רשמים מאתגר הצפייה של עין הדג 2023: שבוע 4

לכבוד "ברבנהיימר", בשבוע הרביעי של האתגר צפינו או באחד מסרטי "ברבי" או בסרט אסונות. הנה הדברים שאתם ראיתם וכתבתם עליהם באתר / בקבוצת פייסבוק.

ברבי יחידת הריגול

באתי ממש מוכן מנטלית לסרט גרוע, אבל לצערי הוא היה רק בינוני. אין לי ממש משהו להתלונן עליו, זה סרט ילדים די בסיסי שעושה את העבודה שלו. האנימציה סבירה, העלילה גנרית והדמויות פלקטיות, אבל הכל מאוד חמוד ומודע לעצמו. אני לא יודע אם זה ככה בכל סרטי ברבי, וכמובן שלא הייתי רוצה לקפוץ למסקנות, אבל מלכתחילה לא ציפיתי לאיזו יצירת מופת.

אם לדבר בכנות, ואני לא יודע אם זה אחוז האלכוהול העולה בדם שלי, אבל חלק מהבדיחות שעשעו אותי. לא יכול להגיד שציפיתי לכלב וורוד רובוטי בריטי, M מג'יימס בונד רק חובבת חתולים גדולה או לחיקוי פיטר פרקר בתור דמות משנית, אבל היה לזה קסם מסוים. היו גם כמה רעיונות מבדרים לנשקים מיוחדים ותלבושות. זה בעצם הרגיש כמו פרק מורחב של "טוטאלי ספייס", אז לפחות קיבלתי מנה קטנה של נוסטלגיה.

ואני כן חייב להרים לאריקה לינדבק כברבי (אחת משחקניות הקול האהובות עליי, במשחקים/אנימה או בכלל), הרגשתי שהיא ניסתה לתת לה כמה שיותר עומק. ואי אפשר להגיד שהסרט לא משתדל בעצמו – בסופו של דבר כן יש לו מסר מקסים.

אם אין לכם ילדים קטנים שיפיקו מזה יותר, לא הייתי טורח. אבל לפחות לא סבלתי כמו שציפיתי! (idoma98)

משחק המלחמה | The War Game

השם ישמור.

מדובר בסרט תעודי שמתאר תרחיש בדיוני (אם כי לא לחלוטין משהו מוקומנטרי), וספציפית מלחמה גרעינית וההשפעות שלה על בריטניה. זה מחריד, מייאש, ומעורר אימה ויראה בדיוק כמו שזה נשמע. סצנות של אנשים אחרי נפילת הפצצה על בריטניה בשילוב של פרופסורים מלומדים שמסבירים את כל התיאוריות החברתיות שעובדות פשוט גורם לאובדן מהיר מאוד של תקווה. (יהונתן צוריה)

Nine

אם יש לי אפשרות לראות מחזמר אז ברור שאעשה את זה, לא לגמרי בטוחה למה הוא בסרטי אפוקליפסיה למען האמת. (הערת עורכים: הוא לא אמור להיות. מי שעשה את הרשימה שאור הסתכלה בה בלטרבוקסד התבלבל ושם את הסרט הזה במקום את "9" המצויר ואור פשוט ניצלה את זה. אבל, נו, היא ראתה סרט לאתגר אז…).

הסרט הזה לא טוב. כאילו, זה מרשים ויזואלית ברמת הנאמברים כי זה מבויים על ידי רוב מארשל, ויש המון שחקנים מוצלחים, אבל הסרט (שמבוסס על המחזמר) מבוסס על הסרט "8 וחצי" של פליני, ויסלחו לי חובבי הקולנוע – אבל זה חומר בסיס בלתי נסבל. בתור מחזמר זה פשוט מרגיש כמו תירוץ עלוב לתת לנשים להתפרש בפני הדמות הראשית וזה באמת לא עובד לי.

