כבר כמה שנים שאני שומע ש-"Stop Making Sense", סרט ההופעה של הטוקינג הדס (Talking Heads) שביים ג'ונת'ן דמי, הוא סרט נפלא, אולי התיעוד הטוב ביותר אי-פעם של מופע רוק. כששמעתי שהוא חוזר להפצה קולנועית 40 שנה אחרי שיצא במקור – A24 רכשו את הזכויות ודאגו לשיפור הצילום והקול – ידעתי שהגיע הזמן לבדוק האם ההייפ מוצדק.
כן.
הו, כן.
כל-כך, כל-כך כן.
הסרט מצליח, במין מעשה כשפים חד-פעמי שהוא שילוב של המון כשרון והמון מזל, ללכוד את מה שטוב במוזיקה, מה שטוב בהופעות חיות ומה שטוב בקולנוע, לערבב, ואיכשהו להביא לסינרגיה שטובה יותר מכל אחד מהרכיבים.
ברמת המוזיקה, טוקינג הדס הם להקה של מקצבים חוזרים, שירה מוקצנת, ומילים שמרגישות חכמות מאוד, אבל קשה לומר מה הן בעצם אומרות. אישית, אף פעם לא אהבתי את המוזיקה שלהם, היא הרגישה לי שכלתנית ותיאטרלית, על סף הניסוי האמנותי המאוהב בעצמו, אם כי כן נגישה וסוחפת לפרקים. הסרט לוקח את כל התכונות האלה, השליליות והחיוביות, ומעצים אותן – ופתאום, גם אלה השליליות עובדות נפלא.
והן עובדות נפלא כי מדובר בהופעה חיה, זאת אומרת, משהו שחייב להיות בו גם אלמנט חזותי (איך זה נראה) וגם אלמנט של תנועה בזמן (איך זה נבנה ומתקדם) – ולכן, להיות תיאטרלי ואמנותי זה דווקא יתרון, ולגבי השכלתנות… נו, זה תלוי בשכל של מי מדובר, וכאן מדובר בזה של דיוויד ביירן.
ביירן, הזמר והכותב המרכזי של טוקינג הדס, הוא גם זה שתכנן את ההופעה המתועדת כאן, וניכר שהוא ראה בזה מופע, שלא לומר מיצג, לכל דבר ועניין: מהכוריאוגרפיה (של הנגנים והזמרים, אין כאן רקדנים), דרך סדר עליית המופיעים לבמה, ועבור לתלבושות – של כולם, אבל בעיקר, אלה שלו. כל אלה באים "לומר משהו", גם אם לא ברור, כמו במילות השירים, מה הם אומרים. ביירן לוקח את התחושה הזו, שאתה נמצא בלבו של מופע מתוכנן ומבוים, והופך אותה למנוע הפועם במרכז הסרט – הוא משתולל על הבמה בצורה מטורפת לגמרי, שניכר שהיא גם מחושבת לגמרי. שום דבר לא טבעי באיחוז החשמלי שמטלטל אותו, ואיכשהו, זה גם מרגיש הגיוני לגמרי (לא נורמלי, כן? אבל הגיוני). אנחנו נמצאים בהצגה, וביירן לא רוצה שנשכח את זה לרגע, אבל רותם את הכוח של התיאטרון לגרום לנו להרגיש שקורה כאן משהו גדול, ואת האנרגיות שלו עצמו – באמת, האיש לא עוצר לרגע – כדי לסחוף אותנו יחד איתו. אחד הרגעים המופלאים בסרט הוא כשביירן, באמצע עוד חזרה מהפנטת על שורה, מגיש פתאום את המיקרופון לתאורן שמסתובב על הבמה, והתאורן שר את השורה במקומו, ואז, בחזרה הבאה, ביירן פתאום מגיש את המיקרופון למצלמה, זאת אומרת, ישר אל הצופה. זה רגע נהדר ומבלבל: חוץ, פנים, צופה, זמר, כל אלה קורסים ונמעכים יחד.
כל זה היה עובד לא רע, כנראה, גם אם המופע היה פשוט מצולם כמו שהוא, בצורה סטטית, כי על הבמה קורים מספיק טריקים. אבל ג'ונת'ן דמי, הבמאי, שצילם את הסרט על פני ארבעה מופעים, מכיר בגאונות של ביירן מבלי להתמכר לה. זה שביירן בחר לזוז על פני הבמה לא אומר שהמצלמה בהכרח תעקוב אחריו; וזה שיש שקופיות עם מילים מתחלפות מאחורי הנגנים לא אומר שדמי ישאר בשוט רחב, אם מה שקורה על הפנים של זמרות הליווי דורש דווקא זום. אנחנו בעצם צופים בסרט כשיש לנו שני במאים: אחד שמבין בתיאטרון, ואחד שמבין בקולנוע, ושניהם עובדים קשה מאוד, ובכשרון עצום, כדי להכניס את הצופה לתוך החוויה.
