ב-16 באוקטובר 2010 התרחשה היסטוריה קטנה. קטנה מאוד. כל כך קטנה שהיא משתמשת בפרוסת לחם בתור מיטה. באותו יום הגיע ליוטיוב Marcel the Shell with Shoes On, סרטון מוקומנטרי שיצרו דין פליישר-קמפ וג'ני סלייט, שאסף מאז יותר מ-33 מיליון צפיות. הסרטון נותן הצצה לחייו של מרסל, יצור קטנטן שמוצא שלל פתרונות יצירתיים כדי לשרוד ואפילו להנות מהחיים בבית האנושי הענק בו הוא מתגורר. קצת כמו בסדרת ספרי "הלקחנים" של מרי נורטון, רק יותר מצחיק ומטופש. הוא חובש עדשה בתור כובע, רוכב על חרק כדי להתנייד במרחב ומשתמש בעט רגיל בתור עט – "אבל צריך את כל המשפחה בשביל זה". שנה אחר כך הגיע פרק ב' וב-2014 פרק שלישי ואחרון, שאחריו החליטו היוצרים להביא את מרסל הקטן למסך הגדול. השנה ההבטחה הזו סוף סוף התגשמה – והיה לגמרי שווה לחכות.
"מרסל הקונכייה עם הנעליים", שיוקרן השבוע בפסטיבל האנימציה אניניישן בירושלים ביום רביעי, הוא אחד הסרטים הכי חמודים של 2022. זאת לא הפתעה גדולה, כן? זה סרט על יצורי-קונכייה זעירים עם עין אחת שחיים בסביבות קטנטנות וכמו-מאולתרות, שהורכבו מכל הבא ליד. הם מדברים מצחיק ועושים דברים כמו לנגן בפסטה. אבל למקרה שלא הכרתם את מרסל מתהילת הרשת שלו, אולי תופתעו לגלות שזה גם סרט מלנכולי למדי, סיפור מתוק ומר על חיי הישרדות, על געגועים, על תקווה ובעיקר על פרידה.
בגרסת הסרט מרסל (בדיבובה הגאוני של סלייט) הוא עדיין נער-קונכייה נחמד שגר בבית של בני אדם, הפעם כזה המושכר לדיירים מזדמנים דרך AirBNB. הוא אוהב לשחק ולעשות שטויות, אבל יש לו גם צד אחראי. אסון שייחשף בהמשך העלילה הפריד בינו לבין המשפחה והקהילה הענפה שלו, והיחידה שנותרה לצידו בבית היא סבתו, נאנא קוני (איזבלה רוסליני). מרסל עוזר לסבתא הרבה, והיא זקוקה ליותר ויותר עזרה ככל שהזמן עובר. כמו שמרסל מגדיר זאת בעצמו, "פעם היו פה יותר קולות וריחות ודברים לעשות כי היו יותר אנשים לדבר איתם. היום שקט יותר".
כבר בשלב הסרטונים אפשר היה להבין שבעולם של מרסל יש גם צדדים אפלים ועצובים יותר, למשל כשסיפר שאחותו החזיקה בלון והתעופפה אל הלא-נודע, או באימה שנשמעה בקולו בפעם הראשונה שמצא את עצמו מחוץ לבית כשירד גשם. ועדיין, מפתיע לראות כמה רחוק הסרט הולך עם הרעיון הזה. בקלות היה אפשר לתרגם את עלילותיו של מרסל לסיפור משעשע על הפעם שבה הוא היה צריך לטפס על הר המרשמלו כדי להשיג איזה מקגאפין ממדף גבוה. במקום, קיבלנו סרט שמרגיש בו זמנית כמו תגובה לקורונה ולפרידה של היוצרים שלו. אה, כן, הבמאי-תסריטאי-שחקן פליישר קמפ והתסריטאית-מדבבת סלייט נפרדו ב-2016, מה שהופך את עצם קיומו של הסרט לאפילו יותר מפתיע ומשמח.
זה המקום לציין שיש בסרט עוד דמות אחת, שהופיעה גם בסרטונים המקוריים אבל אף פעם לא זכתה לאיפיון משלה. דין, הבמאי הדוקומנטרי שמתעד את חייו של מרסל, הופך כאן ממראיין עלום לחלק פעיל מהסיפור, שמפעם לפעם משתף את מרסל בחייו ועוזר לו לעשות דבר שיצור קטנטן לא מסוגל לעשות לבד. יותר מזה, הסרטונים שדין מצלם ומפרסם מאפשרים לסרט לא רק להתחבר לפרקים שקדמו לו, הם גם משפיעים על העלילה. בשלב מסוים החיים השלווים של מרסל וסבתו מתחילים להתערער בגלל תהילת הרשת, מה שיוצר קונפליקט מעניין בין התשוקה לבמה של מרסל לבין האחריות שלו כלפי סבתו וחייהם השבריריים. היחסים בינו לבין נאנא קוני הם כאלה שחוו היפוך מסוים – הוא המטפל העיקרי והיא המטופלת, אבל היא גם יודעת שהנכד שלה תמיד יראה בה מודל לחיקוי ומחנכת, וגם כשקשה היא מבינה את האחריות שבידיה.
