אם מי מכם (ככה, במקרה) הוא הבנקאי האישי של טיילור סוויפט, אתם יכולים לנשום לרווחה: "חייטת מהירה | מסע ההופעות של העידנים" (TAYLOR SWIFT | THE ERAS TOUR) עשה בסופ"ש הפתיחה שלו בארה"ב 92.8 מיליון דולר, מה שהופך אותו כבר כעת לסרט-קונצרט הריווחי ביותר אי פעם בארה"ב (השיאנים הקודמים: ג'סטין ביבר, מייקל ג'קסון, מיילי סיירוס וחווה אלברשטיין עם 73 מיליון דולר, 72 מיליון דולר, 65 מיליון דולר ו-20 שקל, בהתאמה). לצערה, לאחר קרב צמוד טיילור סוויפט לא הצליחה להביס את ג'וקר (יא וואראדי איזה משפט) על תואר סופ"ש הפתיחה המוצלח ביותר של אוקטובר; "ג'וקר" עשה בזמנו 96.2 מיליון דולר. תארו לכם, בקטע של להקניט, שסרט ההמשך המוזיקלי של ג'וקר יורכב מפרודיות של טיילור סוויפט.
למעשה, התחזיות צפו לסרט פתיחה של 100 מיליון דולר ואולי עקיפה בסיבוב של סופ"ש הפתיחה של "אנטמן והצרעה: קוונטומאניה" (106 מיליון דולר). טיילור סוויפט לפחות יכולה להתנחם בכך שהיא כיסחה את בת הים הקטנה (תנו לי ליהנות קצת עם הניסוחים המוקצנים האלה) שפתח במאי האחרון עם 95.5 מיליון דולר. עם זאת, אם להמשיך את ניפוץ הבועה: בגלל מחירי הכרטיסים המנופחים לסרט-מופע של טיילור, "בת הים הקטנה" ללא ספק הביא כמות צופים גדולה בהרבה. אך מכיוון שהסרט עקף את מודל ההפצה הסטנדרטי במסגרת הסכם עם רשת בתי הקולנוע AMC, טיילור גורפת לכיסה אחוזים גבוהים יותר, כי את העוגה הזאת היא לא צריכה לחלוק עם אף אולפן הוליוודי.
מעבר ליבשת הרוויח הסרט סכום סביר של 30.7 מיליון דולר (תארו לכם אם ההקרנה בישראל לא הייתה מבוטלת, ייתכן שהיה שם מיליון אחד נוסף), מה שמביא אותו לסכום כולל של מעל 123 מיליון דולר גלובלי. זה אחלה מספר, אבל הוא כן מלמד על כך שטיילור סוויפט היא, בעיקרה, תופעה אמריקאית – והסוויפטיז יצטרכו לעשות שמיניות באוויר כדי שהזמרת האהובה עליהם תעקוף את המספרים הבינלאומיים של "This Is It" של מייקל ג'קסון, סרט שעשה 356 מיליון דולר. וכיוון שהסרט של טיילור נשען בעיקרו על המעריצים האדוקים ביותר שלה, רובם ככולם נהרו לצפות בסרט בסופ"ש הפתיחה שלו; אני מוכן להמר (כן, אפילו שהסרט לא מוקרן באמצע השבוע) על צניחה של לפחות 60% בסופ"ש השני – בעיקר כי כל הסוויפטיז ירוצו לראות את החדש של סקורסזה, ברור.
ובשאר הטבלה: שאריות. הרחק הרחק במקום השני "מגרש השדים: המאמינים". בשבוע שעבר פתח סרט האימה עם 26.4 מיליון דולר. השבוע הוא הוסיף לקופה עוד 11 מיליון, צניחה של 59%. במספרים גלובליים, הסרט עשה בסך הכול 85 מיליון דולר. על פניו, לא סוף העולם, ודאי לא עבור סרט אימה עם תקציב של 30 מיליון דולר. אלא שאולפני יוניברסל שילמו משום מה 400 מיליון דולר ארורים על הזכויות לזיכיון, והסרט השני (בטרילוגיה המתוכננת) כבר נמצא בשלבי הפקה; בהנחה שתקציב הסרטים הבאים יהיה זהה, יוניברסל השקיעו/ישקיעו כמעט חצי מיליארד דולר על הטרילוגיה הזו (…לפני עלויות פרסום). שיהיה להם בהצלחה.
"מפרץ ההרפתקאות: סרט העל" מאייש את המקום השלישי עם 6.9 מיליון דולר. סרט האנימציה הדיסטופי שבו מערך כוחות ההצלה והביטחון שמורכב מגורי כלבים וילד בן 10 הרוויח בסך הכול 49.8 מיליון דולר בארה"ב ו-126 מיליון דולר בזירה הבינלאומית. לסרט שקשור לסדרת טלוויזיה שנועדה למכור צעצועים, לא הייתי אומר שזה רע. הסרט הראשון עשה בסך הכול 144 מיליון דולר וסביר להניח שהשני יעקוף אותו, אם כי לא בהרבה. יש לקחת בחשבון שהראשון פתח במקביל בסטרימינג בפרמאונט+ בניגוד לסרט החדש שהוא (לצערה של הבת שלי ששואלת כל יום מתי הוא יגיע לטלוויזיה) בלעדי לבתי הקולנוע. כיוון שתקציב הסרט החדש לא זינק בהרבה מקודמו (30 מיליון לעומת 26 מיליון) פרמאונט צפויים בסופו של דבר לגרוף לכיסם מהסרט השני סכום זהה לראשון – ועל אף שהסרט השלישי כבר זכה לאור ירוק, אני מאמין שבאולפן קיוו ליותר.
במקום הרביעי "המסור X" עם נפילה קטנה בסופ"ש השלישי שלו, 27% שהכניסו לו עוד 5.7 מיליון דולר. הסכום מתווסף לטוטאל של 41 מיליון דולר בארה"ב. ברחבי העולם "X" עומד על 71.3 מיליון דולר שכיסו תקציב צנוע של 13 מיליון, פי 2 פחות מ"מגרש השדים: המאמינים" שכרגע מוביל על "X" ב-14 מיליון. מצד שני, ליונסגייט לא שפכו 400 מיליון דולר על הזכויות של "המסור" אז בוכה מי שבוכה אחרון.