ודוק: לא החוויה של הופעה. בהופעה, חלק ניכר מהחוויה נובע מהאנרגיה של הקהל, מהמיקוד המשותף של המון אנשים בדבר אחד. לא לחינם, דמי לא מצלם את הקהל כמעט בכלל, כי משהו מהאנרגיה הקולקטיבית הזו אולי קיים גם בהליכה לקולנוע, אבל הוא מדולל מאוד: בְּסֶרֶט צופים בישיבה, בשקט, והרבה יותר לבד. לצפות בַּסֶּרֶט זה לא כמו להיות בהופעה חיה, וגם לא בדיוק כמו לצפות בהופעה מצולמת, ובטח שלא כמו לצפות בסרט עלילתי. זה קצת מכל אלה, ואף אחד מהם, ויותר מכולם. זה מרגש, ומפתיע, ומעניין, ושכלתני, וגופני ולא דומה לשום דבר אחר אבל כן להמון דברים אחרים.
סינרגיה.
האמת שכל הנושא הזה של סרטי הופעות מאוד קשה להבנה בשבילי.
ועוד כשאני חובב מוזיקה רציני וגם מנגן בעצמי (לא משהו, ובכל זאת).
ז"א, ראיתי לא מעט מסרטי ההופעות שנחשבים 'הטובים ביותר', ובתור התחלה – אם לא אהבתי מראש את המוזיקה, התקשיתי להתחבר לסרט כשלעצמו. וגם אם כן (כמו בסרט הזה, או ב'הוואלס האחרון', או 'קרקס הרוק'נ'רול של הרולינג סטונז') – אני מתקשה להבין איך הסרט ידבר למי שלא אוהב את המוזיקה. יותר מזה, סרטי ההופעות החביבים עלי הם פשוט הופעות טובות של מוזיקה שאני אוהב; ב'קרקס' של הרולינג סטונז אין שום דבר ראוי לציון בבימוי, אבל הביצועים מצויינים. לפעמים הסרט קצת מפריע לי: ב'The song remains the same' של לד זפלין הייתי מוותר על רוב האפקטים החזותיים.
אני לא חולק על רוב הפרטים שאדם מתאר פה: אין ספק שהסרט הוא יצירה מרשימה מאוד; ניכר הכישרון מכל פינה (אחד מחברי הלהקה הגדיר פעם את הרציונל שלהם כ'מוזיקת ריקודים לאדם החושב', וזה די נכון), הן במוזיקה והן בבימוי. ובכל זאת – אני מתקשה לראות איך הייתי אוהב את הסרט לו לא הייתי אוהב את המוזיקה, ואני עדיין מתקשה להבין באמת איך מכתירים את הסרט כתיעוד הטוב ביותר אי פעם.
זו בעיה שלי, אני יודע, אבל איכשהו – אף פעם לא הצלחתי לפתור אותה.
תראה את eras tour של סוויפט.
היא מבריקה. הבנתי שהשנה היא תביים סרט על פי תסריט מקורי שכתבה. שון לוי כבר אמר עליה שהיא מוכשרת כמו ספילברג אם לא יותר והיא הדבר הבא בקולנוע. פשוט גאונה
דווקא זה לא דוגמא טובה
כי אני לא יותר מסבבה עם טיילור סוויפט וממש לא מצאתי שום דבר מבריק בסרט ההופעה שלה, מה שנראה כמוכיח את טענתו של טווידלדי.
this is it של מייקל גקסון מעולה.
אם אתה מסוגל לשים בצד את פרשת הפדופיליה, הוא בכל זאת מלך הפופ ופרפורמר שאין כדוגמתו.
מימי לא הבנתי את הבאז סביב טיילור סוויפט, לפחות לא על סמך המוזיקה,
אז אני חושש שזו לא תהיה הצלחה גדולה.
היא כבר ביימה בעצמה 18 קליפים.
אין לה ניסיון בכתיבת תסריטים אבל היא שדה בכתיבת שירים, חלק מאד סיפוריים. יש לה יותר ניסיון מהרבה במאי ביכורים. אז למה לדעתך זו לא תהיה הצלחה גדולה? כי היא כוכבת פופ הכי גדולה בעולם אז ברור שהיא לא תדע שום דבר? מוזר בעיני.
הוא לא דיבר על הסרט שלה
הוא דיבר על צפייה שלו בסרט ההופעה שלה.
