הסדרה "הבית הלבן" היא ללא ספק המגנום אופוס של אהרון סורקין. כזו שכל יצירותיו מאז, בוודאי אלה שעוסקות בפוליטיקה, מושוות אליה. גם אם התסריטים של "בחורים טובים" ו"הרשת החברתית" מהודקים וחדים יותר, אי-אפשר להשוות את רוחב היריעה וההשפעה התרבותית שלהם לזו של "הבית הלבן".
"הבית הלבן" עוקבת אחר נשיא ארה"ב ג'ד ברטלט וצוותו, ושמה המקורי באנגלית מתאר למעשה את מקום התרחשותה המרכזי – באגף המערבי של הבית הלבן, בו נמצאים משרדי הנשיא (החדר הסגלגל) ואנשיו. אחת מנקודות החוזק של הסדרה היא צוות השחקנים המרשים שלה. כמעט כולם זכו בפרסי אמי וגלובוס הזהב על תפקידם: בראדלי ויטפורד בתור ג'וש הזחוח והכריזמטי, ריצ'רד שיף בתור טובי האידיאליסט המלנכולי, ג'ון ספנסר בתור ליאו הבוס הקשוח אך האבהי, מרטין שין בתור הנשיא הלעתים-מושלם-מדי שתמיד יודע הכל ומניעיו כמעט תמיד טהורים, ומעל כולם – אליסון ג'ני בתור סי.ג'יי. המיומנת אך חסרת הביטחון, שהפרק עם אביה חולה האלצהיימר (פרק שעומד בפני עצמו כמעט לגמרי, באופן חריג לסדרה) הוא מופת של כתיבה ומשחק.
עוד מעלה של "הבית הלבן" היא ההומור – לא רק בצורת דיאלוגים שנונים (כצפוי אצל סורקין) אלא לעתים גם בהומור פיזי וסלפסטיק של ממש (חלקן סביב השלומיאליות של סי. ג'יי., כמו זו). בסצנות מסוימות ההומור הוא כל כך דומיננטי עד שהתחושה היא שאנחנו בכלל צופים בסיטקום. אף שהעיסוק בסוגיות פוליטיות כבדות משקל נעשה ברצינות הראויה להן, הקומדיה המושחזת הופכת את חוויית הצפייה בסדרה לקלילה וכיפית. המעבר מהטון הקליל לטון הרציני (כמעט כל פרק משלב את שניהם) מעולם לא הרגיש לי מאולץ – ולמעשה כנראה משקף טוב יותר את החיים עצמם, שלפעמים הם סיטקום ולפעמים דרמה.
נקודה נוספת לזכות הסדרה היא הסגנון והשפה המובחנים והייחודיים שלה. המאפיין המוכר ביותר הוא כמובן הדיבור-תוך-כדי-הליכה (Walk and Talk), שיחד עם דיאלוג הפינג-פונג העמוס בפרטים שטס בקצב מהיר, הפכו לסימן ההיכר של "הבית הלבן" (ושל סורקין עצמו) וזכו לאינספור חיקויים, התייחסויות, פארודיות ודאחקות בשלל מקומות (האהוב עליי הוא באיש משפחה). אבל הטכניקה הזאת היא לא סתם סממן טכני, אלא במידה רבה כלי אמנותי שסייע לייצר מצג ריאליסטי ככל הניתן של העבודה העמוסה, הכאוטית והבלת"מית של מרכז העצבים של המעצמה הגדולה בעולם, לרבות חלקיה האפורים.
בעוד סדרות אחרות השתדלו להימנע מהצגת הביורוקרטיה הטכנית הסבוכה, ואת זו שנשארה הן טרחו להסביר לצופה – ב"בית הלבן" החליטו במודע לא לעשות את זה, והסדרה לא מאיטה עבורנו אפילו לרגע.
