בנובמבר פורסמה רשימת סייט אנד סאונד ל"סרטים הגדולים ביותר" (Greatest היה התואר שהשתמשו בו באנגלית) שמתפרסמת פעם בעשור. כזכור, זהות המנצח ("ז'אן דילמן") הייתה כזאת שהרימה כמה גבות או אפילו יותר מזה. בתגובה, מגזין וראייטי עשה סקר משל עצמו והכריז על "פסיכו" כסרט הכי טוב, ועכשיו תורנו להראות למבקרים האלה איך לעשות רשימה וליצור את רשימת הסרטים הגדולים ביותר של עין הדג.
מה אנחנו מנסים להשיג ברשימה הזאת? יודע כל מי שבחן לעומק רשימות: רשימות אומרות בעיקר דברים על מי שמרכיב אותן, ולא על הסרטים שבפנים, בחוץ, נמוך מדי או גבוה מדי. רשימת "הסרטים הטובים על פי עין הדג בשנת 2023" היא לא ניסיון ליצור קאנון, לריב עם הקאנון הקיים, או לתת חותם רשמי לסרט כלשהו כ"טוב ביותר", אלא בעיקר ליהנות מדיבור על הסרטים האהובים עלינו, ולראות מה ניצור יחד כקהילה.
סבבה, איך מצביעים? פשוט קופצים לסוף הטופס וממלאים אותו בעשרת הסרטים הטובים ביותר על פי דעתכם.
רגע, הכי טובים? או אלה שאני הכי אוהב? או ה-Greatest? לבחירתכם. כן, אלה שלוש הגדרות מאוד שונות ואפשר עוד לסבך עם הגדרות נוספות כמו "שחייבים לראות" וכאלה, אבל אני סומך על זה שתצליחו למצוא עשירייה שתרגישו שלמים איתה בכל הגדרה שהיא.
וממש חייבים עשר? לא. אפשר לשלוח גם חמישייה או תשיעייה. ניסיונות לרמות כמו סקורסזה ולשלוח 11 סרטים, לעומת זאת, לא יתקבלו באותה הבנה.
זה בדירוג כלשהו? משנה מה המקום הראשון ומה השלישי? לא.
מה לגבי סרטים תיעודיים? אפשר להצביע גם להם.
מה לגבי סרטים קצרים? אפשר להצביע גם להם.
אוקיי, שלחתי. נראה לי. רגע, זה נשלח? אם בתום ההצבעה הסרטים שרשמתם נעלמו – זה אומר שהטופס נשלח. אם בכל זאת אתם לא בטוחים, אתם מוזמנים ליצור איתנו קשר ונראה מה המצב.
ישששש!!!
תודה רבה רבה על היוזמה!
ואני אהיה המעצבן לשאול – יש מצב להצביע לטרילוגיות כיחידות? כי יש לי לפחות שתיים בקנה..
מצטרף
לא יודע אם לכתוב את "לפני השקיעה" או פשוט את כל הטרילוגיה יחד
מאוד מקווה שלא
מצד שני יהיה מבאס אם טרילוגיית 'לפני' לא תיכנס בגלל שהקולות יתחלקו בין השלושה (אבל זה כן פייר).
מקפיץ
אני רוצה להצביע לפני שאני מתחרט ועורך את הרשימה מחדש, וצריך לדעת איך להצביע בדיוק
התשובה היא לא
לא תהיינה טרילוגיות ברשימה הסופית, והצבעה לטרילוגיה לא תיחשב כהצבעה לכל הסרטים, וגם לא לאף אחד מהם. מאד מובן שמתקשים להחליט – אלוהים, עד שהחלטתי על "שיבת המלך" – אבל למרות הקושי, בואו לא נתפזר. סרט אחד הוא סרט אחד.
אז אם אפשר
לקחת את הקול שנתתי לשר הטבעות, ולהוסיף אותו לחלק שיקבל הכי הרבה קולות.
אולי כדאי לעשות מתישהו סקר שכזה על הטרילוגיות הטובות ביותר בכל הזמנים
אפשר יהיה לצמצם לשלושה בחירות לכל אחד (אחרי הכל, מדובר על 9 סרטים בסה״כ), במקום 10 שיש פה.
יצאו עד היום כמות מטורפת של טרילוגיות טובות ואכותיות, כך שבהחלט עשויה לצאת בסוף רשימה טובה ומעניינת של הטרילוגיות הטובות ביותר.
בא רק נגיד שבסקר שכזה סביר מאוד שאני אשים את טרילוגיית שודדי הקאריביים, בזמן שבסקר הזה לא שמתי בעשיריה אף סרט מהטרילוגיה. יש טרילוגיות שהכוח שלהם הוא בשלושת הסרטים ביחד, כך שסקר שכזה יכול להניב תוצאות בהחלט מעניינות.
רעיון מעולה, מעניין לראות לאן זה יתפתח
הרשימה שלי, לא לפי סדר מסויים
הסנדק
הטוב הרע והמכוער
אקירה
זמנים מודרניים
מלחמת הכוכבים
בליידר ראנר
ראשומון
מלתעות
ממזרים חסרי כבוד
רשימת שינדלר
עד מתי ניתן להצביע?
אני צריך זמן לחשוב, זה בכל זאת לא פשוט להרכיב רשימה של עשרת הסרטים הטובים ביותר.
לפחות דבר אחד די וודאי מבחינתי: צלילי המוסיקה יהיה ברשימה.
כנראה לפחות שבוע.
(ל"ת)
רשימה בלתי אפשרית
אז החלטתי פשוט ללכת על 10 הסרטים שאני הכי אוהב ושהכי השפיעו עלי בנקודות מסויימות בחיי:
שמש נצחית בראש צלול
קיל ביל
המארח
12 קופים
סטאלקר
ארוחה עירומה
הילדים של מחר
אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור
בחזרה לעתיד
המסע המופלא
שיקולים מסויימים של עזרה לסרטים שאני מניח שיקבלו פחות אהבה
גרמו לכך שהעשירייה ששלחתי לא 100% חופפת לעשירייה האמיתית שלי, אבל זה כבר מאחורי הקלעים. לפני הקלעים (יש מושג כזה בכלל?) זאת הרשימה שלי נכון להיום – חוץ מהראשון, אין כאן באמת סדר מסויים.
שבעה חטאים – הסרט שלי בה"א הידיעה. כל צפייה בו מלמדת אותי מחדש משהו על בימוי וכתיבה, אני נפעם בכל פעם מחדש מכמה חזון מגובש של תסריטאי ובמאי התחברו ביחד כדי ליצור עולם ודמויות כל כך מרתקים. הסיום הכי טוב לסרט כנראה אי פעם, למורגן פרימן ובראד פיט יש כימיה כ"כ טובה שזה עוד ייחשב לנשק בלתי קונבנציונלי, והסרט בו זמנית מצליח להיות הדבר הכי קודר ומדכא בעולם ועדיין איכשהו לתת את המסר הכי אופטימי וחשוב שאני מכיר.
הטוב, הרע והמכוער – על זה אני פחות ארחיב. נראה לי זה היה תום שפירא שלנו שאמר פעם שלהסביר לאנשים למה "הטוב, הרע והמכוער" הוא לכל הפחות סרט טופ 5 של כל הזמנים זה כמו לנסות להסביר להם למה חמצן זה חשוב: מי שלא מאמין בזה, אין טעם בכלל לגשת איתו לדיון.
להרוג את ביל, חלק 1 – הסרט הזה מנסה לעשות רק דבר אחד, וזה להיות מגניב. ולכן דווקא הסרט הכי פחות מתוחכם של טרנטינו (יש שיאמרו, הסרט הכי פחות מתחכם שלו) הוא אולי העבודה הטובה ביותר שלו: הוא מרוכז בדבר אחד בלבד ומשיג אותו בצורה פחות או יותר מושלמת. לצד שבעה חטאים שכבר ציינתי וסרט נוסף בהמשך הרשימה, ייתכן בהחלט שמדובר בעבודה הבימוי-נטו הטובה ביותר אי פעם. ועוד משהו בסרט הזה שהוא הכי טוב אי פעם, לפחות בעיניי? ליטרלי ההופעה הכי טובה של שחקנ/ית בקולנוע. כן כן, מבחינתי ההופעה של אומה תורמן כאן היא מקום ראשון מעל כל הדניאל דיי לואיסים של העולם. תצפו בסצינה בבר הסאקי באוקינאווה אם אתם לא מבינים מאיפה הקרצתי את זה.
רשת שידור – אני שונא את הקלישאה של "הסרט הזה הקדים את זמנו", אבל וואלה… הסרט הזה באמת הקדים את זמנו. זה לא כמו המופע של טרומן שחזה דברים שאומנם לא היה קיימים בזמנו אבל הפכו להיות קיימים שנתיים אחרי שהוא יצא, "רשת שידור" חזה ב-1976 דברים שהפכו לרלוונטיים 30 ו-40 שנה אחר כך. לא ברור לי איך פאדי צ'ייפסקי הצליח להסתכל מעבר להרים שתכלס הוא אפילו לא ידע על קיומם עדיין, אבל לעזאזל אם זה לא עבד לא.
ד"ר סטריינג'לאב – את הגדולה של הסרט הזה אני אסכם בתיאור חווית הצפייה שלי בו: ראיתי אותו ב-VOD בבית של ההורים כשלא היה אף אחד בבית. הסרט נגמר, ואני, אינסטיקטיבית, התחלתי למחוא כפיים בסלון הריק מאדם שלי.
ברטון פינק – איזה ממזרים האחים כהן האלה. איך הסרט הכי מוזר, לא קומניקטיבי, ציני (וזה אומר המון) ובהרבה מובנים לא באמת קולנועי שלהם, הוא גם איכשהו היצירה הכי אינטימית, מרגשת, וסוחפת שלהם?
אפוקליפסה עכשיו – מהסרטים האלה שאתה רואה פעם אחת בחייך ואז אתה לא רוצה לראות שוב רק כדי שלא בטעות יתקלקל לך הרושם המטורף שהוא עשה עליך בפעם הראשונה.
אמדאוס – מהסרטים האלה שאתה רואה פעם אחת בחייך ואז אתה לא רוצה לראות שוב רק כדי שלא בטעות יתקלקל לך הרושם המטורף שהוא עשה עליך בפעם הראשונה, חלק 2. הוא מרשים פיצוצים גם בתור המותחן ההיסטורי על כך שסאליירי אולי ואולי לא רצח את מוצארט, אבל הכוח האמיתי שלו הוא בהיותו יצירה שכמה שהיא ארסית היא עדיין איכשה נוגעת ללב באיך מצליחה לעסוק בעצב החשוף שהוא תחושות הקנאה והקנאות, של ההתמודדות עם דברים שגדולים מאיתנו, ושל תחושת ה"מה לא בסדר לעזאזל עם העולם הזה" שתכלס כולנו חשים כל הזמן, כחלק מהיותינו בני אדם.
טריינספוטינג – אתה רואה את זה בתור נער ונהנה מהסרט על 4 חברים סקוטים שעושים שטויות כי הם מסטולים. אתה רואה את זה אחר כך שוב כסרט שבדרך מאוד מאוד מעוותת עוסק גם הוא בתחושת "קץ הילדות" האוניברסלית שכולנו מתמודדים איתה בשלב כזה או אחר בחיים. לא כולנו מכורים להרואין פר-סה, אבל כן כולנו מכורים למשהו שפוגע בנו, לא רוצים להתבגר, בורחים מאחריות. ואז לצד סצינות באמת מבריקות על כדורגל וסקס או על צלילה באסלות, הוא מטיח בך אמיתות שאתה יודע שרלוונטיות עבורך עכשיו, או בעבר, או בעתיד, גם אם אתה לא נרקומן ולעולם לא היית או תהיה.
להציל את טוראי ריאן – טוב, נכון, הוא קלישאתי בטירוף ולפעמים השמאלץ מעיק, אבל בסוף אני לא יכול לנטוש במערכה את הסרט שבאמת הביא אותי לאהוב קולנוע, שהראה לי פעם ראשונה מה המדיום הזה באמת יכול לעשות. "אפוקליפסה עכשיו" הוא סרט שהוא הרבה יותר מסתם סרט מלחמה. "טוראי ריאן" הוא נטו סרט מלחמה, וככזה, הוא לא רק הטוב ביותר שנעשה, הוא הטוב ביותר שמישהו מסוגל לעשות.
ה-20 שאחרי:
שמש נצחית בראש צלול
עיר האלוהים
הילדים של מחר
ממזרים חסרי כבוד
12 המושבעים
The Thing
מקס הזועם: כביש הזעם
שתיקת הכבשים
פסגת הפחד
אד ווד
האביר האפל
סנאצ'
הזאב מוול סטריט
קזבלנקה
ג'ארהד
בריק
ללכת שבי אחריו
ספרות זולה
הערת שוליים
אני מניח שהרבה אנשים יכניסו שיקולים כאלה ואחרים להצבעה
אני, לדוגמא, הייתי יכול להכניס את ״מלחמת הכוכבים אחרוני הג׳דיי״, שמחזיק בהישג הבהחלט מכובד של ״הסרט שראיתי הכי הרבה פעמים בקולנוע אי פעם (4. והייתי צריך לעצור את עצמי כדי לא להמשיך ללכת לסרט עוד כמה פעמים)״, אבל מכיוון שאני יודע שאין לסרט סיכוי להגיע למקום מכובד, אני מעדיף להחליף אותו ב״מלחמת הכוכבים תקווה חדשה״ כדי להגדיל את הסיכויים שהוא אולי יצליח לעקוף את האימפריה מכה שנית ולהיות סרט מלחמת הכוכבים במקום הגבוה ביותר.
אני מציע לכולם לא להצביע לסרטים שצפיתם בהם לראשונה בשנה האחרונה
לדעתי צריך איזושהי פרספקטיבה כדי להצביע לסרט בתור ״אחד הסרטים הטובים בהיסטוריה״.
הגיוני שסרט שהוא מאוד טוב ירגיש כמו אחד הסרטים הטובים בהיסטוריה בזמן הסמוך לצפייה, אבל אחרי כמה זמן הדעה עליו תתרכך והוא כבר לא ימצא את מקומו בעשיריה.
אז אני לא אומר שכדאי להצביע רק לסרטים שראיתם בעבר הרחוק והספקתם לחרוש עליהם איזה 30 פעם, אבל לכל הפחות שיהיה איזה טווח זמן מהצפייה הראשונה בסרט (ושנה זה נראה לי הטווח המתאים) כדי שאפשר יהיה בצורה נכונה יותר להחליט אם הוא מעשרת הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים.
עע אפקט שרק
(ל"ת)
אחלה יוזמה, כל הכבוד
לצורכי הנוחות וחסכון בכאבי ראש של עורכי הסקר, ממליץ להדגיש בגוף הכתבה משהו בסגנון: "אנחנו מבקשים לכתוב את השם הרשמי של הסרט בעברית/אנגלית, ושימו לב לאיזה חלק בטרילוגיה אתם מתייחסים…".
אני בטוח שבתשובות יהיו הרבה "הנוקמים" ו"מלחמת הכוכבים" ו"בחזרה לעתיד" וכו', או אפילו "הנוקמים 1" או "מלחמת הכוכבים 2" (שזה בעצם 5?) , ויהיה קשה מאוד לסכם את התוצאות בסוף ככה…
בנוסף, זה ממש מסקרן שהחלטתם שאין חשיבות לסדר הופעת הסרט בעשיריה, זו שיטת בחירה יפה. אני מעריך (על סמך שום דבר מבוסס) שלרוב האנשים יש 2-4 סרטים שהם בהיררכיה גבוהה מכל הסרטים שהם ראו בחייהם. שאר העשיריה יותר ורסטילית.
למשל, סרטים של נולאן, שנבחרים פה כמעט תמיד לעשיריית הסרטים בסקרי השנה. אני אהמר ואומר שאף אחד לא יציב את "האביר האפל", "בין כוכבים" או "התחלה" במקום הראשון שלו, אבל אני משער שאצל חלק נכבד אחד מהם בעשיריה.
האם גם העשיריה הסופית תצויין בלי סדר? או שתסודר לפי "מספר הפעמים שהסרט הופיע ברשימות", וכך מי שהופיע ביותר רשימות, יהיה במקום הראשון?
בכל מקרה ההימור שלי לעשיריה הסופית, בלי סדר (:-) ) :
סרט אחד של שפילברג, אחד/שניים של נולאן, אחד/שניים של טרנטינו, אחד של סקורסזה, אחד/שניים מעולם מארוול, סרט אקשן אחד שלא נפוץ ברשימות ביקורתיות (משהו סטייל שליחות קטלנית/מקס הזועם), דיסני אחד (כנראה מלך האריות), פיקסאר אחד ואף סרט ישראלי בטופ 100.
בהצלחה לכולם ושוב כל הכבוד על היוזמה!
טוב זה לא היה פשוט
העשיריה שלי כדלקמן:
אז זה קודם כל השניים האלה ואז כל השאר:
ספרות זולה – לא רק הסרט הכי מגניב אי פעם, גם התסריט הכי טוב אי פעם והפסקול (Soundtrack) הכי טוב אי פעם.
הטוב, הרע והמכוער – לא רק הסרט הכי מגניב אי פעם, גם הבימוי הכי טוב אי פעם והפסקול (Score) הכי טוב אי פעם
מדובר בשני סרטים שלא משנה כמה פעמים צפיתי בהם (לא מעט), ולא משנה כמה אצפה בהם בעתיד (אף יותר), כל צפייה מצליחה להתעלות על קודמה. הדמויות כל כך מגניבות, הפסקולים עושים לי צמרמורת כל פעם מחדש. המשחק, התלבושות, הצילום, העריכה, הכל פשוט כל כך כל כך כל כך כל כך כל כך מושלם.
כל השאר:
חומות של תקווה – זה לא שהסרט הזה מספר סיפור כזה יוצא דופן (כמה פעמים ראינו מישהו בורח מהכלא. זה לא שמשהו בתסריט או בבימוי או במשחק יוצא דופן. הסרט הזה לגמרי שווה יותר מסך חלקיו. יש לו מן קסם כזה שפשוט בלתי אפשרי להישאר אדיש אליו.
רשימת שינדלר – ראיתי את הסרט הזה רק פעם אחת, לפני 5 שנים, והאימפקט שהוא השאיר עליי עדיין לא התפוגג.
הסנדק – כן, אני יודע, הסנדק, כמה מקורי. אבל מה לעשות, יש סיבה שהסרט הזה פשוט נבחר שוב ושוב לסרט הטוב ביותר.