יותר מזה, אציין לרעת המחזמר (שאני לא מכירה), שהשיר שהכי אהבתי היה בכלל השיר שנכתב לסרט. מעולם לא ניתקלתי בתופעה הזאת בנוגע לשירים מקוריים וזה באמת לצערי יותר נקודה נגד המחזמר המקורי מאשר בעד הסרט. (אור ענבר)

דרושה חברה לסוף העולם

אני לא מאמינה שנפלתי בפח ושכחתי שזו אמורה להיות קומדיה רומנטית. כאילו, כל מה שקשור לפרמיס ולעולם מגניב מאוד, אהבתי לראות א.נשים עושים דברים מוזרים כתגובה לאפוקליפסה המתקרבת והכל טוב ויפה – אבל באמת הייתי תמימה מספיק כדי לחשוב שמערכת היחסים הראשית לא תידרדר לרומנטיקה. וכשמדובר בכימיה מוטלת בספק יחד עם טרופ מאניק-פיקסי-דרים-גירל מהיותר מילניאלים שראיתי, אפילו המשחק המוצלח לא הצליח למנוע ממני מלסיים את הסרט בעשרות גלגולי עיניים.

אולי זה אמור להיות איזה מסר מורכב על איך אנשים מגיבים רגשית לסוף העולם, לא יודעת – בעיניי חבל שנפלו לבנאליות במקום להשקיע בכל שאר המסעות הרגשיים שיכלו לחקור. (רבבה שץ לוז)

Barbie: Video Game Hero

"ברבי: גיבורת משחקי וידאו" הוא… סרט. שנכתב והונפש ודובב. בסרט ברבי נכנסת לתוך משחקי וידאו וצריכה לנצח בכל אחד מהם כדי להביס וירוס מרושע (המכונה "וירוס אימוג'ים", באמת). אפשר לראות שזה סרט על גיימינג כי לגיבורה שלנו יש בחדר 4 מסכים ואומרים בו את המילה "Noob" כמה פעמים.

המשחקים בסרט לוקחים השראה ממשחקי התאמת צורות ו"מיינקראפט". אבל זה כנראה כי הוא נעשה לפני כמה שנים ואם היה נוצר היום אז בטח היה שם "פורטנייט" או "fall guys" או מה שהצעירים משחקים בימינו. בקיצור, אם אתם אוהבים את ברבי ואת "שחקן מספר אחת", זה הסרט בשבילכם. (מתן בכר)

ליל השביט

כוכב שביט החולף בסמיכות לכדור הארץ גורם להעלמותם של רוב היצורים החיים. מי שלא הושמד, הופך לזומבי רצחני, כאשר רק מיעוט של אנשים שלא נחשפו לשביט בכלל, נשארו אנושיים. שתי אחיות מתבגרות מנסות לשרוד במציאות החדשה ולמצוא עוד ניצולים.

הסרט הזה נחשב לקאלט, אם כי את זה אפשר להבין מעצם העובדה שיצא ב-1984 (ברצינות, השנה הזו הולידה כמות מטורפת של סרטי קאלט). הוא הופק בתקציב נמוך ואפשר בהחלט להגדיר אותו כבי-מובי. למרות זאת, יש בו משהו מיוחד. העלילה אמנם גנרית, אבל ההתמקדות בדמויות של נערות מתבגרות, שמתנהגות וחושבות כמו מתבגרות (ונראות בנות עשרים וחמש), מציע גישה מרעננת לרעיון השחוק. התקציב הנמוך גם אלץ את הבמאי/תסריטאי אברהארט לחשוב על דרכים יצירתיות לשמור על תחושת אימה במספר קטן של לוקיישנים וצוות שחקנים מצומצם. הסרט לא מאוד מפחיד, אבל יש סצנה אחת בקניון, כי שנות השמונים אז כמובן שיש סצנה בקניון, שהיא מותחת עצבים במיוחד.

הסרט קבל בברור השראה מסרטי הזומבים של ג'ורג' רומרו ובעצמו נחשב השפעה ישירה על דמותה של באפי קוטלת הערפדים. העדרם של מבוגרים ודמויות סמכותיות מאלץ את האחיות להסתמך רק על עצמן, כשלמרבה המזל, הן גם יודעות להילחם אם צריך.

זה בי-מובי שלא שואף להיות יותר מזה. אין פה בשורה גדולה, אבל ישנם רגעים מוצלחים שמסבירים את המעמד שהסרט זכה לו. (אביעד שמיר)

השבוע נצפה בסרט ישראלי עם אחד ה"אסים" – אסי כהן, אסי דיין או אסי לוי (בין אם הם לפני או מאחורי המצלמה).