המשפט "סיפור כזה היה יכול לקרות רק באמריקה" הפך מזמן לקלישאה, אבל בכל הנוגע לסיפור של ג'ון לאונרד הוא כנראה נכון. כשלאונרד היה סטודנט בן 20 הוא צפה בטלוויזיה בפרסומת לפפסי קולה שהבטיחה פרסים שווים תמורת נקודות שייאספו כנגד רכישת משקאות של המותג. מספר קטן של נקודות יביא לרוכשים שי צנוע כמו כובע מצחייה; מספר מכובד יותר של נקודות יזכה אותם במעיל עור אופנתי; ומי שיאספו שבעה מיליון נקודות, הבטיחה הפרסומת, יהפכו לבעליהם הגאים של מטוס קרב מדגם הארייר. כדי להסיר כל ספק, הפרסומת סיפקה גם המחשה בסצנה שבה נער צעיר וחתיך נוחת בחצר בית הספר שלו עם המטוס לעיניהם המשתאות של המורים וחבריו לספסל הלימודים.
לאונרד ראה את הפרסומת ונדלק לגמרי. הוא הצליח להדביק בהתלהבות שלו את ידידו טוד הופמן, הרפתקן ואיש עסקים מצליח, ושכנע אותו להשקיע בפרויקט. אחרי בניית תכנית עסקית מתאימה הוא שלח לפפסי צ'ק על סך 700,000 דולר והודיע להם שהוא מצפה לקבל את המטוס. התשובה השלילית של פפסי – שלוותה במכתב מזלזל ומעליב במיוחד – גרמה ללאונרד לצאת למאבק. הוא הולך לקבל את המטוס הזה, ויהי מה.
סדרת התעודה "פפסי, איפה מטוס הקרב שלי?" שעלתה לאחרונה בנטפליקס חוזרת לסיפור של לאונרד, שהתרחש באמצע שנות ה-90. לאונרד והופמן הם הגיבורים העיקריים של ארבעת פרקי הסדרה, אבל מדי פעם היא מציעה גם את נקודות המבט של אנשי פפסי מאותה תקופה – במיוחד מחלקת השיווק של החברה, לצד מרואיינים שנמצאים שם בעיקר לצורך אווירה כמו דוגמנית העל בדימוס סינדי קרופורד (שכיכבה בחלק גדול מהפרסומות של המותג) או טייסת קרב בכירה בחיל האוויר האמריקאי. מהראיונות עם כל אלה (ביחד עם קטעים שבהם שחקנים משחזרים אי אילו אירועים דרמטיים מהפרשה) עולה בשלב מאוד מוקדם שהמאבק של לאונרד היה אבוד מראש: מפפסי ועד הפנטגון, היו מספיק גורמים בעלי-עוצמה בארה"ב שלא עמדו לתת לו להחזיק מטוס הארייר בחצר.
אבל למרות זאת, היוצרים של "פפסי, איפה מטוס הקרב שלי?" הצליחו להפוך את המאבק הזה למרתק. זה הישג מרשים, בהתחשב בעובדה שלא מדובר בסיפור רב התרחשויות – כמו שלאונרד עצמו מודה במהלך הסרט, ההתנצחויות בינו לבין פפסי היו קצרות למדי, ובין התנצחות אחת לאחרת היו פרקי זמן ארוכים שבהם לא קרה כלום. את הבעיה הזו הסרט פותר, במפתיע, דרך צלילה לביוגרפיה ולאופי של המעורבים: הסיפור על הידידות בין לאונרד להופמן, שגרם לראשון לשכנע את האחרון להצטרף להרפתקה שלו, מוסיף לסרט ממד אנושי לא צפוי ונוגע ללב, וגם הראיונות עם אחד מהוגי הפרסומת שסיבכה את פפסי בכל הבלגן חושפים צדדים מפתיעים – במיוחד בכל הנוגע לזהות המקורית של גיבור הפרסומת, שהיה אמור להפגין אופי שונה מאוד מהדוגמן סטייל טום קרוז שנראה בה בסוף.