ממזרים חסרי כבוד – הנבל מספר אחת בקולנוע וההופעה מספר אחת בקולנוע. סצנת הפתיחה וסצנת הבר הן הדבר הכי מותח שראיתי על מסך.
בחזרה לעתיד– פשוט שלמות. התסריט – שלמות. המשחק – שלמות. הפסקול – גם אלן סילבסטרי וגם יואי לואיס – שלמות.
מונטי פייתון והגביע הקדוש – כסרט, אין ספק שבריאן כוכב עליון עובד יותר טוב. אבל, עם כמה שבריאן מצחיק, הגביע הקדוש הוא פשוט הסרט הכי מצחיק ביקום.
מלתעות – לטוב ולרע, הסרט שעיצב את איך שהקולנוע נראה ומתנהג ב-45 השנים האחרונות. ספילברג ממציא פה סוג חדש של קולנוע, ועל הדרך יוצר גם סרט חכם, מרגש, מפחיד, מצחיק, מותח, משוחק לכדי שלמות ופסקול שלבדו עוד עושה סיוטים לאנשים גם אחרי 48 שנים.
ברוז' – האחד הזה הוא בשבילי בעיקר. האם בין 10 הסרטים הטובים ביותר אי פעם? לא בטוח. האם אני ממש ממש ממש אוהב אותו ומייחל שעוד אנשים יצביעו לו? יכול להיות.
היו יכולים להיכנס אם הייתי עושה את הרשימה ביום אחר:
שליחות קטלנית 2
מת לחיות
שר הטבעות 3
כלבי אשמורת
להרוג את ביל
הנוקמים 3+4
שדרות סאנסט
עד התביעה
שודדי התיבה האבודה
סאות' פארק: ארוך יותר, גדול יותר ולא מצונזר
ביג לבובסקי
האימפריה מכה שנית
מת על המתים
לפני השקיעה
קזבלנקה
שיר אשיר בגשם
דג ושמו וונדה
אוקיי סליחה על הבורות
אבל לא ראיתי את הטוב, הרע והמכוער, ובויקיפדיה הוא מוגדר כשלישי בטריגוליית "האיש ללא שם" שלא ממש הבנתי אם זו ממש טרילוגיה עם הקשר עלילתי וכדאי לראות אותו כאחרון מבין השלושה או שזה כמו טרילוגיית הקורנטו של אדגר רייט, שאין באמת קשר עלילתי בין הסרטים… ?
אין קשר מהותי
(ל"ת)
אבל כולם שווים צפייה בלי קשר
(ל"ת)
הקשר הוא בעיקר סגנוני, ובעיצוב של הדמות הראשית שהיא בערך אותה דמות
כפי שנכתב לפני, כולם שווים צפייה – אבל הטוב הרע והמכוער משמעותית יותר טוב. הראשון והשני טובים, הוא מופתי.
העשירייה שלי בקצרה ועם הסברים לא מספקים
הרשת החברתית – שילוב של במאי מצוין ותסריטאי מצויין איזן את שניהם ויצר יצירת מופת.
שמש נצחית בראש צלול – ולו רק בגלל ג'ים קארי.
פורסט גאמפ – שום דבר לא מתעלה על פורסט גאמפ.
צעצוע של סיפור 3 – סרט שהדבר הרע היחידי שאני יכול להגיד עליו זה שהוא לא באמת מתאים לילדים.
הטוב הרע והמכוער – וואווואווואו, ווה ווה ווה.
מת לחיות – לא סתם סרט אקשן מצוין, גם דוגמא לאיך תסריט מהודק צריך להיות.
מועדון קרב – לא מדברים על זה.
השתולים – נכון, הסוף שלו טיפה חורק. אבל עד אז? מושלם.
אנשי המזימות – סרט נוכלים קטן עם משחק מצויין של ניקולס קייג' וסם רוקוול.
בברוג' – עדיין המקדונה הכי טוב.
אזכורים של כבוד בשלוש מילים או פחות:
סנאצ' – מגניבות לשמה.
וויפלאש – סימונס, ג'אז!
בקתה ביער – אימטא (אבל זוכרים כשווידון?).
אבק כוכבים – יותר קסום מהספר.
ממנטו – גימיק שאשכרה מגובה.
ג'ארהד – ייצוג ריאליסטי לצבא.
תברח – תנו לקאלויה אוסקר.
הנוכלים בלום – קסם, צחוק, בכי.
משפחת טננבאום – סרט שאין לי מושג למה אני אוהב אבל באמת שרק סצנת הפתיחה שלו הקפיצה אותו לרשימה.
הקול שבראש – בכי. בכי? בכי.
למעלה בכי, כלבים במטוסים.
סקוט פילגרים נגד העולם – רוק ומשחקי מחשב.
מלך האריות – זה גלגל החייייייייייייייים.
הדסון הוק – אזכור של כבוד לשם כבוד וסתם כי אני אוהב את הסרט הזה בקטע לא פרופורציונלי.
ברוז', יא טמבל, ברוז!
(ל"ת)
אני לא לדבר עברית ולכן מעברת איך שבא לי
(ל"ת)
בהצלחה לכולם! אני לא חושב שאני אצביע , לא מבין איך יש לכם 10 הכי אהובים
זה כל כך קשה
איך מחלקים את זה?
האם חייב לשים רק אחד או שניים מכל במאי גדול?
האם חלוקת ז'אנרים ?
האם כאלו שראיתם הרבה מידי או קצת מידי?
האם חדשים או ישנים?
בקיצור לי זה מסובך מידי
אבל בהצלחה לכם :)
הלכתי על הסרטים שעושים לי הכי טוב על הנשמה:
(לא קריטריון אמנותי במיוחד, אבל הזמנים קשים)
Singing in The Rain
Some Like It Hot
Young Frankenstein
The Godfather II
Spinal Tap
The Princess Bride
Moonstruck
Bull Durham
Out of Sight
Scott Pilgrim vs. The World
מה שהשאיר בחוץ את 20 המופלאים שלהלן:
– להרוג את ביל חלק 1
– ד"ר סטריינג'לאב
– 12 המושבעים
– אפוקליפסה עכשיו
– שליחות קטלנית 1
– ביג לבובסקי
– צומת מילר
– מלהולנד דרייב
– לפני הזריחה
– מכושפת
– מת לחיות 1
– שמש נצחית בראש צלול
– שר הטבעות: אחוות הטבעת
– ענק הברזל
– לקום אתמול בבוקר
– קפטיין אמריקה: חייל החורף
– מונטי פייתון והגביע הקדוש
– Team America
– ברוז'
– תותי הבר (שהוא סרט שסחבו את השכבה שלי לראות בכיתה י"א, ובין כל הקיטורים והקשקושים והעב"מים המעופפים בין השורות הבנתי פתאום מה זה קולנוע ושזה משהו שאני אוהב)
תשובה של chatgpt
שאלתי אותו מה הסרטים הטובים בהיסטוריה . נתן 10 כתב שזה רק דוגמא
The Godfather (1972)
Citizen Kane (1941)
Casablanca (1942)
Gone with the Wind (1939)
Lawrence of Arabia (1962)
Schindler's List (1993)
Psycho (1960)
Pulp Fiction (1994)
The Shawshank Redemption (1994)
The Wizard of Oz (1939)
תשאל מה 10 הגרועים
(ל"ת)
רשימה מאוד לא מחייבת
וללא סדר:
דוני דארקו
אמלי
ביג לבובסקי
לפני השקיעה (או אם אפשר טרילוגיה בהצבעה אחת – כל טרילוגית "לפני")
המסע המופלא
מועדון קרב
רקוויאם לחלום
טריינספוטינג
התפוז המכאני
אמריקן ביוטי
אני שם לב עכשיו
שאת כמעט כל הסרטים האלה ראיתי לראשונה בין כיתה ט' לי"א.
יוצאי הדופן הם מועדון קרב, שראיתי לראשונה בכיתה ו' בערך אבל באותן שנים חזרתי אליו כמה פעמים, והמסע המופלא, שראיתי בכיתה א' בקולנוע ועשה לי סיוטים ורק בתיכון ראיתי אותו שוב.
אני לא חותם עליהם כסרטים הכי טובים אי פעם בהכרח והיה כאן תהליך אלימינציה לא קל, אבל קשה להתחרות בסרטים שעיצבו לי את הטעם הקולנועי בתור נער והתוו את הדרך להמשך.
לאחרונה עלתה לי בראש שאלה שסקרנה אותי, וזה נראה כמו תירוץ מעולה לשאול אותה
השאלה היא כזו:
לפי דעתכם, כשאתם מתיישבים היום לראות סרט, האם יש סיכוי כלשהו שבסוף הצפייה בסרט אתם תגיעו למסקנה שהסרט הנ"ל היה הסרט הכי טוב שראיתם בחיים שלכם? האם זה תרחיש שהוא בכלל אפשרי בעיניכם? או שאולי כדי שדבר כזה יקרה צריך לתת לסרט זמן "לשקוע" עד שהוא יגיע למעמד הזה? ואם זה כן אפשרי, מה צריך להיות בסרט כדי שדבר כזה אשכרה יקרה?
שאלה אחרת באותו נושא שאפשר לשאול וגם היא מעניינת, תהייה בדיוק אותה שאלה, רק שבמקום "הסרט הכי טוב שראיתי בחיים" תכניסו את המשפט "אחד מעשרת הסרטים הכי טובים שראיתי בחיים". מה קורה במצב הזה?
זה קרה לי כמה פעמים
פעם ראשונה עם שאטר איינלד ופעם שנייה עם ממנטו
אני לא זוכר אם זה קרה לי עם החברה הטובים אבל היום הוא ברשימה
לא הטוב ביותר, לא רואה תרחיש כזה
הסרטים הטובים ביותר מבחינתי מקבלים רטרוספקטיבה גם לאחר הצפיה. זה יכול להיות שעה, זה יכול להיות יום, זה יכול להיות חמש שנים, אבל מיד בסיום הצפיה אני משתאה, נדהם, מעכל, לא מעבר לזה.
לשניים שלושה סרטים, אפילו תוך כדי, אמרתי לעצמי את המשפט השני – "אחד מהסרטים הכי טובים שראיתי…". רק אחד מהם נכתב כרגע בעשיריה ששלחתי. קודם כל, כי אני לא באמת מסתובב עם פנקס של 10 סרטים בראש ויודע מה נכנס ומה יוצא. שנית, כי ההשפעה המידית באמת צריכה להיות מאסיבית כדי שהוא יחשב אצלי מופתי.
אני נכנס לסרט במחשבה שזה אפשרי, אבל הרף לזה הוא גבוה בהרבה ממה שהיה פעם. מאוד יכול להיות שאם סדר הסרטים אותם ראיתי היה משתנה היחס שלי היה משנה בהתאם, אבל אין לי שמץ של מושג איך אפשר להפריד. לא ראיתי בשנים האחרונות סרט שאפילו מתקרב להיות אחד הסרטים הגדולים שראיתי בחיים. הסרט האחרון שראיתי שיצאתי ממנו בתחושה שמתקרבת לדבר כזה זה מקס הזועם. סרט מלפני 7 שנים
נראה לי שהתשובה העצובה לשאלה שלך היא:
בן כמה אתה?
(או: בת כמה את, אם מותר לשאול?)
שמעתי פעם את נחמן אינגבר מסביר (בפודקסט של סריטה) למה ורטיגו החליף את האזרח קיין, והתשובה שלו מאוד התיישבה לי: המבקרים התבגרו.
רוב האנשים יראו את הסרט הכי טוב שהם ראו בחיים בטווח הגילאים של 15 – 30, פחות או יותר, שזה בדרך כלל טווח גילאים שמבחינה תרבותית אדם עומד על דעתו ומגדיר את זהותו בעיני עצמו. לכן המפגש עם יצירות בגילאים האלו לא דומה לאופן שבו פוגשים אותם אחר כך, שנדמה לי, ממרום גילי (39, ממש השבוע, תודה, כן) מאופיין יותר בהשוואה של היצירה שאתה פוגש אל מה שכבר פגשת בעבר. התחושה שאתה רואה משהו שבחיים לא ראית קודם הולכת ומצטמצמת עם השנים – וגם פחות חסרה לך, אם לומר את האמת.
הניסוח הכי טוב שראיתי לשאלה הזאת, בנושא דומה:
The golden age of sci-fi is 12.
אני מסכים עם ההתחלה ולא עם הסוף
תמיד חשבתי שזה חידוש שלי שהסרט הכי טוב שתראה בחיים שלך היה בגיל צעיר (אני חושב שאפשר לעצור עוד לפני גיל 30) וזה די עצוב בעיני, כמו שאמרת בכותרת.
לכן אני מופתע מהסיום שאומר שזה פחות חסר, זה לא מבאס שקשה יותר להרגיש את התחושה הזאת של וואו?
לא, פשוט תחושת הוואו שלך גם מתבגרת
מ"וואו, לא ראיתי את זה בחיים!!! לא ידעתי שזה יכול להיות! הצילו!!!!!1"
ל"וואו, אני כל כך מכיר את זה וזה כל כך נכון ויפה ומדויק וכזה כיף לגלות שאני לא היחיד בעולם שחושב ומרגיש ככה. איזה יופי, הצילו."
אין לי רשימה מסודרת, אז זה אף פעם לא יקרה.
אבל זה פשוט כי יש אפקט תקרה: יש יותר מדי סרטים שהם כל כך טובים שלא ניתן להשוות ביניהם. בגלל זה אני גם לא יכולה להצביע כאן לעשרה סרטים – זה ידרוש ממני להגריל או משהו.
אבל בהחלט יצא לי לצאת מסרט בידיעה שצפיתי עכשיו ביצירת מופת, והיא פרצה ישר דרך התקרה הזו לבלות שם למעלה עם השאר. האחרון שזה קרה לי איתו היה שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי נדמה לי. ישבתי באולם בזמן שהכתוביות רצו ופשוט לא יכולתי לקום מהכיסא, הוא כל כך הימם אותי.
כן, אבל זה לא אומר שהוא טוב
בהחלט יש סרטים שאחרי שצפיתי בהם פעם ראשונה ידעתי שהסרטים האלה הולכים לבלות איתי עוד חלק נכבד בחיים שלי. עבור הדברים שמיפ מחפשת מקולנוע – הם הסרטים הכי טובים שיש. והם (או לפחות רובם) לא יכנסו בתוך שום רשימה כזו של הסרטים הטובים ביותר.
הרשימה שלי תכיל סרטים כמו בחזרה לעתיד, בחורים טובים (של סורקין, למען הסר ספק), מילים ולחן ואלאדין המקורי, ובגזרה החדשה יחסית אפשר להוסיף לשם את טיק טיק בום. ברור לי שהם לא יצירות מופת לפי שום סטנדרט אומנותי (חוץ מהג'יני…). אבל מהפעם הראשונה שראיתי אותם היה לי ברור שאלה הסרטים הכי טובים (לי) שראיתי. וזה לא השתנה גם בפרספקטיבה של 20 שנה או 30 שנה.
היחיד שאולי הייתי מכניסה גם לרשימה שלי וגם חושבת שאולי יש לו סיכוי ברשימות אמיתיות כאלה הוא שיר אשיר בגשם, שגם אם אפשר לדון על טיב חלקים שונים בסרט אי אפשר לערער על מעמדו כקלאסיקה.
לא הטוב ביותר, אבל כן אחד מהעשירייה
היו לא מעט סרטים שאחרי שראיתי אותם ידעתי מיד שהם הולכים לעשירייה הראשונה של כל הזמנים מבחינתי. סרטים שמשאירים אותך פעור פה, המום ומרגיש כאילו קיבלת סטירה בלב. "לשבור את הגלים", "רקוויאם לחלום" ו"דבר אליה" עשו לי את זה, ושלושתם עדיין בעשירייה שלי. מצד שני, יש סרטים שעשו לי משהו כזה בצפייה ראשונה אבל עם השנים הידרדרו ובצפיות נוספות לא הצדיקו מיקום גבוה כל כך ("מטריקס" ו"נערה בהפרעה" הם שניים כאלה) ולחלופין סרטים שבצפייה ראשונה חשבתי שהם טובים, אבל לא עד כדי כך, ועם הזמן הבנתי את גדולתם (אצלי אלה "מועדון קרב" ו"הפסנתר", שהיום בעשירייה שלי).
קשה קשה
שני הראשונים שלי הם בוודאי מגנוליה ו״היו זמנים במערב״.
שמונת הראשונים, הם שמונה מתוך איזה 15.
אלו שבסוף שמתי היו ״דוני דארקו״, ״מלהולנד דרייב״, המספריים של אדוארד״, קיל ביל (הראשון), ״המשרתת ״ (הקוריאני), ״אמדאוס״ ו״המבוך של פאן״.
אבל בצער רב נאלצתי לוותר על ״ברוז׳ (שיקבל מספיק קולות בלעדיי), ״החשוד המיידי״, ״תלמה ולואיז״, ״בארי לינדון״, ״וידויים״ (היפני) ו ״12 קופים״. כולם ראויים, אין מספיק מקום.
למה רק 10?
יש לי 100 בשלוף:
https://docs.google.com/spreadsheets/d/1nKcGCUQgGjnmxw3QNyJ4JjRLiKTaoaJvWsTreX3kIUY/edit#gid=1874057395
איזו יוזמה נהדרת
עוד אין לי שמץ של מושג מה אני הולך להכניס פה, זה ידרוש כמות של הרהורים ומחשבות שגובלת בפסיכוזה, אבל אני רק אציין בשביל הרקורד קלאסיקה אחת שעוד לא הוזכרה פה: 12 המושבעים.
סרט בשחור-לבן, משנות ה-50, על 12 אנשים שיושבים בחדר אחד ומדברים, ואיכשהו זה אחד הדברים הכי מותחים והכי מהפנטים שאי פעם ראיתי. אה כן, ויש בו את אחד השוטים האהובים עליי בכל הזמנים (0:45): https://www.youtube.com/watch?v=TUzp2XUhskY
הסיבה שאני מתקשה להבין איך אפשר ליצור רשימה אישית של הסרטים האהובים עליי
היא שאני לא מצליח להשוות בין סרט שראיתי השנה לבין סרט שראיתי לפני עשר שנים. פשוט כי אני לא זוכר כמעט כלום מסרט שראיתי לפני עשר שנים (גם לא מסרט שראיתי לפני שנתיים) וכי אני של לפני עשר שנים הוא אדם אחר, עם טעם קולנועי מאוד שונה משלי. הדעה שלו לגבי סרט מסוים מרגישה לי לא רלוונטית בניסיון להשוות אותה לחוויית הצפיה שלי בסרט שראיתי מאוחר יותר.