עבור מי שפחות בקיאים ומתעניינים החלקים האלה הם בעיקר ממבו-ג'מבו שניתן להבין ממנו שהחבר'ה האלה חכמים ומבינים על מה הם מדברים, בזמן שהגיקים הפוליטיים יכולים להינות מהירידה לפרטים אל תוך נבכי המנגנון, שלפעמים כולל הסבר מפורט על איך להכין תוכנית לאישור הסנאט על שינויי התקציב שעליהם המליץ הדו"ח המיוחד לפארקים הלאומיים דרך ועדת החקלאות שבה הקול המכריע הוא ג'ונסון מטקסס שחייב לנו טובה אחרי שהנשיא פירגן לו בנאום בכנס באינדיאנה לפני חודש – ושיהיה מוכן על השולחן שלי עד 9 בבוקר, תודה. דונה, איפה הקפה שלי?
לצד החוזקות, נקודת תורפה מרכזית ב"בית הלבן" היא כל מה שנוגע לחייהן האישיים של הדמויות. מלבד הנשיא והגברת הראשונה, שהזוגיות ביניהם מקבלת מקום משמעותי יחסית – ההתייחסות לזוגיות, חברים ומשפחה אצל שאר הדמויות נעשית באופן חלקי עד לא קיים, וקווי העלילה האלה נוטים להיזנח ללא סיום ראוי. זה מתבטא בין היתר בנטייה של הסדרה להציג דמויות משנה, בעיקר נשיות, שמופיעות לכמה פרקים, לרוב תוך שהן מתפקדות גם כמושא רומנטי של אחת הדמויות הגבריות בצוות, נראות די מרכזיות בהתחלה – ואז נעלמות. המקרה הקיצוני ביותר היה של מנדי, שהחלה את העונה הראשונה כדמות מובילה – אך דעכה והלכה עד שנמחקה מהעלילה ללא הסבר, ולא הוזכרה שוב.
אם "הבית הלבן" מבטאת את שיאו החיובי של הסורקיניזם, הרי שבמידה רבה ניתן לומר שהיא מביאה לשיא גם את חולשותיו: הניסיון להעביר מסר חינוכי, באופן שמרגיש לפעמים מוגזם ומאולץ, והשילוב הכה אהוב עליו (שזוכה לעתים לביקורת משני צדי המתרס הפוליטיים) של ליברליזם צדקני לצד פטריוטיות אמריקאית שמאלצית. זה פוגע מדי פעם גם באמינות העלילה, בעיקר כשנדמה שמניעי הנשיא האידיאליסט וצוותו טהורים מדי ולא נראה סביר שהחלטות בדרג הזה יתקבלו ברובן על סמך שיקולים ענייניים בלבד.
עונות 7-5, לאחר עזיבתו של סורקין, היו פחות טובות באופן מובהק. בעונתה האחרונה, הסדרה ניבאה במידה מסוימת את עלייתו לשלטון של ברק אובמה. התסריטאי אלי אטי מספר שבאופן מעגלי ומעט אירוני, הוא ביסס את דמותו של המועמד לנשיאות מאט סאנטוס על אובמה – אז סנאטור צעיר. לאחר מכן, קמפיין אובמה לנשיאות קיבל השראה מהקמפיין של סאנטוס בסדרה. זו אמנם אנקדוטה חביבה, אבל העונה האחרונה היא בעיניי הכי פחות טובה בסדרה – בקיצור, מי שירצו לעצור בעונה הרביעית יעשו בשכל.
מצד שני, יש דווקא כמה קווי עלילה שיכולים להיות מעניינים עבור הצופים הישראלים בעונות המאוחרות (והחלשות יותר): שני אירועים מרכזיים שקרו בשנים שאחרי השקת הסדרה – פיגועי 9/11 והחלפת ממשל קלינטון הדמוקרטי בבוש הרפובליקאי – שינו מעט את כיוונה, וגרמו לה בין היתר לעסוק יותר במדיניות חוץ ובמזרח התיכון, לרבות כמה קווי עלילה שעסקו בישראל ובסכסוך הישראלי-פלסטיני. סצנה מפורסמת מהסדרה, שכבר הספיקה להפוך לקאלט בפני עצמה, היא הוויכוח של הנשיא עם מפקדי הצבא על תגובה צבאית מידתית. הסצנה הזו נוטה לצוף מחדש ברשתות החברתיות סביב כל אירוע או מבצע צבאי, גם בישראל – אף שהיא רק הכנה לסצנת ההמשך שלה, שבעצם מבטאת את המסר ההפוך.