"המסור X" גם מותיר אבק לסרט הקודם, "המסור: המעגל נסגר" שהכניס סך של 40 מיליון דולר גלובלי. הסרט הרווחי ביותר בסדרה, אגב, הוא "המסור 3" עם 164 מיליון דולר, ואני לא רואה את "המסור X" מנסר את דרכו לסכום זהה. אבל עם נפילות קטנות מסופ"ש לסופ"ש וביקורות חיוביות (90% ציון קהל בעגבניות רקובות ו-80% מצד המבקרים), אני בהחלט רואה את "X" עוקף את "המסור 8" (מ-2017) שעומד על סך 104 מיליון דולר. ואם תהיתם מדוע ממשיכים להוציא סרטי "המסור" כמו מים: סך כל סרטי הסדרה חצו את המיליארד עם תקציב משותף (!) של 107 מיליון. ג'יגסו לא הולך לשום מקום.
ממשיכים למקום החמישי: "היוצר" בסופ"ש השלישי שלו לא מצליח ליצור הרבה כסף, ובבתי הקולנוע הוא הכניס בסופ"ש האחרון עוד 4.3 מיליון דולר שמתווספים ל-32 מיליון הדולר שהוא עשה בארץ ההיא שבה גבינה היא רוטב. ברחבי העולם הכניס "היוצר" בסך הכול 79 מיליון דולר שזה, בצירוף מקרים משעשע (טוב, אולי לא אחד שמשעשע את דיסני), כמעט כמו תקציב הסרט שעומד על 80 מיליון דולר. עד כמה שחורה לי שסרט מד"ב מקורי לא מביא מספיק קהל, זה היה צפוי לאור העובדה ש"היוצר" לא מבוסס על זיכיון קיים, ואני מקווה שבדיסני לא יירתעו מסיכונים דומים בעתיד.
חוץ מזה שלא שמדובר בכישלון-כישלון. עם שבועות נוספים בבתי הקולנוע וחיים חדשים בסטרימינג מתישהו בקרוב, ייתכן שבסוף הדרך "היוצר" יזכה להצלחה צנועה. "הטרף" הוא בעל תקציב שלא נמוך ממנו בהרבה (65 מיליון דולר) ואותו דיסני כלל לא טרחו להפיץ בבתי הקולנוע. קשה לדעת איך החברה הזו בכלל מחשיבה הצלחות.
במקום השישי סרט נוצרי כלשהו בשם "The Blind" שעוסק בחייהם של החבר'ה מתכנית הריאליטי "Duck Dynasty" כשהם היו צעירים. לא יודע מי לעזאזל הגה את הרעיון הדבילי הזה אבל זה לגמרי עבד לו: הסרט הכניס כמעט 2 מיליון דולר הסופ"ש, שמביאים אותו לסך הכנסות כולל של קרוב ל-14 מיליון בארה"ב.
במקום השביעי והצמוד (הבדל של 30 אלף דולר מהמקום השישי) עוד דיסני, הפעם עם "רדופים בוונציה" שהכניס בסופ"ש החמישי שלו 1.9 מיליון דולר. בארה"ב הרוויח מסתורין הרצח-אימה-שפמים של קנת' בראנה 38.8 מיליון דולר, ובכל העולם בסך הכול 110 מיליון דולר. למספרים של שני קודמיו (352 מיליון ו-137 מיליון, בהתאמה) הוא כבר לא יגיע בשלב הזה של חייו, אבל עם תקציב סביר של 60 מיליון דולר (40 מיליון פחות מהתקציב של "מוות על הנילוס", 5 מיליון יותר מ"רצח באוריינט אקספרס") "רדופים בוונציה" הולך על חבל דק שבין הצלחה מתונה לאכזבה.
ספין אוף החבובות "הנזירה 2", אשר יצא אי שם בתחילת ספטמבר, הכניס עוד 1.6 מיליון דולר בארה"ב שהביאו אותו למקום השביעי, וסך ההכנסות הגלובליות שלו עומד כעת על 257 מיליון דולר. אומנם זה רחוק מהמספרים הסופיים של הסרט הראשון (365 מיליון דולר), אבל אם מישהו מגדיר את הסרט הזה ככישלון, אותו מישהו הוא אידיוט. כן, זה הפתיע גם אותי אבל מסתבר שיש עוד מיץ לסרטי יקום "לזמן את הרוע".
במקום התשיעי "נקודת שיוויון 3: הפרק האחרון" (באנגלית הסרט נקרא רק "The Equalizer 3" כך שאם יהיה סרט רביעי, פדיחות לנו) שעשה עוד 950 אלף דולר. זה נשמע מעט, אבל הסרט בבתי הקולנוע בארה"ב מאז תחילת ספטמבר, וברחבי העולם הוא הכניס סכום מרשים של 176 מיליון דולר כנגד תקציב של 70 מיליון. אני מנחש שבארוחת הערב הבאה בין כוכב הסרט דנזל וושינגטון וכוכב "היוצר" הבן שלו ג'ון דייוויד וושינגטון הולך להיות שקט מביך כזה, ודנזל יבקש מג'ון להעביר את המלח וג'ון כזה "קח את המלח בעצמך" ודנזל יגיד "ניצחתי אותך בקופות, פרחח!" וג'ון יגלגל עיניים ויזעף ויעביר לו את המלח אבל הוא יעשה את זה ממש ממש לאט בכוונה.
ונסיים עם "כסף טיפש" שהכניס 900 אלף דולר שמביאים אותו לסך כולל של 12.6 מיליון בארה"ב. אבל לא נורא, מחוץ לארה"ב סך ההכנסות שלו מגיע ל… 14.8 מיליון דולר. אאוץ'. הכסף הזה בהחלט טיפש.