את כל הסיפורים הקטנים שהסדרה מציגה היוצרים שוזרים ביחד לטיעון די משכנע על היותם של פפסי חולירות, עם איזו התייחסות מינימלית לטענות של אנשי החברה על כך שלאונרד היה בסך הכל אדם תאב בצע ופרסום שרצה לעשות עליהם סיבוב. ניכר שיוצרי הסדרה לא השתכנעו, ונראה לי שגם הצופים לא יתנו יותר מדי קרדיט לטיעון הזה.
אבל כשחושבים על זה יותר לעומק, יכול להיות ש"פפסי, איפה מטוס הקרב שלי?" קצת מפספסת את התמונה הגדולה. הסדרה תוקפת בזעם את החברה שמיתגה את עצמה בתור המותג של הדור הצעיר בניינטיז, ואז נלחמה נגד נציג מובהק של אותו דור בשיניים ובציפורניים כשהיא הבינה שהיא יכולה להפסיד כסף, ולא מתייחסת בכלל לעובדה שהחברה דפקה את אותו דור – ואת הדורות שבאו לפניו ואחריו – באופן הרבה יותר קשה כשהיא הלעיטה אותו בסוכר וכימיקלים. שאלה אחרת ומטרידה עוד יותר שעולה מהסדרה היא מה קורה כשתאגיד שיכול בקלות לצאת מתסבוכת משפטית בנושא אמת בפרסום מסתבך בדברים חמורים בהרבה. השאלה הזו דווקא מקבלת תשובה מעוררת-קבס בפתיחת הפרק האחרון של הסדרה, אבל יוצרי הסדרה ממהרים לדחוק את הנושא הצידה לטובת האווירה הקלילה יותר שליוותה אותה עד כה.
אז זה קצת מאכזב שיוצרי הסדרה (במיוחד בפרק הסוגר שלה) בחרו בסופו של דבר לעשות בידור נטו כשהיתה להם הזדמנות לעשות גם קצת עיתונאות רצינית על הדרך, ועדיין "פפסי, איפה מטוס הקרב שלי?" מספקת חוויית צפייה מהנה מאוד, וגם נוסטלגית לאלה שהיו בסביבה בשנות ה-90 וירצו להתרפק על התקופה שבה אירועים מהסוג הזה היו עושים כותרות. מומלץ רק להימנע משתיית פפסי בזמן הצפייה. תכל'ס, גם מקוקה-קולה.
מוזר, הייתי מצפה שפפסי
שהייתה לפרק זמן קצר הצבא השישי בגודלו בעולם, יוכלו לספק מטוס קרב.
באופן די מפתיע, עד כמה שזכור לי, הנושא לא מקבל התייחסות בסדרה
(ל"ת)
טוב, זה ברור,
לפפסי היה צי ימי, והארייר – למרות שהוא מטוס מעולה לנושאות מטוסים – שייך עדיין לחיל אוויר.
אם הפרסומת הייתה מציעה להגיע לבית הספר בצוללת, זה היה שונה לגמרי.
חיל האוויר?
לפי ויקיפדיה, נראה שברוב המדינות בהן פעל המטוס היה שייך לצי.
בארה"ב, לעומת זאת, הוא הופעל ע"י חיל הנחתים, אז כנראה שעדיין לפפסי לא היתה גישה אליו.
למארינס האמריקאים היו האריירים, והם שייכים לצי.
(ל"ת)
כמה מוזר
בכלל מסתבר שיש לפפסי כמה סיפורים קשים קבורים בעבר. מעניין אם גם לקולה.
אני קצת מופתעת מהתעופה על הסדרה הזו, היא היתה מהנה אבל מהסוג שכיף לראות כשמוצאים במקרה משהו כזה באחורי הקטלוג של נטפליקס, לא סדרה עם ערך מוסף גדול.
אני חושבת ששני הכוכבים הגדולים בסדרה הם טוד הופמן עם החיוך שלא יורד לו מהפרצוף, שהצטייר כמאוד אמריקאי (על פי קלישאת איש העסקים שגר בבית מבודד ולא מקשיב לרופאים) וגם מאוד מקסים. מולו בתמונת מראה מושלמת מייקל פאטי, יוצר הפרסומת. הגישה הכללית המדוכדכת סרקסטית שלו מתבלת קצת את האמריקאיות המוחלטת של רוב הראשים המדברים בסדרה. ואם חשבתי בהתחלה שהתרומה שלו היא בגיוון אוירה, בתאכלס הוא זה שהופך את הכל לסיפור ששווה לספר, כי הוא מוסיף פרטים שלמיטב ידיעתי לא היו מוכרים קודם, מה שנותן איזשהו ערך מוסף לכל הסדרה הזו.
