אני לא זוכר מתי זה נאמר ואיפה, אבל ישנו סנטימנט (או לכל הפחות היה אחד כזה כשגדלתי) בקרב בנים מסוימים ש"חמוד" זאת המחמאה הכי גרועה שגבר יכול לקבל. מחמאה שמקבעת אותך כמישהו שהוא לא אטרקטיבי, לא המוביל, לא הכי טוב במשהו – אלא מישהו חמוד כזה, שעושה שטויות, וכיף לבלות איתו זמן, אבל ברגע האמת כשתצטרכי לבחור את בחיר ליבך, תלכי על מישהו מסוכן יותר, או חכם יותר, או מעניין יותר. אני לא יודע אם אני מסכים עם האמירה הזאת – יש לדעתי ערך רב לאנשים חמודים, אבל אין ספק שב"שהאזאם!" ממש לא מסכימים איתה, ואף להיפך – בטוחים ש"חמוד" זאת המחמאה הכי גדולה שיכולה להיות, ומסתערים על התואר הזה בזמן ש"אקוומן" מחפש להיות לוהט, סרטי באטמן אפלים, וסרטי "וונדר וומן" אפיים.
זה עבד מאוד טוב בסרט הקודם, שעיקרו היה ילד שהפך לפתע לגיבור על, אבל יוצרי ההמשך ידעו שהם לא יכולים לרכב על השטיק הזה פעם שנייה, אז הפעם הם ניסו לפתח עלילה אחרת ולהשאיר את עניין החמוד כאווירה כללית ששורה על הסרט. משהו קצת ילדותי, קצת תמים וקצת חמוד שמונע ממישהו, כנראה, להתייחס לסרט כסרט הכי טוב של 2023 במקצה כלשהו, אבל לעזאזל אם לא כיף לבלות איתו בקולנוע.
כל עניין ה"חמוד" הוא הישג מרשים, אגב, כאשר יש מצב שמספר ההרוגים בסרט הזה מתעלה לרגעים על סרטי די.סי אחרים. רק בסצנת הפתיחה שמציגה את האנטגוניסטיות שלנו – שתי בנותיו של אטלס (הלן מירן ולוסי לו, שתיהן עם מעט מדי לעשות בסך הכל) זורעות הרס ברחבי מוזיאון וכשזה לא מספיק, פשוט הופכות את כל הקהל לאבן – מצב שממנו אף אחד מהאנשים האלה לא חוזר. הסרט חותך משם לבדיחה על רגשי הנחיתות של שהאזאם, אבל לעזאזל – כמעט בכל רגע שבו יש אקשן על המסך, מישהו מת בצורה נוראית שנייה מחוץ לפריים. וזה לא בטעות – במאי הסרט הורג את עצמו בהופעת אורח קטנה מתישהו בקרב האפי בסיום. כאמור, זה מרשים שאפשר לשפוך כמויות של דם ועדיין להיחשב ל"חמוד".
בכל מקרה, אחרי שמציגים לנו את שתי הנבליות שבאות לעשות משהו לא טוב לכדור הארץ כי אנחנו בסרט גיבורי על, אנחנו חותכים לבילי בטסון, שמבלה את רוב זמנו בגרסת גיבור העל שלו כי כנראה שהחוזה של זאכרי לוי דרש יותר זמן מסך או משהו. הוא מנסה להיות המנהיג של אחיו החורגים/חבורת גיבורי העל שלו, בהצלחה מעטה. כך למשל פרדי פרימן (רוב הזמן בגרסת הילד שלו, כנראה שהסוכנים של ג'ק דילן גרייזר יותר טובים מאלה של אדם ברודי) רוצה בכלל לצאת להרפתקאות לבד, מרי מנסה להתקבל לאוניברסיטה ולא כל כך אכפת לה מכל עניין גיבורי העל הזה, וזהו די נגמר לנו הזמן לאפיוני שאר האחים, מצטער.
