מי הצלם הכי גדול בעולם? טוב, זו שאלה מגוחכת מכמה סיבות.
סיבה ראשונה – אי אפשר למדוד דבר כמו 'יכולת צילום', וגם אם היינו יכולים למדוד את זה כל כך הרבה תלוי בגורמים נוספים – הבמאי, התקציב, הסט, השחקנים, הלו"ז…
סיבה שניה – הצלם הכי גדול בעולם הוא, בבירור, עמנואל לובצקי. האיש שכל שוט שלו נע בין 'וואו איזה יופי' ל'איך בדיוק הוא עשה את זה' ל-'האיש בבירור עשה עסקה עם השטן'.
ולכן בפודקאסט הזה נעסוק, כרונולוגית, בכמה מהיצירות היותר חשובות בקריירה שלו ונראה איך צלם מקסיקני נהפך לשם הכי גדול מאחורי העדשה.
פרק 13: אמסטרדם
הסרט הזה הוא הסרט האחרון במיני סדרה הנוכחית, הסרט האחרון של מי שנחשב לגדול צלמי הקולנוע של ימינו. והוא גם סרט… שלא בהכרח ישכנע אתכם שהצלם הדגול של דורו ביים. מצד שני, הסרט הזה הוא כל כך יותר מידי מכל דבר: יותר מידי כוכבים, יותר מידי עלילה, יותר מידי רעיונות, יותר מידי בדיחות (?!?), יותר מידי בחירות תמוהות…. שכנראה שאף אחד לא באמת יודע מה הוא עשה שם. או שבעצם כולם ידעו והבדיחה היא עלינו.
פרק 12: האיש שנולד מחדש
"האיש שנולד מחדש" חטף הרבה ביקורת כשהוא יצא, וגם תשבחות. ליאונרדו דיקפריו הפך לבדיחה עקב כל הסיפורים שלו על הסט שנראו כתחינה לקבל אוסקר, עמנואל לובצקי הפך למלך כל העולם כשזכה בשלושה אוסקרים בשלוש שנים, ואיניריטו מיקם את עצמו כאחד הבמאים האהודים במאה החדשה – וגם אחד הטרחנים שבהם.
אז מה אפשר לגלות על הסרט 8 שנים לאחר הסרט הגדול האחרון של לובצקי לאיזה 7 שנים? תום ויהונתן יצאו לגלות.
בפרק הבא: הוי אמסטרדם.
פרק 11: הימים האחרונים במדבר
בטח, כשאני רוצה לצאת לבד לטיול ארוך במדבר ההורים שלי מסבירים שזה יכול להיות מסוכן ושצריך לקחת הרבה דברים וציוד עזרה עצמית. אבל כשישו רוצה פשוט ללכת ההורים שלו נותנים לו. אני אומר לכם – מי צריך קשרים כשיש נפוטיזם!
בשבוע הבא: שוב פעם איניריטו, הפעם באמת.
פרק 10: בירדמן
בשבוע הבא: שוב איניריטו?!
פרק 9: כוח משיכה
האם "כוח משיכה" מחזיק מעמד גם כשהוא לא על מסך גדול? האם הסרט הוא יותר למי ששונא את סנדרה בולוק או יותר למי שאוהב אותה? ומה צריך לעשות כדי שהוליווד תעשה שוב סרטים בתקציבי עתק שהם באורך של שעה וחצי?
בשבוע הבא: זה ציפור? זה מטוס? זה ציפור-איש! או…
פרק 8: עץ החיים
הפרק הזה הוא על עץ החיים [דינוזאור]. יש בו תהיות על מקומונו ביקום [ודינוזאורים]. וגם שאלות על כוונת היוצר מול מה שהקהל רואה [הקהל רואה דינוזאורים]. וגם מדברים קצת על דינוזאורים [בעצם, יש מעט מאוד דינוזאורים בסרט].
