור סרט בו הדמויות כולן מעוררות הזדהות, ושבע ברכות עומד בכך בהצלחה. הייפ מוצדק וזכייה ראויה בהחלט. (האביר הבהיר)
האתגר השבוע הוא לצפות ב"סרט יהודי", יהיה הדבר אשר יהיה.
שבוע 5: מנשה
הסרט נפתח בלי הקדמות כלל, בלי לוגואים של חברות ההפקה ובלי כותרות פתיחה.
ישר אנחנו נכנסים לקהילה חרדית חסידית דוברת יידיש ואפשר לרגע לטעות ולחשוב שאנחנו צופים בסרט ישראלי שמתרחש בישראל.
אלא שאנחנו באמריקה בסרט של A24 שבין המפיקים שלו נמצא, תאמינו או לא, כריס קולומבוס.
ולמרות שהתחושה כה ישראלית, ניתן לשים לב שאנחנו באמריקה. בין אם זה בשל המילים באנגלית שנכנסות לתוך היידיש לא מעט, או הגויים שמופיעים שם שנראים קצת אחרת מהגויים שלנו בארץ, או פשוט העובדה שזה כנראה הסרט האותנטי ביותר שיצא על הציבור החרדי הודות לכך שההפקה היא בין היתר של חרדים.
כי בעוד ופה בארץ חרדים מחרימים את הקולנוע וסרטים עליהם נעשים ע״י אנשים מחוץ למגזר (ולצורך העניין, חוזרים בתשובה, כמו רמה בורנשטיין, הם מגזר בפני עצמו), פה אחת מחברות ההפקה היא חברת הפקה חרדית של קליפים של מוזיקה יהודית אמריקאית והשחקן הראשי עצמו (שמגלם את עצמו, אגב) הוא חרדי לכל דבר ועניין.
בשונה מהסרטים הישראלים שמציגים חרדים, בהם תמיד יש את התחושה שלא משנה כמה זה מנסה להיות אותנטי אתה עדיין מרגיש שאלה שחקנים חילונים שהתחפשו לחרדים, פה אתה ממש מרגיש שכל אחד מהשחקנים הוא חרדי מבית לכל דבר ועניין.
אין לי מושג באמת מיהם השחקנים, אבל בוא רק נגיד שאם הם לא חרדים אז הם כנראה שחקנים ממש אבל ממש מוצלחים מאחר ואי אפשר לנחש שהם לא חרדים מבית.
מנשה לוסטיג נותן פה הופעה בהחלט מוצלחת שגורמת לך להזדהות איתו ולהבין אותו גם כשנראה שהצדק בצד של אלה שמבקרים אותו דווקא.
מתבלט פה לטובה רובן ניבורסקי שמשחק את הבן שלו ונותן תצוגת משחק ממש טובה ואותנטית ולא משוחקת מדי כמו שקורה אצל לא מעט שחקנים ילדים.
באמת שהייתי יכול להמליץ על הסרט בלב שלם ולחתום בכמה שהוא טוב אלמלא הגיע הסיום וגרם לי פתאום להרגיש שאני צופה בסרט ישראלי ולא אחד מהסוג שאני אוהב.
הסיום של הסרט הוא כל מה שרע בסיומים של סרטים ישראלים מסוימים (לא כולם, אני יודע) וזה בא בהפתעה גמורה היות ולא ציפיתי למשהו כזה מסרט אמריקאי.
אבל בניקוי הסיום, זה סרט לא רע בכלל.
מי שמחפש הצצה אותנטית לחלוטין לקהילה חרדית חסידית בארה״ב, זה אחל׳ה סרט בשביל זה.
וגם למי שסתם מחפש סרט על קונפליקס טוב שכל אחד תכל׳ס יכול להתחבר אליו, זה אחל׳ה סרט בשביל זה.
לו רק הוא היה מסתיים אחרת.
במשפט האחד לפני האחרון המילה היא ״קונפליקט״ ולא ״קונפליקס״
(ל"ת)
המפיקים (מקס ברוקס)
אני מת על "אביב להיטלר". הכרתי אותו לראשונה כנער וככה ידעתי שהסרט הזה קיים. אני חושב שהוא קטע קלאסי, כמעט על-זמני, עם השקעה לא פרופורציונלית, שמבוצע בדיוק גרמני מבריק.
אבל יש עוד 85 דקות סרט. והוא לא כזה מצחיק אותי ב-2024.