בכל זאת, היוזמה נהדרת! אני מאוד נהנה לקרוא את התגובות (יעידו על כך הפישלייקים שאני מחלק על ימין ועל שמאל) וממש סקרן לראות את התוצאות.
הודעה מנהלתית חשובה בנוגע לעניין
לצערי נראה שהיה בעיה במנגנון וכרגע כל מי ששלח (והייתה היענות יפה מאוד) נקלטו רק חצי מהבחירות שלו.
אז אם שלחתם ביום האחרון (כלומר, יום ראשון) ואתם רואים את ההודעה הזאת – אנא מכם שלחו מחדש!
אתם תגרמו לי לפקפק בבחירות שלי ולהוציא את ברוז'
וזה לא יהיה טוב לאף אחד
אם כבר הודעות מנהלתיות
יש משמעות לדיוק בשם הסרט? המנגנון של הסקר הזה תומך באיותים שונים?
לא
כל עוד ברור במה מדובר הכל בסדר.
מה השתנה אחרי עשור.
פה יש רשימה בלתי מחייבת מלפני עשור כחלק מיוזמה של אחד קרקר. מתוכה אני משאיר, לאחר הקדשת מחשבה שאני מעריך שקולה לזו שהקדשתי אז, את המודגשים.
עם-זאת, גם בין החדשים, שלושה מהם רק החליפו סרטים אחרים של אותם היוצרים: קובריק, פינצ'ר, וברגמן. אצל ברגמן זה מתחלף עבורי דרך קבע בין החותם השביעי לתותי בר, יחד עם פליאה מתמדת שהוא הסריט את שניהם באותה השנה. הרשימה הזו, כמו הקודמת, מייצגת יותר את הטעם שלי בסרטים ופחות את כל העשייה הקולנועית. בניגוד לקודמת, לאור הקביעות של הסרטים והבמאים, הפעם היא כנראה קצת יותר מחייבת.
(1957) החותם השביעי Det sjunde inseglet
(1966) הטוב הרע והמכוער Il buono, il brutto, il cattivo
(1975) בארי לינדון Barry Lyndon
(1982) הדבר The Thing
(1985) ראן 乱
(1995) לפני הזריחה Before Sunrise
(1997) הנסיכה מונונוקי もののけ姫
(2008) ברוז' In Bruges
(2010) הרשת החברתית The Social Network
(2019) פרזיטים 기생충
האם אני היחיד שהכניס את אבא גנוב לרשימה שלו?
מועדון קרב
מגנוליה
שמש נצחית בראש צלול
יוקרה
שודדי התיבה האבודה
נהג מונית
לופר
שוטרים לוהטים
הקול בראש
בתוך לאוין דייויס
בלי אבא גנוב, זה היה טריק זול. סליחה.
LOL על אבא גנוב, you had me there for a sec
(ל"ת)
עשיתי לעצמי חיים קלים
ועניתי על השאלה הזו כבר בתגובות לכתבה ההיא על הרשימה של סייט אנד סאונד.
אני עוברת עלייה שוב וסך הכל, אני מרוצה ממנה. הייתי יכולה להתחיל לנתח ולהוציא סרטים מסוימים ולהכניס אחרים, אבל בסופו של דבר אני חושבת שבשאלות גדולות כאלה עדיף ללכת עם איזשהו אינסטינקט ראשוני שאומר – אלו הסרטים שבאמת יושבים לי בלב וקופצים לי לראש כשששואלים אותי – מה האהובים עלייך, מה הגדולים ביותר עבורך.
אז עם זה אני הולכת.
1. הנסיכה הקסומה
2. חומות של תקווה
3. שמש נצחית בראש צלול
4. התחלה
5. דוני דארקו
6. אנומליסה
7. המבוך של פאן
8. תברח
9. פרזיטים
10. קורליין
Honourable mentions: שבעה חטאים, 12 קופים, פייט קלאב, החשוד המיידי.
צ'יטי צ'יטי בנג בנג
שיר הים
הרוח העולה
שיער
מרי פופינס
צלילי המוסיקה
כשמארני הייתה שם
לחישת הלב
חד הקרן האחרון
ההוביט (הגרסה המצויירת)
ציטי ציטי בנג בנג!!!
(ל"ת)
אין סיכוי בעולם למישהו יש את הרשימה שלי
לפי סדר כרונולוגי:
מטרופוליס
הטוב הרע והמכוער
אפוקליפסה עכשיו
בלייד ראנר
שובו של הנוסע השמיני
Hard Boiled
The Wrong Trousers
End Of Evangelion
ואלס עם באשיר
הכל בכל מקום בבת אחת
עשירייה שניה: הניצוץ, הנוסע השמיני, הנסיכה הקסומה, סטאר טרק 2, קבר הגחליליות, פרזיטים, Himala, שליחות קטלנית 2, אד ווד, ותיקו בין טיסה נעימה/קונג פאו (הסרטים המצוטטים ביותר בבית שלנו)
משימה אכזרית
אבל הנה העשירייה שלי:
אפוקליפסה עכשיו
שתיקת הכבשים
אני והחבר'ה
שודדי התיבה האבודה
צעצוע של סיפור 2
מיסטיק ריבר
חמים וטעים
הנסיכה הקסומה
שיער
שר הטבעות – אחוות הטבעת
שר הטבעות זו לגמרי טרילוגיה שצריכה להיחשב כסרט אחד, כי היא צולמה כסרט אחד. כמה חבל שהיא כנראה לא תיכנס לעשירייה בגלל פיזור קולות.
לי דווקא יש תחושה ששר הטבעות שיבת המלך יקבל מקום בהחלט מכובד
שר הטבעות מספיק חזק פה באתר כדי להתמודד עם פיצול הקולות.
במיוחד בהתחשב בכך שסביר שהרבה מאוד מאוהבי שר הטבעות ישימו את שיבת המלך כנציג של הטרילוגיה, כך שלדעתי זה לא באמת יהיה פיצול שווה של קולות.
אין לי רשימה מסודרת
ובטח אח"כ יעלו בתגובות סרטים ששכחתי מהם ואולי היו נכנסים לרשימה, אבל זה מה שבחרתי (ללא סדר מסויים)
התחלה
הנערה שקפצה בזמן
המפגש
סקוט פילגרים
מלך האריות
ממנטו
המבוך של פאן
דו"ח מיוחד
הסיוט שלפני חג המולד
האלמנט החמישי
עשיתי רשימה היברידית
חמשת הסרטים האהובים עלי (נכון לעכשיו):
הנסיכה הקסומה
האחים בלוז
מי הפליל את רוג'ר ראביט
ספרות זולה
מונטי פייתון והגביע הקדוש
ארבעה סרטים שאני אוהב וגם מהווים אבני דרך בתולדות הקולנוע:
זמנים מודרניים
שיר אשיר בגשם
חמים וטעים
הטוב, הרע והמכוער
הסרט האהוב עלי מהמאה ה-21:
אמריקן ספלנדור
אבל איך אפשר לבחור רק 10?
מה הסיכוי שתסכימו לתת חמישים, למי שהצורך לבחור כואב מדי? קצת חמלה.
בכך שבוחרים ללא מחשבה מרובה, ואז שוכחים מזה, ומכך שמה שרושמים באינטרנט נשאר לעולם ועד
(ל"ת)
אבל איך חיים עם האשמה אחר כך?
(ל"ת)
או בקיצור - זו רשימת יצירות המופת האישית שלי בפעם האחרונה שביקשו אותה
אני מניחה שחסרים בה דברים כי כזהו הזיכרון שלי. אם מישהו רוצה להגריל 10 מתוכם… (אני לא מסוגלת).
Arsenic and old lace
Casablanca
A night in Casablanca (the Marx brothers)
You can't take it with you (FG)
Wonder man
The court jester
In the bleak midwinter
Shaun Of the Dead / Hot fuzz / World's end
Forget Paris
Top secret
Dr Strangelove
Singing in the rain
Young Frankenstein
Robin Hood men in tights
Monty Python's Holy Grail
Life of Brian
Women on the Verge of a Nervous Breakdown
Survive Style 5+
My fair lady
The Grand Budapest Hotel
Victor, Victoria
Marry Poppins
Love and Death
Sleeper
Very happy Alexander
GATTACA
Possible Worlds
12 monkeys
Brazil
Fisher king
Men in black
The princess bride
Pi
The Fifth Element
Galaxy Quest
Guardians of the Galaxy
Deadpool
Bill & Ted
Who framed Roger Rabbit
Beetlejuice
Die hard
First blood (Rambo #1)
Fight club
The matrix
Oldboy
Kill Bill
The Raid: Redemption
Lock stock and two smoking barrels
Paper man
Memento
3 billboards outside Ebbing, Missouri
Naked
3-iron (https://www.imdb.com/title/tt0423866/?ref_=nm_flmg_wr_22)
The godfather
The good, the bad and the ugly
Kontroll
Spider
North by northwest
Eternal sunshine of the spotless mind
Being john Malkovich
Adaptation
Cyrano de Bergerac (the one with Gérard Depardieu)
Brick
The City of Lost Children
Delicatessen
Mulholland Drive
תעלת בלאומילך
השוטר אזולאי
הערת שוליים
אפס ביחסי אנוש
ביקשתי מchat gpt שיבחר עשרה סרטים רנדומליים מהרשימה
להלן תגובתו:
Here are the 10 movies randomly selected from your list:
Singing in the Rain
Kill Bill
The Grand Budapest Hotel
Spider
GATTACA
Arsenic and Old Lace
The Godfather
The Princess Bride
The Matrix
Monty Python's Holy Grail
*עד כאן תגובותו*
אחלה רשימה האמת (לפחות לפי הסרטים מפה שראיתי)
באמת רשימה מעולה
מצד שני, כל קבוצה של עשרה סרטים מתוך הרשימה הזו תהיה מעולה בעיני, אז…
אינגמר
החותם השביעי
רשומון
והספינה שטה
האדם השלישי
קזבלנקה
מרק ברווז
שיר אשיר בגשם
הסנדק 2
זמנים מודרנים
הטוב הרע והמכוער
שלחתי רשימה מתברר שראיתי את רוב הסרטים הללו בגיל צעיר יותר.
מה שבעיקר נחמד זה שבקריאה של התגובות נזכרתי במלא סרטים שאפשר לראות שוב !
אז אחלה של פרוייקט
ללא סדר מסויים
כוכב המטמון
צלילי המוזיקה
שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי
שר הטבעות שיבת המלך (אבל גם לאחרים מגיע)
כלבי אשמורת
קובו ושני המיתרים
כנר על הגג
ביג לבובסקי / ארץ קשוחה (תבחרו אחד מהם)
מלחמת הכוכבים אימת הפאנטום
הנסיכה הקסומה
לא נכנסו אבל ראויים היו
האביר האפל / התחלה / בין כוכבים (בקיצור, נולאן..)
אנדגיים
סיפורי נרניה: האריה, המכשפה וארון הבגדים
משפחת סופר על
הסנדק
שודדי הקאריביים
צ'יטי צ'יטי בנג בנג
המופע של טרומן
אני והחבר'ה (stand by me)
מלך האריות
הבריחה הגדולה
לאון
המופע של טרומן
צעצוע של סיפור 2
המסע המופלא
אימת הפאנטום
כתבת את זה בהומור? כי אם לא, אני ממש סקרן לשמוע קצת יותר בהרחבה על איך זה לחוות את הסרט הזה כאחד מהסרטים הכי טובים בהיסטוריה
לא בהומור (וקצת כן)
לבחור את עשרת הסרטים הכי טובים זאת לא משימה אפשרית, לכן לא נותנים לראש לעשות אותה. אז נתתי ללב לעשות אותה (טום קרוז לא היה פנוי).
ובלב מה שהסרט הזה עשה לדמיון של הילד בן ה6 ואח שלו הגדול שראו את הסרט בVHS בלופים כי אמא שלו קנתה אותו בטעות בשוק פורים יש מקום של כבוד.
באופן כללי בשיטת הבחירה הזאת עלו הרבה סרטים שראיתי בילדות. נראה לי שעם השנים הרושם הרגשי שסרטים משאירים נהיה נדיר יותר. (מצד שני כיום אני מבין ומעריך סרטים באופן מורכב ועדין הרבה יותר, אני מעריך הרבה יותר את האומנות שביצירה וכשסרט כן נוגע בי.. אז וואו. אז בגדול אני בסדר עם הטריידאוף הזה.)
אבל גם בלי קשר אני עומד מאחורי הבחירה הזאת, מלחמת הכוכבים הוא יקום קולונעי מדהים, היסטורי וחסר תקדים שאפשר לשפוך עליו כמויות של קולמוסים (וביטים?). אח שלי ואני ראינו כמעט כל מה שזז בו (כולל את כל סדרת מלחמת המשובטים, סדרה מעולה גם למי שלא ילד בן שש) והכל התחיל בסרט הזה. בשבילי זאת הייתה היכרות ראשונית עם העולם הזה, המוזיקה בו מדהימה, קרבות הג'דיי בו העיפו לי את המוח, הנופים שם פשוט יפהפיים, נאבו נראה כמו גן עדן, העולם התת ימי שם פסיכי, וכל תמונת נוף שם הוא שומר מסך. אפילו עם הסיפור הפוליטי אני סבבה פלוס ומשהו בכמה שהשחקן של אניקן הצעיר גרוע ובכמה שהוא ילד, פשוט נוגע. (וג'אר ג'אר בסדר גמור, בינינו גם C-3PO לא פסגת ההומור האנושי).
וכן זה מאוד אישי, אבל זאת הרשימה…
אז למה קצת כן?
כי ראיתי אותו שוב לא מזמן ולמרות שהוא עדיין עורר בי הרבה מהרגשות שהוא עורר בי אז (ואולי עוד יותר בעקבות צפייה במאחורי הקלעים שלו שמציג תמונה של חלום שהתנפץ על חוף המציאות https://www.youtube.com/watch?v=da8s9m4zEpo&ab_channel=StarWars, יש בג'ורג' לוקאס משהו נורא תמים ושובה לב)
אני גם מבין למה הוא קומדיה טרגית.. (אם כי לא קומי כמו פרק 9: עלייתו של סקייווקר, צפיתי בו יחד עם אחי כמיטב המסורת ופשוט לא הפסקנו לצחוק)
ואפשר להוסיף עוד, אבל די גיקיות להים
אה, וגם Duel of the Fates
(מקווה ששאלת ברצינות, אם לא, סורי ;) )
נראה כיף, ננסה גם
אז ככה, ובסדר אקראי:
1. המבוך של פאן
2. מגנוליה
3. יהודי טוב (למעשה הייתי יכול למלא את כל הרשימה בסרטים של האחים כהן, אז זה נבחר כמייצג)
4. קיל ביל (מבחינתי מדובר בסרט אחד)
5. שר הטבעות (כנ"ל, אבל אם חייבים לבחור אז השני בטרילוגיה)
6. שודדי התיבה האבודה
7. הטוב, הרע והמכוער
8. בלתי נסלח
9. האזרח קיין
10. הסנדק 1
ובקטגוריית ה'כמעט נכנסו':
היסטוריה של אלימות
לה דולצ'ה ויטה
כאמור, כל סרטי האחים כהן, אבל במיוחד 'האיש שלא היה שם' ו'ברטון פינק'
ממזרים חסרי כבוד
נהג מונית
אפוקליפסה עכשיו (אבל המקורי, לא גרסת הבמאי הארוכה להחריד והמבולגנת מדי)
שמש נצחית בראש צלול
התחלה (וקצת אחריו גם טרילוגיית האביר האפל, וממנטו, ובעצם כל נולאן חוץ מטנט)
הנה שלי
בלי סדר מסויים:
לפני השקיעה
שר הטבעות (רנדומלי. ואם חייבים לבחור – הראשון כנראה הכי טוב בעיניי, אבל השלישי נצרב לנצח כסרט המנצח, אז הייתי מצביע לו)
בלתי נסלח
סוף המשחק
לה לה לנד
הרשת החברתית
טיטניק
מלך האריות
התחלה
בתוך לואין דייויס
וגם:
פרזיטים
כוחו של הכלב
בלייד ראנר
בחזרה לעתיד
שודדי הקאריביים
העשירייה שלי
בסדר אקראי:
1. הטוב הרע והמכוער.
2. תשעה חטאים.
3. ג'אנגו ללא מעצורים – אני יודע שהרבה לא מתלהבים מהסרט הזה, אבל הוא פשוט מרגש אותי.
4. האביר האפל.
5. חומות של תקווה.
6. הפסנתרן.
7. רשימת שינדלר.
8. היו זמנים באמריקה.
9. השתולים.
10. רוקי 1.
מייאש לגלות עד כמה אני לא ייחודי
כמעט כל הסרטים שכתבתי מאוד שכיחים פה בהודעות. חלקם היו צפויים בעיני (הסנדק), חלקם קצת הפתיעו אותי (קיל ביל או שמש נצחית). מה שכן, אני כנראה היחיד שהלך עם Dazed and confused :)
התלבטתי אם ללכת על עשרת הסרטים שבעיני הם הטובים בהיסטוריה לבין עשרת הסרטים האהובים עליו (וכמובן שיש לא מעט חפיפה), אבל בסוף הלכתי עם האופציה הראשונה ונאלצתי, לצערי, לוותר על מאניבול למשל.
הרשימה המלאה:
הסנדק – כל מילה מיותרת, גם 50 שנה אחרי מדובר בסרט הטוב בהיסטוריה.
קיל ביל – יש לא מעט סרטים של טרנטינו שיכולים להיכנס פה, למשל ממזרים חסרי כבוד שמחזיק גם את ההופעה הכי אהובה עלי של שחקן כלשהו וגם את סצנת הפתיחה האהובה עלי, אבל קיל ביל תמיד הרגיש לי יותר מהודק ואחיד מכל סרט אחר של טרנטינו. דווקא בגלל שלא מדובר בסרט עם מסרים חברתיים, כל השטיקים המגניבים של טרנטינו מרגישים במקום.
יהודי טוב – הסרט האהוב עלי של האחים כהן, למרות שלרוב הוא לא מדורג גבוה ברשימות הסרטים הטובים שלהם. סרט פילוסופי וקודר משהו שמצליח לשאוב אותך ולפחות לי גם הרגיש מאוד relatable.