העלילות כמובן מתחברות – חוסר הביטחון של בילי, ביטחון היתר של פרדי ושתי האחיות עם התוכנית הספק זדונית שלהן. קשה להגיד שזה נתפר בצורה מושלמת – בניגוד לפעם שעברה שם הסערות הרגשיות של הילדים התאימו את עצמן לסערות החיצוניות, הפעם נראה שהסרט עובד בעיקר כשדברים מתרחשים, ולא כשהדמויות מדברות. ואם לדייק – הסרט עובד כשדברים קומיים קורים. ולמרבה המזל – יש לא מעט כאלה.
בין אם זאת פרסומת שיצאה משליטה לסקיטלס (מקווה שכל השחקנים קיבלו אספקה של החרא הזה לכל החיים שלהם), מכתב שיצא משליטה שמקריאה הלן מירן, או ניסיון להציל גשר שיוצא משליטה – הסרט בשיאו כשהגיבורים שלנו נמצאים צעד אחד לפני הצלחה ומאחורי האנשים האחרים שמסביבם. יש משהו מחמם לב למראה גיבור על שמתהלך כמו מפסידן שכזה. לא הספיידרמן של מארוול שכולם שונאים משום מה, אלא סתם מישהו שכולם נהנים לצחוק עליו כי הוא כל כך שלומיאלי.
בגזרת המשחק קשה להגיד שמישהו כאן נותן את הופעת חייו. זאכרי לוי עדיין חמוד מאוד, אבל בעוד שבסרט הראשון היה אלמנט "ביג" שהפך את ההופעה שלו למשהו קומי משובח, הפעם הפער בין ילד כמעט בן 18 למבוגר הוא פחות קיצוני, ולכן גם פחות מוצלח. הוא עדיין עושה עבודה טובה מאוד, כן? אבל אם יצאתי מהסרט הקודם בתשבחות ובחרתי בו כאחת מהופעות השנה, הפעם אני לא חושב שזו סכנה. היחיד שמתבלט לטובה, בטח ביחס לסרט הקודם, זה דג'יימון הונסו שנראה כמו השחקן היחיד שהוסיפו לו תפקיד במקום לקחת ממנו, והוא עושה אותו פשוט נהדר.
תוסיפו לזה סצנות אקשן לא מקוריות אבל כאלה שלחלוטין עובדות – תמיד מבינים מה קורה, למה, ומספיק דברים משעשעים קורים במהלכן – וקיבלתם אחלה שעתיים בקולנוע וסרט שמצדיק (בהנחה שאתם אוהבים את הסוגה) יציאה. זה אף פעם לא מתעלה מעל דרגת "חמוד", ואפילו לא לחלוטין עומד בסף שהציב הסרט הראשון אבל "שהאזאם! 2" מראה שלא צריך לזלזל ב"חמוד". בזמן שמארוול מנסים לפמפם איך כל סרט הוא האירוע הקולנועי הגדול הבא, "שהאזאם!" מסתפק בלהעביר לכם את הזמן עם חיוך על הפנים.
שתי סצנות אחרי הקרדיטים. שתיהן רומזות לעתיד לבוא, למרות שלכו תדעו מה זה אומר במצב שבו די.סי נמצאת כרגע.
מבאס שהקונצנזוס בביקורות הוא שמדובר בסרט פחות טוב מהראשון.
הסרט הראשון היה סרט כריסמס פילגוד לכל המשפחה והיה מאד מרענן בנוף – של דיסי ושל מארוול. הפעם הפער מול מארוול הצטמצם לפי מה שנראה, ואני לא בטוח שאני אטריח את עצמי ביציאה לקולנוע.
זה פשוט אחלה של סרט
הוא, כמו שיהונתן כתב, פשוט כיף. והוא משקיע בכיף שלו. הוא מאד מצחיק, הוא עם אקשן טוב, ופה ושם מוצא את עצמו גם ברגעים דרמטיים.