האם מומלץ לצפות בסדרה היום? כנראה שזה תלוי בשאלה כמה אתם מתחברים לפוליטיקה אמריקאית ולנושאים שהיא מתעסקת בהם, רבים מהם רלוונטיים גם בימינו. הפרק הראשון, למשל, נוגע במאבקי דת ומדינה בארה"ב – כולל סוגיית ההפלות שהשנה הפכה אקטואלית במיוחד. סוגיות נוספות שהוויכוחים עליהן בסדרה יכולים לעבור בהעתק-הדבק גם לימינו הן המחלוקות הבלתי נגמרות בנושאי הגירה והגבלות על אחזקת נשק, מינוי שופטים לבית המשפט העליון וכמובן בחירות לנשיאות ולקונגרס. מי שפחות מתחברים לנושאים כאלה, כנראה גם פחות יהנו מהסדרה. אבל חובבי פוליטיקה בכלל ואמריקאית בפרט כנראה ייהנו מכל רגע, גם היום.
אחת מהסדרות האהובות עליי
סדרה שהיא גם חינוכית ולימודית מאוד (אפשר להבין שם הרבה על איך הפוליטיקה האמריקאית עובדת, על כל סוגיה) וגם מחממת לב, ברמה שיש פרקים שאני רואה בComfort Watch. השיא של הסדרה הוא כמובן הסיום של עונה 2, מופת של טלוויזיה. אבל גם פרקים קטנים כמו שופטי העליון או ברטלט לאמריקה מצליחים לעבוד, לרגש ולהשאיר חותם.
הפרק האהוב עלי הוא דווקא שני הפרקים הפותחים של עונה 4, כשהם נתקעים באינדיאנה. אבל אין ספק שהסיום של עונה 2 מדהים
בזכות ההודעה שלך הבנתי משהו
הפרקים שבהם הם נתקעים באינדיאנה מהודהדים אחר כך בשני פרקים של הסדרה הבאה (וקצרת-הימים, והלא מוערכת מספיק לטעמי) שסורקין הפיק – Studio 60 on Sunset Strip. בפרקים בסדרה הזאת הדמויות, אאל"ט, נתקעות בנוואדה.
סטודיו 60
זו עונה מלאה של יצירת מופת סורקינאית שלא היתה כמותה לא לפניה ולא אחריה.
הסדרה האהובה עלי של סורקין (ואחת הסדרות האהובות עלי באופן עקרוני).
הפרק עם צמצום הצוות והproduct placement הוא מטא ברמה גאונית…
ואללה? בעיניי הסדרה הזאת הייתה הבטחה לא ממומשת
פיילוט נהדר ואז צלילה חופשית… דמויות מעצבנות ברובן, עלילה ששוב ברחה מהר למחוזות הפוליטיקה… לא משנה על מה הוא כותב, נראה שהוא תמיד חוזר למשולש תקשורת–פוליטיקה–משפטים והכול בראי העושים במלאכה מאחורי הקלעים, בעיקר הכותבים. יש סדרות שבהן זה מתבקש מאוד, בסדרה על מערכונים (סטייל SNL), עם כל הכבוד לסאטירה וכו', זה היה מאולץ מאוד בעיניי ובגדול פשוט לא כתוב טוב.
העלילה לא ברחה למחוזות הפוליטיקה
היא היתה פוליטית. זו סדרה פוליטית, וזה שמיקמו אותה בסטודיו סטייל SNL לא הופך אותה פתאום למשהו אחר.
בפרק הראשון יש לנו את הנאום של ווס, ואת הויכוח של מאט והארייט על ההופעה שלה. זו סדרה שהיא קודם כל פוליטית, ומשתמשת בקומדיה כדי לאפשר דברים שלא היה אפשר לומר אחרת.