תום ויהונתן חוזרים ל"עץ החיים" ושואלים מה משמעות הקיום, מה משמעות הסרט הזה, וכמה זה יותר מדי יפה.
בשבוע הבא: מרחפים לבד בלי עזרה ועם מעט ידע בחלל? קלללללללל
בשבוע הבא: כי הצלם… עץ החיים… כמו העץ… הוא מצלם את ג'סיקה צ'סטייין מרחפת…
פרק 6: הילדים של מחר
"הילדים של מחר" הוא זה שגרם לרוב מבקרי הקולנוע לעצור ולהגיד "רגע, מי זה". שוט אחד ורציף – שרחוק מלהיות הפסגה של לובצקי מבחינת איכות הצילום שלו – משכה את תשומת הלב (כהרגלם של שוטים רציפים) ואמנם אנחנו עדיין רגע לפני שלובצקי יהפוך לצלם סופרסטאר, אבל "הילדים של מחר" הוא הרגע שבו הסינגל שלו מושמע בכל תחנות הרדיו.
אז שוב אנו צוללים בפודקאסט לעומק הסרט, מנסים לנתח מה לובצקי עשה פה וגם מתייחסים, כמו תמיד, לסרט שמסביבו.
בשבוע הבא: לובצקי + האחים כהן = ?
פרק 5: סדרה של צרות
כמעט קשה לדמיין את זה – בעידן שבו כל עיבוד ספר של פנטזיה מתוכנן מראש כזיכיון עם סדרות ספינ-אוף וספרים שנחצים לשני לחלקים, אי אז ב-2004 לקחו מי שלקחו שלושה ספרים שלמים בסדרת "סדרה של צרות" והפכו אותם לסרט אחד. מפיקי "ההוביט", כידוע, לאחר מכן יעשו את הטריק ההפוך, ומאז גם זכינו לעיבוד טלוויזיוני אבל נחמד להיזכר בתקופה שבה גם לחמדנות ההוליוודית היה גבול, או לכל הפחות בושה.
אז איך נראה אחד מהפרויקטים האחרונים של לובצקי לפני שהפך לסופר סטאר? ומה קרה לבארי זוננפלד?
בשבוע הבא: הוואן שוט ששם את קוארון על המפה
פרק 4: ואת אמא שלך גם (עם פבלו אוטין)
"ואת אמא שלך גם" הוא עוד לא השלב שבו לובצקי הפך ללובצקי, אבל הוא הסרט שבו הוא וקוארון ניסחו לעצמם איך הם היו רוצים שאותו לובצקי יראה – סרט שבו השוליים לא פעם יותר חשובים ממה שקורה במרכז הפריים, שקל לפספס בלי ההקשר הנכון, ואז קל לפספס שההקשר הנכון הוא לא העיקר כאן בעצם. לכבוד המאורע, ההקשרים הנכונים וההעמקה – צירפנו את פבלו אוטין שיחכים ויסביר כל מה שצריך לדעת על היצירה הזאת, ולמה היא לא סתם "אמריקן פאי" אבל במקסיקו.
בפרק הבא: סדרה של דברים פחות מחיוביים
פרק 3: סליפי הולו
התקדמנו עוד שלוש שנים ואנחנו במפגש הפסגה של טים ברטון ולובצקי – מפגש שיסתיים בעוד מועמדות לאוסקר עבור העז האהובה על כולנו, ובצילום גותי יפהפה עבור העיניים שלנו.
למה הסרט הזה קצת נשכח בפילמוגרפיה של ברטון, והאם מדובר למרות הכל באחד הסרטים הכי יפים שלובצקי צילם?
כל התשובות (ועוד מלא קשקושים, בנוהל) – בפרק שלפניכם. שימו לב – שמעכשיו אנחנו גם ביוטיוב, בחסות ערוץ היוטיוב שלנו.
בשבוע הבא: זה לא מה שאמא שלך אמרה לי אתמול בלילה.