אם ההשוואה היא בנוגע לראשון, אני חושב שמהחדש נהניתי יותר – משהו פה יותר תפור ומהודק, וגם ההומור פה לטעמי דרגה אחת מעלה. באמת, צחקתי המון בסרט הזה. לראשון כן היה אימפקט רגשי גדול יותר, אבל בשקלול מה שאני מחפש בסרטי גיבורי על בדרך כלל אז יצאתי מהקולנוע עם חיוך גדול יותר הפעם.
בקיצור, לכו לראות. סרט קומיקס כהלכתו. לא אתפלא אם קווין פייגי יבקש כעת מדייוויד סנדברג לבוא אליו לעשות מארוול כמו שצריך אחרי כל הגמגומים האחרונים.
"לוי עדיין חמוד מאוד"?
הפרצוף שלו הוא שיקול כבד נגד צפייה בסרט, וזה היה נכון עוד לפני שהפרצוף הזה פתח את הפה.
למה?
מה הבעיה איתו?
קונג פו
פתאום שמתי לב שלבמאי של הסרט הזה קוראים דויד סנדברג, ונזכרתי שראיתי פעם סרט קצר שלו שנקרא Kung Fury (שידוע גם כסרט שבו היטלר עושה קונג פו. הנה הסרט במלואו מיו-טיוב). ימד"ב מתעקש שזה לא אותו אדם, אלא שני במאים שונים עם אותו שם, אבל המילה Fury מופיעה גם בשם הסרט הזה…
זה גם למה הביאו את באטפלק לאקווהמן 2.
פלוס, פאנקו ספיילרו עוד הופעת אורח בפלאש (אפשר לגגל).
ממה שהבנתי על בלאק אדם, יש קצת הבדל בין השניים
(ל"ת)
אני מסכים לכך, וזאת בעקבות הפרק האחרון של פיקארד.
(ל"ת)
שתי תהיות בעקבות הצפייה:
אחת מהסצינות בסרט מתרחשת לצלילי Holding Out for a Hero של בוני רייט מ-1984, מה שמעלה את השאלה – לאור העובדה שסופרמן הופיע ביקום של DC רק לפני איזה עשור, מיהו אותו סופרמן שרייט שרה עליו It's gonna take a Superman to sweep me off my feet?
בסרט הקודם את גרסת הסופר-הירו של מארי שיחקה מישל בורת', והפעם גרייס קרי פשוט משחקת את הדמות כל הזמן. למה, בעצם? האם האלמנט של ההתבגרות בקסם כבר לא עובד ברגע שעברתם את גיל 18? ואם זה המצב, האם זה אומר שבשהאזאם 3 (אם אי פעם יהיה) שהאזאם יהיה אשר איינג'ל? כי יש לי כמה השגות.
holding out for a hero
זה סתם a סופרמן, תמיד אפשר לטעון שהשם לקוח מהשיר.
כוחו של נבל
חשבתי למה שאהזאם השני עובד פחות טוב מהראשון, ונדמה לי שהסיבה המרכזית היא הנבל. בראשון היה ניגוד יפה בין היחס של הנבל למשפחה שלו (בעיקר כי זה היה יחס מוצדק) לבין היחס של הגיבור למשפחה שלו – כאשר שניהם גם עברו תהליך בנושא לאורך הסרט. זו הייתה סימטריה שנתנה משקל לעלילה אפילו כשהיא לא הייתה הגיונית או היו בה קפיצות. בהתחלה של הסרט הדגש על הנבל כל-כך חזק שזה היה אפילו אמיץ ומקורי, למרות שהם כמובן נסוגו מזה בהמשך.
בסרט השני לגיבור יש אמנם דילמה, גם אם פחות משכנעת, אבל לנבל – אין; זאת אומרת, יש, אבל לא באמת ובלי פיתוח ממשי. זה כמובן גם עוזר שמארק סטרונג בא לעבוד, והלן מירן ולוסי ליו – לא.