לא יודע לגבי מקומות אחרים
אבל פה בישראל ראיתי מעט מאוד תעופה על הסדרה הזו, או התייחסות אליה באופן כללי.
קוקה קולה יזמו התנקשויות פוליטיות
וצבא פרטי אנטי-איגוד בקולומביה, וגם נתבעו על כך, וטענו שהם לא אחראים ישירים למפעלים (בדומה לאפל/פוקסקון בסין). הם גם התערבו פוליטית במקסיקו ועדיין מתערבים במדינת ג'ורג'יה (המרכז התאגידי שלהם באטלנטה), אבל לא יותר ממה שתאגידים מתערבים בדרך כלל.
איכשהו זה מדהים ובד בבד לא מפתיע בכלל
(ל"ת)
זה היה קצת יותר מ'לא אחראים ישירים', הם טענו (ובהתאם זכו)
שהם לא היו מעורבים\ידעו על משהו כזה ושהם לא אחראים, אם קרה, למה שהמפעל המקומי של הבקבוקים עשה. הם גם זכו בתביעות בארה"ב, כי באמת לא הוכח, ואפילו ההאשמות נגד המפעל המקומי – סבירות למדי בעיני לאור מה שהלך בקולומביה באותו זמן, כשהיא הייתה המדינה המסוכנת בעולם עם רציחות ורציחות נגד מכל הכיוונים – לא הוכחו. יכול להיות שקוקה קולה העולמית הייתה מעורבת, אבל פשוט אין ראיות טובות (וסביר שלא יהיו).
נטפליקס
הסדרה הזו הכניסה אותי למאורת ארנב של דוקומנטרים בנטפליקס:
– נוכל הטינדר
– Our Father
– The social Dilemma
– The Lost Leonardo
– We are the Champions
– The Speed Cubers
חשבתי עכשיו אולי לצפות ב-Fyre. מוזמנים לשתף בהמלצות נוספות :)
פייר סבל מאותה תסמונת של רוב הדוקואים הנ"ל
שהוא קצת מרוח. הסיפור היה אחלה, אע"פ שראיתי אותו במקביל לסדרה על מקרה משוגע יותר של וודסטוק 99 (לא זוכרת אם זה בנטפליקס או בהולו/דיסני פלוס בארץ). גם סדרת וודסטוק קצת נמרחה, אבל הרגיש לי שפחות מהאחרות. בנוסף, בשנת 99 הייתי בטיול משפחתי בארה"ב וחוויתי את ההייפ סביב הפסטיבל בשידור חי מהטלויזיה, איכשהו פיספסתי כמה שזה נגמר רע וזכרתי בעיקר את הפרסום לקראת (אולי נסענו הביתה בדיוק כשהפסטיבל עצמו התקיים? אני לא יודעת, גם הייתי צעירה מספיק כדי לא לשלוט לגמרי באנגלית)
הזכרון הבא שלי הוא מטקס פרסים חודש או חודשיים אחר כך, כשהביסטי בויז עלו לבמה לקבל פרס, במקום להגיד תודות הם רצו לדבר על האלימות נגד נשים בפסטיבל. זוכרת שזה סופר הפתיע אותי, כי לא שמעתי על האלימות הזו קודם, ושחתכו להם את הנאום ועברו לפרסומות.
בכל מקרה איכשהו וודסטוק 99 נכנס לי לראש בתור אירוע רלוונטי לחיי, כי הייתי בסביבה ובגיל הרלוונטי וידעתי שהיה שם סיפור אבל לא ידעתי מה הוא. יתכן וזה השפיע על חוויית הצפיה שלי, או שאולי זו באמת סדרה טובה יותר.
מה לא לראות? את הדוקו המטומטם על אנשי החתולים, הוא ממש גרוע, זה דוקו סופר ארוך על הנסיונות השונים של קבוצת חובבי חתולים מהאינטרנט לתפוס אדם שחשוד כעבריין. ספוילר שיבהיר כמה הוא גרוע אך עשוי לפגוע בחוויית הצפיה: אחרי כל המריחה והנסיונות, בשליש האחרון של הפרק האחרון מסתבר שהמשטרה תפסה אותו בלי קשר לאנשים מהאינטרנט, שלא עזרו לאף אחד ולא עשו שום שינוי.