המשולש תקשורת–פוליטיקה–משפטים זה התחום שלו הוא לא יודע לכתוב שום דבר אחר (אנחנו מסכימות שבעלילות רומנטיות הוא קטסטרופה, והאמת היא שלמרות שיש הומור בכל הסדרות שלו, הוא לא באמת כותב קומדיות במובן הקלאסי של העניין). ובהקשר הזה דווקא לקחת את כל השאלות הפוליטיות ולהעלות אותן במקום שהוא רב השפעה אבל "לא פוליטי" (עאלק לא פוליטי, כמו להגיד שארץ נהדרת זה לא פוליטי) אפשר יותר מרווח תמרון מאשר אותה רשמיות שניר תאר כפורנו ליברלי.
נ.ב.
לכתיבה של סורקין יש נטייה להדהד
הפרקים האהובים עלי
הם דווקא שני פרקי הפתיחה של עונה 2. הם הפרקים הראשונים שראיתי בסדרה.
מה שמדהים זה שאלו פרקים מפוצצים בפלשבקים ושכביכול מתבססים על הבנה של מערכות היחסים שכבר מבוססות, ואני לא הכרתי שום דמות ושום מערכת יחסים והם עדיין עשו את העבודה בעיני.
פורנו ליברלי
ואני לא משתמש במילה הזו בקלות דעת.
לא רק שכולם יפים, חכמים ומלאי רצון טוב. אפילו היריבים שלהם הם אידאולוגים חדורי מוטיבציה ולא סתם שמרנים מושחתים.
אני רק משווה בין הפרק בו מינו שני שופטים לביהמ"ש, איפה זה ואיפה מה שקרה בעולם האמיתי (נסיון מינוי השופטים של אובמה בשלהי כהונתו)
קשה להשוות את המצב בזמן הפרק לפוליטיקה השבורה פוסט 2008
אבל הסדרה הזו מציגה אידאל של מה שצריך להיות
לעומת בית הקלפים שמציגה צינית את הגרוע ביותר שיכול לקרות
באיזו מהמילים?
(ל"ת)
במונח "פורנו ליברלי"
(ל"ת)
אבל איזה פרק מעולה זה היה...
(ל"ת)
ראיתי
פעם ראיון עם מרטין שין, ואז נדהמתי מתצוגת המשחק האדירה שלו בבית הלבן. בגלל שהוא טיפש כמו בלטה
אני מבין שזה קטע משפחתי
(ל"ת)
מזכיר לי סיפורים על שחקני רופאים
שכל פעם צריכים להסביר לאנשים שהם לא באמת מוסמכים לבצע שום תהליך רפואי
זו הזדמנות מצויינת לקשר למערכון של איימי שומר
https://www.youtube.com/watch?v=lDk5wDBR3hA
שמוכיח שסורקין יכול לכתוב על כל דבר בערך
עונות 5-7
עונה 5 היא באמת חלשה יחסית, אבל יש בה את הפרק של הsupremes שבעיני בהחלט שווה צפיה (אפילו אם מוותרים על שאר העונה וצופים רק בו).
לגבי עונות 6-7 זה קצת יותר מסובך. בעונות 6-7 הסדרה כאילו התפצלה לשתי סדרות. סדרה אחת היא על מה שקורה בבית הלבן עצמו, וסדרה שנייה היא על כל תהליך הפרימריז והבחירה של הנשיא החדש. זה נראה כאילו הצוות התפצל לשתיים, וכל הכתיבה הבית הלבנית הרעננה הלכה לכיוון הפריימריז ותהליך הבחירות, ומה שנשאר בבית הלבן עצמו זו בעיקר כתיבה אופרת סבונית דלוחה. יש שם כמה וכמה פרקים וקווי עלילה נהדרים. אבל רובם וכולם מתרכזים בפריימריז. לא הייתי מוותרת עליהן כל כך בקלות, אבל אולי מדלגת על כל קווי העלילה המיותרים של טובי והנשיא.
הבעיה העיקרית שלי עם העונות המאוחרות היא שהם דילגו על שנה
וקיוו שאיכשהו לא נשים לב…
ומלבד ההתעללות באנשי הצוות שנותרו בבית הלבן, הכתיבה של הדמויות הלכה מדחי אל דחי. הזכרת את טובי, אבל גם ג'וש לא היה שוס; צ'רלי היה סתמי; ליאו התפייד (עד למותו הבלתי נמנע בסדרה, בעקבות המציאות); את סי-ג'יי פחות אהבתי בתפקיד החדש; ויל (שהתחיל נחמד) נהיה בלתי נסבל, וכך גם הבלונדינית החדשה שלא סבלתי מההתחלה.