פרק 2: כלוב הציפורים
השנה היא 1996, ולובצקי עדיין רחוק בחמש שנים לכל הפחות מהסגנון הייחודי שלו. ועדיין אפשר למצוא ניצנים של לובצקי-ות גם בקומדיה בה רובין וויליאמס ונייתן ליין מגלמים זוג הורים שמתבקשים "לחזור לארון" בשביל לרצות את הורי ארוסתו של ילדם. למשל, וואן שוט שמתחיל הרחק מהים ומסתיים בתוך המועדון במופע דראג.
אז האם סרט שכזה התיישן היטב? והאם לובצקי יודע לצלם מצחיק? כל זאת ועוד בפרק השני ב"צ'יבו!".
בשבוע הבא: המועמדות השנייה של לובצקי באוסקר, בחסות ט. ברטון.
פרק 1: מציאות נושכת
על איזה במאי אתם חושבים כשאתם חושבים על עמנואל לובצקי? נכון, התשובה שכולנו ענינו היא "בן סטילר".
כלומר, אחרי הכל, מדובר במי שהיה אחראי לסרט הגדול הראשון של לובצקי בהוליווד (לטובת ההסכת דילגנו על כמה וכמה מהפרויקטים הראשונים והפחות מוכרים של לובצקי, עמכם הסליחה) ובמי שייתן לו את אחד מהאתגרים הכי קשים של לובצקי לאורך הקריירה שלו: לעשות כאילו הוא מצלם מעפן.
אז האם עוד ב-94 היה ניתן לראות את הניצנים שיהפכו את לובצקי לרוקסטאר של עולם הצילום? וכמה התיישן אותו סרט הו-כה-שנות-התשעים שהוא "מציאות נושכת"?
בשבוע הבא: רובין וויליאמס, נייתן ליין, ווואן שוט אחד לרפואה.
יש באג בקישור להסכת.
(ל"ת)
תודה, תוקן
(ל"ת)
אחלה רעיון, רק חבל לי עליכם שתיאלצו לצפות בלפגוש את ג'ו בלאק.
(ל"ת)
ואת טרילוגיית הריקודים של מאליק
(ל"ת)
מהי טרילוגיית הריקודים של מאליק?
(ל"ת)
סטפ אפ 2, ברייקדאנס - שוברים את הרשת, ומג'יק מייק: ריקוד אחרון
(ל"ת)
"אל הפלא", "אביר הגביעים", "שיר לשיר"
רואה שבגדול רק פטריק וויאלמס קרא לטרילוגיה הזאת The Twirling Trilogy, במקום אחר ראיתי שגם קראו לה "Weightless Trilogy".
הכוונה לטרילוגיה שבא מאליק הלך עד הסוף עם הסגנון שלו, סרטים עם מעט מאוד עלילה אפילו לעומת "עץ החיים" שהמאפיין העיקרי שלהם הוא צילום של השחקנים מסתובבים בריקוד. הוא זנח את זה ב"חיים נסתרים" האחרון.
(אני בגדול אוהב את הטרילוגיה הזאת, אבל לא חושב שמישהו שלא מאוהב במאליק מראש יצליח לראות יותר מ-20 דקות מהם, וגם מי שכן יכול להתקשות ובצדק)
מעניין,תודה
אני אוהב מאוד את "אל הפלא".עשית לי חשק לראות את שני האחרים.
כמו שאפשר לראות, אנחנו מדלגים מעט
ולא נפגוש את ג'ו בלאק (אבל כן את מאליק. אך רק פעם אחת)
סליפי הולו הוא הסרט השני הכי טוב של ברטון אחרי המספריים של אדוארד.
טייק unhinged לסיפור המקורי של אירווינג ובימוי נהדר של ברטון.
אבל האם תדברו על "חתול תעלול" גרסאת מייק מאיירס?
זו השאלה האמיתית.
