החקירה המרכזית
בשנה גדולה עם במאים גדולים ושחקנים גדולים (או לפחות שחקן אחד גדול מספיק לכמה סרטים) סרט הנואר הבולט מבחינתי הוא דווקא המותחן הצנוע הזה מאת במאי שידוע יותר בדרמות האירופאיות שלו. יש משהו מאוד חסר רחמים ב"משוטט", משהו נבזי בדמות הראשית ובעולם שהיא מאכלסת, ומשהו מאוד מודרני בעובדה שרוב הפשעים בסרט מבוצעים על ידי כוחות החוק והסדר, כי יש אנשים שמותר להם לרצוח אחרים כל עוד ההצדקה טובה מספיק. בעוד שסרטים אחרים מאותה התקופה היו מחויבים, על פי חוק, להציג משטרה יעילה וצודקת (לפחות ברובה), הרי שכאן הפרוטגוניסט הוא שוטר והוא גם אחד הנבלים הכי גדולים שתראו על המסך.
ווב גרווד (ואן הפלין) הוא שוטר ממורמר שעונה לקריאה על מציצן מחוץ לחלונה של אישה בשם סוזן גילוורי (אוולין קיז). הוא לא מוצא את הפושע אבל הוא כן מוצא את הבחורה – וזו אהבה (או לפחות תאווה) ממבט ראשון. הבעיה היחידה – בעיה קטנטנה, בעיונונת – היא שסוזן נשואה. אמנם לא באושר, אבל בכל זאת. בהתחלה השניים פשוט מנהלים רומן, אבל זה לא מספיק לווב. הוא רוצה יותר, הוא לא מוכן לחלוק את האישה בה הוא חושק עם גבר אחר. הוא הוגה מזימה שתאפשר לו להרוג את הבעל, באופן חוקי לגמרי, בתקווה שהשניים יוכלו להינשא לאחר מכן. אבל הוא מעריך את המשיכה של סוזן אליו טיפה יותר מדי.
כבר ראינו גיבורי נואר שהם גברים חסרי שליטה עצמית, כאלו שהם סכנה לכל מי שסביבם (בעיקר לנשים), אבל בדרך כלל התפקיד של המטורף הרצחני שמור לדמות משנית שמאיימת על שלום הגיבורים שלנו. אבל ווב נמצא במרכז הסיפור לכל אורכו, ובגלל שהוא גם הפרוטגוניסט וגם הנבל יש מתח אמיתי בסיפור שלו.
עוד משהו חריג במבנה של הסרט זה שמנקודת מבט מסוימת, ווב משחק פה את תפקיד הפאם פאטאל: הוא זה שנכנס לעולמה של סוזן ברוח סערה. הוא זה שמפתה אותה מהחיים ההגונים והמשעממים שלה לעולם של פשע ובגידות. הוא זה שלא יכול להרפות מהרצון ומהצורך במין. אלה התמרונים המרושעים שלו שמניעים את כל הסיפור.
השחקנים עושים את עבודתם נאמנה, גם אם לא באופן הכי מלהיב, והבימוי סולידי ולא מותיר רושם מיוחד. זה לא סרט שרואים בשביל שוטים יצירתיים או צילום יפיפה. לא, המלך האמיתי פה הוא התסריט, שמוכן ללכת למקומות שסרטים אחרים מסוגו לא יכלו להגיע אליהם. באופן רשמי התסריט משויך להוגו באטלר, אבל באופן פחות רשמי הוא נכתב על ידי דלטון טרמבו. טרמבו הוא אחד מהתסריטאים הכי מפורסמים בהוליווד שנכנסו לרשימה השחורה בימי ציד המכשפות של שנות החמישים (באופן מצער באטלר עצמו נכנס לרשימה השחורה באותה שנה, והעביר את שאר שנותיו בעיקר בתעשיית הקולנוע של מקסיקו). אולי בגלל שהסרט נוצר על ידי אנשים שהכירו את חוסר הצדק במערכת החוק האמריקאית מיד ראשונה הם הרשו לעצמם ללכת עד הסוף, או שאולי זאת פשוט רוח התקופה. בכל מקרה, התוצאה היא סרט שאי אפשר להתעלם ממנו.
תיקים נוספים מאותה שנה
הקרנבל הגדול | Ace in the Hole
1951 היתה שנה בסימן 'קירק דאגלס מאוד גרוע בעבודה שלו'. ב"קרנבל הגדול" הוא משחק את צ'אק טאטום, עיתונאי שמאוד גרוע בעבודה שלו, כך כך גרוע שהוא מנודה מהעיתונים בעיר הגדולה ומוצא עצמו באלבקרקי, ניו מקסיקו. במקום להתעסק בכל סוחרי הסמים המסוכנים שבונים אימפריה באזור הוא מעביר שנה בדיווחים על שטויות כשהוא משועמם עד הגג, עד שסיפור קטן נופל לחיקו. ליאו מינוסה, הבעלים של מסעדה מקומית כושלת, יצא לחפש עתיקות בהרים ולא חזר. כאשר צ'אק חוקר הוא מגלה שליאו נפל לבור ולא מסוגל לצאת. צ'אק כותב את הסיפור ופתאום התפוצה של העיתון החדש שלו, ותעשיית התיירות המקומית, קופצות פי שמונה.