להיות לואין דיוויס – מאחר והאחים הם הבמאים האהובים עלי, הם קיבלו שני מקומות ברשימה. בדומה לרבים מסרטיהם גם כאן מאוד נוכחת תחושת חוסר האונים והייאוש, אבל מה שמייחד את הסרט הזה הוא האופן בו הוא מצליח להכניס אותך לתוך העולם שלו בכזו יעילות. וכמובן פסקול מופלא.
שמש נצחית בראש צלול – הסרט הכי יצירתי ברשימה ואולי הסרט הכי יצירתי שראיתי בחיים שלי. הקונספט כמובן מיוחד מעין כמוהו, אבל מה ששובה זו הרגישות שבו שלרגע לא נהיית מעיקה. גם כן, מאוד relatable וג'ים קארי עם הופעה קולנועית מדהימה בעיני.
האביר האפל – האמת? מאוד התלבטתי אם להכניס. הסרט היחיד ברשימה שאני מגדיר כלא מושלם, לא לגמרי אחיד והאמת שגם קצת ארוך מדי. אז למה הכנסתי? כי נולן פה בגדולתו, כי השימוש שלו בסאונד כדי לייצר מתח הוא מפעים, כי דמות הנבל פה היא חד פעמית לא רק בגלל תצוגת המשחק המדהימה של הית' לדג'ר זצ"ל אלא גם ובעיקר עצם הרעיון שמאחוריו, כי זה סרט גיבורי העל הכי טוב בהיסטוריה.
וויפלאש – סרט מאוד "קטן" ביחס למרבית הסרטים פה, אבל להפוך סרט על מתופף ג'אז לסרט כל כך אינטנסיבי ועוצמתי זה באמת עבודה מדהימה. סצנת הסיום היא בקלות אחת המותחות שראיתי בחיי ותצוגת המשחק של ג'יי קיי סימונס (וגם מיילס טלר למען האמת) יוצאת מן הכלל.
Dazed and confused – למען האמת זה סרט מרשימת האהובים עלי שהתגנב לקרון הטובים בהיסטוריה ללא כרטיס. קצת מצחיק לראות אותו ברשימה אחת עם הסנדק, אבל אני כל כך מת על הסרט, האווירה שבו והבמאי שלו שהייתי חייב להכניס אותו.
עיר האלוהים – ממלא את קטגוריית הסרט הזר, אבל לא באמת צריך אותה. סרט מדהים ומטלטל, בטח כשלוקחים בחשבון את האופן המיוחד בו הוא צולם.
התפוז המכני – לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה. השאיר אותי בהלם מוחלט. עד אז ומאז לא ראיתי משהו דומה לסרט הזה וספציפית לשימוש שלו בסבל ואלימות.
נשארו בחוץ ואין לי מושג למה:
קן הקוקייה, שבעה חטאים, ממזרים חסרי כבוד, ארץ קשוחה, בין כוכבים, מיליון דולר בייבי.
זה לגמרי בסדר להיות לא ייחודי
אולי ינחם אותך לדעת שיש עוד המון אנשים שהם גם כאלה
עשרת הסרטים שלי, לפי הסדר בו חשבתי עליהם:
The Godfather – כי כמובן שהסנדק.
Terminator 2: Judgment Day – סרט האקשן האולטימטיבי.
A Night at the Opera – הייתי כותב "כי כמובן שלילה באופרה", אבל משום מה הסרט הזה לא נכנס לפנתאון התרבותי בתור אחד הסרטים הטובים ביותר איפ פעם כפי שלדעתי מגיע לו. כולל שתיים מסצינות הקומדיה האהובות עלי:
https://www.youtube.com/watch?v=V7Bsl1Q4Iog
https://www.youtube.com/watch?v=NWFl2S5-Ua0
The Big Sleep – אולי יש סרטי פילם נואר יותר טובים, יותר איכותיים או יותר מהנים, אבל אין סרט פילם נואר יותר פילם נואר-י ממנו (כן, כולל הנשר ממלטה ו-Double Indemnity).
Back to the Future Part II – יש אנשים ששונאים מד"ב. יש אנשים ששונאים דרמות כבדות, יש אנשים ששונאים מחזות זמר, יש אנשים ששונאים בלוקבסטרים. אין אנשים ששונאים את "בחזרה לעתיד" (האמור נכתב בתור כלל אצבע. אין לקחת את ההערה מילולית)
Indiana Jones and the Raiders of the Lost Ark – כי כמובן שאינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה.
Pulp Fiction – כי כמובן שספרות זולה
Guardians of the Galaxy – יודעים מה עשיתי ברגע שהסרט יצא להפצה ביתית? צפיתי בו. יודעים מה עשיתי למחרת? צפיתי בו שוב. ואפילו בתור ילד לא צפיתי בסרט פעמיים כל כך מהר.
Nausicaä of the Valley of the Wind – בגלל הדמות הראשית ובניית העולם.
Star Wars – מלחמת הכוכבים יצאה לי מכל החורים. עד כדי כך שאם אצפה בסדרה/סרט של סטאר וורז זה יהיה למרות שזה שייך לפרנצ'ייז ולא בגלל. אבל זה לא באשמת הסרט המקורי, שעדיין שמור לו מקום ברשימה הזאת. אגב, בסקר עצמו כתבתי "Star Wars: Episode IV – A New Hope" כדי שיהיה ברור לאיזה סרט אני מצביע, אבל בת'כלס אני מצביע לגירסא של harmy ששאפה לשחזר את הסרט המקורי (שיצא לקולנוע בלי תת הכותרת) עד כמה שניתן.
סרטים שנדחקו מהרשימה והרגשתי חובה לציין:
רקוויאם לחלום, the searchers (המערבון עם ג'ון פורד), רובין הוד (עם ארול פלין), ביל וטד השני, מת לחיות, מכסחי השדים, החבר'ה הטובים, one upon a time in america (היה ממש קרוב), גרמלינים 2, מונטי פייתון והגביע הקדוש, עשרת הדיברות (צ'רלטון הסטון), ארווינקה (של אפרים קישון), Double Indemnit, החותם השביעי.
אחלה רשימה, סתם תהייה
אני מסכים בהחלט שאין אנשים ששונאים את "בחזרה לעתיד", אבל למה הסרט השני דווקא? סרט נהדר, אבל נופל לטעמי מהראשון בסדרה מבחינת התסריט.
גם לדעתי 2 הכי טוב
הראשון מעולה אבל השני היה לי יותר מהוקצע
אני יותר אוהב את השני ואת החזיון שלו לעתיד והאפשרויות שהוא פותח למסע בזמן
אבל לראשון הסיפור יותר טוב ומהודק וככל שהתבגרתי התאהבתי בו יותר.
באמת התלבטתי ביניהם
בגדול, כי 2 הוא סרט המשך קצת יותר טוב ממה ש-1 הוא סרט בודד טוב.
האלמנטים שהופכים סרט בודד (או ראשון בסדרה) לסרט טוב קצת אחרים ממה שצריך כדי ליצור סרט המשך טוב. האתגר בסרט בודד הוא לחשוף את הצופה לעולם ולגרום לו להישאב לתוכו. סרט המשך צריך לגרום לו לרצות להישאר באותו עולם. זה קשה כי אם משנים מעט מדי יוצא אותו סרט רק בהכרח יותר גרוע כי הוא פחות חדשני, ואם משנים יותר מדי זה כבר לא אותו עולם.
ל-2 לכאורה היה את הפתרון הקל – אם בסרט הראשון נסענו אחורה בזמן כדי להציל את ההורים של מרטי, בסרט השני ניסע קדימה בזמן כדי להציל את הילדים שלו. ככה מחדשים מבלי לשנות את המהות של הסרט המקורי. זה היה כל כך ברור שזה הופיע כבר בסוף הסרט הראשון. "ברור" זה לא בהכרח רע ואם זאת הייתה העלילה, 2 עדיין היה סרט מעולה.
אבל 2 לא הסתפק בפתרון הקל, אלא קשר את עצמו באופן כל כך הדוק עם הסרט הראשון עד שהוא מילולית שיחזר אותו ותוך כדי הוסיף לו נדבך. אפשר לומר שבחרתי ב-2 היא כי הוא מתכתב עם 1 באופן כל כך טוב.
העשירייה שלי
בסדר אקראי:
שר הטבעות: אחוות הטבעת.
מועדון קרב.
ממזרים חסרי כבוד.
שמש נצחית בראש צלול.
האביר האפל.
ביג לבובסקי.
להציל את טוראי ראיין.
שתיקת הכבשים.
כמעט מפורסמים.
שליחות קטלנית 2: יום הדין.
וזו הרשימה שלי.
1. 12 קופים – סרט המסע בזמן הראשון שראיתי, ועד היום הכי אהוב עליי. סרט מכאיב, מצמרר, מטורף, שובר לב, עם סיום לולאתי מושלם.
2. שוטרים לוהטים – סרט שהוא לא רק קומדיה גאונית ורב שכבתית ופרודיה על סרטי באדי קאפ ופרשיות רצח, אלא גם תעלומה בלשית סבוכה ומחושבת עם טוויסט מעולה. אין מספיק מילים כדי להמליץ על הסרט הזה.
3. ברטון פינק – אחד הסרטים הכי קודרים, מטורללים, מפותלים וסוחטים שראיתי מימיי, עם דמות ראשית של אמן יוצר בעיר קיצית להחליא, על המחיר של יצירה ואהבה, דמויות משנה גדולות מהחיים, עם סוף חידתי ודמוי חלום, ויש בו גם את ג'ודי דייוויס.
4. ארוחה עירומה – אחד הסרטים הכי קודרים, מטורללים, מפותלים וסוחטים שראיתי מימיי, עם דמות ראשית של אמן יוצר בעיר קיצית להחליא, על המחיר של יצירה ואהבה, דמויות משנה גדולות מהחיים, עם סוף חידתי ודמוי חלום, ויש בו גם את ג'ודי דייוויס. (צירוף מקרים, או מה?)
5. ממנטו – כל סצינה היא אגרוף בבטן, אבל כזה שמנוהל באופן מדוקדק לקראת סוף/התחלה שמותיר אותך שמוט לסת.
6. בלייד ראנר 2049 – ניאו-נואר שלא מבייש את קודמו. כל פרט ופרט בסרט הזה גורם לי להתפעמות בכל צפייה מחודשת. ויזואליה שובת עין, עלילה איטית אך סוחפת, משחק מאופק אך טעון בכל כך הרבה רגש. יצירת מופת.
7. אויב – דני וילנב לקח את "האדם המשוכפל" של סאראמאגו ועשה ממנו חיה אחרת לגמרי, יצירה ביזארית שחודרת לתוך הפחד של אדם מפני המשתקף אליו במראה. סרט קטן שהוא בעצם גדול.
8. המגדלור – סרט האימה הכי טוב שראיתי מימיי, נקודה. חגיגה סהרורית של טירוף, בדידות, גבריות, חולניות, כוח, פחד, וכוחות מפלצתיים שלא ניתן לעמוד בפניהם. והסוף, הו אלוהים, הסוף שלו רודף אותי עד עצם היום הזה.
9. תעלומה בסילבר לייק – סרט לא מוערך דיו, אבל ככה אולי נולדות קלסיקות, יצירות שרק מתי מעט מכירים בערכן: סם (שם קלסי לבלש בעלילות נואר) מגלה את הצד האפל של העיר בעודו מחפש אחרי פאם פאטאל בלונדינית, וכמה הוא הולך לסבול בדרך, אין לו מושג, אבל הוא עוד יגלה. אנדרו גרפילד נטמע לחלוטין בתוך הדמות האדישה והעצלה של הבטלן/בלש חובב, אדם שמתעניין יותר בסיפורים ובחלומות מאשר בדברים מעשיים כמו עבודה ותשלום שכר דירה. דייוויד רוברט מיטשל, לאן נעלמת?
10. מלהולנד דרייב – סרט שאין סיכוי שאצפה בו שוב אי פעם – הוא חוויה מורטת עצבים – אבל הוא תפס אותי כל כך, שכמעט נשרפו לי הנתיכים במוח מרוב ניסיון להבין אותו ולעכל אותו. דייוויד לינץ' הוא חריגה מהנוף ההוליוודי (וחריגה מהנוף האנושי, בעצם), אבל הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה לומר ואיך.
2 מתוך 10 גם אצלי - בלייד ראנר 2049 והמגדלור :)
(ל"ת)
Well, you know what they say - great minds think alike:)
(ל"ת)
רק עכשיו קלטתי ששכחתי את ג'וקר, המועדפת ואנחנו.
או כמו שצועקים המפגינים: בושה! בושה!
ושלושתם מ-2019 (וכמו גם המגדלור). אחלה שנה לקולנוע.
ג'וקר – מה שנראה כמו גימיק זול על חשבון המעריצים נהיה לאחד הסרטים הכי מדוברים, שלא רק שבר את הקופות אלא גם העניק לשחקן שלו אוסקר, קצת יותר מעשור אחרי שהשחקן האחרון שגילם וריאציה אחרת שלו זכה באוסקר פוסט-מורטם. סרט שהצליח לקחת את אחד מנבלי הקומיקס הכי מאיימים ואהובים ולהפוך אותו לאנטי-גיבור שבור, רדוף הזיות וכאב, שמוצא בדרך-לא-דרך את… האור? החושך? טוב, אולי את הצחוק.
המועדפת – הסרטים של יורגוס לנתימוס די מאתגרים, בלשון המעטה (שיני כלב, להרוג אייל קדוש), אבל פה יש עלילה נגישה יותר, אבל מתוחכמת ועקלקלה בדרכה: שלוש נשים שכל אחת מהן מנסה לשמור על מקומה בעולם אכזרי של גברים, אצולה ומשחקי כוח. תסריט מעולה, משחק מבריק, דיאלוגים חדים וסוף שבועט בבטן.
אנחנו – הסרט השני של ג'ורדן פיל זוכה לפחות תהילה מאשר "תברח", אבל בעיניי הוא מוצלח יותר. יש בו רעיון שרבים הספרים והסרטים שהתעסקו בו – רעיון הכפיל שתמיד מתגלה כאויבו של הגיבור, והאמת האיומה שמסתתרת מאחוריו. וגם כאן, הסוף בועט בבטן, ועם חרטום מסומר.
תעודת הזהות הקולנועית שלי
טוב, אין ברירה, זה עומד להיות ארוך.
אז איך לעזאזל בוחרים את עשרת הסרטים הטובים ביותר?
בהתחלה עשיתי לעצמי חיים קשים שלא לצורך. ניסיתי בטיפשותי ליצור רשימה שמצד אחד תייצג את ההעדפות האישיות שלי, את הסרטים שהשאירו עליי חותם משמעותי, ומצד שני כן תכיל איזשהו פן "אוניברסלי", כלומר, שתהיה רשימה מייצגת ומקיפה של יצירות מופת מונומנטליות בלתי ניתנות לערעור, כזו שכל חובב קולנוע ממוצע יוכל להנהן בכובד ראש ולהסכים עם רובה. אבל רצונות ומציאות לחוד, ומהר מאוד הבנתי שזו משימה שנידונה לכישלון מפואר.
קודם כל, כי מי לעזאל אני הקטן שמתיימר לספק תשובה חד משמעית לשאלה כזו? עוד במהלך הניסיון להרכיב את רשימת מועמדים התברר לי כמה קלאסיקות גדולות בעצם עדיין לא ראיתי בכלל – יש ברפרטואר שלי מעט מאוד היצ'קוק, טרקובסקי, קורוסאווה או אורוסון וולס, כשזה מגיע לשמות כמו גודאר, פליני או ברגמן זה בכלל נהיה מביך, ואפילו אם שמים בצד את הענתיקות והולכים ליוצרים שעדיין מסתובבים בינינו, עדיין יש לי לא מעט חורים גדולים בפילמוגרפיות של סקורסזה, קופולה, ספילברג ועוד ועוד ועוד.
הבעיה השנייה נגעה לקריטריונים, קרי, על פי מה בדיוק קובעים את טיבו של כל סרט ביחס לשאר? לפי ההשפעה התרבותית שהייתה לו? ההצלחה הביקורתית שלו? ההצלחה הקופתית? הרגש הוא מעורר? היותו פריצת דרך אומנותית? המסר שהוא מעביר? הפרסים שהוא זכה בהם? בקיצור, הרבה בלאגן וכאב ראש.
הפתרון לבעיה הזו היה לשים בצד את היומרה ופשוט לעשות את רשימת עשרת הסרטים הטובים ביותר "שלי". אלו סרטים שאני אמנם יכול לנתח בצורה קרה ולהסביר מה הופך אותם בעיניי לפיסות אומנות איכותיות של ממש, אבל לא זו הסיבה העיקרית שהם כאן. אפשר אולי לומר בפשטות שאלו עשרת הסרטים האהובים עליי, אבל זה קצת מעבר לזה. זו רשימה שהיא מעין תעודת הזהות הקולנועית שלי. מדובר בסרטים שמהווים עבורי נקודות ציון משמעותית, סרטים שהשפיעו עליי וגרמו לי לראות את העולם (הקולנועי והאמיתי) בצורה שונה. אלו סרטים שנוגעים בנקודות האישיות הכי עמוקות, סרטים שאני רואה בהם חלק מהפאזל שמגדיר אותי, את השאיפות שלי, החלומות שלי והפחדים שלי. סרטים שהראו לי כל אחד בתורו מה קולנוע מסוגל לעשות, ומה הוא יכול לגרום לי להרגיש.
גם המשימה הזו לא הייתה קלה בכלל, ולכן לאחר שאסיים לפרט על עשרת הנבחרים הסופיים אוסיף תגובה נוספת עם רשימת המועמדים המלאה שכמעט נכנסו. חלק מהרשימה הזו אולי תראה בנאלית להחריד בשביל בחור בן 29 שגדל על קולנוע מערבי, בחירות כאלו ואחרות אולי ירימו גבה או שתיים, אבל אני לא מחפש קונצנזוס, אלא בסך הכל להוסיף את התרומה הצנועה והאישית שלי למאגר הכולל.
הבהרה חשובה – למרות מה שכתבתי למעלה, כשהייתי צריך לצמצם את הרשימה הגדולה לעשרה הטובים ביותר בכל זאת החלתי על עצמי שני כללים מנחים, כאלו שיעזרו לי ליצור רשימה שמצד אחד תהיה מגוונת, ומצד שני תהיה כזו שבאמת אהיה שלם איתה מבחינת התאמתה לשאלה הגנרית "מהם הסרטים טובים ביותר":
1. מבחן הזמן – אין כאן שום סרט מ-15 השנים האחרונות. לא קבעתי את זה מראש כאיזשהו סף מחייב, אבל אני כן חושב שרק סרטים שצולחים את המבחן האכזרי הזה ראויים באמת להיחשב כחלק מהגדולים ביותר.