זה חבל, כי אני ממש ממש בעד הקונספט של "לרדת על כולם" – כל הנפשות הפועלות הן סטריוטיפיים מוגזמים ודחויים, וזה כבר רעיון טוב לסיפור על מחזמר כושל בכוונה. אולי האינטרנט סתם הגדיל לי את הציפיות מהפוליטיקלי אינ-קורקט, אבל להפציץ בסטריוטיפ ולצעוק "Shock Humor!" כבר לא מצחיק אלא סתם מעצבן. באופן אירוני דווקא הבדיחות שהכי אהבתי היו פשוט בדיחות קולנועיות חכמות עם סטאפ ופאנץ', או אפילו סתם סלאפסטיק.
אני לא מזלזל בערך ההיסטורי של הסרט, חושב שטוב שהוא קיים (בטח ובטח בסיסקטיז), ואני אוהב את מסר המטא עם הקהל שצופה במחזמר – מזדעזע אבל אז נקרע. עם זאת, אי אפשר לעצור את צעידת הזמן, שכמובן עושה צעידות ברווז כי זה הצעד החדש.
נ.ב. ליאו ממש נראה כמו עידן אלתרמן בצעירותו, ורק המחשבה על זה שידרגה הרבה גאגים איתו. אז יש את זה.
שבוע חמישי
ינטל
ינטל הוא הרבה דברים. הוא סרט פמיניסטי על אישה שנאבקת על מקומה בעולם של גברים, הוא סרט של הווי ותרבות שונים, הוא סרט מוזיקלי בו הגיבורים פוצחים לפתע בשיר כדי לבטא את רגשותיהם, והוא גם קומדיה רומנטית – או דרמה רומנטית, או משהו רומנטי. בקיצור, ינטל הוא מולאן של היהודים.
ינטל היא נערה צעירה שחיה לה בשטעטל טיפוסי, אלא שהיא לא כמו כל הבנות האחרות שמבלות את ימיהם בקריאת רומנים ובציפיה לחתן שיביא להן אביהן, הו לא. כשהחלונות מוגפים והדלת נעולה אביה של ינטל מלמד אותה תלמוד בסתר. מפה לשם העניינים תופסים תאוצה, ינטל מתחפשת לגבר בצורה בלתי משכנעת בעליל, ויוצאת לפרוח בישיבה.
ייאמר ברורות, כל השוואה למולאן מוציאה את ינטל רע. הוא לא באמת מצליח להיות 'סרט יהודי' כי למרות ההזדמנויות שמקומות כמו שטעטעל או ישיבה פולנית מספקים אין הרבה השקעה באווירה, השירים לא רעים אבל גם לא טובים במיוחד ולא משתלבים בסרט בצורה טובה, ומעל הכול – ינטל הוא כנראה הסרט הפמינסטי הכי גרוע שנעשה אי פעם. בערך מהרגע בו ינטל מגיעה לישיבה ולמעשה עוד קצת לפני, הסרט זונח לחלוטין כל קו עלילה אחר ועובר להתמקד בהתאהבות שלה באביגדור, בחור ישיבה אחר. האירוניה כנראה חלפה הרחק מעל לראשיהם של יוצרי הסרט.
זה לא אומר שהסרט גרוע לגמרי. ההומור סביב הסיטואציות שמספקת ההסתתרות לא רע, והסרט גם די פורח בחלק של הרומנטיקה, אם זה כשמדובר בינטל ואביגדור או בדמויות הנוספות שמצטרפות לחגיגה. כל שחקן לכשעצמו לא מצטיין במיוחד, אבל הכימיה ביניהם פורחת, והמשמעות הלהט"בית הלאו דווקא מוכוונת שנוספת לכל מערכות היחסים האלו מוסיפה לכל העסק עניין.
לסיכום, למרות מגרעותיו ינטל הוא סרט חביב בסך הכול.
אה.. וכן, דדפול צודק. 'את רוצה לבנות איש שלג' צריך לשלם תמלוגים ל-'פאפא כן יו היר מי'.
כנר על הגג
בשביל לגלות סרטים כאלו עושים את האתגר. הייתי עם חיוך מטופש לכל ארכו.
אין הגדרה ברורה למונח 'סרט יהודי', אבל הסרט הזה הוא כנראה האחד שעושה את זה הכי טוב. השטעטל ותושביו מתוארים בפירוט עסיסי. עם השוחט העשיר והחלבן הרש, עם הרב הנערץ בעל חוש ההומור המפוקפק, עם המריבות והחלומות, היחסים עם הגויים והבעיות עם השלטונות.
מעל כולם מתנשא חיים טופול שמוביל את הסרט נאמנה מהרגע הראשון. הוא צולל לדמותו של טוביה החולב ומטעין אותה במחוות וניאונסים עד שקשה להאמין שהוא לא מגלם דמות אמתית. טוביה הוא ה-סרט. הוא כועס, הוא מתפלל, הוא מאושר, הוא צוחק, הוא מיואש והוא מלא תקווה. דמות עגולה ועמוקה שבנוסף לכל משמשת כקריין כשהוא שובר את הקיר הרביעי בהומור קודרני. הוא גם רוקד ושר, באוסף שירים מעולים שמשתלבים באופן אורגני עם הדמות והאווירה.