נוסף על כל אלו, "גולדה", על אף שהוא כבר זמין דיגיטלית, זכה השבוע להרחבה משמעותית והוא הוקרן ב-100 אולמות (במְקום 45 אולמות שבוע שעבר). אולי קרה משהו במזרח התיכון שהוביל לכך, לא יודע. בכל אופן הקהל לא הצביע ברגליים ו"גולדה" עשה בסופ"ש האחרון קצת מתחת ל-20 אלף דולר שמביאים אותו למקום ה-34 (עלייה של מקום אחד מהשבוע שעבר!). סך ההכנסות הגלובלי של הסרט עומד על 5.3 מיליון דולר, 4.7 מתוכם בארה"ב (ולפי בוקס אופיס מוג'ו, המדינה מחוץ לארה"ב שבה הסרט עשה הכי הרבה היא משום מה הולנד עם 167 אלף דולר, ואחריה רוסיה עם 79 אלף דולר). רק אציין שתקציב הסרט הוא כמעט 30 מיליון דולר, בדומה ל-"מגרש השדים: המאמינים". אני מקווה שגיא נתיב לא שילם 400 מיליון דולר על הזכויות לפרנצ'ייז של גולדה.
בסופ"ש הבא מרטין סקורסזה יבעט בדלת העץ וייכנס לפאב עם אקדח בצד אחד ו"רוצחי פרח הירח" בצד השני, יבקש מהברמן כוס חלב בזמן ששאר הסרטים מסתכלים עליו במבט תיעוב. אחד מהם (כנראה טיילור סוויפט) ינסה לריב איתו, אבל מרטין פשוט יכסח את כולם בלי להניח בכלל את כוס החלב בצד.
גולדה
גולדה זמין דיגטלית? היכן?
סטרימינג בתשלום בארה"ב (לא בישראל)
(ל"ת)
כמה הקרנות זה 100 אולמות?
כלומר, האם כל הקרנה נחשבת כאולם, או כדי להיספר כ"אולם" צריך כמה הקרנות באותו האולם?
אני שואל כיוון שנראה שגולדה הרויח 200 דולר לאולם, שזה נמוך אפילו כהכנסות להקרנה (פחות מ-20 כרטיסים), אז גם לפי תחשיב של הקרנה אחת לאולם, הוא הוקרן מול אולמות די ריקים.
אני גם בטוח שבישראל הוא הרוויח יותר מהולנד, פשוט אצלנו לא מדווחים
באחד הפודקאסטים גיא נתיב אמר שהסרט הביא כבר 200 אלף צופים בישראל. לא משנה איך מחשבים את זה, זה יותר מה-167 אלף דולר של הולנד.
״ודנזל יגלגל עיניים״
אני מניח שהכוונה לג׳ון ולא לדנזל.
אכן
(ל"ת)
אז... באטמן הסדרה המצוירת כן בנטפליקס? בערך? אולי?
אחרי שהיא הופיעה במנוע החיפוש של נטפליקס עם אפשרות לקבל תזכורת כשהיא תעלה, ואז נעלמה, עכשיו היא שוב שם עם… אפשרות לקבל תזכורת כשהיא תעלה? ווטאבר.
וכדי לעשות את הסיפור לעוד יותר מוזר, נטפליקס *כן* העלו לצפייה את הסדרה המצוירת של "ליגת הצדק", שהיא הסדרה האחרונה ביקום של "באטמן: הסדרה המצוירת".
זה ליגת הצדק כולל אנלימיטד?
ויש להם עוד את סופרמן, באטמן הדור הבא וסטטיק שוק – ספק שכולן יעלו.
לא כולל אפילו את אנלימיטד, למרבה הצער.
(ל"ת)
כאילו, אני יודעת שיש מספיק דברים
להיות מדוכאים מהם, אבל כל כך מדכא אותי לראות את התגובה המתלהמת והמזועזעת בטוויטר כלפיי כל סלבריטאי הוליוודי שחתם על המכתב לנשיא ביידן. כאילו, למיטב הבנתי המכתב הזה קורא לשחרור החטופים, הוא לא מביע איזה תמיכה גורפת בממשלת ישראל והוא לא אנטי-פלסטיני. ובכל זאת יותר ויותר נראה שמבחינת חלק מהציבור בעולם, ואולי זה חלק שיותר נשמע אונליין, כל דבר שהוא לא גינוי מוחלט של ישראל בכל רגע נתון, נתפס כ״ציוני״ (מילת גנאי מטורפת בימינו, כידוע) ומוקצה.
פשוט מדכא עד כמה התמונה שמצטיירת בעולם לא קשורה בכלל למציאות בארץ. זה ברמה כל כך שורשית ומיידית, שלדעתי זה עוד יותר קיצוני מהיחס שיקבל מישהו שיאמר שהוא תומך בפוטין וברוסיה במלחמה נגד אוקראינה. הייתם חושבים שרצח וחטיפות בהיקף עצום וזוועותי כמו שקרה ב-7 באוקטובר וכוון כלפיי אזרחים אולי יזיז משהו, אבל נראה שזה לא נרשם בכלל. כל מה שנרשם זה שישראל מפציצה פלסטינים בעזה. פשוט עצוב לי, ממש.
טוב, זה לא נוצר בוואקום.
(ל"ת)
מי יש ע איזה תמיכה בכלל קיבלנו מידועני הוליווד. חוץ מבודדים הרוב הסתפקו בשתיקה או במסרים מעורפלים של פיוס ושלום שלא באמת אומריפ כלום
מאחל לשחקנים כישלון במומ
אני הגעתי לשלב שבו אני פשוט מניח שכל מי שמצדד בעיוורון בצד הפלסטיני ויוצא נגד כל דבר שקשור לתמיכה בישראל זה פשוט מוסלמי קיצוני שחונך מלידה לשנאת ישראל/יהודים
מבחינתי, זה חייב להיות המצב, כי אני באמת לא מצליח איך בן אדם רציונלי נורמטיבי יתנגד לתמיכה כלשהי בישראל אחרי הזוועות שקרו פה לפני קצת יותר משבועיים. אז אני פשוט מניח שכל מי שמחזיק באותם דעות הזויות הוא פשוט לא בן אדם רציונלי או נורמטיבי, אלא אחד שחונך על שנאה כל ימי חייו. אני לא מצליח למצוא הסבר אחר.
זה כנראה לא באמת המציאות, אבל בראש שלי, זה הדבר היחיד שמסתד, וההסתכלות הזו גם קצת מניחה את דעתי. אז גם אם זה לא באמת המציאות, יותר נוח לי להסתכל על זה ככה.