ולמרות הכול, אני עדיין אוהבת לפחות את עונה 5 (שמזכירה לי את עונה 6 של באפי. זה מדכא, אבל לפעמים צריך להידרדר לשפל כדי לטפס חזרה מעלה) וגם עונות 6 ו-7 שוות צפייה אחת לכל הפחות. זו לא סדרה רעה, היא פשוט לא משובחת כפי שהייתה בימי סורקין.
חצי מסכימה
באופן כללי – היתה בעיה עם הדמויות הישנות, אבל הדמויות החדשות היו מאוד מוצלחות בעיני.
אני אסייג ואגיד אני מאוד אהבתי את קווי העלילה של ג'וש ודונה (למרות הסוף המיותר).
כלל הדמויות שנשארו בבית הלבן כבר לא היה מה לעשות איתן והן לא היו מעניינות בכלל. כולל מרי מקורמק שזו דמות שבעיני לא פוצחה כמו שצריך בשום שלב. ומה שעשו לצ'רלי זה על סף ההתעללות בדמות ובמעריצים בעיני. אני כן מעריכה את הנסיון לתת לדמות של סיג'יי קצת יותר בשר, אבל זה לא נעשה בצורה טובה בעיני.
אבל אלן אלדה, ג'ימי סמיתס, ג'נין גרופלו, קריסטין צ'נווית (בעיקר אחרי שיצאה לקמפיין) טרי פולו – היו שם דמויות מעניינות, מובחנות, עם רקע ואג'נדה וכן, המון עיסוק בנושאים פוליטיים רק בהקשר של איך הצורך לנהל קמפיים משפיע על ההתנהלות הפוליטית והפוך. יש שם חלקים ספציפיים שכן היו טובים ברמת סורקין. הם פשוט קרו לדמויות שפחות הכרנו. החלק הכי פחות טוב בקמפיין היה הדמות של וויל, אבל באופן עקרוני הדמות הכי טובה בסדרה של הדמות של וויל.
ולשאלה המתבקשת
איפה ניתן לצפות בה בישראל?
מצטרף לשאלה
כבר הרבה זמן אני מתוסכל מהעובדה שאני לא מכיר דרך חוקית לצפות בסדרה בארץ, ואפילו בדרכים הפיראטיות חסר לסדרה כתוביות בעברית, שזה די דיל ברייקר כשמדובר בסורקין.
היו אוספי DVD עם עברית של כל העונות
אולי נשארו עוד כמה בחנויות.
כן, יודע שזה לא ממש ריאלי לראות דיסקי DVD ב-2022, אבל זה הכי טוב שנקבל עד שאיזשהו שירות של וורנר ייפתח בארץ.
וכולם אצלי על המדף...
(ל"ת)
ברוב הסדרה צפיתי עם כתוביות באנגלית והיה בסדר (ואני לא דובר אנגלית כשפה אם)
סורקין נהדר, אבל הוא לא יודע לכתוב מערכות יחסים
פלרטוטים ומתח מיני כן, כמה דייטים או משהו בקטנה (למשל ג'וש ואיימי); אבל מעבר לכך לא. מהר מאוד הוא נהיה דביק ומביך או סתם לא מוצלח. מערכת היחסים הבוגרת והבשלה של הברטלטים היא היוצאת מן הכלל שלא מעידה על הכלל (אולי כי קיבלנו זוג מבוגר נשוי ולא רומן טרי). אז למרות רצוני, כנראה טוב שלא קרה כלום בין סם למלורי או בין ג'וש לג'ואי לוקאס…
ובעניין מנדי, היא דווקא לא הגיעה בתור מושא רומנטי (אקסית, אבל ברמת הטריוויה והעקיצות) ובפיילוט נראתה כמו דמות מעניינת ומבטיחה, אבל ההבטחה הזאת התמוססה מהר מאוד. הוא לא ממש ידע מה לעשות איתה; היא הייתה פשוט בלתי נסבלת, הצופים שנאו אותה, לאט לאט התפוגגה ככל שהעונה התקדמה, ולא חזרה לעונה השנייה (וטוב שכך). אומנם ראוי היה להזכיר (ולו במשפט) מה עלה בגורלה, אבל ניחא. היא הייתה כ"כ מיותרת שבכל צפייה חוזרת בעונה הראשונה הופתעתי מחדש מעצם קיומה… הדחקתי אותה היטב ורק בצפייה החמישית (בערך) כבר זכרתי מראש שגם היא שם.