אה, לא דיברתי כלל על כשרונותיה, אלא על זה שלא התחברתי למוזיקה שלה.
לכן ההמלצה לראות את הסרט שלה ככל הנראה לא תהיה הצלחה גדולה *בשבילי*.
וסוויפט היא שוחרת קולנוע רצינית.
Swift has cited Chloé Zhao, Greta Gerwig, Nora Ephron, Guillermo del Toro, John Cassavetes, and Noah Baumbach as filmmaking influences.
לקבל מחמאה משון לוי זה מדאיג
(ל"ת)
למה? אחלה במאי
(ל"ת)
במאי שהוא ההגדרה לבינוני וסביר.
(ל"ת)
במאי שעשה את הפרקים הכי טובים של "דברים מוזרים"
הוא לכל הפחות יותר מ"בינוני" (אני גם אהבתי כמעט את כל הבלוקבאסטרים שהוא עשה).
ומצד שני
כן, ברור, "מוכשרת כמו ספילברג". בואו נגזים, למה לא.
מומלץ מאוד
כמי שצפה לפני מס עשורים בסרט, הוא עדיין ולגמרי עובר. פשוט נפלא. לשמחתי, צפיתי עם בני שהפך למעריץ מוזיקה שרוף לאחרונה, והוא סיכם את החוויה והסרט בצורה נהדרת: המגרעה של הסרט היא שצופים בו בישיבה.
מומלץ. מאוד
סרט ההופעה הכי טוב שיש - בראש ובראשונה בגלל המוזיקה
דבר ראשון, זה אכן סרט ההופעה הכי טוב שיש ושווה כל טיפת הייפ שהייתה עליו.
נכון שזה סרט שמבויים בצורה מושלמת (ג'ונתן דמי פשוט עשה עבודה גאונית), ונכון שזאת הופעה שהpacing שלה מבריק, והכוריאוגרפיה והגימיקים והחליפה הגדולה מגניבים, והאנרגיה מטורפת והכל כמו איזה מחזה משוגע. כל מה שכתבת נכון. ועדיין, זאת לא אפילו חצי מהסיבה שהוא כל כך טוב.
הסרט הזה כל כך טוב דבר ראשון בגלל שהוא תופס להקה אגדית בשיא היסטורי שלה.
ולכן הביקורת צורמת לי, גם בגלל הפסקה על המוזיקה עצמה (שהיא אגב הרבה פחות מסתורית בתוכן שלה טמשנדמה, וסך הכל די ישירה), ובעיקר בגלל שזה מוזר לקרוא ביקורת שלמה על סרט *הופעה* בלי אזכור שם של שיר אחד. ולכן אני מתחבר להודעה של טווידלדי – קודם כל המוזיקה.
אז stop making sense הוא סרט גדול גם בגלל ג'ונתן דמי, אבל בעיקר בגלל דייויד ביירן. בגלל האומץ לפתוח הופעה בביצוע אקוסטי ללהיט הכי גדול שלך, psycho killer. בגלל הביצוע האלוהי ל"Heaven". בגלל הגרוב של טינה וויימות' המהממת על הבס ובעלה כריס פרנץ על התופים. בגלל הביצוע של "Life During Wartime" שמלא בפרנויה בלתי אפשרית ואינטנסיביות מפחידה. בגלל שעם כמה שהוא חרוש, פיזית אי אפשר לשמוע את הביצוע ל"Burning Down the House" בלי לקום מהכיסא. בגלל שלראות את ביירן מדקלם את "Once in a Lifetime" זה פשוט דבר מהפנט. בגלל "This Must be The Place", השיר הכי טוב של הלהקה ואחד משירי האהבה היפים ביותר שנכתבו בהיסטוריה, והריקוד של ביירן עם המנורה. בגלל הקאבר לאל גרין, "Take Me to the River", קאבר שאין לו שום זכות לעבוד (ביצוע לשיר של אמן סול שחור) שעם זאת עובד בצורה מבריקה.
זה קודם כל המוזיקה, שום דבר אחר, יש פה אוסף שירים ענק ולהקה מהמקוריות שהיו שמבצעת כל שיר ושיר במופע הזה באינטנסיביות ואנרגיה בלתי אפשרית. ולמזלנו, יש גם במאי אדיר שתיעד את זה. אבל שוב, קודם כל המוזיקה. שכמעט ולא מוזכרת בביקורת פה.
היא כמעט לא מוזכרת פה כי אני לא מסכים איתך.
לא ברמה העקרונית, כן? אני חושב ש-Talking Heads הם להקה מצוינת, וניכר מהתיעוד פה שהם היו להקת הופעות נהדרת. אבל אני פשוט לא כל-כך אוהב את המוזיקה שלהם – ועד כמה שנהניתי ממנה בסרט, אני ממשיך לא כל-כך לאהוב אותה. זה עניין שלי, לא שלהם.