היינו מאוד קרובים לזה
אבל אז החלטנו ששני סרטי ילדים אחד-אחרי-השני זה לאו דווקא נחוץ, והחלטנו על האחד היותר טוב.
חתול תעלול זה סרט ילדים? ממתי?
זה סרט אימה לכל דבר.
כמבוגר ראיתי אותו וזה היה לי קשה מאוד לצפייה.
אני מרחם על ילדים שראו את הסרט הזה ואחר כך התעוררו באמצע הלילה שטופי זיעה מסיוט נורא בו מייק מאיירס בתחפושת החתול רודף אחריהם עם סכין ביד וצועק ״oh yeh” תוך נפנוף אחוז טירוף בסכין שבידו.
(וכן, אני יודע שבסרט החתול לא החזיק סכין ביד, אבל הוא היה כל כך קריפי ומשדר ווייב של רוצח סדרתי שזה היה נראה שהוא ממש היה קרוב לשם)
בגלל זה בונג ג'ון הו לקח את הסצנה לקראת הסוף
שהאמא נמצאת שני מטר מהבית, והילדים והחתול מנקים אותו בשיא הזריזות כדי שהיא לא תדע מה הם עוללו בו כשהיא לא הייתה – והעתיק אותה ישר לתוך הסרט "פרזיטים".
וואלה, לא חשבתי על זה ככה
חלק מהקטעים ב-"פרזיטים" בהחלט ראויים לכינוי "דוקטור סוס מהגהינום".
פרק 4 דקה 29:40 וההומור הזה נשאר איתנו עד היום
רק תסתכל על כל סצנה של ג'ק והזאב במשאלה האחרונה ועל כל לא רעים בכלל. אני דווקא מחובבי ההומור הזה אבל מאז רייצל בלום הוא נהפך להיות ממש מוגזם, לפחות רייצל מנסה לחנך את הקהל, מה היתרון של ההגזמה הזאת בלי זה?
פרק 5 במקום 4
טעות שלי
הוא כבר הרבה פחות סופרסטאר מאיך שהוא מוצג בתמלילים. מישהו דיבר בכלל על עבודת הצילום שלי שנה שעברה בסרט אמסטרדם?
(ל"ת)
הוא פחות סופרסטאר בגלל שהוא פחות עובד
נגיע גם לאמסטרדם
וואלה, הצילום באמסטרדם היה מאד מוקפד ופשוט מעולה מכל בחינה.
לא וירטואוזי אבל מוכר את הסיפור והאווירה.
אני רק פה לשבח את הפרק על ״ואת אמא שלך גם״
עוד לא הקשבתי לפרק החדש (הילדים של מחר), ואני נהנת מכל העונה אבל אני רוצה לציין גם באתר את התרומה של פבלו לפרק, אפשר לומר שהיה דידקטי אבל למדתי לא מעט והיה ממש מענין להקשיב וללמוד :)
אכן, פרק מעולה ופבלו היה אורח מצוין
ובאופן כללי זו הזדמנות טובה לציין שאני מאוד נהנה מהסדרה הזאת עד לרמה של ללכת לצפות בסרטים שלא כל כך מעניינים אותי רק בשביל להקשיב לפרק. לובצקי מרגיש כמו 'תירוץ מסגרת' כזה ולא ממש מתעסקים בו אבל זה גם בסדר גמור כי כיף להקשיב לכם מדברים על סרטים.
אני לא נגד הפרשנות הזאת
אבל אני לא בטוח שהיא גואלת את הסרט בעיניי.
כלומר, הרי הבעיה של הסרט היא לא חוסר ההתחייבות שלו והחמקמקות של העלילה – זה דווקא בסדר. אלא הסגנון הלחשני שעורך את עצמו למוות. את אותה עלילה – סרט על בריאת היקום דרך משל על משפחה בשנות החמישים באמריקה, היה אפשר לעשות בצורה הרבה יותר.. אממ.. לא מאליקית.