רק רוצה לציין שהספיד-קיוברים נפלא ומקסים ומתוק
זהו, אפשר להמשיך הלאה.
נדמה לי שהוא היחיד ברשימה שלא ראיתי
(ל"ת)
אני לא יודע עד כמה זה דוקו אבל "נגיד שזו עיר"
של סרקוסזי היא סדרה "הדוקו " הכי טובה שראיתי
Wild Wild Country היא סדרה מאוד מוצלחת
אמנם מרוחה כמו כל סדרה של נטפליקס, אבל לפחות שם היה להם לא מעט חומרי מקור שתיעדו בזמן אמת אירועים די מופרעים, ולא מעט מהגיבורים המקוריים (כולל הגיבורה הראשית) לדבר איתם לעומק, במקום דוקואים שמתבססים יותר מדי על שחזור ושיחות עם גיבורי משנה.
חוץ מזה, גם Behind the Curve נחמד ולא מרוח, ומצליח גם להפריך את הטענות של מאמיני הארץ השטוחה (לא שזה קשה) וגם להסביר את המשיכה של הקהילה הזאת ולהיות מחמם לב בצורה מוזרה. גם אם אני מניח שאחרי הקורונה ו-Q Anon יהיה קשה יותר להתייחס לחובבי קונספירציה בצורה כל כך סלחנית.
Behind the Curve
אכן נהדרת ממש.
עוסקת בנושא לעומק, מייצרת היכרות עם הלך הרוח של ה'קהילה' המוזרה הזו, עם הפוליטיות והשכבות של הקונספירציות שמרכיבות אותה, ובמקביל גם מראיינת מדענים ואנשים 'נורמלים' שנותנים תובנות על היחס המתאים למאמינים בקונספירציה.
שני קטעים מוצלחים במיוחד בספוילר:
א. מגישת הפודקאסט שמודיעה שהיא לא מאמינה לשום דבר שיגידו בחדשות או במדע אם היא לא חווה אותו על בשרה, ואז רגע אחרי כן מתלוננת על חברים בקהילה שמאמינים לקונספירציות עליה שהיא סוכנת כפולה או איזו שטות.
ב. החבורה שעושה ניסוי לבחינת הקימור עם המקלות והלייזרים, כשבזמן הכתוביות שומעים קטעים מהסרטון הסבר שבו הם מתרצים את התוצאות כדי שלא יפריכו את טיעון הארץ השטוחה.
נ.ב. זה באפל טיוי+
שודר בעבר בנטפליקס
כנראה שאיבדו את הזכויות מסיבה כלשהי
תראה את fyre fraud
הוא גם יותר אינפורמטיבי וגם הוא הרבה יותר מצחיק. סצנת ה-"not true" זו אחת הסצינות הכי מצחיקות ואפקטיביות שראיתי בדוקומנטרים
פפסי: סיפור דבילי על אמריקאים, חברת ענק ועורכי דין – 180 דקות.
אל תתעסקו עם חתולים: סיפור בילוש מרתק על רוצח אכזרי שבורח ליבשת אחרת – 180 דקות.
הזמן שלי לא עד כדי כך זול, נטפליקס.
אם הזמן שלך לא כל כך זול, מה אתה עושה בנטפליקס?
(ל"ת)
אני לא
אני מוריד, כמו כל איש רנסאנס.
רואה במהירות 1.5 כמובן!
אם כבר, אני מוצא שזו הסיבה העיקרית היום שאני לא צופה בדיסני פלוס. יש כמה סדרות וסרטים שסימנתי לעצמי לצפות בהם ובכל פעם שאני רואה שאי אפשר לצפות מהר, זה מוציא לי את הרוח מהמפרשים.
הייתה בהתחלה איזו סדרה שרציתי לצפות בה אז טרחתי לצפות בה "אלטרנטיבית", דרך הנגן של הנייד כי שם יכולתי לצפות מהר, בניגוד לדיסני. אבל אני ממש עצלן, אז תכלס אני פשוט מוותר וחוזר לנטפליקס או יוטיוב.