וזה השלב שבו צ'אק מפגין (כנראה) את אותה ההתנהגות שגרמה לנידוי שלו מניו-יורק – במקום לדווח על החדשות הוא מתחיל לייצר אותן. בעזרת כמה הסכמים עם השריף המקומי (ריי טיל), עם לוריין, אשתו תאוות הבצע של ליאו (ג'ין סטרלינג) ועם צוות החילוץ שאמור להוציא את ליאו, הוא מצליח לגרור את העסק. מה שהיה אמור להיות סיפור של כמה ימים נמשך שבועות. המזנון הכושל של ליאו, עכשיו בניהול אשתו, הופך למוסד מצליח. אנשים באים לבקר, מצטלמים, מסתקרנים… אפשר ממש לומר שיש קרנבל גדול סביב האירוע. רק ליאו נשכח. הכל בדרך הבטוחה להפוך את צ'אק שוב לכוכב.
רוב הדמויות כתובות ומבוצעות היטב: הבוס החדש של צ'אק בעיתון המקומי עם הניסיון שלו לשמור על אמות מידה בעולם שאיבד אותן, ליאו בעצמו, שמשוכנע שצ'אק הוא בעצם החבר הכי טוב שלו, לוריין, שמתגלה כדמות הרבה יותר צינית אפילו יותר מכל העיתונאים המתוחכמים… חבל רק שקירק דאגלס לא כזה מוצלח. הוא מדקלם בהצלחה את כל השורות שנותנים לו בתחילת הסרט, אבל אני פשוט לא מאמין שהוא היה אי פעם עיתונאי הולל. הוא יותר מידי הוליוודי, יותר מידי נאה-באופן-קלאסי, והוא מנסה למכור תדמית של ממזריות אבל אף אחד לא הולך לקנות אותה.
שנים לפני עידן הפייק ניוז היה לנו את "רשת שידור" שעסק בדיוק בנושא הזה, והיה מואשם בחוסר עדינות משווע לו היה יוצא היום. ליד "הקרנבל הגדול" אפילו "רשת שידור" נראה מעודן ככריך מלפפונים בשעת תה, אבל זה לאו דווקא דבר רע. מדובר בסרט של בילי ויילדר אחרי הכל, וגם בסרט הזה הוא מצטיין במגעים האנושיים הקטנים שמוסיפים נופך של אמת לתילי ההגזמות.
סיפור בלשי | Detective Story
לאורך שנות הארבעים והחמישים לא היה לך תו תקן של איכות, או לפחות סיכוי לזכות באוסקר, כמו ויליאם ויילר: תשע מועמדיות (ושלוש זכיות) על פני עשרים שנה. הנה, אפילו הסרט הזה, שחסר את האפיות שוויילר הקנה ל"בן חור", היה מועמד בארבע קטגוריות. אנחנו מבלים לילה אחד בתחנת משטרה וזוכים לראות את כל מה שמתרחש – חשודים נכנסים ויוצאים, בלשים ושוטרים מחליפים סיפורים ואנקדוטות, עורך דין מנסה להסביר למה הלקוח שלו חף מפשע, אישה צעירה שזו לה הפעם הראשונה בתחת משטרה, ולעומתה, פושעים ותיקים וציניים שמכירים את המערכת טוב יותר מהמשטרה.
על כל התזמורות הזו ויילר מנצח במיומנות אין קץ, מזגזג בין עשרות דמויות, משתמש בחלל הקטן בהצלחה מרובה (במיוחד בסצנה אחת בה עוד ועוד אנשים נדחסים לתוך חדר ואף אחד לא מעיר עד כמה חוסר המקום מפריע להם לתפקד). עד שמאה הדקות האלו יסתיימו אתם תכירו את הקירות של התחנה הזו טוב יותר משאתם מכירים את כף ידכם השמאלית.
חבל רק שקירק דאגלס הוא הכוכב. דאגלס משחק את הבלש הגרוע בעולם, ג'ים מקלאוד. ובניגוד לעיתונאי המושחת שהוא משחק ב"קרנבל הגדול", אני לא בטוח ש"סיפור בלשי" מבין עד כמה הפרוטגוניסט שלו הוא פוץ צדקן ומעצבן, שאפילו לא טוב בפתירת פשעים. מה שכן – יופי של סנטר. לקירק תמיד היה סנטר בולט, אבל בסרט הזה יש כמה רגעים שבהם הוא ניצב עם הפנים קדימה והרגשתי צורך לצעוק "שלא תוציא למישהו עין!".
אם "העיר העירומה" הרגיש כמו קדימון ל"חוק וסדר", הרי שחלקים מהסרט הזה מרגישים כמו "רצח מאדום לשחור", בלי לנסות לקשור את האירועים לאיזה סיפור אישי מחייו של ג'ים. הסרט כנראה מבין את זה, כי הסוף שלו מרגיש נמהר, פשוט סיום כלשהו למה שהיה בעיקר אסופת סיפורים מתגלגלת. אולי זה עובד יותר טוב על במה (הסרט עוּבד ממחזה) אבל על מסך הקולנוע (או לפחות מסך הטלוויזיה שלי) הרגשתי חוסר סיפוק.
ועוד אחד
שנה עם פחות רגעי שיא מן השנה שקדמה לה, אבל שני הסרטים הראשונים בפוסט הם בהחלט השיאים הללו.
האחד הנוסף שלי הוא "על קרקע מסוכנת" סרט שהוא סוג של שני סרטים שונים מאוד בכרטיס אחד: החלק הראשון הוא סרט על שוטר בעייתי בעיר הגדולה, תוך ביקורת על האלימות שלו וקיצור פינות בחקירה. בחצי השני, הוא מצוות לחקירה בכפר וצריך לפעול בצורה הפוכה מן ההרגלים שלו, גם בעקבות מפגש עם דמות של אישה עיוורת בגילומה של אידה לופינו. החלק הראשון סביר, החלק השני נהדר (והסיום קצת פחות). הסרט גם ביום בידי שני במאים גדולים: רובו בידי ניקולס ריי, לופינו החליפה אותו לכמה ימי צילום בעקבות אירוע בריאותי.