הפספוס הכי גדול של הסדרה בעיניי זה שהמימוש של ג'וש ודונה הגיע רק בסוף העונה האחרונה. זה פשוט לא הגיוני ולא סביר מבחינת התסריט – מהרגע הראשון הקשר ביניהם מורגש, וברור שזה הדדי
זה נכון, ואף על פי כן...
מבחינתי זה כמו לוק ולורליי. יש מתחים מיניים שעדיף לא לממש.
לא מזדהה... תמיד הייתי בעד כריסטופר
ולמען האמת אם התלוננתי על כתיבת מערכות היחסים בבית הלבן, ב"בנות גילמור" המצב קשה פי כמה… אפשר לחשוב על כמה וכמה קווי דמיון בין הסדרות, אבל אצל סורקין הרגשתי שהוא ממש אוהב את הדמויות שיצר (לא כולל מנדי, בסדר; טעויות קורות) ואצל פלדינו אחרי כמה עונות הרגשתי שהיא פשוט שונאת את הדמויות או את הצופים, וזה לא השתפר גם אחרי לכתה. חשבתי שאולי הסיומת בנטפליקס תשאיר לי טעם טוב בפה, אבל זה היה גרוע (ומביך) פי כמה. למרבה האירוניה היחידה שיצאה שם טוב היא אמילי, וגם זה רק "בזכות" המוות של ריצ'ארד (כלומר של השחקן) שנכפה עליה.
מסכימה לגבי העונה האחרונה
שמבחינתי לגמרי לא עמדה בציפיות, למעט קו העלילה של אמילי שהיה פשוט נהדר. מעבר לזה, אפשר לעבור לדף של בנות גילמור אבל בכלליות, בעיני, חמש וחצי עונות היו נהדרות. השלב שבו פלדינו החליטה להתעלל בדמויות שלה זה ברגע שהגיעה הבת של לוק. שום קו עלילה של לא היה הגיוני ולא הסתדר עם מה שידענו על הדמויות עד לאותה נקודה.
ואני לא הייתי בעד כריסטופר, אבל אני לחלוטין טים לוגאן…
ההתעללות התחילה הרבה הרבה קודם
לכל הפחות כשרורי עברה לקולג' (בעונה 4), אבל גם לפני כן היא החליטה להתעלל במערכות היחסים של הדמויות הראשיות (וזו לא הייתה התעללות "ראויה" סטייל ג'וס וידון…). ובארבעת פרקי נטפליקס פלדינו כבר הייתה בלתי נסבלת. היא כתבה את רורי ואת פריס כאילו הן עדיין בתיכון (למעשה כשהן באמת היו בתיכון היא כתבה אותן טוב יותר) ולא נשים בשנות ה-30 לחייהן. זה היה מביך ברמות.
כשצפיתי ב"באנהדס" הקצרצרה (והחמודה מאוד, ממש אהבתי את הריקודים) וראיתי איך היא ממחזרת את כל השטיקים שלה ותוקעת את השחקנים המוכרים באותן תבניות, הבנתי שהיא פשוט תקועה בעצמה באיזשהו לופ. סורקין יוצר סדרות באזור הנוחות שלו סביב פוליטיקה–תקשורת–כתיבה אבל מסוגל לכתוב דמויות ועלילות חדשות; לפלדינו היה (בקושי) סיפור אחד לספר ומאז היא בעיקר ממחזרת וחוזרת שוב ושוב לאותם שחקנים/דמויות (ומערכות יחסים). מוזר שהמשיכו לשתף איתה פעולה.