אני כל כך מאוכזב
ממעודדי הפרוגרסיביות ברחבי העולם, מלוחמי החופש בעיני עצמם, ובעיקר מהקווירים תומכי פלסטין. התפיסה שלהם כל כך שטחית, כל כך חד צדדית, כל כך מוטה, שהם עשו את כל הסיבוב והגיעו היישר לידי הימין הקיצוני האנטישמי.
אני כל כך מאוכזב, שלראשונה בחיי אני מוצא את עצמי בצד של בן שפירו בכל הנוגע לישראל וחמאס. הבעיה היא שבן שפירו לא אוהב אותי או אנשים כמוני, והאנשים שחשבתי שיתמכו בי, נגדי כעת. אולי תמיד היו. אני ושכמותי תקועים איפשהו באמצע ביניהם. כיהודים וישראלים מוקצים מצד אחד, כלהט"בקים מוקצים מהצד השני.
אני חושש שכל הישגי הפרוגרסיביות, כולל הישגים חיוביים, כמו מי טו, כמו קידום זכויות להט"בקים, ירדו לטמיון כאן בישראל, ובעולם, בגלל העוול הנורא הזה, העיוורות מול הזוועות, ובקצוות שהולכים ומתפשטים פנימה, גם האנטישמיות. אני חושש שהם כל כך לא מבינים מה הם עושים, שהם יובילו לסוף של עצמם.
ונבקש לעצור כאן
הדיון חצה את גבולות האוף טופיק.
למה?
אנשים רוצים וצריכים להתבטא.
כי לא לזה מיועד האתר - כרגע
היו ויהיו אוף טופיקים שלא קשורים לקולנוע, ובתקופות פחות רגישות כנראה זה היה בסדר. אבל כרגע המטרה של האתר וההשקעה (המורכבת בתקופה כזו) נעשית כדי שאנשים יוכלו להיכנס לכאן ו*לא* לקרוא על מה שקשור למלחמה או דברים מתסכלים שקשורים אליה. כרגע המטרה היא אסקפיזם, ודיון שהיה נפיץ בכל מקרה, כעת נפיץ שבעתיים.
המטרה היא אסקפיזם?
אסקפיזם הוא דרך. פריקת תחושות היא דרך נוספת ובריאה.
לדבר על רגשות זה קריטי ומומלץ.
אבל עין הדג הוא לא מקום טוב לעשות את זה. גם כי זו במה מאד לא אישית, וגם כי יהיה מאד קשה עכשיו לעורכי האתר לנטר את הדיון ולמנוע ממנו מלהפוך למריבה, שתשיג ההיפך ממה שאת אומרת.
דברו עם משפחה וחברים, דברו עם אנשי מקצוע, דברו עם מוקדי תמיכה נפשית, דברו אפילו איתי בפרטי אם אין לכם אף אחד אחר, אבל לדבר פה (ובאופן כללי ברשתות חברתיות, לרוב) כנראה לא יהיה בריא לכם.
אז זו כבר לא קהילה.
זו קהילה - לאנשים שאוהבים ורוצים לדבר על קולנוע.
והשיחה גולשת לנושאים אחרים.
אני מבין את הצורך בהצבת גבולות
אני לא מתווכח, ואני אציית לכל הצבת גבול שלכם כעורכים, אבל אני כן מנסה להבין. כמו שיצחק כתב למעלה, אני לא חושב שעברתי את הגבול בכך הנוגע להתנהלות האתר עד כה. אני גם לא חושב שכתבתי משהו שיכול להוביל לוויכוח/ריב/התפוצצות. לפחות לא כאן באתר. זה נראה לי די קונצנזוס כאן.
גם לא כתבתי משהו כדי "לדבר על רגשות", מה שזה לא אומר. זה, אגב, ניסוח מאוד בעייתי, לכל הפחות, בהקשר למה שכתבתי, ובוודאי בהשוואה להודעה של אלדו ריין ממש מעליי, שכתב דברים די דומים. כתבתי משהו, רעיון, על המתרחש בעולם, שכולל גם את התפיסה – וההרגשה – שלי בנוגע אליו, שמתקשר באופן ישיר למה שגלופי, אלדו ריין ורנדל כתבו, ובטח עוד דברים שעלו כאן באתר בשבועות האחרונים. להתייחס לזה כאוורור רגשות ותו לא, זה לא נכון, ומתעלם מהקשר.
הבחירה דווקא כאן לחסום דיון היא מאוד משונה. היא אומרת משהו על הכיוון שהאתר חותר אליו. אני לא מאלה שצעקו או יצעקו בכל פעם שאומרים משהו שהם לא מסכימים עליו באתר "הידרדרות, זה לא היה קורה בתקופה של פישלר" וכאלה, אבל אני רוצה רגע להתייחס לשינוי הזה ולשאול: מה אתם רוצים להשיג בכך? שקט תעשייתי? התעלמות מהאירוע הגדול ביותר שקרה במדינה מזה שנים? או התעלמות ממה שאתם מגדירים כנפיץ? הכול נפיץ כרגע, כולל דיון על תסריט על רמטכ"ל שמתרחש עוד שמונה שנים. הכול. זה היה מרחב שבו אפשר לדבר על הכול, כל עוד יש הקשר, וכל עוד הדיון מתנהל בתרבותיות ובנימוס, גם אם בכעס. זה לא המקום לכך יותר?
זה עדיין אתר על קולנוע וטלוויזיה.
דיון על תסריט שעוסק בנושאים בטחוניים או על מתי יופצו סרטים בארץ יכול להיות נפיץ, אבל עדיין שייך פה. לא אמרו לכם שחציתם את הגבול מבחינת הטעם הטוב או משהו כזה, רק מבחינת אוף טופיק. זה אפילו לא התחיל מהקשר קולנועי.
זה התחיל ממכתב שנשלח על ידי סלבריטאים הוליוודיים
ביחס לעזה וישראל, ומה זה אומר. יש הקשר. אוף טופיקי, אך בגבולות האתר עד כה.
ההודעות לאחר מכן, כמו מאז ומתמיד באתר, הרחיבו את הדיון הזה והמשיכו אותו.