ועדיין – הסרט לגמרי עובד בשבילי. לא, לא "למרות" המוזיקה – אם הייתי שונא את המוזיקה, לא הייתי יכול ליהנות – אבל יותר בגלל סגנון הביצוע שלה ולא בגללה עצמה.
אתמול התחלתי להאזין לאלבום ההופעה, ומהר מאוד הפסקתי: השירים לא ממש בשבילי.
את הסרט, לעומת זאת, אין לי ספק שאלך לראות שוב מתישהו בחודש הקרוב.
חוויה מדהימה
הטוקינג הדז זו אחת הלהקות האהובות עליי, ההופעה של דייוויד ביירן שהייתי בה ב2018 הייתה כנראה ההופעה הכי טובה שהייתי בה בחיים שלי. הגעתי לSTOP MAKING SENSE אחרי שראיתי את American Utopia, הסרט של סיבוב ההופעות שאני ראיתי של ביירן, שגם היה מצוין, אבל לא כמו STOP MAKING SENSE שפשוט יותר סוחף.
זכיתי להיות בהקרנה לפני כמה שבועות של STOP MAKING SENSE בקולנוע לב, וזו פשוט הייתה חווייה מטורפת. כיף ענק להיות באולם מלא באנשים שמוחאים כפיים, שרים את השירים, מתופפים וחלק אפילו רוקדים.
מסכים עם הכל ועוד
הייתי בהקרנה בקולנוע לב לפני שלושה שבועות ולאורך כל הסרט/הופעה הייתי עם חיוך מטופש כזה על הפנים שנשאר גם בשעות שאחר כך וגם ביום שאחר כך. הסרט הזה הוא פשוט זריקת אנרגיה חיובית וחוויה מומלצת לכולם, במיוחד בימים האלה שבהם אנחנו צריכים קצת וייבים חיוביים בחיים שלנו (אגב – למרות שהסאונד בהקרנה בהחלט היה טעון שיפור והיה יכול להיות יותר מוצלח).
הסיבה המרכזית לזה שמדובר בסרט ההופעה הטוב ביותר שראיתי היא לא רק המוזיקה האדירה, והבימוי הנהדר, והעובדה שלא הוזכרה כאן שהלהקה הביאה איתה חבורה של מוזיקאים עילויים שיצרו יחד איתה פשוט חבורה שמופיעה יחד ומבצעת ברמה הכי גבוהה שיש (רמת הדיוק המוזיקלית היא מדהימה, לא חושב שראיתי להקה שמופיעה ברמה כזאת בלייב). והשמחה והאנרגיות החיוביות והמדבקות.
לטעמי, הסיבה שזה סרט מושלם היא שההופעה המתועדת מכילה נראטיב חזק שקל להתחבר אליו – האיש הבודד, המוזר והנוירוטי, שלאט לאט נפתח לעולם, מצטרפים אליו עוד ועוד אנשים, ובאופן הדרגתי הופך את השיגעון הפרטי שלו לחגיגה המונית ושמחה. הדרך שבה הכל נבנה, שלב אחר שלב, באופן חכם ומחושב, יוצרת אפקט חזק מאוד.
יפה כתבת. תודה.
(ל"ת)
עוד סיבה לראות:
יש משהו שמאוד מדבר אלי בהופעות ארס-פואטיות, זאת אומרת, כאלה שמדברות על זה שהן מדברות (תאטרון שמתייחס לזה שהוא תאטרון). עכשיו, כאן זו הופעה, כן? אף אחד לא מדבר, רק שרים. ועדיין, כשעיצוב הבמה כאן משתנה, רואים אותו משתנה – רואים את האנשים שגוררים אותו פנימה, מבינים שבשיר הבא הולך לקרות משהו אחר, ולפעמים אפילו מה (כי נגרר לבמה סט תופים, נאמר).
ארס-פואטיקה, מטיבה, יכולה להיות מאוד יומרנית, להוציא אותך מהחוויה, או סתם להעשות רע. אבל כשהיא נעשית טוב, היא מצליחה להיות גם הדבר עצמו, גם התבוננות על הדבר מבחוץ, וגם הערה לגבי הצופה שמתבונן בדבר עצמו מבחוץ. וכאן, עבורי, זה פשוט עובד: אתה מבין שמתמרנים אותך (במובן החיובי ביותר), הסרט אומר לך שהוא מתמרן אותך, וכל זה רק מסייע לתמרון להיות לא רק מרהיב, אלא גם אפקטיבי.