כן, זו הסיבה שהתייאשתי מגב' מייזל
אני ממש מרגישה שאני עוד פעם צופה בלורליי, הפעם בסביבה של שנות החמישים.
לא שמעתי על הסדרה
מרפרוף קל אני מבינה שהיא דווקא זכתה להצלחה ושבחים ולכמה עונות; לא מוצלחת, או פשוט ממוחזרת מדי?
מאוד מוצלחת, אבל...
מכירה את זה שכותבים על סידרה "טובה לחובבי הז'אנר"? אז זה בדיוק ההפוך.
אני חושבת ששתי העונות הראשונות מעולות ולחלוטין עומדות בהייפ שהיה להן בתקופה שהן יצאו. ואז צריך להתחיל לייצר קווי עלילה מתמשכים. וקווי העלילה המתמשכים הם לא בדיוק ממוחזרים אבל יש בהם משהו שמייצג בדיוק את הדברים הכי מעצבנים בכתיבה של שרמן-פלדינו.
הדיאלוגים נפלאים, המשחק נהדר, השחקנים מדברים בקצב לא סביר ומלא רפרנסים בדיוק כמו שאני אוהבת, אבל משהו בקווי העלילה העונתיים פשוט מציק לי ואניחושבת שהבחירות שהיא עושה מבחינת מה שהדמויות עושות הן די שרירותיות, ולא מצדיקות את עצמן.
אבל שתי העונות הראשונות מעולות ובכל מקרה שוות צפיה בעיני, בטח לאוהבי פלדינו/סורקין – זה בול הז'אנר. העונה השלישית עצבנה אותי אז כאילו אני לא רואה את הרביעית, אבל אם להיות כנים-זה ברור לי שמתישהו אני אשבר וכן אראה לאן זה מתקדם, למרות העצבים…
בגברת מייזל יש לפחות את ההכרה שמידג' היא לא יצור מושלם שכולם צריכים להעריץ כמו שפאלדינו רצתה שלורליי ורורי יהיו
(ל"ת)
רורי, לא לורליי
אני לא חושבת שאש"פ (נראה לכם שזו בעיה להשתמש בראשי תיבות האלה?…) התכוונה שנחשוב שלורליי מושלמת. לורליי מוצגת על שלל חסרונותיה כבר מהפרקים הראשונים, אבל היא דואגת להראות לנו מאיפה היא באה אז אנחנו סולחים לה (בצדק או לא בצדק זו כבר שאלה אחרת).
רורי, לעומת זאת, בהחלט מיוצגת שם כסוג של מושלמת למרות שהיא ממש לא.
ואני חושבת שיש המון דמיון בהתייחסות למידג' וללורליי, ושתיהן ממש לא מושלמות. אבל בניגוד ללורליי ששם כל העומק של הדמות על שלל השפעותיה וגחמותיה מנומקים בצורה מאוד טובה ולכן אנחנו מבינים אותה ומזדהים איתה גם כשהיא טועה, אצל מידג' יש יותר מדי התנהגויות שהן לא ברורות ולא מוצדקות (ברמה התסריטאית), ולכן יותר קשה להבין אותה ולהזדהות איתה.
אש"פ לא רצתה שנחשוב שלורליי היא מושלמת, אבל היא כן רצתה שנעריץ אותה בצורה עיוורת כמו שאר הדמויות בסדרה
ושנתייחס לפגמי האופי הדי גדולים שלה כאל מוזריות חביבות. במציאות, זה מאוד מתיש להיות חבר שלאנשים מהסוג של לורליי.
במציאות יש אנשים כמו לורליי
בתקופות מסויימות בחיים שלי אני הייתי כזו, ואיכשהו עדיין התמודדו איתי…
והנקודה היותר חשובה – ללורליי אין כל כך הרבה חברים, והחברים שיש לה הם מוזרים כמוה, זו הסיבה שהיא גרה איפה שהיא גרה וברגע שהיא יוצאת מסטארס הולו היא לחלוטין דג מחוץ למים. פגמי האופי של לורליי הם ,בתכלס, סטנדרטיים לחלוטין. היא ילדותית, אימפולסיבית וקשה לה להתרכז (הקש"רית קלאסית). אבל היא משעשעת, החברים שלה הם הדבר הכי חשוב לה בעולם, ובדברים החשובים באמת – היא לוקחת אחריות גם אם זה יגרום לה להתפרק בסופו של דבר.