אין פה שום דבר חדש או נפיץ יותר ממה שהיה בעבר באתר. לא הועלו פה דעות רדיקליות. פה זה לא רשת חברתית, וההשוואה עצמה לוקה בחסר. האתר הזה מעולם לא היה פייסבוק ובטח לא טוויטר, וזה הייחוד שלו. היה פה מרחב שתמיד נגע בשאלות האלה. הוא התחיל מקולנוע ונדד למחוזות אחרים. בדיוק כמו עכשיו. אני יכול להצביע על אינספור כתבות נפיצות בזמנים נפיצים בעבר שהתנהל בהם דיון נפיץ. עכשיו לא. דווקא עכשיו. זה אומר משהו.
אני מגיב רק בגלל הטון הקונספירטיבי (טוב, גם בגלל שנראה שאתה בכנות רוצה להבין)
זה. לא. אומר. כלום. על. האתר.
זה אומר בדיוק מה שכתבתי קודם: כרגע, בדגש על כרגע, משאבי ניהול האתר מוגבלים. העורך הראשי והמנהל לא נמצא, והמשאבים – בעיקר הזמן – לא הכי בשפע. ההחלטה של העורכים להמשיך ולתפקד במידת האפשר נועדה כדי לתת לאנשים מקום מפלט מהחדשות, ולהתעסק בקולנוע וטלוויזיה בהגדרה הכי צרה שלהם. אם אני אישית נכנס לכאן ורואה דיונים כמו זה שהתחיל כאן, זה עושה לי רע, ומידיעה – גם לגולשים אחרים.
אפילו לפני המלחמה, נמנעו כאן בצורה גורפת דיונים על הרפורמה/מהפכה משפטית, כי יש דברים נפיצים ברמה כזו שאין לאף אחד כח להתעסק איתם.
מה שנכתב כבר נכתב, הוא לא נמחק ולא עתיד להימחק. ההמשך עלול לגלוש, ולכן ביקשנו לעצור.
האתר כאן, וגם הקהילה כאן, והיא טובה במה שהיא תמיד היתה טובה בו: דיונים עם אנשים מעניינים שחולקים תחומי עניין משותפים. האוף טופיקים שהיו מפעם לפעם דרשו אנרגיות אחרות מהעורכים, והם אופשרו לפי הנסיבות. כרגע, לצערי, אנחנו מבקשים להימנע מכך. זה בהחלט עלול לתסכל מי שרצה דיון ענייני באתר הכמעט יחיד שמאפשר את זה, ועל כך אני מצטער באופן אישי – אבל כרגע אין ברירה.
בתור מי שפתחה את הדיון הזה
אני מצטערת (באמת ובאופן כנה לגמרי) שהוא עשה רע לאנשים כאן.
אני עושה כמיטב יכולתי לשמור על מינון מדוד של חדשות, להתעסק בדברים שעושים לי טוב ולחפש הסחות דעת, כי חייבים לשמור על שפיות ולחפש אופטימיות איפה שאפשר.
במקרה הזה, המציאות והיחס בעולם כלפיי ישראל, נכנסו לי פתאום למרחב הבידורי/הוליוודי שבדרך כלל מהווה מפלט. פתאום כל הפיד שלי, שבדרך כלל עוסק בסרטים וסדרות, התמלא בדעות קשות לקריאה בגלל שכמה שחקנים/במאים/מפיקים בעלי שם העזו לקרוא להשבת חטופים, ולהביע סוג של תמיכה בנו.
אני מבינה שהמשאבים דלים, וגם מבינה שהמקום הזה אמור להוות סוג של חלל בטוח כרגע. לפעמים עוזר לאוורר את התסכולים והדאגות ולהרגיש שיש סביבך קהילה שחולקת איתך את התחושות האלה, וזה תכלס מה שגרם לי לבוא ולכתוב כאן. ברור לי גם שעבור מי שמחפש מפלט חיובי, זה לא אידאלי לקרוא פוסט כזה. אנשים שונים, דרכי התמודדות שונות, והכל גיטימי.
בשורה התחתונה, מקבלת את ההחלטה ושוב סליחה בפני מי שהדיון עשה לו רע.
בתי הקולנוע חוזרים
החל ממחר, (כמעט) כל בתי הקולנוע חוזרים. נראה שכרגע לא מוקרנים סרטים שהיו אמורים לעלות לאקרנים בשבועיים האחרונים (כמו "רוצחי פרח הירח"), אולי הם יופיעו בשבוע הבא אם המצב יישאר רגוע (בשני-שלישי, כשיעדכנו את הסרטים לשבוע הבא, נהיה חכמים יותר). למי שמודאג לגבי הסרט של טיילור סוויפט – באתרים של בתי הקולנוע כתוב שבקרוב יוכרזו תאריכים חדשים.
מייק פלנגן מצלם סרט חדש
The life of Chuck מבוסס על סיפור קצר של סטיבן קינג באותו שם, ועוסק בחייו של, ובכן, צ'אק. הסרט עובד הפוך, ומתחיל במותו של צ'אק ומשם הולך אחורה עד לילדותו.
ההפקה עצמאית ולכן יש הסכם עם SAG, והקאסט כולל את:
מארק המיל, בניסיון נואש להיות שחקן שלא מוכר רק בגלל תפקיד אחד
קייט סיגל, על תקן נפוטיזם
טום הידלסטון וצ'ואיטל אג'יופור, בתור הכוכבים שמושכים צופים
וגם ג'ייקוב טרמבלי, שכרגע פשוט מצטרף למלא סרטים בניסיון להמשיך את הקריירה המטורפת שלו כילד גם לחיים הבוגרים
הצילומים, מסתבר, התחילו כבר באלבמה, ובגלל שזה מייק פלנגן נזכה לקבל עדכונים בעמוד הטוויטר שלו.
למארק האמיל כבר יש שני תפקידים איקוניים
מארק האמיל הוא ה-קול של הג'וקר המצויר, וגם לוק סקייוולקר. הוא שיחק עוד דמויות בעוד סרטים וסדרות, אבל כמה תפקידים איקוניים אדם כבר צריך?
לא זוכרים שחקנים בגלל דיבוב
ונכון שהוא לא צריך תפקידים איקוניים, אבל קצת מבאס אותי שלמרות שהוא ממש טוב לא זוכרים לו אף תפקיד
תתפלא עבור כמה אנשים מארק האמיל הוא *ה*ג׳וקר.
(ל"ת)
השאלה היא כמה אנשים מכירים את השם שלו מחוץ למחוזות D.C.