2. פסיפס – רק סרט אחד מכל ז'אנר (עד כמה שניתן להגדיר אותו), ולא יותר מסרט אחד עבור כל במאי.
אוקיי, עכשיו אפשר סוף סוף להתחיל. הסדר הוא שרירותי לחלוטין.
ספרות זולה (קוונטין טרנטינו, 1994) – כן, אני יודע, זו אולי הבחירה הכי סאחית שקיימת בעולם. רק לפני כמה חודשים הסרט הזה זכה כאן באתר בתחרות הסרט הטוב ביותר של שנות ה-90. אבל מה אפשר לומר, כנראה שיש לכך סיבה טובה.
ספרות זולה הוא אולי הסרט היחיד שברגע שהוא הסתיים והמסך החשיך, פתאום הרגשתי מעין עצב בלתי מוסבר. לא בגלל מה שקרה בסרט עצמו, אלא פשוט בגלל שלא רציתי שהסרט יגמר. כמו להתעורר מחלום טוב.
הגדולה של ספרות זולה בעייני נעוצה בעובדה שזה לא סרט לא שמתאר אירועים גדולים מהחיים או עוסק בנושאים מורכבים, הוא לא נודף סטייל יוצא דופן ולא מנסה בכוח להראות כמה צבעוני, חכם, שנון ומיוחד הוא, אלא כזה שלוקח סיטואציות כמעט יום-יומיות, עם דמויות שנראות ולבושות כמו אנשים רגילים ומנהלים שיחות מהסוג שנדמה שכולנו משתתפים בהן, ובעזרת כל הכלים הקולנועיים שעומדים לרשותו – הפסקול, התסריט, השחקנים, הצילום והמבנה של הסיפור – הופך אותן לרצף מהפנט של סצנות שמתחברות ליצירה שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.
בתוך כל הדבר הזה, הדייט של ג'ון טרבולטה ואומה ת'ורמן הוא מועמד חזק להיות הסרט הקצר האהוב עליי אי פעם. המתח הלא מדובר ביניהם שהולך וצומח בכל שלב, חילופי המבטים במהלך תחרות הריקודים, הצורה בה הוא מדבר לעצמו במראה בשירותים, הנחישות שבה הוא פועל כדי להציל אותה. הפסקול שמלווה את רצף הסצנות האלו ממשיך עד היום להתנגן אצלי בפלייליסט די בקביעות, והשיר שפותח את החלק הזה (Let's stay together של אל גרין) גם היה שיר החופה בחתונה שלי לפני כמה חודשים.
ואם יש מסר אחד שנחקק בי מהצפייה בו, אחד שגם מתאים כמו כפפה לשם שלי, הוא מגיע מהמשפט האחרון בסרט (טוב נו, האחד לפני אחרון) – יש בעולם אנשים חלשים, ישנם אנשים רשעים, וכל מה שנשאר זה לנסות כמה שאפשר להיות הרועה.
סצנה זכורה: לא איזיקאיל 25:17, לא רויאל עם גבינה ולא המונולוג על שעון הזהב, רק רגע קטן ואינטימי בין שתי דמויות בסיומו של לילה זוועתי:
https://www.youtube.com/watch?v=G9EbWN__JRM
פול מטאל ג'אקט (סטנלי קובריק, 1987) – נמצא כאן תחת שני כובעים: בתור "סרט של קובריק" (שאם לא חוק הפסיפס כנראה היה ממלא כאן חצי רשימה) וגם על משבצת "הסרט הצבאי". בתור מישהו שהיה בלב עזה במבצע צוק איתן, מכל הסרטים שראיתי עד היום יש רק שניים שהצליחו לטעמי להעביר, ולו בקמצוץ, משהו שמתקרב לתחושה האמיתית של להיות חייל בשדה הקרב – דנקרק של כריסטופר נולאן והסרט הזה. כבודם של טוראי ריאן, צייד הצבאים ובמערב אין כל חדש במקומם, אבל מה שבעיניי שני הסרטים שהזכרתי הצליחו לתפוס זו הדקות החמקמקה של תחושת הסכנה והאימה שקיימת לאו דווקא ברגעי הקרב עצמם, אלא בכל מה שקורה ביניהם.
אז למה בסוף בחרתי בפול מטאל ג'קט ולא בדנקרק? כי פול מטאל ג'ק בעיניי מצליח לדייק את התחושה הנלוות לשירות הצבאי בשני אספקטים שונים לחלוטין, וזה הישג באמת בלתי נתפס. את הסרט ראיתי לראשונה כנראה בעיתוי המושלם ביותר שאפשר לצפות בו מבחינת האימפקט שהוא מותיר אחריו – במהלך המסלול, בסיום ארבעה חודשי טירונות. לאחר מכן חשבתי עליו את מה שהיא כנראה הדעה הרווחת עליו – החצי הראשון (שמתאר את הכשרת הלוחמים) הוא "מופתי", השני (המלחמה בוייטנאם) הוא רק "סבבה". אלא שאז הגיע מבצע צוק איתן, ואחריו התחלתי להעריך אותו מחדש כיצירה שלמה.
מלחמות בסרטים לרוב מורכבת משרשרת של אירועים "גדולים", אבל הלחימה במציאות היא עסק הרבה יותר מורכב מזה. בזמן אמת אין בה שום דבר הירואי, מלהיב או מרגש. אומץ הוא לא יותר מסתם החלטה שמתקבלת בחלקיק שנייה, וברוב הזמן המזל משחק תפקיד הרבה יותר גדול ממה שנדמה. מדובר באיזשהו סוויץ' רגשי שקשה מאוד להסביר במילים, מעין הפעלת מנטליות של הישרדות, של הדחקה, של ניתוק, של דריכות, של קור רוח, של פעולה על פי אינסטינקט. במרבית הזמן אין לך שמץ של מושג מה אתה עושה ולמה אתה נמצא שם, ובו זמנית זה גם לא כל כך מעניין. הכל מתחיל ונגמר באויב שרוצה להרוג אותך, אויב שאתה רוב הזמן כמעט ולא רואה, וזה הדבר היחיד שקיים באותם רגעים.
המבט חסר ההבעה של החייל הפשוט בדנקרק היה המבט שלי במשך שבועיים, קרבות האויר המינימליסטים בדנקרק שמתחילים ונגמרים ואז שוב מתחילים בתוך שניות הם תמצית מדויקת להחריד של איך קרבות כאלו נראים באמת, ואני בכלל שריונר. המשימה הלכאורה טריוויאלית של לנסות לעבור צומת קטן באמצע שום מקום בפול מטאל ג'קט, כשהאיום היחיד הוא צלף בלתי נראה בנקודה לא ברורה, ממש כאילו נלקח ישירות מרחובות סג'עייה. אבל מכל הסצנות שגיליתי מחדש, זו שבאמת הייתה אגרוף בבטן הייתה "שירת המיקי מאוס" בסיום הסרט. מסוג הסצנות שאני לא חושב שאפשר באמת להבין עד שלא חווים אחת כזו במציאות.
"זה עולם של חרא, אבל אני חי, ואני לא מפחד".
סצנה זכורה: הפעם זה קל, סצנת הזובור הפלוגתי. נשים רגע את המלחמות בצד, אין אויב יותר קטלני בצבא מאשר הבדידות, אין מקום שמוציא ממך צדדים אפלים שלא חשבת שקיימים כמו הצבא, ואין סצנה שמצליחה להעביר את התחושות האלו יחד באותה אפקטיביות כמו זו:
https://www.youtube.com/watch?v=PPzY9EFhnmQ
פורסט גאמפ (רוברט זמקיס, 1994) – אם היו נוחתים חייזרים על כדור הארץ והייתי צריך לבחור סרט אחד להראות להם, זה היה זה.
פורסט גאמפ הוא הכל – הוא סרט נשכני, ביקורתי ועוקצני, אבל מלא אהבת אדם, חמלה ותקווה. סרט על כוחה של תמימות בעולם מנוקר שאיבד אותה. סרט ששובר לך את הלב ואז מרומם אותו לגבהים שלא חשבת שאפשר להגיע אליהם. סרט על בחור פשוט שחלק מהמאורעות הכי מכוננים במאה ה-20 עוברים לידו, אבל הוא בקושי שם לב ובוחר לייחס את אותה חשיבות דווקא לרגעים הקטנים, הבין אישיים, עם הדמויות השוליות וחסרות המעמד בחברה.
סרט על מישהו שלכאורה השיג הכל והיה בכל מקום, אבל בוחר פעם אחר פעם לחזור לכור מחצבתו בעיירה שכוחת אל באלבמה. סרט על החשיבות של משפחה, על הקרבה, על התגברות על מכשולים בלתי אפשריים. סרט שמעורר תחושת נוסטלגיה ומהווה מעין עוגן יציב של שפיות. סרט שלא בורח מהצרות הקיימות בעולם, לא מפחד להסתכל על הזוועות הגדולות והקטנות מהכי קרוב שאפשר, אבל אחד שיודע להחזיר לך את האמונה שבסוף יהיה טוב.
סרט שגורם לך להתרגש, לפחד, להזדעזע, לשמוח, לצחוק, לבכות, ואז לצחוק על עצמך שאתה בוכה. סרט שלוקח על עצמו את המשימה לדחוס חיים שלמים לתוך שעתיים ועומד בה בהצטיינות. סרט קטן ואישי שהוא בעצם הכי גדול ומדהים שיש. פורסט גאמפ הוא הכל.
סצנה זכורה: "אני לא זוכר כשנולדתי, אני לא זוכר מה קיבלתי בחג המולד הראשון שלי ואני לא זוכר את הטיול הראשון שיצאתי אליו, אבל אני כן זוכר את הרגע בו שמעתי לראשונה את הקול הכי מתוק בעולם", ואז המוזיקה כבר עושה את כל השאר. קולנוע, איזה יופי של דבר זה.
https://www.youtube.com/watch?v=BRYqNfHcJsE
שר הטבעות (פיטר ג'קסון, 2003) – כי זו בעיניי הטרילוגיה הגדולה ביותר בכל הזמנים. כי אלו סרטי הפנטזיה הכי טובים שנעשו וכנראה יעשו. כי מרגע שראיתי אותם בפעם הראשונה הם נהיו אובססיה לא קטנה שלי במשך זמן רב. כי 20 שנה עברו ונדמה שהם רק הולכים ומשתבחים.
מה זה בעצם קולנוע? קולנוע הוא יצירת עולם שלא באמת קיים, הוא הפחת חיים בדמויות ומקומות שהיו עד לפני רגע איזו פינה נידחת במוחו של היוצר. לסרטי שר הטבעות אולי יש חומר מקור איכותי שהוא בפועל זה שראוי להרבה מהמחמאות, אבל מבחינתי מה שפיטר ג'קסון וחבורתו עשו כאן הוא מעשה בריאה של ממש. בניגוד לסרטים ישנים יותר שעדיין לא נהנו מפלאי הטכנולוגיה, ובניגוד לסרטים מודרניים שלפעמים מתבססים יותר מדי אך ורק עליה, שר הטבעות מאזן בצורה מושלמת בין הלוקיישנים הטבעיים והאפקטים המיוחדים, ויוצר עולם מופלא יותר מכל עולם קולנועי אחר שיצא לי לחוות. הארץ התיכונה של שר הטבעות על כל יצוריה, עריה וההיסטוריה שלה מרגישה כמו משהו שהוא בו זמנית מוכר, אמיתי ומוחשי, וגם מקום דמיוני ששייך לאיזשהו יקום מרוחק.
שלושת הסרטים בעיניי הם מיקשה אחת וקשה לי להתייחס אליהם בנפרד, אבל אם אני ממש חייב לבחור זה יהיה שיבת המלך, בעיקר בזכות סצנה אחת – הקרב על מינאס טירית. המאבק בין הטוב והרע בעולם הוא אולי המוטיב הכי עתיק שקיים בסיפורים מאז ומתמיד. תשאלו את אדם וחוה. שר הטבעות, שנכתב כמעין אלגוריה על מלחמת העולם השנייה, הוא תמצית הסיפור הזה בגרסתו הבסיסית ביותר, והקרב על מינאס טירית הוא הקליימקס הגדול שמצליח לעמוד בבילד אפ של שלושה סרטים.
ההסתערות של אנשי רוהן הייתה ונשארה אחת הסצנות האהובות עליי אי פעם, והיא כנראה ההגדרה האולטימטיבית למילה "אפי". ברגע האפל ביותר, כשהתבוסה נראית בלתי נמנעת, כשכמות האורקים משתרעת עד לקצה האופק מול חומות העיר הבוערת, דווקא אז נשמעת תקיעת השופר, קרן של אור מופיעה, ויחד איתה כוחות הטוב שמסתכלים לרוע בלבן של העיניים, אך לא נרתעים ומסתערים קדימה כדי לנצח. כל קרב על עתיד האנושות (שהוא בעצם קרב בין טוב ורע) שאי פעם הוצג במדיום הקולנועי והטלוויזיוני, בין אם נסתכל על סטאר וורס, משחקי הכס, סיפורי נרניה או סרטי מארוול, לא משתווה בעיניי להתנגשות בין האנושות למפלצות של מורדור בשדות הפלנור שלמרגלות מינאס טירית. לא הייתה ולא תהיה סצנה גדול יותר מזו.
ושוב זה השילוב הזה בין המוזיקה, הצילום, הפנים של השחקנים והטקסטים הנהדרים שמתמזגים יחד להרמוניה קולנועית שהיא אולי ההיפך הגמור מהמציאות כפי שתיארתי אותה בפסקה על פול מטאל ג'אקט, אבל היא משהו אחר, היא קיימת מעבר לגבולות הדמיון, היא לוקחת אותך מעבר למגבלות הזמן והמקום, היא מיתוס, והיא מעשה בריאה שנשאר איתך הרבה אחרי שהכתוביות עולות.
ה-סצנה:
https://www.youtube.com/watch?v=8Tgi-j56ueU
ארץ קשוחה (האחים כהן, 2007) – אם שר הטבעות הוא סרט על ניצחון הטוב מול הרוע, ארץ קשוחה הוא כמו המכה הכואבת שמזכירה שבפועל זה לא באמת עובד ככה. זה סרט שלא מציע תקווה או ייאוש, הוא לא שופט את הדמויות שלו ולא מציע פתרונות, אלא מציג את המציאות כמו שהיא. לפעמים הטוב לא ייצא עם ידו על העליונה, לא תמיד יש תשובות לכל השאלות, והרוע עלול להתפשט ולכרסם בנו כמו מחלה. כמו השריף, שכבר לא מבין את העולם שהוא חי בו כמו בעבר, גם בי עם כל שנה שעוברת עולה וצפה התחושה שככל שאני מתבגר כך אני בעצם מבין פחות.
מעבר לזה, אמנם אני לא ידוע אם זה באמת המצב, אבל תמיד ראיתי בסרט הזה מעין אב רוחני של שובר שורות וסמוך על סול, שתיים מהסדרות האהובות עלי, אז יש פה הטייה מובנית. הנוף המדברי, השוטים הארוכים, הדמויות שמדברות בעיקר דרך הבעות, החמדנות ותאוות הבצע שנולדים כתגובה לקונפליקטים רגשיים בלתי פטורים, הדגש על ההשלכות שעלולות לנבוע מהבחירות שלנו, הטובות והרעות.
ואיך הסרט עצמו? האחים כהן מדגימים כאן כמה מהכללים הכי חשובים בקולנוע לדעתי. הראשון – תן לצופים להבין דברים לבד. אם הדמויות בסרט יודעות מה הן עושות, ואם התסריטאים מבינים למה הם מכוונים, גם הקהל יבין. השני – לפעמים Less is more. אם בכניסות הקודמות לרשימה שיבחתי את המוזיקה והצילום היצירתיים שמגיעים בדיוק במקומות הנכונים, כאן האחים מדגימים שגם בלי שום טריקים ועם דממה מוחלטת אפשר ליצור שעתיים מורטות עצבים. אה כן, ויש לי איזשהי חולשה טבעית כשזה מגיע לסרטים שבהם הגיבור עסוק בלברוח מאיזשהי מפלצת או כוח שגדול עליו פי כמה.
בפילמוגרפיה העשירה והמגוונת שלהם כנראה שכל אחד יכול למצוא את סרט האחים כהן שלו. מבחינתי זה לא פתוח לדיון בכלל, ועם כל אהבתי לביג לבובסקי, פארגו, ברטון פינק ואחי איפה אתה, בתור טיפוס שלוקח לפעמים את החיים יותר מדי ברצינות, ארץ קשוחה תמיד יהיה אצלי מספר אחת.
סצנה זכורה: האם החיים הם גורל ידוע מראש, מזל ומקריות, מערכת של שכר ועונש, או סדרה של אירועים שנתונים כולם בשליטתנו? בואו נטיל מטבע ונבדוק.
https://www.youtube.com/watch?v=OLCL6OYbSTw
האביר האפל (כריסטופר נולאן, 2008) – הסרט שחותם את טרילוגיית "הטוב מול הרע" שלי, והסרט שבעצם התחיל את הכל.
כריסטופר נולאן הוא כמו במאי שנוצר במיוחד בשבילי. אני אוהב ומוקיר את כל הסרטים שלו, מ"ממנטו" שדפק לי את המוח אי שם בגיל 16, דרך בין כוכבים המושמץ (שלא בצדק לדעתי), דנקרק שכבר הרחבתי עליו ואפילו טנט, שהצליח להיות בו זמנית אחד הסרטים הכי מטומטמים והכי מבריקים שאי פעם ראיתי. אבל מעל כולם יעמוד תמיד האביר האפל. למה? כי זה סרט שהצפייה בו הפכה אותי מסתם נער שאוהב לראות סרטים למישהו שמגדיר את עצמו כחובב קולנוע.
זה הסרט שבו בפעם הראשונה הבנתי שקולנוע הוא יותר מסתם רצף של תמונות נעות להעביר איתן את הזמן, שהוא יכול להיות סיפור מורכב, מלא רבדים, אלגוריות, משלים ולקחים לחיים, כאלו שרלוונטים בגיל 14 והולכים ומתחדדים גם כשהולכים ומתקרבים לגיל 30.