הסיפור עצמו הוא לא החלק החזק של הסרט, הוא בסיסי אבל די בכך. מין מעשייה יהודית עתיקה, מלאת אווירה וחן.
אם בכל זאת הפריע לי משהו בסרט זו העובדה שהחל מהאמצע הוא מתחיל להאיץ את הקצב. אם בתחילה הוא מספר את הסיפור שלו לאט ובניחותא, מציג אקספוזיציה ארוכה ומותח את המערכה הראשונה עד לפרטי ודקדוקי כל אירוע – בשנייה הכול מתרחש באופן מהיר יותר והשלישית כמעט מתקיימת בראשי פרקים. לא שסרט בן שלוש שעות צריך תוספת זמן, אבל כדאי היה לקצר קצת בהתחלה ולתת לכל הסרט קצב אחיד.
שינויי הקצב נותנים תחושה שהסרט עובר אט אט מלספר סיפור ללהפוך למין מטאפורה למצב היהודים הכללי באותו המקום והזמן, אבל הוא כל כך הרבה יותר טוב בלספר פשוט את סיפורן של הדמויות שלו.
הוא לא מושלם, אבל כנר על הגג הוא סרט מעולה ו'סרט יהודי' לדוגמה.
שיבה בייבי (שבעה בייבי?)
סטודנטית יהודייה נאלצת להגיע עם הוריה לשבעה וצריכה להתמודד לא רק עם המשפחה המעיקה, אלא גם עם התסבוכת שהיא חיי האהבה שלה.
לכאורה התקציר גורם לזה להישמע כמו סרט עם פוטנציאל להיות ממש מצחיק, וזה גם מה שציפיתי לקבל, אבל הוא בעיקר היה מורט עצבים (אף על פי שהוא מוצא דרכים מגוונות להיות גם משעשע). שימוש נפלא בסאונדטראק מאיים של סרטי אימה, ביחד עם סינמטוגרפיה אינטימית ואפילו קלאוסטרופובית, והסרט הזה הופך מקומדיה קלילה לצפייה מתישה ומייגעת.
אמנם התיאור מרתיע, אך זה יוצר סרט מאוד אפקטיבי, שנפלא ביצירת דרמה מסקרנת ולעיתים אף מותחת, למרות הגבלות של לוקיישן אחד ועם קאסט דמויות מצומצם.
רעיון כזה לא היה עובד ללא שחקנים מוכשרים, ואני מרגיש שהליהוקים המדויקים הם חלק גדול מההצלחה של הסרט במה שהוא מנסה להשיג. רייצ׳ל סנוט, שמובילה את הקאסט, מצליחה לבטא באופן כל כך ספציפי את כל התחושות והתסכול של השהייה באירוע משפחתי-חברתי כזה, כשמעבר אליו יש את הסיטואציה הספציפית שלה שרק ממשיכה להידרדר.
הדמות שלה, כמו גם שאר הדמויות בסרט בכנות, הן לא דמויות סימפטיות, והיה לי קשה להתחבר אליהן רגשית. עם זאת, המניירות של סנוט – הבעות הפנים וההתנהגות, כולן זועקות ״הצילו״, ועם התחושה הבסיסית הזאת היה לי קל להזדהות, מה שעזר להתמודד עם האספקטים הקשים יותר לעיכול בדמות שלה.
כנראה שהביקורת המרכזית שלי כלפי הסרט היא שהוא כמעט קצר מדי: בדרך כלל אורך של שעה ועשרים זה מבורך, והסרט בהחלט משתמש בזמן שלו באופן מיטבי, אבל הוא פשוט לא מספיק לחפור עמוק מספיק בדמויות שלו בעיניי. הייתי שמח לראות את הדמויות נדחפות אפילו יותר אל הקיצון (גם אם זה נשמע מעט סדיסטי, בכל זאת זה לא סרט לאנשים שקשה להם עם חוסר נעימות).
מה שכן, כסרט יהודי זה בהחלט אחד הסרטים הכי יהודיים שראיתי. קשה לקלוע לחוויה המעייפת שהסרט מתאר, והוא מצליח להציג אותה בצורה הכי אמינה שהייתי יכול לדמיין, עד כדי כך שאני באמת לא יכול לראות את עצמי צופה בו שוב מרוב חלחלה.
מומלץ למי שמסוגל לשרוד קרינג׳ ברמה גבוהה מבלי לזרוק כרית על המסך (אני מוכן להודות שלפחות שליש מהצפייה העברתי עומד ומתהלך מצד לצד כמו מאמן כדורגל לחוץ במשחק מכריע).