זאת אומרת, אם לא צפיתי במלחמת הכוכבים או בסדרות של D.C, אני אכיר את המיל בתור לוק, לא בתור הג'וקר
בשבילי הוא האבא המזויף מבריגסבי הדוב.
(ל"ת)
וואו, זה כל כך ספציפי
(ל"ת)
כמה תפקידים באמת איקוניים כבר יש?
לרוב השחקנים יש מזל גדול אם יש להם אחד כזה בקריירה. למארק האמיל יש אחד מהאיקוניים ביותר. להאריסון פורד יש שניים, והוא בחברה מאוד מצומצמת. לדעתי רוב השחקנים שואפים לקריירה ארוכה עם מגוון תפקידים רחב והזדמנות להפגין את היכולות שלהם ולהשתתף בפרויקטים מעניינים. אני בטוחה שכולם ישמחו לדמות זכירה ואהובה, אבל לשאוף לתפקיד איקוני זה באיזשהו מקום לשאוף למשהו שיאפיל על כל יתר הקריירה שלך, לנצח.
מה גם שלשחקן שהתפקיד הגדול הראשון שלו הוא תפקיד איקוני, כמו במקרה של מארק האמיל, יש קצת את אותה בעיה שיש לשחקני טלוויזיה בסדרות מאוד מצליחות – הם נהפכים לכל כך מזוהים עם הדמות האחת הזו, שקשה לקהל (ולפעמים גם למלהקים) לראות אותם בתור משהו אחר. אז אוקיי, אתה לוק סקייווקר, אבל כתוצאה מזה יכול להיות שלא ילהקו אותך לתפקידים שיתנו לך להראות שיש בך גם דמויות אחרות, כי הקהל רואה אותך ומצפה למשהו מאוד ספציפי. נגיד ככה – אני לא חושבת שזה מקרה שהתפקיד הגדול הנוסף של האמיל היה דווקא של נבל, ודווקא בוויס אובר.
להאריסון פורד יש הרבה יותר מ2. קודם כל יש את דקרד מבלייד ראנר
(ל"ת)
אוקיי, אז פה כבר נכנסים לשאלה מה מגדיר
תפקיד ״איקוני״.
לדעתי אם תשאל את רוב האנשים מה התפקידים האיקוניים של פורד, הם יענו אינדיאנה ג׳ונס והאן סולו. לאנשים מהדור שלי בלייד ראנר הוא בהחלט סרט איקוני. האם הדמות של דקארד היא איקונית בפני עצמה? האם הדמות הזו זכירה ומשמעותית גם לדור צעיר יותר? אני לא כל כך בטוחה.
בכל מקרה, הנקודה העיקרית לא הייתה דוגמה ספציפית זו או אחרת, אלא זה שדמויות איקוניות זה דבר יחסית נדיר, ועשויות להוות חרב פיפיות לשחקן שמגלם אותן, במובנים מסוימים.
הייתי אומר שלקייט בלאנשט יש לפחות חמישה
טאר, קרול, יסמין, גלדריאל, אליזבת. (אלא אם כן אייקונים מבחינת חייב להיות דמות מובילה פרנצייז הוליוודי כנו אינדיאנה גונס). גם לטילדה סווינטון יש מספר דומה אם לא גבוה יותר.
אוקיי, אז אנחנו פשוט מגדירים
תפקידים איקוניים בדרך שונה.
השאלה הזו מעניינת.
לאיזה שחקנים יש יותר מתפקיד אייקוני אחד.
ההגדרה של אייקוני מבחינתי היא של סרט ידוע בקרב הרבה קהלים, ודמות שאנשים מכירים גם מבלי לראות את הסרט.
לדוגמא הג'וקר מבאטמן או הארי פוטר. אבל צריך גם לשקלל את איכות ההופעה, כלומר לפי הדוגמאות למעלה זה יהיה הג'וקר אבל לא הארי פוטר.
או שאפשר פשוט ללכת לפי תחושת בטן. אז שחקנים שיש להם לפחות שני תפקידים אייקונים:
ג'וני דפ: אדוארד וקפטן ג'ק ספארו
טום הנקס: פורסט גאמפ, להציל את טוראי ריאן, cast away
סטיב קארל: המשרד, בתול בן ארבעים
רוברט דה נירו: הסנדק 2, השור הזועם
אל פאצ'ינו: הסנדק, פני צלקת
ברוס וויליס: מת לחיות, האלמנט החמישי, החוש השישי
היילי ג'ואל אוסמונט: החוש השישי, אינטליגנציה מלאכותית
רוברט דאוני ג'וניור: איירון מן, רעם טרופי
הרשימה שלי לוקה בחסר מאוד מבחינת שחקניות. חשבתי על ג'ניפר לורנס (משחקי הרעב, crazy stupid love) אבל חוץ ממנה לא הצלחתי לחשוב על עוד שחקנית שלגמרי מזוהה עם שני תפקידים אייקונים (בתפקיד אחד יש הרבה).
לורנס לא שיחקה ב-Crazy Stupid Love
(ל"ת)
אלוהים אדירים מה שקורה איתי!
לא יודע למה לאחרונה אני מתבלבל בין שחקנים ושחקניות.
דה נירו זה קודם כל טראויס ביקל
(ל"ת)
מריל סטריפ?
כלומר, בין בחירתה של סופי למירנדה פריסטלי בהשטן לובשת פראדה… ויש לה עוד כמה תפקידים שאפשר להתווכח לגביהם.
יש מלא נשים עם 2 ויותר.
הכי בשלוף חסר מאמץ שיש-
מרגו רובי- הארלי קווין וברבי
אמה סטון – באה בקלות ולה לה לנד
נטלי פורטמן- לאון ברבור שחור
זה תפקידים טובים, אבל לפי דעתי לא אייקונים.
מרגו רובי אולי אפשר איכשהו להתווכח (לא נראה שהיא מזוהה עם הארלי קווין כל כך). נטלי פורטמן אם כבר זה בגלל לאון ומלחמת הכוכבים, אבל שוב לא נראה לי שהתפקיד שלה שם באמת אייקוני.
אמה סטון בהחלט. באה בקלות וcrazy stupid love
אייקוני זה בעיקר תפס בתרבות הפופ. הגרסה של אובי להארלי קוויין וברבור שחור תפס
אבל לקרוא לרוברט דאוני גוניור תפקיד אייקוני ברעם טרופי- קצת משונה בעיניי.