אם שר הטבעות הציג את המאבק של הטוב נגד הרע בגרסתו הבסיסית, האופטימית והברורה מכולן, ואם ארץ קשוחה הוא התסריט הפסימי של אותו מאבק, האביר האפל הוא זה שמנסה לספק את התשובה המורכבת לאותן שאלות שנדמה שתמיד יהיו אקטואליות – מה המחיר שאנו מוכנים לשלם במאבק עבור מה שאנחנו מאמינים בו. מה חשובה יותר – האמת, או מה שאנשים מאמינים שהיא האמת. האם המלחמה נגד הרוע מתקיימת אך ורק במישור הפיזי, או גם בזה התודעתי. איפה עובר הגבול בלקיחת החוק לידיים. מה אנו אמורים לעשות מול מערכות שנדמה שהושחתו לחלוטין. כיצד ניתן להגדיר צדק, ובאחריותו של מי לדאוג שהוא אכן יתקיים. איך דואגים לשמור על הסדר בעולם שנמצא על סף כאוס. איך מתמודדים עם אנשים שרק רוצים לראות את העולם נשרף. האם זה אפשרי להילחם ברוע בלי ללכלך את הידיים, האם זה בכלל הדבר הנכון לעשות, והאם ניצחון שמושג על ידי רמיסת המוסר והערכים שלנו הוא בכלל ניצחון אמיתי. ואנחנו מדברים על סרט של באטמן, כן?
על הדרך, הסצנה הראשונה שלו היא אולי הפתיחה האהובה עליי בכל הזמנים של סרט, ובכל פעם שאני צופה בו השעתיים וחצי שלו עפות ועוברות בלי להרגיש. אפשר אולי להגיד עליו הרבה דברים שליליים, אבל בלי להיכנס לתוך ים של פלפולים והסברים – משהו בו פשוט עשוי נכון. להגיד שזה סרט גיבורי העל הטוב ביותר שנעשה תהיה אנדרסטייטמנט, בעיניי האביר האפל הוא ברמה משל עצמו.
סצנה זכורה: זו שמרכזת בתוכה את כל אותן שאלות שהעליתי למעלה, ועם הזמן אני מוצא את עצמי מהרהר בה יותר ויותר.
https://www.youtube.com/watch?v=1BmLvIjyMd4&t
המשך
12 המושבעים (סידני לומט, 1957) – 12 אנשים, בחדר אחד, בסרט שכולו למעשה שיחה אחת ארוכה, בשחור לבן, משנות ה-50, בלי שום אפקטים ועם המון איפוק, שאיכשהו יש לו את החוצפה להיות אחד הסרטים הכי מותחים, מרתקים, מלחיצים, משובחים וחכמים שנוצרו. גם כשצופים בו ב-2023.
כל הסרטים שהוזכרו עד כה היו כאלו שציבו את הגיבורים שלהם בנקודה כזו או אחרת בסיטואציה של חיים ומוות. אבל מה קורה ברגע שנמצאת בידיך האחריות לחיים של מישהו אחר? 12 המושבעים הוא סרט שמכריח את הדמות הראשית שלו לצלוח את אחד המבחנים הנפשיים הכי קשים שאפשר להעלות על הדעת – לחץ חברתי, כזה שבו מצד אחד הדמות עצמה אינה נמצא בסכנה אמיתית, אך משקל האחריות שמוטל על כתפיה הוא הכל או כלום בשביל נער חסר אונים.
זה סרט שמכריח אותנו לנסות להיכנס לנעליים של מישהו שהוא לא אנחנו. סרט שמאתגר אותנו לבחון בכובד ראש כל החלטה שאנו לוקחים, לדרוש לחקור את האמת ולא להסתפק אף פעם במה שמוצג לנו על פני השטח. סרט שמדגים שלפעמים המציאות היא לא בהכרח מה שאנחנו חושבים שהיא, שלא כל התשובות נמצאות בידיים שלנו, שלפעמים שווה לפתוח את הראש ולהקשיב למישהו אחר, גם אם הוא חושב אחרת ממך, גם אם נקודת המבט שלו שונה משלך, כי לפעמים הוא רואה דברים שאתה לא מסוגל או לא רוצה לראות.
מי שמחפש את ההגדרה לקלאסיקה, ימצא אותה בסרט הזה.
סצנה זכורה: 0:45 הוא מועמד חזק ברשימת השוטים האהובים עליי בכל הזמנים. אם הסרט הוא כמו דיבייט בין אנשים, האקט הפשוט הזה הוא רגע "אוווווווווו" יותר עוצמתי מכל טיעון מילולי שהוצג.
https://www.youtube.com/watch?v=TUzp2XUhskY
מועדון קרב (דיוויד פינצ'ר, 1999) – ניסיתי לחשוב על איזשהי מחמאה שתסכם כמה אני אוהב את הסרט הזה, ובסוף הגעתי לניסוח הבא: כשאני מדמיין את הסרט שמעולם לא ביימתי, הוא נראה כמו מועדון קרב. יש לו את הסאונדטרק של מועדון קרב, את המצלמה שמתזזת ממקום למקום, את העריכה חסרת הרחמים שלא מאפשרת יותר מדי זמן לנשימה, את הכימיה המבעבעת בין שלישיית פיט-נורטון-קרטר, את המשחק הזה בין מה שקורה בראש של הגיבור לעומת מה שמתרחש במציאות (ובשאלה האם זה בעצם לא אותו הדבר). והאמת, יש בזה משהו כמעט פואטי, בהתחשב בעובדה שזה סרט שמדבר על הנטייה של אנשים לדמיין את עצמם כגרסאות מוצלחות יותר, יפות יותר ומשוחררות יותר ממה שהם באמת. כאלו שהגשימו את מה שבתור עצמם האמיתיים לא היה להם את האומץ או היכולת להגשים.
יתר על כן, אני חושב שהסיבה שמועדון קרב עובד כל כך טוב היא שהוא סוג של קפסולת זמן, מעין המחשה להלך הרוח שמלווה את דור ה-Y וצעירי דור ה-X של שנות ה-90 ותחילת המאה ה-21 – הוא מציג את חוסר הסיפוק מחיי היום יום, את תרבות הצריכה שמקדשת נראות, כסף ורכוש ומעניקה לכאורה עושר פיזי, אבל משאירה אותך עם ריקנות נפשית. הוא מציב את המראה שמדגישה את הפער בין מה שהחיים שלך הם בפועל לבין מגוון האפשרויות האין סופי שלכאורה פתוח בפנייך. הוא מדבר על בריחה מאחריות, על המחשבות על כך שאיזשהי "מערכת" דפקה אותך, ודרושה מהפכה שתשנה את הסדר הקיים. על מקומו של האדם הקטן שנמצא בתחתית ההיררכיה החברתית ומסרב לקבל זאת. על האגרסיביות הגברית החייתית שמחפשת לפרוץ החוצה בעולם מבוית ומתורבת, על יצר ההרס העצמי שמוביל אנשים שלא מוצאים משמעות לחייהם.
אבל היופי האמיתי במועדון קרב נעוץ בעובדה שהוא לא סרט ילדותי שצועק "אכלו לי שתו לי ועכשיו אני כועס", אלא כזה שבונה מעין תזה, ואז מנפץ אותה לרסיסים ומראה כמה הרסנית היא עלולה להיות. הוא מציג עולם ציני ורקוב, אבל בכל זאת רץ לנסות להגן עליו ברגע האחרון. הוא לא חושש להציג את הגבריות על צדדיה הרעים והטובים, הוא מראה כיצד סדר עולמי חדש עלול להסתיים לא בדיוק כפי שתכננת, הוא מלמד שכל אידאולוגיה סופה להיות רקובה בדיוק כמו זו שהיא התיימרה להחליף, והוא בעיקר מראה שלא כל מחשבה שעוברת לך בראש היא משהו שגם צריך ללכת ולבצע.
ומעל הכל, זה בעיקר סרט על גבר ואישה אבודים, כל אחד מסיבותיו, שאחרי מסכת עינויים, הכחשה וניסיונות השמדה עצמית מוצאים את תכלית קיומם בקשר עם אדם אחר, זה שבעצם היה שם כל הזמן והם התעקשו לא לראות. רגע, האם מועדון קרב הוא בכלל קומדיה רומנטית?
סצנה זכורה: הפעם משהו קצת שונה, כתוביות הפתיחה: https://www.youtube.com/watch?v=Ze9-wg9k7AU. זה מסוג הדברים שקצת קשה להסביר את החיוך שהם מעלים לי על הפנים, אבל השילוב הזה של המוזיקה האלקטרונית העצבנית, המעברים המהירים, האפלוליות, כל דבר כאן פשוט צועק "ככה נראה הקולנוע של סוף שנות ה-90!".
מעבר לכל חלום (טרסם סינג, 2006) – והנה בחירה שסביר שלא תופיע ברשימה של הרבה אנשים בעולם.
במובנים מסוימים הסרט הזה הוא הצד השני במטבע של מועדון קרב. בעוד הראשון הראה כיצד מה שקורה במוחו של הגיבור משליך בצורה הרסנית על המציאות סביבו, מעבר לכל חלום לעומתו מראה את היכולת של הדמיון שלנו לרפא אותנו, גם כשאנחנו נמצאים בנקודת שפל.
למי שטרם צפה (ומומלץ שיעשה זאת בהקדם), הסרט מספר על ילדה קטנה ומתוקה בשם אלכסנדריה בבית חולים אי שם בשנות ה-20 של המאה הקודמת, שפוגשת במקרה פעלולן סרטים בשם רוי שנפצע ונותר משותק מהמתניים ומטה. בין השניים נוצר קשר שנע לאורך הסרט על הסקאלה שבין חברות (מבחינתה) וניצול (מבחינתו). הוא משתמש בה על מנת לגנוב משככי כאבים שהוא כמובן לא יכול להשיג בעצמו, ובתמורה מספר לה סיפור הרפתקאות על חבורת בנדיטים וצ'ארלס דרווין שיצאו להציל את אהובתו של אחד מהם.
אם 12 המושבעים לימד אותנו שאפשר ליצור סרט מרתק אך ורק מכמה אנשים שיושבים בחדר ומדברים, מעבר לכל חלום מחליט לבדוק האם בעצם נוכל לברוא עולם חדש ושלם רק על בסיס המילים שכל דמות אומרת, אחר כך למלא אותו ולשנות אותו בהתאם לאיך שהדמויות עצמן מדמינות אותו, ואז לשפוך על כל זה את הכעסים, הפחדים, התסכולים והאתגרים הפנימיים שכל דמות מתמודדת איתם. זה סרט שהוא בעצם מסע פסיכולוגי מרתק ומדהים ביופיו (מטאפורית ומילולית) לתוך נפשם של שני הגיבורים שלו.
קצרה היריעה מלפרט את כמות המישורים שהסרט עובד בהם. כאמור, הוא יפיפה, אבל זה לא רק יופי לשם האסתטיקה (טוב נו, אולי לפעמים כן), אלא כל פרט וכל בחירה אומונותית בו משקפים איזשהו סאבטקסט שממנו ניתן ללמוד על מצבם של רוי ואלכסנדריה, ועל היחסים ביניהם. הוא מושך את הסיפור לכיוון אחד, והיא מנסה להשפיע עליו מהצד השני. כשהוא מאבד את הרצון לחיות, היא מכניסה את עצמה כדמות משנית שנועדה לעזור לו לסיים את המסע. המשפטים שהדמויות בסיפור שבתוך הסיפור אומרות זו לזו לפעמים קשורים למה שקורה בראש שלהן, ולפעמים למה שקורה בזה של מי שמכתיב להן מה להגיד. כמעט כמו סרט בתוך סרט, עולם שנברא בתוך עולם שנברא.
מעבר לכל חלום הוא סרט שלוקח את האמירה "כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומולאו" וטוען אותה במשמעות חדשה. אלו לא רק הערך של חיי האדם שנבראו בצלם אלוהים, אלא שהיכולת לרפא ולשקם אדם שאיבד את הכל בעצם מצילה לא רק את האדם עצמו, אלא גם את העולם האין סופי שקיים בתוך ראשו.
זה סרט על הכוח של סיפורים, על הצורך שלנו בהם ועל היכולת שלהם להשפיע עלינו. אבל מעל הכל, זה סרט על משברים ועל היכולת להאושש מהם, על תקווה שיכולה לצמוח גם מתוך הייאוש העמוק ביותר, על הכוח שלנו בתור בני אדם לרפא את עצמנו ולרפא אחרים, וזה אחד הסרטים שאני הכי אוהב בעולם.
אם אני צריך לבחור סצנה שפחות או יותר מדגימה את כל מה שדיברתי עליו, היא תהיה זו:
https://www.youtube.com/watch?v=EHfieDi3xwc
רשימת שינדלר (סטיבן ספילברג, 1994) – וידוי מחייב, את כל הסרטים האחרים ברשימה בחרתי יחסית בקלות, אבל כשהגעתי לספוט האחרון נתקעתי, ובמשך ימים התלבטתי ולא הצלחתי להגיע להכרעה חד משמעית. אפילו על החוקים שהצבתי ויתרי בשלב מסוים מרוב שלא יכולתי להחליט (דור ה-Y כבר אמרנו?), אבל אז צץ לי רעיון שגנבתי מהסדרה (הנהדרת) "ניתוק" – כתבתי את כל שמות המועמדים על דף וחיכיתי לראות מי מהם בולט לי לעין יותר מכולם.
הנה סיפור על הפעם הראשונה שבה צפיתי בסרט: סרטי שואה לא בדיוק היו הז'אנר החזק שלי בתור נער, ואני אומר את זה בלשון המעטה. הפסנתרן היה סרט קשה, את הבריחה מסוביבור התחלתי והפסקתי כבר אחרי סצנת הפתיחה, וממזרים חסרי כבוד לא באמת נחשב. ואם זה לא מספיק, באותה נקודת זמן לא צפיתי עדיין באף סרט של ספילברג. אפילו לא בפארק היורה או אי.טי. זאת אומרת, ברור שהכרתי את השם, וגם ידעתי שהוא נחשב לאחד הגדולים בתחום, אבל לא באמת ראיתי משהו שיוכל להעיד על כך. ואז הגיעה כיתה י"ב, סוף שנת 2011, ואני במסע השכבתי לפולין. האבסורד הוא שהסרט הוקרן בתת תנאים שלא היו אמורים בשום צורה לאפשר צפייה אפקטיבית – זה היה באוטובוס, על מסך קטן, בזמן נסיעה של 6 שעות מורשה לקראקוב, עם עוד בעךר 50 תלמידים חסרי סבלנות שמילאו את האוטובוס מקצה לקצה.
ואחרי כל אלו, הנה המחשבה הראשונה שעברה לי בראש ברגע שהסרט נגמר: סטיבן ספילברג הוא הבמאי הכי טוב בעולם.
אולי אני פרובנציאלי, אולי אם לא הייתי יהודי שחי במדינת ישראל 80 שנה לאחר מכן לא הייתי חושב ככה, אבל מכל הסרטים בעולם זה האחד שאני רואה בו סרט מכונן לא רק ברמה האישית, אלא ברמה עולמית. כמו שאומרים שההמנון האמריקאי הוא מעין הפסקול הלא רשמי של האולימפיאדה, כך הפסקול של הסרט הזה הפך להמנון הלא רשמי של יום השואה. ספילברג לקח את מה שמבחינת רבים הוא החור השחור הגדול ביותר בהיסטוריה, והוציא ממנו סרט אייקוני שעומד בגבורה במשימת ההנגשה של נושא כה טעון להמונים, אבל לא מסתפק רק בהצגת גודל הזוועות (רייף פיינס בתור אמון גות בסרט הזה הוא השטן בהתגלמותו), אלא מוסיף גם את התקווה שצמחה מהן. סרט שמציג את האנושות ברגעיה הגרועים ביותר, אבל גם באלו הנעלים ביותר.
בסוף, כל הסרט בעיניי מתנקז לסצנה אחת, כולם יודעים על איזו סצנה אני מדבר, וכשצפיתי בה לראשונה כמעט התפרקתי אני בעצמי באוטובוס אי שם באמצע שום מקום בפולין. 6 שנים עברו בין הצפייה הראשונה לשנייה כי פחדתי לקלקל לעצמי את הרושם שנוצר, אבל קלאסיקות אמיתיות לא מתיישנות אף פעם.
הסצנה המדוברת:
https://www.youtube.com/watch?v=W9vj2Wf57rQ
פרט טריוויה לסיום: גם ספרות זולה, גם פורסט גאמפ וגם רשימת שינדלר יצאו בשנת 1994, השנה שבה נולדתי. כנראה שזה מחייב. (לקטנוניים, יצאו בארץ בשנת 1994).
ולסיום
הנה המשך הרשימה עם שמות שלא יכולתי שלא להזכיר בקטנה:
אודיסאה בחלל – תכל'ס? אם לא חוק הבמאי אחד=סרט אחד, הוא היה צריך להיות בעשירייה.
ד"ר סטריינג'לאב – ע"ע אודיסאה בחלל. זה אחד הסרטים הכי מטורללים שראיתי בחיים שלי, ובקטע הכי טוב שיש.
הניצוץ – טוב, הרי אמרתי שקובריק לבד יכול להרכיב חצי רשימה, והסרט הזה ספציפית היה הראשון שהדגים לי איך אפשר לעשות אימה בלי להתבסס על ג'אמפ סקארס זולים. סרט שנכנס מתחת לעור ולא מרפה.
שבעה חטאים – סרט מדהים ועוכר שלווה. הפסיד למועדון קרב בנקודות. אני כן אומר לזכותו שיש לו כתוביות פתיחה טובות יותר:
https://www.youtube.com/watch?v=-k2gsEI34CE
ביג לבובסקי – הזכרתי אותו בקטנה בתור מי שאיבד את המקום שלו ברשימה בגלל ארץ קשוחה, אז זו ההזדמנות לפרגן לאחד הסרטים הכי גאוניים והכי מצחיקים שנוצרו. מבריק בכל שוט, בכל סצנה. אי אפשר להפסיק לצפות בו, ואי אפשר שלא לגלות דברים חדשים בכל צפייה.
קן הקוקיה – עוד סרט שכואב לי שלא נכנס לעשירייה. למה? כי ג'ק ניקולוסן נתן בסרט הזה את תצוגת המשחק האהובה עלי בכל הזמנים, כי האחות רטשד היא אחת הנבליות הגדולות בכל הזמנים, וכי היה לי קשה להירדם בלילה מרוב שהייתי עצוב על איך שהוא נגמר.