סטרונג היה דוקטור סיוואנה מושלם,
ובאמת ממש אהבתי שהסרט הראשון נפתח עם סצינה מנקודת מבט של הנבל. גם בשאנג צ׳י עשו את הקטע הזה וזה מאד מרענן.
זה היה רע, נפילה חופשית לעומת הראשון.
הסרט הראשון שם במרכז את הדינמיקה בין הילדים ועם ההורים המאמצים. זה היה סרט כריסמס פיל גודי חמוד.
בסרט הזה זה בקושי קיים. זכארי לוי כנראה שתה מהטקילה של דה רוק כי הוא כמעט ולא נותן במה לשחקן של בילי, ואין לזה שום הצדקה. ובכלל את רוב הסרט הדמויות מבלות באווטארים שלהם, והדינמיקה המשפחתית התפיידה כמעט לחלוטין. פה גם נכנס הקרינג׳ של בילי דלוק על וונדר וומן ומדבר עליה בלי הפסקה. אם זה טינייג׳ר שמעריץ ודלוק על דמות מפורסמת אז אוקיי, אבל מהפה של לוי זה יוצא קרינג׳ טהור.
חוץ מזה היה יותר מדי דגש על הבנות של אטלס. האם הן מעניינות? אפילו לא קצת.
כל הסרט מפוצץ בקטעי אקשן בינוניים ואפקטים גרועים שבאים על חשבון הדמויות.
והשחקן של פרדי סוחב על הכפתיים המסכנות שלו את כל הסרט…
וכן, הגענו לשלב שסרטים של דיסי ומארוול די דומים אחד לשני, חוץ מסרטי ה״מחוץ ליקום״ של דיסי.
חמוד ועלוב
חמוד בזכות פרדי והמעט שנשאר מהמשפחה.
עלוב כי זה מעט מאוד בהשוואה לסרט הראשון.
שמעתי שבילי מופיע בעיקר בצורת שאזאם, לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך!
זאקרי לוי יצא ממש שתלטן, ובצורה בוטה, כמו הפרסומות לסוכריות.
לא טוב
לא רק בגלל הבעיות הקוסמטיות והתסריטאיות, אבל הן בהחלט לא עוזרות. הרבה מהשוטים נראו מאוד מזוייפים, שום דבר לא היה מעוצב או מבויים בצורה מעניינת, והתסריט מלא בקטעים שנמרחים או מלאים באקספוזיציה שממשיכה להגיע גם בנקודת החצי. ושלא נתחיל לדבר על הבזבוז המוחלט של יצורים מיתולוגיים.
לא, הבעיה היא של"שהאזאם! 2" אין לב רגשי. יותר נכון, יש לו אחד, אבל משום מה הסרט פועל נגדו. הפחד של בילי בטסון הצעיר מכך שהמשפחה האומנת שלו לא תרצה בו יותר כשיגיע לגיל 18 והפחד של בילי בתור הגיבור שהאזאם מכך שכל אחד במשפחת-העל שלו הולך לדרכו במקום להישאר מאוחדים מרגישים קשורים על הנייר אבל בסרט נראים כמו שני קונפליקטים שונים שעל אחד מהם היה אפשר לוותר.
האחד הזה הוא כנראה זה של משפחת-העל, שלא מקבלת ממש אפיון. אנחנו גם לא לגמרי יודעים מה השאיפות שלהם בנפרד, זה רק נרמז או מתרחש אוף-סקרין.
הפחד של בילי הצעיר הרבה יותר ברור ואפקטיבי, והיה עובד הרבה יותר טוב אם השחקן שמגלם אותו, אשר אנג'ל – שאחראי לרגע הטוב ביותר בסרט בפער ניכר – היה מקבל יותר משתי סצינות וחצי. אבל רוב הסרט בילי בגרסת… זכארי לוי.