אנשים עדיין מצטטים את הדמות שלו
אם הקריטריון שלך זה ״תפס בתרבות הפופ״, רוברט דאוני ג׳וניור ברעם טרופי לגמרי שם.
אני לא בטוחה עד כמה אני מסכימה לגביי נטלי פורטמן בברבור שחור, עם השנים זה די נטמע בין יתר התפקידים שלה בעיני. לגביי הארלי קווין הדמות עצמה איקונית אבל בעיני לא בהכרח בגרסה של רובי. דווקא הגרסה מהסדרה המצויירת מאוד תפסה.
הערצה לרעם טרופי והארלי המצויירת היא נישתית. תרבות הפופ כקונצזנזוס היא לא בהכרח עין הדג.
(ל"ת)
אהבתי את זה
שאתה מרגיש בנוח להכריע מה ״תפס בתרבות הפופ״ ולדבר בשם הקונצנזוס, אבל כשמישהו לא מסכים איתך מדובר ב״הערצה״ נישתית שבהכרח מתבססת על עין הדג בלבד.
הנה העניין – מאוד טבעי שיהיו דעות שונות בנושא הזה, אבל כדי שיתנהל דיון נעים, רצוי לבוא בטון קצת פחות מזלזל.
אני מתנצל
(ל"ת)
ומוסיפה
רובין ויליאמס – הג׳יני באלאדין (הנה הדוגמה האולטימטיבית שתפקיד בוויס אובר יכול להיות לגמרי איקוני), גברת דאוטפייר.
וויל סמית׳ – הנסיך המדליק מבל אייר, גברים בשחור
דניאל קרייג – ג׳יימס בונד, בנואה בלאנק
תום קרוז – אית׳ן האנט, מאווריק, לפחות לתקופה גם ג׳רי מגווייר היה מאוד מזוהה איתו אבל נראה לי שכבר פחות.
ג׳ון טרבולטה – ספרות זולה, סאטרדיי נייט פיבר, גריז
או… אומה תורמן
הכלה בקיל ביל ומיה וואלאס בספרות זולה.
השיחה שלכם מזכירה לי מחשבת מקלחת שהשתעשעתי בה לא מזמן
מי השחקן / שחקנית שגילמו הכי הרבה דמויות חוזרות (כלומר, אותה דמות שמופיעה ביותר מסרט אחד).
בהתחלה חשבתי על וין דיזל עם ארבע דמויות כאלה: רידיק, דונימיק טורטו, זנדר קייג' וגרוט.
אלא שקיאנו ריבס נתו תיקו עם ניאו, ג'ון וויק, ביל (מביל וטד) ובקרוב ג'ון קונסטנטין (אם ייצאו לפועל עם ההמשך).
והריסון פורד הביס את שניהם עם חמישה תפקידים שכאלה (אינדיאנה ג'ונס, האן סולו, דקארד, ג'ק ריאן ובקרוב גנרל רוס ב-MCU).
אבל "בקרוב" לא נחשבים, ולסילבסטר סטאלון יש כבר עכשיו חמישה: רוקי, רמבו, איך שלא קראו לו בסרטי "תכנית בריחה", איך שלא קראו לו בסרטי "הבלתי נשכחים" ואיך שלא קראו לו בסרטי "שומרי גלקסיה".
אבל רגע! סמואל ג'קסון: ניק פיורי, מייס ווינדו, אלייז'ה פרייס ("בלתי שביר" ו"מיסטר גלאס") , איך שלא קראו לו בסרטי "שומר הראש והמתנקש" ואיך שלא קראו לו בסרטי XXX.
קיצר נראה שחמישה תפקידים חוזרים זה המקסימום שאני מצליח לחשוב עליהם. יש מישהו / מישהי עם יותר?
(ובואו נידבק להוליווד כי ג'קי צ'אן עשה המון דברים בין הוליווד לסין והוא מוציא את הכיף מהמשחק)
הראשון שחשבתי עליו הוא ברוס ויליס
מת לחיות, סין סיטי, רד והטרילוגיה של שמלאן. ואז גיגלתי קצת וראיתי שיש לו עוד דברים, מסתבר.
מבחינתי
כמעט כל תפקיד של טים קארי הוא איקוני, כי הוא מתחייב עד הסוף לדמויות הזויות (וכבר אמרו לפני שהוא מצוין בסרטי חבובות כי הוא משחק כמו חבובה). וינסנט פרייס גם באותה קלחת.
לא בטוח כמה זה עובד ממבחינת כמה אנשים מכירים את שם הדמות ו/או השחקן לעומת כמה רק מזהים משהו מההופעה, או יש להם בראש איזו תפיסה כללית של איך מתנהג רשע בסרט כי הקונבנציות עוצבו על ידי וינסנט פרייס ובלה לוגוסי.
אותי מעניין איזה תפקיד *יותר* זוכרים
נניח, מבקשים מאדם מהרחוב להגיד את הדמות שהכי מזוהה עם ג'וני דפ. מה יגידו?
כי בשנות ה-90 זה לגמרי היה אדוארד. אני מניח שהחל מהעשור הקודם זה הפך לג'ק ספארו ונשאר ככה.
כנ"ל לכל השאר – מה הדבר הראשון שיעלה לאדם הממוצע (בהנחה ויש כמה פרנצ'ייזים)
הריסון פורד אגב מבחינתי זה אינדיאנה ג'ונס קל. הוא בערך הדמות העשירית שאני חושב עליה כשאני חושב על מלחמת הכוכבים.
לי בעיקר מפריע המונח "ניסיון נואש"
כאילו בגיל 72 הוא ממשיך לרדוף אחר תהילה שתנתק אותו ממלחמת הכוכבים.
הוא שחקן ידוע שאמנם מזוהה עם תפקיד (או שניים כפי שציינו לפניי) אבל הוא השתתף, מתוקף תפקידו, בעשרות תפקידים בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, והוא יצק במו ידיו מוניטין (מוצדק) כאחד המדבבים האהובים והמוכשרים בתעשייה – עבודה ששחקנים ידועים רבים לוקחים כחלטורה ושהוא לקח ברצינות. כל זה לא "ניסיון נואש" אלא זו העבודה שלו שהוא טוב בה ועושה אותה מאהבה. ואני שמח לראות ששיתוף הפעולה עם פלנגן ב"נפילת בית אשר" מתפתח לכיוון חדש (משעשע אגב שסרט קולנוע שני ברציפות של פלנגן הוא בכיכובו של שחקן ידוע ממלחמת הכוכבים).