המופע של טרומן – סרט מושלם. באמת. העובדה שמצמצמים אותו לפעמים לכדי סרט גימיק ש"חזה את העתיד" עושה לו עוול ענק. הוא הרבה יותר מזה. סרט שמדייק ופוגע בול בכל כך הרבה אספקטים. מגיע לו בעתיד פוסט ארוך יותר.
כמעט כל הסרטים של כריסטופר נולאן שלא הופיעו פה – ממנטו, יוקרה, התחלה, בין כוכבים, דנקרק, טנט. כל אחד מהם הברקה ומיינד פאק בתחומו. קולנוע שכאילו הומצא במיוחד בשבילי.
רעם טרופי – ואפרופו קולנוע שהומצא בשבילי, יש מצב שזה הסרט הכי מצחיק שראיתי בחיים שלי. לדייק בדרמות זה דבר אחד, אבל לדייק בקומדיות זה הרבה יותר קשה. ואני? אני אוהב פארודיות, אני אוהב סרטים של הוליווד על הוליווד, אז בוודאי שאני מאוד אוהב פארודיות על סרטים של הוליווד על הוליווד.
הערת שוליים – הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי. אני רק חושב על "מצודתו של פרופסור שקולניק" ויש לי צמרמורת.
אני והחבר'ה + בחזרה לעתיד – אני שם את שני הסרטים האלו ביחד למרות שאין ביניהם שום קשר (למעט העובדה שהם יצאו כמעט באותו זמן). אלו שני סרטי ה-Feel good שלי, סרטים שהייתי רוצה להשתתף בהם לא כשחקן, אלא כדמות. סרטים שמעוררים נוסטגליה וגעגוע למציאות שחלפה ולא תשוב, למרות ששניהם נוצרו הרבה לפני שאני אישית הייתי בתכנון. כשאני כותב בחזרה לעתיד אגב אני מתכוון רק לראשון, האחרים הם…. ממש בסדר.
מולאן – כי זה סרט דיסני האהוב עלי, עוד סרט שמגיע לו הרבה יותר מסתם שורה וחצי של המלצה, אז בינתיים רק אניח פה את הסצנה הזו שהיא עוד דוגמה נהדרת לתמצית הקולנוע מבחינתי, ולמה שהוא יכול לעורר בלי אפילו מילה אחת של דיאלוג:
https://www.youtube.com/watch?v=AARl1cMxS9w
כוח משיכה – עוד סרט שממש דגדג לי להכניס לעשירייה. סרט שמצליח לתפקד בו זמנית כסרט אימה עם כמה סצנות שעושות מחנק בגרון, סרט מתח שמשאיר אותך דרוך לאורך כל אורכו, סרט דרמה סוחט דמעות וסרט מד"ב ריאליסטי להחריד שהוא גם הישג טכנולוגי יוצא דופן בעשייה שלו. אני יכול לצפות בו שוב ושוב, ועדיין להיות בשיא המתח איפה שצריך בכל פעם מחדש.
בירדמן – והנה דל"פ: אני מת על הסרט הזה. אני מת על הצילום הרציף של עמנואל לובצקי שהוא הרבה מעבר לסתם גימיק בעיניי (למי ששם לב למוטיב המציאות מול הדמיון שחזרה פה). אני מת על כל השחקנים פה, על התסריט הנהדר והחד, על הסצנה בטיימס סקוואר, על הכל. אוסקר מהמוצדקים שראיתי וסרט אנדרייטד בטירוף לדעתי ביחס לאיך שהוא התקבל על ידי לא מעט אנשים.
שודדי הקאריביים (הטרילוגיה המקורית, לא שום דבר שיצא אחר כך) – לא, שודדי הקאריביים הם לא מהסרטים הכי טובים בכל הזמנים. מה הם כן? חלק מסרטי הקיץ (בלוקבאסטרים) הטובים בכל הזמנים. גם זה בסוף קולנוע לכל דבר ועניין. אלו סרטים שהשקיעו בדמויות, בתסריט, בבניית העולם, בפסקול, בסיפור, בעלילה, בויזואליה ובאפקטים הרבה מעבר למה שאפשר לצפות בסרטים מהסוג הזה. סרטים שמצליחים להשיג את האיזון המדויק בין תחושה של איום אמיתי מצד הנבלים שלהם, לבין כיף לא מחייב שלא לוקח את עצמו ברצינות. אני כבר לא זוכר את כמות הפעמים שצפיתי בסרטים האלו. הלוואי וכל שנה היה משהו ברמה שלהם.
דוגמה לכמה הם בעצם מבריקים? הנה הסצנה הראשונה של קפטן ג'ק ספארו, שבקליפת אגוז מראה ומלמדת אותנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת על הדמות שלו, ועל סוג הסרט שבו אנו הולכים לצפות (וכל זה עם בקושי שלוש שורות של דיאלוג):
https://www.youtube.com/watch?v=R7m5Int1hAA
טרילוגיית הקורנטו – ואפרופו סרטים שראיתי אין סוף פעמים, מי שמחפש סרטים סופר מצחיקים וסופר שנונים שאפשר לראות שוב ושוב – שירוץ לראות. גם כאן יש סצנה שלא יכולתי לדלג עליה סתם ככה, בחירה כל כך מדויקת של שיר לסיטואציה שנדמה שהוא נכתב במיוחד בשבילה:
https://www.youtube.com/watch?v=OSWOHCCV4WM
שליחות קטלנית 1+2 – הראשון הוא סרט אקשן מהסוג כבר לא עושים יותר, יותר סרט מתח מאשר אקשן. כזה שלא מנסה לסנוור בפיצוצים מוגזמים ואפקטים שמנוגדים לחוקי הפיזיקה, אלא פשוט מציג מרדף ומצוד חסר סיכויים של צמד בני אדם מול מכונת הרג קטלנית. השני הוא בעיניי סרט האקשן הקלאסי האולטימטיבי, אפילו יותר ממת לחיות שיש לי פינה חמה בלב בשבילו.
אבל מה שהופך את צמד הסרטים האלו ליותר מסתם עוד סרטי אקשן טובים הוא הסיפור החכם והרגיש שג'יימס קמרון שותל בין ירייה לירייה. קצת מצחיק לחשוב על זה, אבל דווקא סרטים שהסטריאוטיפ שלהם הוא הכי גברי מצ'ואיסטי שיש (בכל זאת, סרטי אקשן של שוורצנגר) הם סרטים ששמים במרכזם דמות נשית שאת רוב המאורעות אנו בכלל חווים דרכה, דמות שצומחת והופכת מעלמה במצוקה לאישה חזקה ולא פראיירית שיודעת להגן על עצמה, ולא מפחדת לקום, ליפול, לקום שוב, ולהלחם בכוחות חזקים ממנה.
לצד אלו, עוד הרבה לפני שהמונח "גבריות רעילה" היה קיים, הסרט הזה הדגים את הצדדים הטובים של הסטריאוטיפ הגברי, את הנכונות להגן בכל מצב על האנשים שאתה אוהב, גם במחיר של הקרבה עצמית, אם זה הדבר שצריך לעשות. בסרט הראשון זה היה בין בני זוג, ובסרט השני בין אב ובנו. כן, לא להאמין, אבל סרט אקשן על ארנולד שוורצנגר בתור רובוט חסר רגשות הוא סרט שמביא אותי לסף דמעות.
סצנה זכורה אחרונה בהקשר הזה, כי גם הפעם הייתי חייב:
https://www.youtube.com/watch?v=fPk3jG9c-DU
כל הכבוד על ההסברים הארוכים והיפים
אבל לא מגיע לתת קצת מקום גם לקולנוע לא דובר אנגלית/עברית?
לא, לא "מגיע" שום דבר ברשימה אישית.
(ל"ת)
אני די בטוח שבגלל ה"מגיע" הזה ז'אן דילמן פתאום הגיח משומקום
לדעתי לפחות השינוי האמתי התרבותי הוא לא באהבה הפתאומית לסרט, אלא במצפון מעודכן יותר של כל המבקרות והמבקרים שמסיימים את הרשימה ואז ועשים "רגע, אם לא הכנסתי אף סרט שביימה אישה מה זה בעצם אומר עליי…?"
נראה לי שלמעשה ורטיגו בעצם עדיין בראש הרשימה וז'אן דילמן נמצא באמת בראש רשימת "הסרט הטוב ביותר שביימה אישה"
ז'אן דילמן לא "הגיע משום מקום"
הוא הופיע גם ברשימה הקודמת (וקפץ 30 מקומות, כן) והוא נחשב לסרט טוב מאוד, ובצדק, גם אם היה מביים אותו גבר.
כל זה לא מוריד מההתבאסות שלי על הבחירה שלו, אבל לא צריך להקצין ולזלזל בו – בקרב מבקרי קולנוע, שוחרי קולנוע, וכו' – "ז'אן דילמן" היה קיים עוד לפני שיקולי "רגע, אני צריך לשים סרט כזה". קיים בקרב קהל מצומצם, וכו' וכו' אבל זה בכל מקרה המקצה בסייט אנד סאונד.
קודם כל, לקפוץ 30 מקומות זה לגמרי להגיע משומקום
דבר שני, כשורטיגו החליף את האזרח קיין אף אחד לא שאל את עצמו מי זה הבמאי האלמוני ואיזוטרי אלפרד היצ'קוק. גם הציבור הרחב שלא הכירו את ורטיגו ידעו על נוחכותו התרבותית של היצ'קוק – אגב, בדיוק כמו לפני 60 שנה כשהאזרח קיין הוכתר הציבור הרחב הכיר את אורסון וולס גם אם לא צפה באזרח קיין.
מבחינה תרבותית הבחירה בז'אן דילמן היא פרידה חד צדדית של המבקרים מהקהל. פרידה שהיא הרבה יותר צורמת בגלל שבימיינו הציבור הרחב מכיר הרבה יותר בימאים בגלל זמינות המידע.
ההיגיון היה מחכה בסבלנות שורטיגו ינכח שם עשור או שתיים ואז יפנה את מקומו אולי ל"נהג מונית" או משהו כזה ואז אנשים היו אומרים "אה, סקורסזה, זה ההוא שליכלך על מארוול"
הסרט הזה הגיע משומקום.
כלומר, במאי ש"מגיע" לו?
(ל"ת)
לא מסכים לגבי 30 מקומות
כן, זאת הקפיצה הכי גדולה שנעשתה ברשימה שכזאת למקום הראשון עד כה – וכן, לרוב ברשימות סטטיות יותר חילופים בפסגה מתבצעים באיטיות יותר. אבל "משום מקום" זה, נו, משום מקום.
אני מקבל שמקום של אחד זה השום מקום של אחר – ושז'אן דילמן בהחלט היה ועודנו "שום מקום" לרוב המוחלט של צופי הקולנוע – אבל מבחינת הרשימה עצמה וההיסטוריה שלה, הוא לא שום מקום.
כל זה לא קשור לשאר הדיון והשאלות שאתה מעלה.
לא הגיוני
ההיצע קטן, אבל דווקא הסרט הזה?
סרט שגם ברשימה של סרטי במאיות היה גורר את אותן תגובות מופתעות?
אני מסכים, זה באמת לא הגיוני
כנראה כשאתה מביט ברשימה שלך והיא גורמת לך להרגיש לבן פריבילג מיזוגן או משהו כזה, אז כדי להשקיט את המצפון עם בחירה בסרט על תקן נוכחות נשית, הבחירה תהיה גם בסרט עם אוריינטציה פמיניסטית.
אבל כן, זה לא הגיוני איך הסרט הזה הגיע.
מעניין אם באזור אחרים מסתובבת תאוריה
שמייחסת את המקום הראשון לכך שהבמאית יהודייה.
הקפיצה שלו לראש באמת תמוהה
אבל לא הייתי אומר שהוא חריג ב״קאנון הנשי״. בדירוג הקודם הוא היה הסרט הנשי הכי גבוה ברשימה (אחד מבין שניים בלבד ברשימה). במשאל שנערך לא מזמן מטעם ה-BBC מבקרים, מומחים ואנשי תעשייה מיקמו אותו במקום השלישי מבין הסרטים לאורך ההיסטוריה שבוימו על ידי נשים, אחרי ״הפסנתר״ ו״קליאו״. זה לא סרט שהגיע משום מקום. אמנם הוא זכה ללא יותר מ-5 אזכורים בעין הדג, סריטה וסינמסקופ (ביחד) מתחילת המילניום ועד פרסום הסקר האחרון, אבל זה סרט שקיים מאוד בשיח על קולנוע של במאיות. אם הזמן, תנאי הסביבה ורוח הצייטגייסט ״כופים״ עלינו סיטואציה שבראש הרשימה החדשה של סייט אנד באונד יהיה סרט של במאית סביר שהוא יופיע בראש. ״הפסנתר״ מיינסטרימי יחסית אליו ברשימה כזאת, ו״קליאו״ הוא סרט ״קטן״ לעומתו.
זה היה יכול להיות יותר מסובך
אלמלא כבר לפני כמה שנים (חמש? עשר? לא בטוח) אתגרו כמה מאנשי עין הדג זה את זה בהכנת "רשימת המאה" שלהם, וגם אני הכנתי אחת והעליתי. ומכיוון שבשנים האחרונות לא ראיתי הרבה סרטים (ועוד פחות מזה – סרטים שהותירו עלי רושם בל-יימחה), כל מה שהיה צריך זה לפתוח את הרשימה ולבצע בה עדכונים קלים, למשל לראות אילו מהסרטים אני עדיין זוכר, מצטט ודומע למחשבה עליהם ואילו – פחות. כמו כן, החלטתי לצורך רשימת העשרה להיצמד לכלל של 'סרט אחד מכל במאי', וגם זה הוביל לשינוי קל אחד. בסופו של דבר, שלושה סרטים יצאו מהעשיריה ושלושה אחרים החליפו אותם, אבל הנה הם, כולל הערות-של-שורה-אחת שכתבתי עליהם בזמנו.
*דוני דארקו* [Donnie Darko] (ריצ'רד קלי, 2001)
בצפיה ראשונה מבלבל ומורכב. בצפיות הבאות: עמוק, מרגש, מקסים. וג'ייק ג'ילנהול מתגלה לעולם.
*ללכת שבי אחריו* [Dead Poets’ Society] (פיטר וויר, 1989)
כולם רוצים ללמוד אצל רובין וויליאמס.
*הפסנתר* [The Piano] (ג'יין קמפיון, 1993)
סיפור אהבה שהוא בו זמנית עדין וברוטלי.
*מועדון קרב* [Fight Club] (דייויד פינצ'ר, 1999)
החוק הראשון של "מועדון קרב": ככל שאני מדבר עליו יותר, אני אוהב אותו יותר.
*יצורים שמיימיים* [Heavenly Creatures] (פיטר ג'קסון, 1994)
אולי הסרט הכי מפתיע ברשימה עבור כל מי שהוא לא אני. ההוכחה הניצחת שפיטר ג'קסון ידע תמיד להקים עולמות פנטזיה משכנעים. אבל בסרט הזה ברור שהוא גם יודע לכתוב ולביים סרטים על המציאות.
*התפוז המכני* [A Clockwork Ornage] (סטנלי קובריק, 1971)
גם חכם, גם בועט בבטן, גם מעוצב להפליא, גם משוחק היטב, גם לא דופק חשבון.
*רקוויאם לחלום* [Requiem for a Dream] (דארן ארונופסקי, 2000)"בלי רשימה ארוכה של קניות, אל תצא לסופרמרקט הגדול של העולם, כי אי אפשר בלי…"
*ירח מר* [Bitter Moon] (רומן פולנסקי, 1992)
כמה רחוק אפשר לקחת את האהבה? (הגירסא הסקסית)
*דבר אליה* [Hable Con Ella] (פדרו אלמודובר, 2002)
כמה רחוק אפשר לקחת את האהבה? (הגירסא המקאברית)
*לשבור את הגלים* [Breaking the Waves] (לארס פון טרייר, 1996)
כמה רחוק אפשר לקחת את האהבה? (הגירסא הרליגיוזית)
העשירייה שלי
בלי חשיבות לסדר:
שוטרים לוהטים
החבר'ה הטובים
הכול בכל מקום בבת אחת
שיר אשיר בגשם
רטטוי
משפחת טננבאום
המופע של טרומן
פרזיטים
מגנוליה
כמעט נכנסו:
חומות של תקווה, ספיידרמן:ממד העכביש, הנסיכה הקסומה, פדינגטון 2, מקס הזועם: כביש הזעם, כלבי אשמורת, טיסה נעימה, מת על המתים, מלך האריות, הסנדק
אנסה לכתוב את שלי
למרות שכבר שלחתי לפני כמה ימים אז אולי התבלבלתי. החלטתי לכתוב גם תגובה כדי שעוד אולי יצביעו להם.
מלך האריות
וול־אי
הקול בראש
שר הטבעות: אחוות הטבעת
התחלה
דו״ח מיוחד
מלחמת הכוכבים: תקווה חדשה
לה לה לנד
לוגאן
מטריקס
כמעט נכנסו:
חדר
צלילי המוזיקה
המופע של טרומן
לקום אתמול בבוקר
בשונה ממגיבים אחרים, אין לי רשימה מוכנה בראש, אלה הסרטים שעלו לי מזיכרון ומרשימות של אחרים וייתכן שמחר הרשימה תהיה שונה.
פרסמתי עשירייה
בכתבה על הבחירה של סייט אנד סאונד אבל שלחתי כאן רשימה קצת שונה על מנת לייצג יותר קולנוע אמריקאי וסרטים חשובים בכלל ופחות את טעמי האישי:
1. קזבלנקה (מייקל קרטיז, 1942) – ללא ספק הקלאסיקה ההוליוודית האולטמטיבית עם כל הכבוד לחלף עם הרוח.
2. יום הזעם (קרל תאודור דרייר, 1943) – סרט דני קודר, אפל, חזק על ציד מכשפות שנעשה בעיצומו של הכיבוש הנאצי ומייצג היטב את זמנו ומקומו.
3. מגע של רשע (אורסון וולס, 1958) – עם כל הכבוד לאזרח קיין, הסרט הזה מדגים בצורה מהנה יותר את כשרונו של אורסון וולס בסצינת הפתיחה המפורסמת ובסצינות אחרות.
4. ורטיגו (אלפרד היצ'קוק, 1958) – היצ'קוק במיטבו.
5. לה דולצ'ה ויטה (החיים הטובים) (פדריקו פליני, 1960) – פליני במיטבו.