כן, היא מדברת יותר מהר מהבן אדם הממוצע, בסדר, זו עדיין טלויזיה, זה לא בן אדם אמיתי, דמויות בטלויזיה תמיד קצת מוקצנות אחרת הם לא באמת מעניינות, אבל אי אפשר להגיד שהיא דמות לא עגולה.
והיא ממש לא רצתה שנעריץ אותה. כבר באחד הפרקים הראשונים מראים איך היא רבה עם רורי בגלל שרורי נהנתה עם סבא, ויש איזה פרק שהיא משתלחת בסוקי באמת בלי שום סיבה חוץ מהעובדה שסוקי מעמתת אותה עם איזשהי תבנית התנהגות שלה (של לורליי) בצורה הכי חברית שאפשר. בפרק עם הנשף היא מתפרצת על רורי בגלל הצורה שאמילי דיברה אליה. בניגוד לרורי שמוצגת כילדה מושלמת שאנחנו לאט לאט מתחילים להתוודע לפגמים שיש לה (וגם הם בעקיפין), אצל לורליי אנחנו מקבלים את הדמות המלאה על שלל תכונותיה הטובות והרעות.
אני ממש לא מסכימה שאש"פ רוצה שנעריץ את לורליי, היא מציגה אותה כ"טיפוס" מהרגע הראשון. ומצד שני אני גם לא חושבת שפגמי האופי של לורליי הם עד כדי כך גדולים. יש דמויות הרבה פחות נסבלות ממנה (בסדרה הזו ובאחרות).
ואני רק תוהה מתי יגיע הזמן להעביר את הדיון הזה לדף של בנות גילמור…
והפודקאסט כמובן
חשוב לציין שלצפות היום בבית הלבן זו עדיין חוויה מומלצת בעיני, אבל עוד יותר מומלץ ללוות אותה בהאזנה לפודקאסט the west sing weekly בהנחיית הרישיקש הירווי (מ songexploder) וג'ושוע מלינה (מבערך כל דבר שסורקין עשה אי פעם+ סקנדל – עם דמות שהשם שלה הוא קריצה לבית הלבן).
גם מביאים את כל הקאסט וצוות הכותבים לשיחות, וגם כל מיני אישים בתפקידים פוליטים לדון על דברים שעולים מהפרקים. חוויה משלימה נהדרת לסדרה.
גיליתי אותו כשהיה בעונה השנייה, נדמה לי; נטשתי בעונה 5
כשהגעתי לשלב שהייתי זקוקה לצפיית רענון לפני ההאזנה, ותכננתי לעשות זאת, ואז… זה לא קרה. עד עצם היום הזה. אבל הזמנתי מהם מרצ'נדייס (לפני 6 שנים בערך) חולצה עם הסימון של היד מסוף העונה הראשונה, וסיכה. לצערי אין לי ממש לאן ללבוש אותן, ובפעמים הספורות שעשיתי זאת לא נרשמה התייחסות מהסביבה…
אז סיימתי היום את הסדרה
אחרי צפייה בכל העונות יחד עם אשתי על פני הרבה מאוד זמן (צפייה חוזרת שלה, ראשונה שלי). הירידה באיכות אכן ניכרת אחרי העזיבה של סורקין, אבל גם לעונות המאוחרות יש את הרגעים שלהן. אבל הסוף שלה שבר לי את הלב, מהבחינה שג'וש ומאט לא סיימו ביחד. הקשר שלהם בעונות 6 ו-7 כלל כמה רגעי רום-קום מובהקים, וקצת קיוויתי שבסוף הם יבינו שהם נועדו זה לזה ואחד מהם יעשה לשני איזה grand gesture. אני יודע שזה מעולם לא היה סיום מציאותי, אבל בחור יכול לחלום (ולחפש פאנפיקים).