בשבילי, תפקיד חייו של האיש היה בכלל קולונל כריסטופר בלייר במשחקי "Wing Commander"
ואז הגיע המשחק החמישי בסדרה (בעעעה) והרס את זה.
אני חושב שהוא דיבר על זה מתישהו
אאל"ט, הוא אמר שהוא היה שמח מאוד אם רוב האנשים לא היו מכירים אותו ממלחמת הכוכבים. יכול להיות שזה היה שחקן אחר מהטרילוגיה אז קח בעירבון מוגבל
יש לנו עדכון ראשון ומאוד מעניין
הסרט *לא* יהיה סרט אימה, לראשונה בקריירה של פלנגן. נקווה שהוא יצליח לשמר את היכולות שלו.
למישהו יש רשימה של מי תומך בנו ובמי נגדנו?
לפי זאת אוכל לדעת במה לצפות.
לדוגמה לאחרונה גיליתי שיש להימנע מכל תוצרי בלאנשט את סווינטון יימח שמן שיצאו נגד ישראל
בייסיקלי כל היהודים איתנו
ומי שחתום כאן או כאן
גם בלה ת׳ורן!
(ל"ת)
טבח זה רע, שלום זה טוב
תעודת עניות לאנושות שזה נחשב מרגש ואמיץ.
לגמרי
באופן כללי מה שקורה בעולם הוא תעודת עניות לאנושות
אבל למה ציפיתם מידוענים? להצעות מעשיות בשטח?
הם יודעים על המצב רק פיסות מידע ואומרים איזו אמירה כללית ולא מחייבת כדי לצאת בסדר עם כולם.
אגב
גם טיילור סוויפט יקירת עין הדג ויקירת אמנדה לא אמרה כלום למען טובת ישראל וזה די מבאס.
איך לומר, היה להם מאוד קל להביע תמיכה באוקראינה בכל מקום
(ל"ת)
תמוהים(?) בהעדרם
סטיבן שפילברג וג'ון סטיוארט.
ספילברג זה באמת תמוה
ג'ון סטיוארט – הרבה פחות…
לא חושב ששפילברג ירצה להתעסק בישראל
אחרי ה-backlash שחטף על "מינכן".
סטיבן ספילברג יאסוף עדויות של ניצולי טבח ה-7 באוקטובר
https://www.kan.org.il/content/kan-news/culture/649801/
(מג'ון סטיוארט עדיין לא נשמע ציוץ)
עדיף לא לדעת
ככה אפשר לראות דמויות ולא שחקניות.
ובפינתנו - גם האסקפיזם מדכא
מת'יו פרי מת במפתיע בגיל 54
אף פעם לא ראיתי חברים (על אף הערצתי ללידה קודרו) אבל הוא היה מושלם בלהיות שוב 17, משיאי הקריירה של זאק אפרון ומתיו פרי.
(ל"ת)
ההופעה שלו ב-"סטודיו 60" של סורקין היא לטעמי הכי טובה שלו.
(ואהבתי אותו בחברים).
חד משמעית
כשאני חושבת על מתיו פרי, הדבר הראשון שאני חושבת עליו זה סטודיו 60 – עם הופעה מושלמת באחת הסדרות היותר טובות שעלו על המסך.
כן, גם חברים, ברור שגם חברים אי אפשר שלא. אבל סטודיו 60 בשדרות סנסט היא לדעתי הטופ שלו.
הכי אהבתי את צ׳נדלר
ונהניתי תמיד לראות את הבלופר רילס כי מת׳יו פרי פשוט זרח בהם. היה ברור כמה מההברקות של צ׳נדלר בכלל מגיעות מאילתורים שלו.
החיים הפרטיים שלו היו מאוד לא פשוטים, ואני רוצה לקוות שהוא כן הצליח למצוא איזו שלוות נפש בשנים האחרונות. בדיוק השבוע הייתי בחנות ספרים וחשבתי לקנות את האוטוביוגרפיה שהוא שחרר בשנה שעברה. עצוב לדעת שעכשיו אקרא אותה בידיעה שאין פרקים נוספים לסיפור שלו.
להגיד אייג׳נסי במקום סוכנות זה דבר אחד,
אבל להגיד בלופר רילס במקום פספוסים זה כבר מוגזם.
(סתם, הכול בהומור וכדי לשמור על שגרה. סקרנת אותי עכשיו איך אומרים פספוסים בגרמנית.)
ועכשיו גם הוא הלך לפני קיאנו ריבס.
(ל"ת)
וקצת יותר ברצינות, מוות בטביעה ביתית זה אחד הדברים הכי מיותרים שברא היקום. תשאלו את דולורס או׳ריורדן.
(ל"ת)
אם הבנתי נכון החשד זה לאירוע לב
(ל"ת)
שילוב של שניהם.
(ל"ת)
סאונד בייטס
היי, אז מי שעוקב אחר ערוץ היוטיוב שלנו כנראה שם לב שמדי פעם עולה גם פרק של פודקאסט, ושאנחנו קצת בפיגור עם זה. אם פה הסתיימה העונה של הוליווד על הוליווד, שם סיימנו היום את צ'יבו. אבל כדי לעשות דברים קצת מעניינים יותר, החלטנו לנסות משהו חדש-ישן: לפני זמן מה הייתי מעלה לפייסבוק של האתר סרטון ערוך של קטע קצר מהפרק החדש של הפודקאסט. אז עכשיו זה חוזר, רק שבמקום פייסבוק זה עולה ליוטיוב. וכן, גם להם יש כתוביות.
בקיצור, הסרטון של "אמסטרדם" כבר באוויר ונשמח אם תקדישו לו ליטרלי דקה מזמנכם ותגידו אם הייתם רוצים עוד מזה, כי עכשיו יש גם את עונת "הוליווד על הוליווד" להעלות.
זה מעולה!
(ל"ת)