6. תירו בפסנתרן (פרנסואה טריפו, 1960) – טריפו המועדף עליי.
7. פיירו המשוגע (ז'אן-לוק גודאר, 1965) – הגל החדש במיטבו.
8. הסנדק חלק 2 (פרנסיס פורד קופולה, 1974) – הקולנוע במיטבו.
9. אהבנו כל כך (אטורה סקולה, 1974) – הקולנוע האיטלקי במיטבו.
10. קטיפה כחולה (דיוויד לינץ', 1986) – דיוויד לינץ' במיטבו.
הבחירות שלי
1. צבי הנינג'ה (1990)
2. צבי הנינג'ה 2: מסתורי הריר (1991)
3. צבי הנינג'ה 3 (1993)
4. צבי הנינג'ה (2007)
5. צבים לנצח (2009)
6. צבי הנינג'ה (2014)
7. צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים (2016)
8. עלייתם של צבי הנינג'ה: הסרט (2022)
9. צבי הנינג'ה: מהומת מוטציות (2023)
10. ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080 (1975)
8 ו-9 זה אפקט שרק ברור
מציע שתשקול מחדש
גם 10, ברור שהוא בחר בה בגלל שהיא זכתה בפרס המבקרים
(ל"ת)
בה? היא?
(ל"ת)
בחר את בחירה 10 בגלל שהיא זכתה בפרס המבקרים
של המאה הסרטים הטובים בכל הזמנים
הפוך גוטה, הפוך
המבקרים בחרו בה בגללי
לא לנסות לבלבל אותי!
שרק אולי ירוק ויודע להלחם – אבל הוא *לא* צב נינג'ה!
ראית את הטריילר ל״צבי הנינג׳ה טירוף המוטנטים״?
(ל"ת)
את האמת, בדיוק עכשיו ראיתי את הטריילר של ״צבי הנינג׳ה טירוף המוטנטים״ שהולך להגיע השנה לקולנוע
וזה ממש נראה טוב.
זה נראה צבי הנינג׳ה בסטייל של ממד העכביש, מה שהגיוני בהתחשב בכך שהבמאי של הסרט היה במאי המשנה ב״משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות״.
זה נראה כאילו לורד ומילר עבדו על הסרט, כשלמעשה זה בעצם היה סת׳ רוגן.
בכל מקרה, מי יודע, אולי זה באמת יהיה מוצלח כמו ממד העכביש ובעוד אי אלו שנים אנשים גם יכניסו את הסרט לרשימת עשרת הסרטים הטובים בכל הזמנים, אבל הפעם לא כבדיחה אלא ברצינות גמורה.
יכול להיות שהייתי מכניס לרשימה את חלף עם רוח
סרט פשוט מעולה.
עשוי לעילא ועילא, פסקול נהדר, ומדהים שממרום 84 שנותיו הוא עדיין מחזיק ונראה די מרשים גם היום מבחינה חזותית.
מעדכן: הסקר ייסגר בבוקר שאחרי האוסקר
אז יש סופ"ש פלוס לשלוח את הבחירות שלכן ושלכם.
ה-TOP10 שלי
הצבעתי עכשיו מקווה שלא מאוחר מדי (נרשמתי במיוחד לאתר בשביל זה!)
אבל מה שבאמת מעניין זה הפירוט:
1. הטוב הרע והמכוער
ממספר תגובות ראשונות שקראתי שמחתי לראות אותו מופיע הרבה, בעיניי הוא פשוט כל מה שסרט טוב יכול להיות, האווירה, הדמויות, הסיפור, המוזיקה. פשוט להתענג על כל דקה שלו (וב"ה יש הרבה).
2. זה ייגמר בדם
ממספר התגובות הראשונות שקראתי לא ראיתי אותו מופיע אפילו פעם אחת לצערי, מקווה שיופיע כשאקרא את שאר התגובות. האמת שהוא במקום השני ולא בראשון פשוט כי הוא לא בדיוק סרט בעיני, לעומת הטוב הרע והמכוער שהוא הכי סרט שאפשר. אסביר, זה ייגמר בדם הוא אירוע קולנועי ייחודי, כמעט דוקומנטלי מרוב רצינות המשחק והדמות של דניאל (תבחרו לאיזה מהם הכוונה) הוא לא בומבסטי, בלי טריקים, בלי סיפור עלילתי סטנדרטי ועם כל זה מהפנט מהתחלה ועד הסוף. בעיניי הוא גם משעשע לעיתים, נראה לי שהצופים בו מתחלקים לאלו שרואים בו דרמה על אדם קשה ולאלו שרואים בו סיפור עם דמות מורכבת ורגעים שגורמים לצחוק (סצינת הבפטיזם הקורעת מהתחלה ועד סוף עם ה"YES I DO" שלו) שאני בכללם.
היה צריך לגמרי לקחת את האוסקר.
3. לורנס איש ערב
וואו, זכיתי לראות את יצירת המופת הזו לראשונה רק לפני כמה חודשים. איזה סרט! הוא סחף אותי ולא שמתי לב איך עברו כמעט 4(!!) שעות. הסיפור מרתק, הגיבור בקנה מידה תנכ"י, הצילום והמדבר יפהפיים… הלוואי והייתי זוכה לראות אותו על המסך הגדול. עכשיו כל זה היה מספיק כדי למקם אותו בעשירייה הראשונה שלי, אבל לא רק שהוא סרט יפהפה הוא גם מבוסס לגמרי על סיפור אמיתי! הוא לא מבוסס באופן רופף על דמות אמיתית אלא מתאר ממש אירועים ואנשים אמיתיים, זה לגמרי הפך אותו למשהו יקר ובלתי ייאומן.
כל מי שאוהב את אינדיאנה ג'ונס (ואני בכללם) ידע שספילברג צפה בסרט הזה וקיבל השראה לאינדי מלורנס.
כנ"ל לאוהבי DUNE (שאני לא בכללם) שפרנק הרברט קרא את SEVEN PILLARS OF WISDOM (הספר שכתב תומס אדוארד לורנס על עלילותיו במרד הערבי ועליו מבוסס הסרט לורנס איש ערב) וקיבל השראה לחולית.
4. 2001: אודיסאה בחלל
כי צריך קובריק למען האמת. גם אם קצת נמאס ממנו (מהסרט לא מקובריק), אבל הוא פשוט יפה ומרשים ויזואלית ורעיונית והוא אבן דרך בקולנוע, בחשיבה האנושית, בעולם עם אינטליגנציה מלאכותית והמקום שלה בו.
וצילום שממשיך להרשים גם בימינו. אפילו רגעים בTWBB מזכירים אותו (בלי כוונה מודעת עפ"י הבמאי) וכמובן במלא סרטים שהושפעו ממנו מאז.
סרט נוסף של קובריק שאהבתי במיוחד הוא – שבילי התהילה (בנוסף ראיתי ממש מזמן את בארי לינדון צריכה לראות שוב לפי ההמלצות והתפוז המכני שהיה מזעזע כל כך שהספיק לי לפעם אחת למרות שכבודו במקומו מונח)
5. חלון אחורי
כי צריך היצ'קוק למען האיכות. ראיתי את הסרט פעם אחת וזכרתי אותו כטוב במיוחד מעניין ועשוי היטב, קצת כמו ספר טוב. צריכה לראות שוב כדי לפרט יותר, פשוט נצרב לי בזיכרון שאהבתי.
6. שמש נצחית בראש צלול
קלאסיקה מודרנית, סרט חשוב ומעניין. העריכה מטורפת ומהווה חלק מהותי מהסיפור עצמו. השאלה הפילוסופית שרובנו נדרשנו לה וגם תשובה יפה בסוף. סרט חכם, מרגש ומקורי.
7. סנאצ'
חסד נעורים לסרט שהערצתי פעם, ידעתי בעל פה את רוב הדיאלוגים וקטעי העריכה המגניבים. פשוט כיף של דבר. הקצב והעריכה, הסגנון האנגלי הקול, המגוון של הדמויות והעלילות שמתקשרות יחד. פשוט הבחירה שלי לקומדיית גנגסטרים (לא מתחברת לטרנטינו :( )
8. שר הטבעות: אחוות הטבעת
כי לא צריך הסבר, העולם של טולקין מופלא בכתב ומופלא בפרשנות של פיטר ג'קסון על המסך. שאפו על היצרה המרהיבה שג'קסון כינה סרט דל התקציב הגדול ביותר שנעשה אי פעם. בחיים לא הייתי מנחשת שהוא דל תקציב (יחסית לפרוייקט מסוגו). אז הרפתקאה בארץ דמיונית הכי מציאותית שקיימת, באגדה מודרנית שרובינו זכינו לראות בקולנוע :)
9. שיווי משקל (equilibrium)
הגילטי פלז'ר שלי, יכולה לראות אותו עד אין קץ למרות שיודעת מה יקרה כל רגע. סרט הדיסטופיה הכי אופטימי שראיתי. מתעלמת מכל דבר לא הגיוני, סולחת לו הכל, שיירה במסכים אני עדיין אצפה בהנאה. הוא שילוב של 1984 + עולם חדש מופלא + פרנהייט 451. אין בו רגע מיותר, האקשן כיפי, הסיפור מתגמל, מסוג הסרטים שלא באים לצבוט אותך ולדכדך (כמו שהייתם מצפים מהספרים שמהם הוא שואב השראה) אלא כיפי ומעודד. גם אם זה מציאותי בעליל. הלוואי והיה.
10. המסע המופלא
ראיתי מזמן, וזכרתי שהוא מרשים מאוד, הסיפור מעניין האנימציה טובה, מסרים מוסריים יפים (מה שזכור לי זה שלא טוב לקחת למישהו את העבודה גם אם נדמה לך שאתה מקל עליו (AI לתשומת ליבך)) אז למה לא לצאת לטיול פנטסטי בארץ קסומה? דמיון זה מה שמחייה ספרים וסרטים רבים וכאן הוא משגשג בעזרת האנימציה.
יש כמובן סרטים רבים טובים אחרים אבל אלו הנבחרים.
העשירייה האלטרנטיבית
אז מסתבר שכיף להזכר בסרטים אהובים ולהבין למה הם כאלו.
* אגב הייתי מחליפה את חלון אחורי בשבעת הסמוראים, פשוט כי זה לא הגיוני לשים סרט שאני כבר לא זוכרת ולא יכולה לנסח למה אהבתי…
עכשיו אם להניח לסרטים הגדולים שקיבלו בצדק הערכה וייצוג ברשימות רבות כאן ובכלל, סרטים כמו: האביר האפל, פול מטאל ז'אקט, סיפורי טוקיו, פאני ואלכסנדר, 12 המושבעים , 12 קופים, בשם האב, הילדים של מחר, המופע של טרומן, אינדיאנה ג'ונס, ביג לבובסקי, החיים יפים, הנסיכה הקסומה, סיפורו של ויל האנטינג, צעצוע של סיפור, בריאן כוכב עליון, האלמנט החמישי ועוד ועוד…
ישנם כמה סרטים קטנים יותר, שהתחבבו עלי במיוחד-
חלקם יותר מוכרים וחלקם פחות.
אלו עשרת האלטרנטיביים שלי:
1. רובי ספארקס
פנינה אינטליגנטית, סרט עמוק בלבוש קומדיה רומנטית קלילה.
שואב השראה מהסיפור של פיגמליון ומעז לקחת אותו קדימה ולגעת במהות היחסים הזוגיים ובין בורא לנברא.
את היצירה המקורית הזו כתבה זואי קאזן שגם משחקת בו עם בן זוגה פול דאנו המצויין. ביימו הזוג שייצר את ליטל מיס סאנשיין. אז עבדו עליו שני זוגות מוכשרים ויצא להם סרט שבא מאהבה ולא מטיף או מתפלסף אלא באופן כיפי מעביר סיפור שאפשר לדלות ממנו כמה עומק שתרצו.
מי שמעדיף לראות קודם בעצמו ואז לקרוא תובנות מוזמנים לדלג…
יחסים בין בני זוג-
מה היה קורה אם הינו יכולים לשנות פשוט כל מה שמפריע לנו באדם אהוב? זו פעולה די אלימה אם חושבים על זה, כל שינוי צריך לבוא מרצונו ומדעתו של אדם ולא בכפייה.
גבולות ההתערבות ביצירה שלך –
כל יצירה שלך היא באה ממך ותלויה בך ובמה שתיצוק לתוכה, אבל ברגע שנתת לה אוטונומיה היא כבר ברשות ובאחריות עצמה.
רצון חופשי –
מה שווה אהבה של אדם לבוראו אם הוא תוכנת לאהוב אותו. לאהבה יש ערך כשלאדם יש גם אפשרות לא לאהוב והוא באמת חופשי.
2. דרייב
סרט שאת חלקו השני לא ממש הצלחתי לראות בגלל אלימות גרפית אך חלקו הראשון שקט צנוע ונוגע ללב. היה יכול להיות סרט יותר מיינסטרים אם היה אפילו רק מראה בצורה שונה את האלימות שבו. אבל יש משהו מיוחד בכך שהוא לא מנסה להתאים לכולם, והחלק הראשון מקבל משמעות וערך דווקא בגלל שהוא נהפך למה שנהפך בחלק השני.
יש קונטרסט בין רגעים פשוטים ותמימים שאותם הגיבור רוצה ובין אלימות מזעזעת שאליה הוא נשאב.
לא בדיוק ספויילר אבל מי שרוצה קודם לראות.. תדלגו
רוב הסיפורים הטובים יש להם כבר מקור קדום יותר –
פה יש חלק שמזכיר במהותו את הסיפור הקלאסי של "בין שתי ערים" של צ'רלס דיקנס .
יש חלק שאני לא יודעת מאיפה התחיל(אולי האגדה הישנה של הנס כריסטיאן אנדרסן בשם The Wild Swans), אבל חוזר בסרטי גיבורי על במיוחד בהם הגיבור נאלץ לשבור את הרושם הטוב שעשה כדי לעשות טוב אמיתי ולהציל אדם/קהילה/אנושות.
סרט עם אווירה ופסקול ייחודיים קטע פתיחה מעולה (שלא ממש מעיד על אופי הסרט והיה יכול להמשיך לסרט מגניב בפני עצמו, אבל כזה שכבר ראינו אלפי פעם, לעומת זאת הוא ממשיך לדרך הייחודית שלו)
3. INTERSTATE 60
לא ראיתי בינתיים איזכור שלו באתר, למרות שהוא בקלות יכול להיות סרט קאלט כזה שזוכה להערכה כמו שזוכה לה פה ברוז' (היה לגמרי מופיע ברשימה הזו לולא היה כבר מוכר ומוערך כאן).
סרט מסע הרפתקאות פילוסופי מהיוצר של בחזרה לעתיד עם קאסט מגוון כולל גארי אולדמן האגדה. יש כאן אוסף סיפורי מוסר השכל ואבחנות חדות לגבי בני אדם מוצגים בצורה מעניינת צבעונית ומותירת רושם.
היחס שלי לסרט השתנה עם השנים פשוט כי בגיל צעיר קל יותר להנות מסרט שבעיקרו מצביע על חולשות אנושיות. בשלב יותר בוגר כבר מחפשים את ה- מה עושים עם זה? כאן אין תשובות רק הצגה של מציאות (חלקית) דרך אגדות מודרניות. אבל את זה הסרט עושה בצורה מעולה.
4. המעיין
לא סרט לכל אחד
מהורהר, יפה ויזואלית, פילוסופי, מציג בצורה מקורית התמודדות עם שכול מתקרב.
דורש ריכוז אבל מי שסבלני ומתחבר לרוח הסרט יצא עם עוד פינה תפוסה בלב.
5. מה קרה בגטקה (GATTACA)
בתוך סיפור מסגרת עתידני (אולי כבר לא כל כך רחוק) בו ילדים מהונדסים גנטית ונולדים ללא מחלות ובעלי יתרון על ילדים שנולדו באופן טבעי בכל דבר כמעט.
גיבור הסרט (אית'ן הוק) חולם לטוס לחלל אבל אינו כשיר בריאותית – זה תחילת הסרט, משם נשאר לו רק אופי, נחישות, אמונה עצמית וקצת מזל.
סרט די ישן שעדיין נצפה טוב ומותיר רושם (תחרת השחיה זכורה לי במיוחד)
6. EX MACHINA
כנראה שרבים מכירים, סרט מד"ב מעולה, חכם מעניין וחסר פשרות.
מציג גישה לא כל כך אופטימית לגבי התפתחות אינטליגנציה מלאכותית – מה תהיה המשמעות של מעבר מבחן טיורינג? הבוחנים יהפכו ללא רלוונטיים.
סרט טוב על עתיד רע.
נקווה שהעתיד הזה לא יתממש..
7. ימים משונים
סרט ישן על עתיד דיסטופי עם רייף פיינס ובבימויה של קתרין ביגלו.
מאוד אווירתי, גם אם תאריך ההתרחשות שלו עבר מזמן והתחזיות לא התממשו אז, האווירה אולי שונה אבל הרעיון של שמירת זיכרונות וחוויות (כבר לא על קלטות…) עדיין אפשרי.
גם בו יש קטע אחד לפחות קשה לצפיה אבל חוץ מזה סרט מעניין , מקורי ומאוד שנות התשעימי.
9. 3 אידיוטים
איזה נחת, סרט הודי צבעוני ומלא חיים, על חינוך – חינוך כשהוא גרוע וחינוך כשהוא טוב. מה המניע של הלומד? ציונים ותעודה או הלימוד עצמו? מקוריות וחשיבה עצמית לעומת שינון ודיכוי יצירתיות. הסרט מאוד כיפי ובעצמו מהווה מן סדנת חינוך – אפקטיבית ומהנה.
10. Free guy
כמו הסרט הראשון ברשימה, גם כאן יש סרט קליל ומשעשע שבתוכו עומקים ורעיונות ממקוריים.
גישה אופטימית יותר להופעת אינטליגנציה מלאכותית מודעת לעצמה. הסרט אולי לא מפתח את הרעיונות שהוא נוגע בהם אבל יוצר בסיס יפה לחשיבה עליהם. ויש גם ביטוי אהבה מקורי מעין כמוהו.
ננעל
נתראה בקרוב (רחוק?) עם התוצאות
כולנו מחכים
10.האביר האפל.
9.גרין מייל.
8.אמריקן פסיכו.
7.כלבי אשמורת.
6.קזינו.
5.הזאב מוול סטריט.
4.מועדון קרב.
3.שודדי הקאריביים (הטרילוגיה).
2.התחלה.
1.השתולים.