הסרט הראשון עסק ב-wish fulfillment של ילדים שמקבלים הזדמנות להיות לא סתם מבוגרים אלא כאלה עם כוחות-על, ומגלים שעם כוח שהופך אותך לגדול באה אחריות גדולה. אז ההתנהגות המתלהבת, המטופשת והנאיבית של לוי עברה טוב כי הוא ילד בגוף של מבוגר.
בסרט הזה בילי של אנג'ל התבגר אבל בילי של לוי נשאר כפי שהיה. בתחילת הסרט נאמר לו שיש לו תסמונת המתחזה, אבל כשהוא מתעמת עם הנבליות של הסרט עדיין יש לו את אותה נאיביות ואותם וואן-ליינרים ואותו מבט זחוח. רק שהפעם זה פחות אמין ויותר מעצבן. וכאמור, הוא הרבה פחות מוצלח מאנג'ל בלהביע את דאגת "המשפחה שלי לא רוצה אותי".
כמו עם הסרט קודם, הרגשתי שיש פה סרט קצר מוצלח שנופח לסרט באורך מלא ולא יודע מה לעשות עם כל הזמן העודף. בתוך "שהאזאם! 2" יש סרט קצר טוב על הפחד מהתבגרות של מישהו שמבחוץ הוא גיבור-על כל-יכול ומתחת לזה הוא נער מפוחד. אבל מסביב לסרט הקצר הזה יש עוד שעה וחצי של אפקטים גרועים וסצינות משעממות. לפחות השחקנים הצעירים מוצלחים.
נ.ב.ב. ממליץ מאוד לצפות בערוץ היוטיוב של במאי הסרט, דיוויד פ. סנדברג. יש שם גם סרטים קצרים מוצלחים וגם מבט על תהליך העבודה שלו ועל איך זה להיות במאי אינטרובט בקומיק-קון ועוד דברים הרבה יותר טובים מסרטי "שהאזאם!".
ילדותי בצורה מעצבנת
אהבתי את הסרט הראשון הוא הזכיר לי סרטי אוריג'ין של מארוול מהפייסים הראשונים והתמה שלו שלו נבנתה בצורה טובה במהלך הסרט ונתנה מסגרת לכל הסיפור . הסרט השני לעומת זאת הזכיר את סרטי מארוול העכשווים , הוא ילדותי וטיפשי ברמה שקשה לראות אותו. הוא כמו תור אהבה ורעם בצורך שלו לספר בדיחות כל שני שניות ולחתוך קטעי דרמה עם בדיחה (למרות שכן אהבת את ההומור בתור אהבה ורעם לעומת הסרט הזה)
בכלל נראה לי שסרטי גיבורי על מכוונים לקהל יותר צעיר בשנים האחרונות. נמאס לי לראות את גיבורי העל הילדותיים האלה , אני אוהב לראות את זאכרי לוי בסרטים אבל כאן הגזימו עם מידת השטותניקיות שלו .
נדמה לי שקיימת קורלציה בין כמה הגיבור חסון לבין הילדותיות שלו. ככל שהשחקן מבלה יותר זמן בחדר כושר ככה הדמות שלו הופכת לדמות יותר ילדותית. איך השחקנים לא מקבלים קרינג' מלראות את עצמם בקולנוע מתנהגים כמו ילדים בני חמש (אני יודע שהם מקבלים מלא כסף ועדיין ). מה קרה לגברים בסרטי אקשן קומיים ? לא כולם חייבים להיות ראיין רינולדס . יש דוגמאות טובות כמו ברנדן פריז'ר במומיה או אינדיאנה ג'ונס לאיך לעשות גיבור אקשן מבדר אבל לא ילדותי בצורה מטומטמת. כזה שהקהל יכול להתחבר אליו.
אני אשמח לעוד סרטים כמו באטמן שמתייחס לדמויות לעלילה ולקהל שלו בצורה בוגרת.