אז כן, הסרט הוא לא קשקוש חסר פשר – אבל הוא עדיין מסוגנן באופן שכאילו מוסיף לעצמו גינונים שהופכים אותו לעמוק יותר גם אם לא היה פשר לקשקוש.
וצולם באושוויה שבארגנטינה (העיר הדרומית בעולם אשר קרובה לאנטרטיקה)
יעד שכל ישראלי בטיול הגדול בדרום אמריקה עבר בו
לפי מה שזכור לי בימים אחרונים במדבר בהתחלה יש סצנה שבו "השטן" קורא לגיבור ישוע (לא ג'יזוס אגב אלה קורא לו ממש Yeshoa) ואומר לו שכך הרי אמו קראה לי.
עשיתי בינג' תוך כדי העבודה ושמעתי את ארבעת הפרקים האחרונים ברצף וסתם כמה הערות שאני זוכר שהיו לי:
– ההסכתים האלה ממש כיפיים! היום עבודה היה ממש כיפי ועבר ממש מהר בזכותכם. מחר אתחיל לשמוע את כל שאר הפודקסטים של עין הדג שפספסתי.
– הסרט עם הלונג שוט הכי ארוך בהיסטוריה, נכון לעכשיו, הוא הסרט הגרמני 'ויקטוריה' (138 דקות) ומיד אחריו 'תיבה רוסית' (96 דק').
– השם הפרטי הכי פופלארי הוא אכן מוחמד (מקום שני 'מריה' ושלישי 'נושי' (הא?)). 'דייויד' נמצא במקום העשירי.
– לא בטוח אם זה נכון להגיד ש-'בארדו' נקטל ביקורתית. בהקרנת בכורה שלו בונציה הרושם הכללי היה מאוכזב, זה כן. הביקורות הסכימו ש-'יש בסרט דברים מדהימים רק שהוא ארוך הרבה יותר מדי' ולכן בגרסה ששוחררה מאוחר יותר איניאריטו קיצץ חצי שעה מהסרט מה שדי הופך את היחס שהוא קיבל בונציה לקצת פחות רלוונטי. ויש מקומות שהסרט מצא בהן לעצמו קהל שמאוד אוהב אותו (הדירוג שלו בלטרבוקסד סבבה לגמרי. גם פה באתר הוא בעיקר קיבל תגובות חיוביות) והוא היה בין הפיינאליסטים לאוסקר הסרט הזר. בהחלט יש לו שונאים אבל הרגשתי שאוהבים אותו יותר מאשר קוטלים.
– גם בשוטים שהם 100% cgi עדיין מדובר בצילום של לובצקי. אז נכון שהוא לא מחזיק פיזית את המצלמה ומסתובב סביב סנדרה בולוק, אז מה? גם בשוטים בלוקיישן זה עדיין לא לובצקי שמחזיק פיזית את המצלמה אלא אחד הצלמים שלו. הוא עדיין זה שמקבל קרדיט על השוט. כי גם שוט cgi צריך צלם שיביים את הצילום שלו. שיגדיר בשביל האנימטורים את זוויות הצילום ואת תנועת המצלמה ואת מקור האור ואת חוזק האור וכו' וכ'ו. וזה בעיניי 90% (אם לא יותר) מעבודתו כצלם. לא הביצוע הפיזי. לכן קצת מעצבן אותי שבמאי צילום בסרטי אנימציה לא מקבלים יחס/שבחים/אוסקרים.
– 'ימים אחרונים במדבר' זה סרט שאני מתלבט כבר כמה שנים אם לראות והפרק עליו ממש עשה לי חשק.
– 'אמסטרדם' זה סרט שהחלטתי עם עצמי שאני לא רוצה לראות אבל עכשיו שבחרתם לדבר עליו בפרק הבא אני מתלבט מחדש. אוף.