למרות גיבוריו הקטנים והעובדה שהוא מתרחש ברובו באותו בית, "מרסל הקונכייה" מרגיש גדול מסך חלקיו. צנוע? כנראה, אבל לא קטן. זה סרט שמזכיר מאוד את הגיבור שלו – רגיש ועדין, מתוק כמו טיפת מייפל על רצפת המטבח, מלא אהבה אבל גם מפוכח. יש בו מידה של תמימות, אבל הוא כבר לא נאיבי וקל דעת. הוא מסתכל על העולם הגדול והכאוטי שסביבו בהתרגשות והתפעלות, אבל לא בגלל שכל דבר חדש ומפתיע עבורו, אלא מתוך רצון לחוות את כל היופי שסביבו באופן מלא, להנות ממה שאפשר כשאפשר. הסרט מתעסק לא מעט בצורך האנושי להיות חלק ממשהו גדול יותר, להיות חתיכה אחת מהפאזל, ושואל איך הצורך הזה מתממש (או שלא) דרך סוגים שונים של קשרים ומערכות חברתיות. ככזה, הוא מרגיש רלוונטי ונחוץ מאי פעם בימים אלה. התשובות שלו לא תמיד הכי מעודדות, אבל הן לגמרי מעוררות הזדהות ומחשבה.
זה נשמע
כאילו סוף סוף מישהו עיבד את "הלקחנים" לסרט – כלומר, את הסיפור האמיתי שיש בלקחנים, הסיפור הנוגע ללב של הררית, שכלואה לבדה בבית גדול ומת אחרי שכל הקרובים שלה היגרו, מתבוננת דרך הסורג שלה בפיסת הגן שבחוץ, חולמת על חופש ומקנאת באגלטינה, בת דודתה שיצאה פעם אחת ונעלמה ("מצאו רק את המגפיים המכופתרים"). ואז יוצרת קשר עדין עם נער בודד, עד שהבועה הדקה והשברירית של קשר מתנפצת והם צריכים לברוח. זה נשמע ממש ממש דומה (מבפנים, לא מבחוץ). ואם זה ככה, אני שמח, כי תמיד רציתי שמישהו באמת יספר את הסיפור הזה בסרט.
הלקחנים
זה ממש נכון, קראתי את "הלקחנים" והעיבוד די פיספס בקטע הזה, ו"מרסל" קולע יותר לרגש ולטון של הספר בלי להתכוון (או שכן, מה אני יודעת)
סרט שהפתיע אותי בעוצמות הרגש שלו
הוא באמת מתחיל מאוד חמוד וזה לא שהחמידות פוחתת, אבל הכל מרגיש קטן ומינורי ואז כשבסוף הרגשתי קצת חנוק לא הבנתי מאיפה זה הגיע.
כמה מתוק ומריר הכאב
באתי בשביל הצחוקים – ובאמת היה מצחיק לכל האורך – אבל נקשרתי כל כך למרסל, נאנא ודין, והגעתי לסף בכי כמה פעמים לאורך הסרט.
אני כל כך שמח לקרוא עליו בעין הדג! ראיתי את הסרט כשהוא יצא בארה"ב ולא עברה לי עדיין ההתרגשות ממנו. עין הדג זה בערך המקום היחיד שבו אני מתעדכן בקולנוע, וחיכיתי הרבה זמן לשמוע איך אנשים אחרים חווים אותו.
זמין לרכישה באיימקס, כולל תרגום לעברית, החל מה-1 ביולי
(ל"ת)
*באייטונס
איזה טעות מטומטמת…
ממש טעות
הייתי משלם כסף טוב כדי לראות את הסרט הזה על מסך גדול עם עוד הרבה אנשים שיבכו ביחד איתי
מצד שני, זה היה יכול לא להגיע לארץ בשום דרך
העובדה שזה הולך להיות זמין לצפייה ביתית (ועוד לרכישה) עם תרגום לעברית, זה לחלוטין לא דבר מובן מאליו ואני אישית לא חשבתי כלל שזה יקרה.
אז נכון שבקולנוע זה היה יכול להיות טוב יותר, אבל עדיין צריך להעריך את זה שעוד מעט ניתן יהיה לרכוש את הסרט עם תרגום ולצפות בו כמה פעמים שרוצים ומתי שרוצים.
כל כך האבתי את הסרט ויש בו גם מלא רגשות יש בו צחוק עצב התרגשות ואפילו טיפה של מתח(: